עוזרים לסוגיות שלנו,
של הסוגיות מתוך הלימוד, הדף היומי,
על-פי הלכה ברורה.
אנחנו פה היום בחרנו לדבר על סוגיה בפרק השותפים, שזה פרק קצר, אבל
מלא דברים חשובים שדורשים גם עיון.
השאלה נוגעת לכמה שאלות עקרוניות.
הדיון, הנושא שלנו,
נוגע לענייני דיני ברירה, שזו שאלה תמיד קשה בלימוד בעיון,
דיני ברירה,
אם יש ברירה או אין ברירה,
ובפרט איך שזה מתחבר אל העניין של שותפים, בהיותם שותפים וגם לאחר שהם חולקים,
אם הם חולקים את השותפות.
כפי שאנחנו אמרנו,
זה פרק השותפים, פרק חמישי בנדרים,
בדף מ"מ עמוד ב',
השותפים שנדרוה נא זה מזה, אני קורא במשנה,
אסורים להיכנס לחצר.
רבי אלעזר בן יעקב אומר, זה נכנס לתוך שלו,
וזה נכנס לתוך שלו.
זאת אומרת, הפתיחה הזו של המשנה מלמדת אותנו שיש פה מחלוקת,
מחלוקת בין תנא קמא לבין רבי אלעזר בן יעקב לגבי שותפים שנדרוה נא זה מזה,
יש להם חצר בשותפות,
ויש נדרוה נא, אז עכשיו לכאורה יש שאלה אם הם יכולים להיכנס לחצר.
למה בעצם שתהיה להם בעיה עם זה?
כי בשעה שכל אחד נכנס לחצר, זה לא רק חצר שלו, זה חצר של חברו.
אותו חצר שאסור לו ליהנות ממנו.
אז איך הוא יכול להיכנס אל החצר? אז באמת תנא קמא אומר שבאמת לא ייכנסו לחצר.
יש להם בעיה, עד שלא יתירו את הנדר יש להם בעיה בכלל באפשרות להיכנס לחצר שהם שותפים בה. אבל רב אליעזר בן יעקב אומר שזה נכנס לתוך שלו
וזה נכנס לתוך שלו.
זאת אומרת שכן אפשר, אבל ההבנה שלו היא שכל אחד, כשהוא מגיע לחצר, הוא נכנס לתוך שלו, וזה לא נקרא,
כי הוא שותף ב-50%.
אז אם הוא שותף,
אז הוא יכול להיכנס גם בלי קשר אל השני, כך משמע.
כל אחד באופן נפרד, כשהוא נכנס, הוא נכנס לתוך שלו.
זו דעתו של רב אליעזר בן יעקב. וכפי שאנחנו יודעים פה מלימוד הגמרא ומלימוד כל המפרשים,
אנחנו פה מגלים שהבעיה היא פה באמת תלויה בדיני ברירה. ככה מסבירים את זה, שזה קשור לכאורה לדיני ברירה.
מדוע?
כי לפי תנא קמא כאילו אומרים שאין ברירה,
והפירוש הוא שאי-אפשר לברור ולהחליט שכל אחד, כשהוא נכנס בפני עצמו לבדו,
הוא נכנס לשטח שלו, אלא תמיד הוא נכנס גם לשטח של חברו,
שאסור לו ליהנות ממנו, ממנו הוא לא יכול להיכנס אל החצר.
זה נקרא שאין ברירה,
בעוד שלפי רבי אליעזר בן-יעקב אנחנו אומרים שיש ברירה,
שיש ברירה שאפשר לברור. זאת אומרת שאנחנו מסוגלים לעשות החלטה כזו,
שכל אחד, כשהוא נכנס,
הוא נכנס לתוך שלו, ואומרים, הרי 50% שלא,
אז כשהוא נכנס הוא מממש את הזכות שלו לבעלות שלו בחצר. זו דעתו של רבי אליעזר בן-יעקב. זה לכאורה הסבר הפשוט לדברי המשנה ולמחלוקת של
תנא קמא עם רבי אליעזר בן יעקב.
עכשיו, מה פה הבעיה בזה? הדברים באים פה לידי ביטוי בר"ן שהוא מעריך על העמוד של תחילת המשנה.
