מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
על פי הלכה ברורה,
וברצוננו היום במסכת נדרים להפנות תשומת לב
למושג אחד שהוא לכאורה כל כך פשוט,
אבל מתוך לימוד של הסוגיות במסכת נדרים אנחנו רואים שהוא לא כל כך פשוט.
הכוונתי למושג הפקר, מי לא יודע מה זה הפקר.
ובכל זאת,
יש כאילו דיון ואנחנו תכף נראה איך הדיון הזה מתפתח ומאיפה הוא נולד,
איפה הוא בא לידי ביטוי שהמושג הפקר, שזה לכאורה דבר כל כך פשוט,
הוא בכלל לא פשוט.
אולי אני אפילו אקדים בכמה מילים ואני אסביר מה הקושי בדבר.
כי לכאורה, אם נשאל כל אחד מה זה הפקר, אז הוא יגיד לנו שהפקר זה אדם שהיה שלו ממון, והוא מחליט להפקיר את זה לטובת כל העולם, וכל אחד יכול לקחת את החפץ או את הדבר שהוא הפקיר.
הבעיה היא שאנחנו יהודים בדרך כלל בקניינים,
בעניינים המוניים אנחנו יודעים
שצריך לעשות מעשה קניין,
ואם אין מעשה קניין אז לכאורה זה נשאר בגדר דיבור בלבד. אז אני אומר, אני אומר על חפץ שהוא הפקר. אז אמרתי,
אז מי אמר שהדיבור הזה שווה משהו שהוא באמת מועיל ועושה חלוט
של קניין על החפץ שהוא היה מקודם שלי ועכשיו לא יהיה שלי,
שבאמת כל אחד ים? אני אמרתי למה הדיבור הזה מועיל?
למה הדיבור הזה יש לו משמעות בכלל?
ומכאן אנחנו מבינים שהעניין הזה של ההפקר הוא באמת לא כל כך פשוט,
ולכן זה קשור, במידה, כפי שעכשיו אנחנו נראה, בסוגיות במסכת נדרים.
אולי בשביל להתחיל יהיה כדאי דווקא להתחיל מסוגיה שלמדנו אותה כבר, אפשר להגיד, מזמן, בדף היומי,
וכוונתי לסוגיה בדף ז', עמוד א', קודם כול,
כי בסוגיה הזו הגמרא מדברת על המושג של "ידות לנדרים".
ידות לנדרים, הכוונה היא שאדם,
כפי שכבר דיברנו, גם אנחנו בשיעורים קודמים,
אנחנו יודעים שנדרים זה דבר שעניינו תלוי בביטוי שפתיים,
שאדם צריך לומר את הנדר ואז הנדר חל, כבר על זה דיברנו,
אבל יכול להיות שהוא לא צריך להגיד את כל הדיבור המפורש,
אלא יכול להגיד דיבור מקוצר שיש בו
כמו רמז לנדר, או רק מבטא,
כן, שזה רק מראה שזה יכול להיות קשור לנדר,
וזה דיון שנלמד בפרק ראשון בעיקר על הנושא של ידות נדרים.
ההלכה היא שיש ידות לנדרים, זאת אומרת שאפשר לדבר גם בצורה מקוצרת כזו
והנדר יחול, ועל זה יש סדרה של שאלות בגמרא,
ובתוך השאלות של הגמרא אנחנו מוצאים כאן שאלה שהגמרא אומרת.
בגמרא בדף ז' עמוד א', הגמרא מתחילה לדבר למשל על צדקה.
האם בצדקה יש גם כן ידות לצדקה?
ואז הגמרא אומרת, מה קורבנות יש להם יד, אף צדקה יש להם יד.
זאת אומרת שצדקה זה כמו קורבנות, קורבנות קשור לנדר,
שנדר אדם מקדיש קורבן, והוא מקדיש קורבן בצורה של ידות.
