...שלנו בסוגיות
מן הדף היומי,
ואנחנו לומדים במסכת נדרים, והיום בחרתי לדבר על סוגיה שמבחינת הדף היומי כבר נלמדה,
אבל העניין שלה הוא עניין כללי,
שנוגע לעניין של ביטול נדרים וגם לעניין של, ממילא נוגע לעניין ידוע או מוכר כמו תפילת כל נדרי.
הסוגיה בגמרא שממנה אנחנו באים היא גמרא בפרק שלישי
בדף כ"ג עמוד ב'.
כאן אנחנו מוצאים בגמרא, כתוב ככה,
כתוב בגמרא:
"והרוצה שלא יתקדמו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לדור יהיה בטל ובלבד שיזכור בשעת הנדר".
אומרת הגמרא: "האי זכור רק לתנאי וקיים לה לנדרי,
אומר אבי יתניהו בלבד שלא יהיה זכור בשעת הנדר.
הגמרא בעצם מדברת פה על דבר שבהחלט מזכיר לנו את תפילת כל נדרי.
הכוונה היא, כפי שנאמר פה, כל נדר,
שמי שעומד בראש השנה, המסבירים יכול להיות ראש השנה, כפי שנדבר עוד בהמשך, ומדברים,
ראש השנה, גם יום הכיפורים נקרא אולי ראש השנה,
והוא אומר כל נדר, הוא רוצה כאילו לבטל מראש את כל הנדרים שהוא עתיד לדור.
אז הוא עושה איזשהו תנאי, שזה מן דרך מסוימת, שעל ידי זה הוא גורם לכך שכל הנדרים שהוא יידור במשך השנה יהיו בטלים.
וכאן יש איזשהו דיבור בגמרא בסגנון הלשון,
כי בברייתא היה כתוב בלבד שיהיה זכור בשעת הנדר, אבל הגמרא אומרת שזה דווקא לא נכון.
כי אם הוא זכור בשעת הנדר,
אז זה להפך,
והוא זוכר את התנאי הזה,
ובכל זאת נודר,
אז זה נקרא שהוא מבטל את התנאי ורוצה לנדור ברצינות באופן כזה שלא יתבטל, ולכן הבאי מסביר,
ובלבד שלא יהיה זכור בשעת הנדר. זאת אומרת, מה שנאמר פה,
מתי הביטול הזה מועיל לנדר במשך השנה?
על ידי זה שהוא לא זוכר את התנאי, ואז אנחנו אומרים שאילו היה זוכר את התנאי אולי בכלל לא היה נודר,
ולכן הוא כאילו נדר אבל הוא לא זכר,
ובכל זאת הנדר מתבטל מכוח התנאי שהוא עשה בתחילה.
זהו בעצם מה שכתוב פה בגמרא, וזה חידוש גדול,
ועל זה מדברים הראשונים או המפרשים האחרונים עוד יותר בצורה מאוד עיונית ודנים בדבר הזה.
איך זה באמת יכול להיות
שאדם עומד בתחילת השנה ואומר, כל נדר שאני אדור, אז הוא לא יתקיים?
איך זה יכול להיות דבר כזה? זאת אומרת, הרי אחר כך הוא נודר,
אז אם הוא נודר ברצינות, מדוע שהכוח הדיבור הזה שהיה לו בתחילה,
מה שהוא אמר, יבטל את הנדר?
כאן אנחנו באמת מוצאים שתי גישות.
הגישות האלה נדונות, אפשר להגיד, בדברי הראשונים, כמו שאנחנו תמיד אומרים,
אבל יותר מפורטות בדברי דווקא האחרונים,
המפרשים האחרונים, שהם עמלו הרבה להסביר את העניין הזה,
מפני שישנה גישה אחת שאומרת,
ישנה גישה אחת שאומרת שבאמת ככה זה,
שדיבור מבטל דיבור.
יש לבן אדם, או זה ביטוי שאומר החזונאיש דווקא, בדף המקורות ציינו אותו, החזונאיש אומר שבן אדם שולט על הדיבור שלו,
ובייחוד בנדרים, כשזה לא נוגע בן אדם לחברו,
אלא כשזה נוגע רק בינו לבין עצמו בסופו של דבר, עיקר הנדר,
הרי לא נוגע מלכתחילה לזולת, זה נוגע רק לעצמו.
אומר החזון איש, אדם שולט על הדיבור שלו,
לכן אם הוא אומר מקודם משהו,
אז הדיבור האחד יכול לבטל את הדיבור השני.
כמובן שהשואל יכול לשאול,
אז אולי הפוך, למה לא נגיד שהדיבור השני מבטל את הדיבור הראשון?
התשובה הנראית לכך היא שכשהוא מדבר בדיבור הראשון, הוא חושב גם על הדיבור השני שהוא מבטל אותו.
לעומת זאת, כשהוא אומר את הדיבור השני, ואיך אמרנו, הוא לא זוכר,
הוא לא זוכר הרי את הנדר הראשון,
אז כיוון שהוא לא זוכר אז אי אפשר להגיד שזה מבטל, כיוון שבאותה שעה לא היה לו את החשיבה המשלבת את שני הדיבורים גם יחד. וממילא כוח הדיבור הראשון גדול יותר כדי לבטל את הדיבור השני.