כי מה כאן הקושי? בעצם הר"ן נותן כאן את הדעות של כל הראשונים שעסקו בפירוש העניין.
כולם מתמודדים עם בעיה עקרונית וחשובה.
כי אם אנחנו רוצים לומר שדברי רבי אליעזר בן יעקב הם
תלויים בהלכה או ביסוד הכללי של דיני ברירה, שיש אפשרות לברר דבר ולהגיד שזה שלו, ולהגיד שכששני נכנס הוא נכנס לתוך שלו, וזה לא נקרא שהדברים מעורבבים אחד עם השני,
זה תלוי בשאלה עקרונית, שאנחנו מוצאים אותה בכמה סוגיות בש"ס,
שאם יש ברירה או אין ברירה. למשל, הדוגמה המפורסמת שיש ברירה או אין ברירה, למשל,
אנחנו מכירים אותה מכמה מקומות בש"ס,
אני אזכיר אותה, אדם שיש לו חבית נגיד עם יין של ערב שבת והוא רוצה להשתמש ביין הזה לקידוש נגיד בשבת,
ויש לו איזושהי בעיה מפני שהיין לא מאוסר, לא איסרו אותו ואין לו דרך איך לאסר ומה לעשות,
אז זה נקרא, לוקח יין, מה הוא עושה? הוא אומר: אני אשתה את היין, אבל אני עכשיו מכריש שמה שיישאר ביין אחר כך זה יהיה מאסר.
אבל אי-אפשר להצביע עכשיו כשהוא אומר על כמות היין המסוימת הזו שאמורה להיות
שייכת לתרומות ומעשרות, כי עכשיו הרי זה לא מבורר,
אבל אנחנו נגיד אחר כך, מה שיישאר,
וברר הדבר למפרע,
שאותו היין שנשאר בסוף, זה היין שאליו הוא התכוון מקודם לומר שזה יהיה מאסר. אז אם אומרים שיש ברירה אז אפשר לאסר בדרך הזו,
אבל אם אומרים שאין ברירה אז אנחנו אומרים: אין לנו שליטה על הדבר הזה,
וגם אם הוא אמר זה לא מועיל,
מפני שאי-אפשר להגיד שמה שנשאר זה מה שבאמת היה אותו יין שהוא באמת אמר. אי-אפשר להצביע ביד ולומר: זהו זה.
כמו שממילא גם כאן, בשותפות אי-אפשר להגיד שזהו זה.
זה החלק של השותף הזה.
זה החלק של השותף הזה.
כלומר, אם אנחנו אומרים שאין ברירה, וזה מופיע בעוד כל מיני סוגיות בש"ס,
שאפשר לראות אותן גם לפי דף המקורות. הוא מפנה לכמה סוגיות שבהן אנחנו מוציאים את הדברים האלה,
את השאלות האלה של אם יש ברירה או אין ברירה,
אז ממילא הראשונים, כשהם לומדים את המשנה שלנו,
הם עוסקים בשאלה הזו ואומרים: היות שמצד אחד אנחנו אומרים שהלכה כרבי אליעזר בן-יעקב,
וזה דבר שמתברר פה, וגם לפי הכללים המקובלים,
כי יש לנו כלל שמשנת רבי אליעזר בן-יעקב קו ונקי,
דהיינו שבאמת הלכה כמותו.
אז יוצא מכאן שאנחנו סוברים בסוגיה הזו שיש ברירה,
בניגוד למה שמקובל עלינו בסוגיות אחרות,
כמו במסכת, זה בעיקר מבוסס על גמרא במסכת ביצה,
הר"ן מזכיר את הכול כאן בדבריו.
במסכת ביצה יש לנו כלל שהגמרא אומרת שזה תלוי שבדיני תורה אין ברירה, ורק בדרבנון,
דהיינו בשאלות הנוגעות לענייני דרבנן,
אנחנו מרשים לעצמנו לומר שיש ברירה מבחינת ההלכה.
אבל בדברים הקשורים לדיני דאורייתא אנחנו אומרים שאין ברירה.
ממילא אם ההלכה היא שאין ברירה,
וכאן אנחנו עוסקים בנדרים, באיסור הנאה,
זו שאלה של דאורייתא, אז אין ברירה, ממילא קשה ביותר,
וזו בעצם השאלה של הר"ן, ושאלה של כל הראשונים, ויש על זה כל מיני תירוצים.