אז גם בצדקה, הוא מפריש כסף לצדקה, גם זה אפשר שיהיה על ידי ידות, זו שאלה אחת.
ואז בהמשך הגמרא שואלת, האם הפקר גם כן,
אם יש יד להפקר, זאת אומרת שאם אדם יגיד,
אחד יפקיר דבר והשני יגיד גם אני רוצה, או בצורה כפי שמבואר שם,
האם יש יד להפקר. ואז הגמרא אומרת,
אם תמצא לומר יש יד לצדקה דהי נקש למחצה,
הפקר מיאמרינן היינו צדקה, או דהי למשל צדקה דהי צדקה לא חז יא אלא לעניים,
אבל הפקר בין לעניים ובין לעשירים.
זאת אומרת, הגמרא מסבירה פה את הטעם, למה יכול להיות שיש ידות להפקר כמו שיש ידות לצדקה,
מפני שממידה מסוימת הפקר זה כמו צדקה.
מה פירוש הפקר זה כמו צדקה?
איך אנחנו מתחילים בכלל לחשוב שהפקר זה כמו צדקה?
פה יש אמירה יפה בתוספות,
בדף ז' עמוד א', הם מסבירים לנו שהפקר,
היינו צדקה,
למה דסתם מפקיר בשביל שיזכו בעניים?
זאת אומרת, יש כאן איזושהי הסתכלות מעניינת,
שרואים שכל אדם שמפקיר, מי מרוויח מן ההפקר?
העניים, עניים שאין להם כלום, הם מחפשים לפעמים מציאות.
אז מי שכבר מפקיר משהו, אולי הוא לא נותן באופן ישיר לעניים,
אבל הוא כאילו נותן להם את ההזדמנות.
אז ממילא הפקר זה כמו צדקה.
זאת אומרת שיש פה איזשהו מרכיב שאפשר לקרוא לו כמו צדקה, וצדקה, כבר דיברנו על זה,
שזה מי שנותן צדקה זה כמו נדר.
ממילא אנחנו פה מגיעים לקשר של הפקר לצדקה וצדקה לנדר.
וזה מוביל אותנו להבנה שקודם כל יש בזה יסוד של מצווה,
בעניין הזה של הפקר.
ואם אנחנו אומרים שזה כמו מצווה וכמו מצווה של צדקה,
אז ממילא יכול להיות שיש בזה גם כבר יסוד של נדר, כי כמו שבצדקה,
מה שאדם מחליט בפי חזות צדקה, נאמר קודם,
שאדם מפריש לצדקה הוא כאילו נותן נדר לצדקה,
באותם, יש נדרי צדקה, אז גם ההפקר קשור לעניין הזה.
זה נותן לנו באמת מבט חדש על המושג של הפקר.
שיכול להיות, מה זה הפקר?
הפקר זה באמת עניין של נדר,
שהאדם נודר שהחפץ הזה לא יהיה שלו, אלא מותר לכל אחד לקחת אותו ולהשתמש.
סוגיה נוספת היא סוגיה שדווקא גם נמצאת באותו עניין,
והיא נמצאת כבר בדפים יותר מתקדמים בסוגיות שכבר גם התקדמו אליהן בדף היומי,
דווקא בסוף פרק רביעי.
בתוך הדברים האלה שם, בפרק רביעי, אנחנו שוב מוצאים משהו מעניין.
כתוב שם ככה: "טניא, בדף מ"ג עמוד ב':
המפקיר את שדהו כל שלושה ימים יכול לחזור בו.
מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו. יש כאן איזה ביטוי ברייתא שקובעת הלכה.
המפקיר את שדהו כל שלושה ימים יכול לחזור בו.
יש כאן איזה מין גדר חדש של אדם שמפקיר את השדה,
הוא יכול לחזור בו בתוך שלושה ימים מן ההפקר שלו.
מה פירושו של דבר? מה כאן כל העניין? מי שלומד את הגמרא הזו יודע שהעניין הזה בא למנוע את אלה שרוצים להימנע מהפרשת תרומות ומעשרות.