והמעיין ימצא פה כמה תירוצים, אבל אני,
בדבריי היום,
במסגרת הזו של הלימוד, אני רוצה להראות את הכיוון שיש פה,
כמו שאומרים,
בענייני הברירה בעצמו,
יש לנו כאילו איזושהי אפשרות לומר שפעמים שיש, פעמים שאין.
אז הדוגמה הראשונה היא באמת קשורה למה שכרגע אמרנו בדברי רבי אליעזר בן-יעקב,
שרבי אליעזר בן-יעקב אומר שכל אחד יכול להיכנס בתוך שלו.
הפירוש הוא, כאן אנחנו צריכים לומר, אנחנו לא אומרים
לפי מה שצריך לפרש,
ככה אחד התירוצים מדברי הר"ן, זה התירוץ האחרון בדבריו,
אנחנו לא אומרים שהוברר הדבר למפרע,
אלא אנחנו אומרים ששותפות,
מבחינת המושג של שותפות זה בנוי בצורה כזו שכל אחד,
כשהוא נמצא הוא מממש את הזכויות שלו, את הבעלות שלו,
וזה מראה במה הוא בעלים על החלק שלו במחצית שיש לו בחצר,
וממילא באמת יכול להשתמש כרגע במחצית הזו.
אז זה לא ברירה שאומרים,
כאילו למפרע,
שעל זה אנחנו אומרים שאין ברירה,
אלא אנחנו באמת אומרים שפה זו הברירה שהיא לא ברירה למפרע, ולכן אפשר להגיד את זה,
וזה מה שנאמר לגבי שותפות. ככה אפשר לומר כתירוץ ראשון,
כהסבר ראשון, שזה, אני חושב, אפשר להבין. כל שותף, כפי שאמרנו,
מממש את זכותו ובעלותו באותו רגע שהוא נכנס,
נמצא בחצר כבעלים, כי סוף-סוף הוא באמת בעלים, למרות שהוא רק שותף.
אבל מה?
יש לנו כאן, לפי הגמרא,
לפי מה שמתברר בגמרא, זה לא לגמרי סגור.
כי הנה, עובדה היא שהגמרא אומרת אחר כך, שמחלקת,
לגבי הדין הזה, מה שאנחנו כרגע למדנו, בין חצר שאין בה דין חלוקה לבין חצר שיש בה דין חלוקה.
זה נאמר בדף מ"ו עמוד ב'. הגמרא מחלקת ואומרת שמה שאמר רב אליעזר בן יעקב,
שכל אחד יכול להיכנס לחצר הזו, זה בחצר שאין בה כדי חלוקה.
אבל בחצר שיש בה כדי חלוקה, מה זה חצר שיש בה כדי חלוקה?
אלה שאלות שאנחנו נפגשים איתן, בעיקר במסכת בבא בתרא,
בפרק הראשון בבבא בתרא, שם אנחנו מדברים על חלוקת שותפות.
כשמדברים על חלוקת שותפות אנחנו אומרים שיש דברים שיש בהם כדי חלוקה.
ניקח למשל שדה גדולה או רחבה וגם חצר גדולה.
זה אנחנו אומרים שאפשר לחלוק,
ואז ההלכה היא שכל שותף יכול לקוף את
שותפו לחלוק את החצר, את הנכס,
שהוא בשותפות. אבל יש נכס שאי-אפשר לחלוק אותו, מפני שאי-אפשר לגזור אותו במספריים באופן
כזה שכל חלק יישאר שווה מצד עצמו.
גם בחצר אנחנו יודעים,
לפי הגמרא שם,
שיש חצר גדולה, אז אפשר לחלוק אותה.
אבל אם היא חצר קטנה, אי-אפשר לחלוק אותה. אם כן, לפי, זאת אומרת, לא יכול אחד לקוף את השני לחלוק.
זו הכוונה.
וממילא הגמרא פה, על-פי אותו עניין, הגמרא אומרת לנו שבחצר שיש בה כדי חלוקה,
שמה לא יאמר רבי אליעזר בן יעקב שכל שותף יכול להיכנס. כאן אנחנו צריכים להבין למה,
מה ההבדל.