כי כידוע, כל אחד שיש לו שדה צריך להפריש תרומות ומעשרות.
אם יש לו לכאורה מחשבה כזו, הוא יפקיר את השדה,
ועל-ידי ההפקר היבול יהיה פתוח לכולם, והכלל הוא שברגע שזה כבר הפקר,
אז זה פטור אחר כך מתרומות ומעשרות,
ואחר כך הוא יחזור ויזכה בהפקר בחזרה מהשדה שלו, והוא בשדה הזה ימהר, נגיד,
לקחת בחזרה את כל הפירות ולזכות בהם כאילו מחדש.
ועל ידי זו ייפטר מתרומות ומעשרות.
באו חכמים וראו או חששו שיכול להיות שאדם יפריז בעניין הזה,
אז מתוך כך באו ואמרו שיכול לחזור בו.
הפשט של הגמרא פה קשה וצריך ללמוד אותו בעיון, ואני לא יכול את הכול לעשות על קצועי המזלג.
אבל בתוך הדברים, המושג הזה של יכול לחזור בו רוצה לומר בעיון בדברי הראשונים.
המפרשים, ר"ן, תוספות, ראש,
אלה הראשונים העיקריים שנמצאים פה על הדף.
פירושו של דבר שיכול לחזור בו,
שאם הוא יחזור בו זה כבר לא יהיה נקרא שהוא זוכה מן ההפקר. זאת אומרת, כאילו מנעו ממנו את מה שהוא רצה להגיע, הוא רוצה להפקיר ולזכות אחר כך מן ההפקר.
באו חכמים ואמרו: לא, אם אתה תנסה לחזור אחר כך זה לא יהיה נקרא שאתה זוכה מן ההפקר,
אלא זה יהיה נקרא שההפקר לא היה בכלל.
זאת אומרת, זה יהיה הפירוש. ואז כאילו לא הפקרת, כיוון שלא הפקרת, תצטרך להפריש תרומות ומעשרות.
זאת אומרת, כאילו נוגעים בכוח שלו להפקיר.
וכאן המושג הזה של יכול לחזור בו, לא יכול לחזור בו,
זה גם כן רומז ומתאים למה שאמרנו מקודם, שההפקר הוא כמו נדר,
שהוא כאילו נדר,
אבל הוא יכול לחזור בו. אם הפקר זה היה קניין,
המושג של חזרה הוא כבר לא רלוונטי,
מפני שאם זה קניין, אז הוא כבר נעשה קניין.
אז המושג של חזרה זה כבר לא שייך. חזרה, פירושו של דבר שהיו צריכים לתת לו, להקנות לו מחדש.
יכול לחזור בו זה כאילו תלוי בדיבור שלו.
אז ראו בזה רק משהו כמו נדר, שאמרו שהוא יכול לחזור בו.
זה ביטוי, זאת אומרת שבדרך כלל הוא לא יכול לחזור בו. למה הוא לא יכול תמיד לחזור בו?
בגלל שזה נדר. מנדר אסור לחזור.
אבל אם הוא ירצה...
פה אמרו שהוא יכול לחזור בו כדי למנוע אותו מלעשות את התרגיל הזה של ההרמה על תרומות ומעשרות.
זה בעצם הגמרות.
הדברים האלה מפורשים ביותר בדברי הרמב״ם,
כאן בדף המקורות ציינו את הרמב״ם בהלכות נדרים. באמת, כל מי שיעיין בסוגיה הזו ואחר כך בדברי הרמב״ם יראה דבר פלא,
יראה שהרמב״ם, כל מקום שנאמר,
סוגיות של הפקר שנמצאות פה בפרק רביעי וגם מה שנאמר מקודם בפרק ראשון,
הכול נמצא אצל הרמב״ם בהלכות נדרים. והרמב״ם נותן איזה גדר מאוד מעניין שרבים מהלומדים והמפרשים עמלים להסביר אותו,
אבל יוצא מתוך דבריו יסוד גדול וחשוב שהפקר זה נדר,
שהפקר זה נדר, ואז ממילא, כפי שאמרנו מקודם, יש פה בעיה בקניין.