זה באמת דורש מאתנו איזושהי הבנה לימודית נוספת,
שמה שאני יכול להציע במסגרת שלנו, אני יכול לומר ככה:
שבחצר שאין בה כדי חלוקה,
אז ממילא אתה באמת מתייחס אל החצר שאי-אפשר לחלוק אותה, אז אי-אפשר לדבר פה על שני חלקים
תיאורטיים שקיימים,
אלא אני צריך להגיד שכל שותף הוא שותף בקול במחצית
של הדבר.
אנחנו אומרים שהקול שלו ב-50%,
בעוד שבחצר שיש בה כדי חלוקה אנחנו רואים שיש לו 50% בחצר,
מפני שאפשר לחלוק בפוטנציאל, ממילא אני כבר מלכתחילה
מתייחס אל העניין כאילו יש לו מחצית ולא שאני אומר שיש לו את הכול.
ולכן, כאשר אני אומר שיש לו רק מחצית,
כיוון שהיא עתידה להיחלק,
ממילא אתה לא יכול לומר שהוא יכול להיכנס לחצר כל זמן שלא חילקו,
מפני שאני לא יודע איפה החלק שלו נמצא.
סברה זו שאני אומר בהבדל בין חצר שיש בה כדי חלוקה לבין חצר שאין בה כדי חלוקה,
שבחצר שאין בה כדי חלוקה אתה לא יכול לדבר על מחצית בפני עצמה, אלא אתה מדבר על הכול במושג מופשט כזה,
שיש לו את הכול, 50% בכול,
בגלל שאי-אפשר לחלוק, אז זה תמיד נשאר שלא הכול.
אלו דברים, בדף המקורות אני הפניתי לדברי רש"י ותוספות
במסכת גיטין, בדף מ"ז עמוד ב',
עכשיו אנחנו רואים באמת את שתי ההגדרות האלה על שותפות.
יש הגדרה אחת שאומרת שהשותפות נוגעת בכל גרגיר וגרגיר,
ויש הגדרה אחרת של שותפות שיש מחצית של אחד מהם,
שהיא נמצאת, לכל אחד יש מחצית וההגדרה היא שיש לו מחצית.
בחצר שיש בה כדי חלוקה,
יש סברה לומר שיש לכל אחד באמת יותר מחצית.
והיות שאני לא יודע איפה המחצית, אז כשהוא נכנס אולי הוא נוגע במחצית של השני,
ומשום כך אנחנו אומרים שהוא לא יכול להיכנס אל החצר. זאת אומרת, יש לנו כאן הבדל עקרוני שמתגלה לנו כאן בין חצר שיש בה כדי חלוקה לבין חצר שאין בה כדי חלוקה. ושוב,
גם העניין הזה לא נגמר כפי שהוא.
כי כפי שהר"ן אומר בדף מ"ו עמוד ב',
אם אנחנו אומרים על חצר שיש בה כדי חלוקה,
שהשותפים לא יכולים להיכנס כשהם מודרים הנאה,
כפי שהגמרא אומרת בעצמה,
מביא שם ער"ן ואומר: ומה יהיה אם הם יחלקו?
עכשיו כל אחד קיבל כבר את המחצית שלו.
אם כל אחד קיבל את המחצית שלו,
אז עכשיו אולי נאמר באמת שעכשיו אפשר באמת כבר שכל אחד מהם
יקבל את הזכות במחצית שלו, ועכשיו ברור שזו המחצית שלו, כי חילקנו.
אז אם חילקנו,
אז ממילא יכול כל אחד להיכנס כאן, פתאום. ער"ן אומר לנו כאן שזו מחלוקת בין הרשב"א לבין הרמב"ם.
דברים מבוארים בדף מ"ו עמוד ב'.
מה נקודת ההבדל? הרשב"א אומר
שגם לאחר החלוקה
אי-אפשר שכל אחד ייהנה, דבר נורא מעניין:
שותפים שהיו מודרים זה עם זה,
בסופו של דבר בחצר שיש בה כדי חלוקה.
אפילו כשהם חלקו את החצר, אומר הרשב"א, זה לא מועיל,
כי החצי שהוא קיבל, אומר הרשב"א,
זה לא בטוח שזה היה החצי שלו.
כי שוב, אין ברירה.
היות שאין ברירה, אני לא יכול להגיד שזה היה חצי שלו מההתחלה.
אולי זה היה חצי של השני. אז איך הוא קיבל?
כי ההוא הסכים להקנות לו את זה. זאת אומרת, כאילו הוא קנה ממנו.
הכלל הוא במודר הנאה שגם הקניין לא מועיל,
ואז ממילא הוא לא יכול להשתמש בחלק השני גם כן.
לעומת זאת, הרמב"ם אומר, ודווקא ר"ן מביא את הרמב"ם,
שהרמב"ם סובר שאם חלקו,
אז החלוקה מועילה,
ואז כל אחד עם החצי שלו יכול להיכנס ולהשתמש כרצונו,
מפני שהחצי הזה, זה ברור שזה חצי שלו.
הדברים האלה קשים, אבל צריך להבין.
דווקא בגלל שהם קשים, לכן צריך להבין.
ומשמע מכאן, לפי הרמב"ם, וזה כאן חידוש גדול שמתחדש לנו פה, לפי הרמב"ם,
שאף-על-פי שאנחנו אומרים שאין ברירה,
שוב, יש מצב שיש ברירה.
דהיינו, כששותפים חולקים, אפילו בחצר שיש בה כדי חלוקה,
אני לא אומר שהחצי שהוא לוקח זה כאילו הוא קנה אחד מהשני,
אלא אני אומר שזה החצי שהוא שלו.
חצי שהוא שלו, ממילא זה שלו בלבד.
כיוון שזה שלו בלבד, הוא ממילא יכול גם להשתמש בחצי הזה.
כמובן שהדברים האלה,
ככה זה נראה להסביר את הרמב"ם,
אבל בלימוד,
בעיון שוב,
אנחנו נמצא שזה לא כל כך פשוט גם כן. למה?
כי סוגיית אחים שחלקו,
זו סוגיה שנדונת שוב בכמה סוגיות,
נזכרת במסכת ביצה, נזכרת במסכת גיטין,
גם בדף המקורות אני הפניתי כאן את התוספות והגמרא,
בגיטין, בדף מ"ח, עמוד א',
אחים שחלקו, יש לנו מחלוקת.
איך אנחנו מתייחסים אל אחים שחולקים?
אנחנו מתייחסים אליהם כמו אל לקוחות או כמו אל יורשים?
דהיינו, אחים שחלקו נכס שהיה משותף,
חלקו אותו,
כל אחד קיבל את חלקו.
איך אנחנו מתייחסים אליהם?
כי יורשים, זאת אומרת,
כשאנחנו כרגע אומרים שמה שכל אחד קיבל זוהי הירושה שלו,
שיתברר עכשיו שהיא היתה הירושה שלו.
אותו חלק, 50% שהיה לו בירושה, זה החלק, או שאומרים כלקוחות.
אם הם לקוחות,
אני לא יכול לדעת מה היה שלו או לא היה שלו,
אלא כיוון שהם הסכימו לחלור,
אז כל אחד נחשב ביחס לשני, כאילו הוא קנה ממנו את זכותו,
כלקוחות או כיורשים.
כאן אנחנו בעצם הסברנו את הרמב"ם לפי השיטה המובנת שהאחים שחלקו כיורשים,
אם אני אומר שיש ברירה, אבל שוב,
זה לא בטוח שיש ברירה.
אמרנו שלהנחה אין ברירה.
אז אם אין ברירה איך אנחנו יכולים להגיד בכל זאת שהאחים שחלקו זה נקרא שזה חלק שלהם?
כאן אנחנו נכנסים שוב לעניין. הגמרא למשל מדברת על זה,
אם האחים שחלקו הם לקוחות או אחים שחלקו הם יורשים,
יש לזה המון נפקא מינות.
אחת הנפקא מינות הברורות,
אם הן לקוחות צריכים להחזיר זה לזה ביובל.
זה לא קרקע שלהם אז צריכים לעשות מין משחק כזה שביובל צריכים להחזיר
אחד לשני מפני שזה בעצם הקרקע שהם קנו מהאח,
או לפחות
חושבים אולי זה נקרא שהם קנו מהאח. פה אנחנו חייבים למצוא פשרה בין השיטה הזו שסוברת שהאחים שחלקו הם כלקוחות,
זאת אומרת שאין ברירה,
ובכל זאת אני אומר שיש ברירה לגבי העניין הזה של נדרים.