סתם להתחיל ולומר שהפקר זה קניין, זה גם קשה לומר כנראה, וזה מה שהרמב"ם מבין.
על פי שתי הסוגיות האלה, מהן אנחנו בעצם רואים
שהפקר זה לא קניין, אלא הוא קשור לנדר.
זה כאילו אדם נדר, וכאן כמובן צריך להבין, אז אם נדר,
אז איך בעצם השני יכול לזכות?
יש בזה גם כן כל מיני פירושים,
שעל-ידי זה שהוא נודר ומתיר לכל אחד לזכות, אז אם יזכו באמת תהיה לזה זכות, לכל אחד אפשרות לזכות, או שזה אפילו
מכוח הנדר עצמו יש כוח שיוצר בסופו של דבר קניין,
כי אם יש נדר זה כבר מצווה לקיים את הנדר.
אם יש מצווה לקיים את הנדר כבר ראינו דוגמאות, וזה דברים מעניינים ועמוקים,
שאם יש אדם שמחויב לעשות דבר מכוח הנדר אז זה גם עושה קניין,
מפני שבדרך כלל צריך קניין, כי צריך גמירות דעת.
גמירות דעת לבד לא מספיקה בלי מעשה,
אבל אם יש לגמירות דעת שילוב עם נדר,
הנדר יוצר קניין, דבר עמוק מאוד, אבל זו שיטת הרמב"ם,
שהיא פתוחה לכול לראות את הדברים האלה.
ומכאן אנחנו באמת מגיעים להבנה שהרמב"ם סובר שההפקר מתחיל מההגדרה של נדר.
דבר מעניין,
אם אנחנו רוצים רגע להסביר את זה,
כל המושג של הפקר, מאיפה אנחנו יודעים,
כאילו אומרים שאפשר בכלל לעשות הפקר,
אז אנחנו אומרים
שזה נלמד ממשנה במסכת פאה,
מדברי בית שמאי או בית הלל. שם יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. בפרק ו' הלכה א' במשניות במסכת פאה,
בית שמאי אומרים שהפקר יכול להיות רק הפקר לעניים.
כשהוא מפקיר רק לעניים הוא מגביל לכאילו את ההפקר. בית הלל אומרים לא.
הפקר צריך להיות שהוא הפקר לכולם.
המושג הפקר הוא מושג שחייב להיות כולל את כולם,
גם לעניים, גם לעשירים. מה המקור שלהם מן השביעית?
אנחנו נמצאים בשנה השביעית.
דבר מעניין, בשביעית כתוב:
בשביעית תשמתנה ונטשתה.
זאת אומרת שיש מושג של הפקר שחל על השביעית ועל הפירות וגם על הקרקעות בשביעית.
והדבר שצריך וכדאי לעיין במסגרת הזו,
צריך להבין
איך באמת נעשה ההפקר בשביעית.
יש לנו גם על זה מחלוקת בין המפרשים.
יש שמסבירים שההפקר בשביעית הוא על ידי הפקעת הדמלכה, זה נקרא,
שזה בא מאליו, שזה נעשה מעצמו. זאת אומרת, לא שהוא הפקיר,
אלא זה מכוח המצווה.
ואילו אחרים אומרים, לא, שבכל זאת הוא חייב לעשות פעולת הפקר משלו.
הוא צריך להפקיר, אז הוא באמת צריך להפקיר משלו.
אם זה המקור של הפקר, אנחנו מכאן יכולים, ממילא,
לראות את הדברים שמתפצלים להבנת הפקר,
שכעת דיברנו.