וזה דבר שדורש שוב עיון ומחשבה גדולה איך אנחנו יכולים להבין,
לקשר את שני הדברים גם יחד. בדברי התוספות בגיטין בדף מ"ח יש לזה איזשהו רמז
בלי הסבר.
זאת אומרת, כאילו הפשרה הזו בין שתי המגמות,
האם באמת אנחנו מחשיבים אותם כאילו זה יתברר שזה החלק שלהם,
או שאנחנו משווים מצד שני שזה בכל זאת לקוחות כמין פשרה שצריך למצוא.
תוספות רומזים לכך שיש אפשרות כזו,
וכיוון שתוספות רומזים,
אז בוודאי שצריכים אנחנו לחפש את הסברה הנכונה,
איך אנחנו מבינים שזה יהיה ככה. אני רק יכול כרגע, במסגרת הקצרה שלנו,
רק להפנות,
במראה המקומות אני סימנתי פה את השאגת אריה.
השאגת אריה, בסימן צד"י וצד"י ב',
מדבר על ענייני ברירה ורוצה להגיד ככה,
ואני אומר את זה רק באמת על כסה המזלג,
אבל השאגת אריה אומרת שכשאנחנו אומרים אין ברירה,
זה כשאני צריך להשתמש בברירה למפרע,
כמו רטרואקטיבית.
אבל אם אני יכול להגיד שהברירה היא לא רטרואקטיבית,
אלא היא ברירה,
אבל יש לה כוח לברירה הזו, לפחות מכאן ולהבא,
על כגון זה אומר השגת אריה, יש ברירה.
זה דבר מאוד מחודש ששגת אריה מסביר.
אין ברירה למפרע. אתה לא יכול עכשיו להגיד מה שהיה אתמול,
אבל אתה יכול להגיד שיש דבר כזה של ברירה, וזה באמת בשותפים.
אתה יכול להגיד בשותפות שהיא לא נקראת ברירה למפרע,
אבל היא ברירה מכאן ולהבא.
וכיוון שמכאן ולהבא יש כאן ברירה,
אז ממילא בשותפים האלה הם יכולים להיכנס בחצר, כפי שהרמב״ם אומר,
וממילא גם זה קשור לסוגיה בגיטין בדף מ"ח,
והמעיין יעיין וימצא, אני מקווה, עוד דברים בעניין הזה וילמד.
רק ראינו היום שהדברים האלה הם דברים לא קלים.
המושג של "אין ברירה" כ"אין ברירה למפרע" זו יהיה הלכה פסוקה שלא אומרים "ברירה למפרע" במקום שצריך את הברירה רטרואקטיבית.
יכול להיות שיש ברירה מכאן או להבא.
וגם בשותפות ראינו שאם אין בה כדי חלוקה,
אז הברירה יכול להיות שהיא טובה,
מפני שזה נקרא שלכל אחד יש את הכול,
והעובדה שאי-אפשר לחלוק, זאת אומרת אין פה חלק מסוים שלי וחלק מסוים שלך,
אלא הכול שלי והכול שלך.
מה שאין כן בחצר שיש בה כדי חלוקה,
זה לא נקרא שהקול שלי, אלא להפך, יש לי חצי ולך יש חצי,
אנחנו לא יכולים לזהות או לאתר בדיוק את החצי, ולכן אסור לנו להיכנס.
וממילא זה קשור גם לכל מיני כללים בשותפות ובחלוקת שותפות.
האם חלוקת שותפות נעשית על-ידי קניין מאחד לשני,
אם אנחנו אומרים שאין ברירה בכלל,
או שאם אנחנו נגיד שיש ברירה מכאן ולהבא,
אז חלוקת השותפות לא צריכה להיות על-ידי קניין,
וזו סוגיה במסכת בבא בתרא בדף ג',
והדברים ארוכים ועמוקים, ונראה לי שבשביל המסגרת שלנו
ראינו רק את ה, כמו שאומרים, טיפה מן הים ואידך זיל גמור,
בעזרת השם. אז כל טוב ושלום שלום.
:::::
:::::::::::::::::::::::יפיפ