יש כאלה באמת שלא מסכימים עם הרמב״ם, כפי הנראה,
אלא סוברים שהפקר זה כפי שהם מבינים כפשוטם של דברים,
שזו פעולה קניינית חד-צדדית שאדם מפקיר ועל זה נוצר קניין.
הם סוברים אולי בשביעית,
שגם בשביעית מדובר שהוא מפקיר.
ולכן, אם אומרים שהמקור ממנו לומדים הפקר, מלמד שצריך להפקיר על-ידי פעולת קניין.
ועוד שמי שסובר שזה הפקתא דמלכא,
אז בעצם הוא לא עושה שום דבר,
אלא זה מכוח המצווה.
אז זה מלמד אותנו שיש מושג כזה של הפקר מכוח המצווה.
נדר הוא בגדר של מצווה, זה מה שאמרנו, נדר ראינו צדקה.
ממילא כשאדם נודר להפקיר,
הוא באיזשהו מקום עושה דבר דומה שהתורה אמרה לעשות בשביעית,
שזה בא מכוח הנדר. זה בעיון לראות על פי המקורות שהדברים האלה, ויש נפקא מינות בדברים האלה, והראשונים והמפרשים עמלים הרבה לראות.
אני אתן דוגמה.
למשל, ביטול חמץ בפסח.
מה זה למשל ביטול חמץ בפסח?
וכאן אנחנו באמת רואים שיש מחלוקת בדבר ודנים על זה.
ביטול חמץ בפסח, כולנו יודעים שמבקרים את החמץ.
אם אנחנו נעיין בסוגיות הידועות האלה במסכת פסחים,
אנחנו נמצא שיש בזה מחלוקת, בהבנת הביטול.
יש שצוברים שביטול זה הפקר.
יש שצוברים שביטול זה הפקר.
אחרים שאומרים לא, שהביטול זה משהו מיוחד לחמץ,
זה גדר מיוחד, זה לא הפקר.
אנחנו בנוסח שלנו אומרים את הנוסח המשולב.
אנחנו הולכים גם לפי השיטה שצריך לקרוא לזה הפקר, וגם לפי השיטה שזה לא הפקר שאנחנו אומרים: יהיה הפקר,
כאפרא דה ערא.
השילוב הזה אומר שאנחנו תמיד באים לצאת ידי חובה
כדי כל השיטות.
והדבר, זו שתי שיטות בהבנת המושג של ביטול חמץ,
וכשלומדים מספר לפסחים גם יכולים להבין את הנפקמינות ומאיפה זה בא העניין הזה,
למה זה מוביל,
המחשבה שביטול זה משהו מיוחד של מצוות תשביתו,
שזה להחשיב את זה כעפרה דארה.
אבל אני כרגע רוצה להתרכז בנקודה אחת שכרגע דיברנו.
למשל, אחד מהדברים המוכרים לנו זה שיש בגמרא בפסחים,
גם נזכר שאפשר לבטל את החמץ אפילו בלב, ולא צריך לומר.
כתוב: מבטלו בלבו ודיו.
מבטלו בלבו ודיו זה דבר שהוא אולי מובן מאוד,
אבל בכל זאת הוא לא כל כך מובן אם אנחנו אומרים שהפקר זה נדר.
ולכן, אם אומרים שהפקר זה נדר, כי בנדר אנחנו אומרים שמחשבת הלב לבד אף פעם לא מועילה,
אלא תמיד צריך שיהיה גם כוח הדיבור.
אז ממילא אם צריך שיהיה כוח הדיבור,
אז ממילא לא יכול להיות שזה יהיה בלב.
אם אני צריך אם כן לפרש מה יהיה ההסבר של ביטול חמץ,
אני בעל-כורחי צריך לומר שזה לא יהיה מכוח ההפקר. אם אני סובר שהפקר זה נדר,
אז אני באמת לא יכול לומר שזה יהיה על-ידי ביטול בלב, אלא אני צריך שהביטול יהיה על-ידי דיבור מפורש.
וזה אולי מוביל להבנת שיטת הרמב"ם, כי הרמב"ם באמת סובר שביטול חמץ זה לא הפקר, אלא שזה מין
דין מיוחד של תשבית הוא שהאדם מחליט שהחמץ הוא כאפרא דערא.
יש עוד כל מיני שאלות ששואלים ומנסים להגיד חילוקים אם הפקר, אנחנו אומרים שזה נדר,
או שאנחנו אומרים, אני אתן למשל דוגמה נוספת שהיא מובנת לנו יותר טוב אם הפקר זה כנדר לעומת אם הפקר זה לא כנדר.
למשל, דוגמה,
אם אדם למשל רוצה להפקיר דבר שנמצא ברשותו,
באמת שאלה יפה,
אדם שמפקיר דבר,
הוא אומר,
יש לו חפץ שנמצא בחצר שלו,
והוא אומר: אני מפקיר את החפץ.
אז ההפקר תופס או לא תופס?
לכאורה נגיד שההפקר לא תופס.
למה ההפקר לא תופס?
מפני שאפילו אם זה כאילו מנסה להיות קניין של הפקר, כמו שאמרנו,
בהבנה הפשוטה של הפקר,
אבל מייד זה בחצר שלו, ואם זה בחצר שלו, אז בעצם הוא מייד קונה בעצמו,
ואז ההפקר אין לו בכלל את ה...
הוא לא בא לידי ביטוי, הוא לא בא לידי מימוש, כיוון שזה לא הפקר, זה נמצא בחצר.
אבל אם אני מסביר שההפקר הוא מצד נדר,
אז הנדר חל גם על הדבר שנמצא בחצר. אני אומר על הדבר שנמצא בחצר שהוא נמצא מונח לטובת כל מי שייקח, כי מותר לכל אחד לקחת.
וזה הרי הנדר ממוקד בחפץ מצד חיוב הנדר, שחיוב הנדר הוא שיוצר את
הזכות לקחת.
וכיוון שהוא יוצר את הזכות לקחת, אז הזכות הזו ממומשת אפילו אם
החפץ נמצא למשל בחצר של מי שהפקיר,
כפי שאנחנו אומרים.
הנה כי כן, האמת היא שבסוגיה הזו, שכרגע בדף מ"ג ובמ"ד,
יש בזה חילוקים נוספים בעומק הפשט, בעיון של הסוגיה הזו שלמדנו, שעד שלושה ימים יכול לחזור בו,
כיוון ששם אנחנו רואים באמת חילוקי דעות
לגבי ההבנה מה פירוש שיכול לחזור בו,
ומה יהיה הדין אם מישהו אחר
זוכה או זכה,
וזה תלוי בשיטות האלה, האם הפקר מלכתחילה היה הפקר גמור או שזה הכול רק מבוסס על כוח של נדר.
ואילו הדברים באמת נלמדים פה מהסוגיה, וכפי שאמרתי,
קשורים יפה לסוגיה הראשונה בדף ז', כי עצם העלאת השאלה של יש יד להפקר, שזה יכול להיות כמות צדקה,
זה מראה שההסתכלות על ההפקר היא הסתכלות שונה מאשר היינו יכולים לחשוב כפעולה סתם קניינית גרידא,
אלא היא באמת פעולה של מצווה,
הפעולה של נדר.
דברים שאמרתי, כפי שאני תמיד אומר, די בקיצור,
אבל אם יענו בדף המקורות,
יוכלו לראות את הדברים בהשלמה גדולה. יש כאן דברים יפים, גם בדברי הרמב"ם, כפי שהזכרנו,
גם בשולחן ערוך ובקצות החושן הדברים נדונים וידועים וצריכים להבין שזה בעצם הגדר של הפקר, כפי שהוא נלמד מהסוגיות האלה של מסכת נדרים. ואידך זיל גמור.