זה באמת הסבר אחד שאומר החזון איש, אבל צריך לדעת שדווקא בדברי הראשונים אנחנו מוצאים שהם הבינו קצת אחרת, וזה בעיקר דברי הר"ן בדף ע"א עמוד ב',
ממש בסוגיות יותר קדימה,
שם ר"ן, אגב, סוגיה אחרת שהגמרא מדברת עליה, הוא נותן הסבר אחר או הסבר יותר כאילו, הוא מנסה להסביר איך זה באמת הביטול הזה מועיל של הדיבור הראשון, איך הוא מצליח לבטל את הנדר שהוא יידור במשך השנה.
והוא רוצה להגיד שזה כאילו אומר שכל נדר שאדם נודר,
היות שהוא, כפי שאמרנו, הוא לא זוכר בסופו של דבר את הביטול הזה שהוא עשה. אילו היה זוכר,
אז הוא לא היה כאילו נודר, הוא כאילו שכח את העניין הזה,
ועכשיו הוא נודר והוא לא מספיק מודע לביטול הזה שהיה.
ואילו ידע, הרי לא היה נודר כבר בתחילה. כי למה הוא מראש ביטל?
למה באמת בן אדם מבטל את כל הנדרים שלו?
כי אדם עומד בראש השנה, בתחילת השנה,
ומנסה לקבל על עצמו שלא יידור נדרים, כי אולי כנראה הנדרים הם נדרים שאדם תמיד מפחד מהם,
והוא יודע שהנדר הוא דבר שאם נכשלים בו זו עבירה מאוד חמורה,
ומשום כך הכוונה הראשונית יש בה איזשהו ערך עצמי שהוא רוצה להימנע מנדרים,
ומשום כך כשהוא נודר בסופו של דבר תוך כדי,
הייתי אומר בשטף הימים של משך השנה,
הוא כאילו לא מודע לאותה כוונה גדולה שהייתה בראשונה.
ולכן זה יוצא שכאילו יש כאן, הר"ן אומר שזה כאילו הוא נודר בטעות,
עד כדי כך.
הוא קורא לזה נדר בטעות,
והאחרונים שמפרשים את דבריו הם באמת אומרים שזה נדר בטעות, הרי יש בנדר בטעות בדרך כלל מושג כזה שהוא אומר שאם הוא היה יודע לא היה נודר, ואז בכלל זה מתבטל.
אבל זה לא בדיוק כך,
אלא רק בזכות זה שהוא מראש אתנה את התנאי הזה.
זה כאילו איזו התרת נדרים שהאדם עצמו יודע להתיר לעצמו מראש את הנדרים. זו מין נוסחה די מסובכת,
אבל מתוך דברי הר"ן הדברים די נראים מוכחים.
הנפקא מינא היא שאם אנחנו אומרים שזה על ידי התרת נדרים כזו,
שאדם יכול להתיר מראש את הנדר שלו מאותה נוסחה של התרת נדרים,
גורמת לכך שההתרה לא תועיל על כל דבר, למשל.
יש סוגי נדרים שאי אפשר להתיר אותם,
כמו נזירות שמשון, נדר של נזירות שמשון, כתוב בגמרא שאי אפשר לבטל, או יש נדרים שאדם נודר על דעת רבים,
אדם נודר על דעת רבים, אי אפשר להתיר את הנדר. אז יכול להיות שיש מצבים מסוימים שאם אומרים בנוסחה הזו של הר"ן,
על פי מה שמפרשים האחרונים,
בעיקר רב שמעון שקופ, גם סימנתי אותו בדף המקורות,
אם כן אנחנו לא נאמר שזה מועיל על כל דבר.
בין כך ובין כך אנחנו רואים שישנה נוסחה שאומרת שהאדם מבטל מראש את הנדרים שלו.
רק צריך לדעת שהגמרא בעצמה אומרת כאן אחר כך,
הגמרא אומרת בדברי, רבא אומר
רבא אונא בר חינא אסבר למדרשי בפירקה,
רצה כאילו ללמד את זה בשיעור, כמו שאנחנו עכשיו לומדים את הסוגיה הזו,
ואז אומר לרבא,
תנא כמסתים לי סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לי בפירקה זאת אומרת זה לא ראוי שללמד את האדם או את הציבור לבטל מראש את הנדרים זה גורם לזלזול בנדרים ומשום כך הוא באמת כאילו נזף במי שרצה לפרסם את העניין אז אם כן המסקנה הזו של רבא היא בסופו של דבר עומדת לנו במבחן
במבחן התוצאה של הסוגיה,
כפי שאמרתי בתחילת דבריי, הנושא שמדברים עליו כל הראשונים בעקבות הסוגיה הזו זה תפילת כל נדרי.
תפילה חשובה והגדולה שפותחת לנו גם את תפילת יום הכיפורים.
מה זה תפילת כל נדרי? וכאן אנחנו באיזשהו מקום מוצאים שבאמת זה מחלוקות בין הראשונים, מה זה תפילת כל נדרי.
כולנו יודעים יש כל נדרי. מה זה כל נדרי?
מתברר בדברי הראשונים מחלוקת משתי קצוות.
כל כך למה?
הדעה האחת אומרת, בואו ניקח את הגמרא הזו כפשוטה,
וממילא נבין שזה מה שעושים בכל נדרי, כי זה מה שכתוב, העומד בתחילת השנה.
זאת אומרת שכל נדרי עניינו לבטל את הנדרים שהאדם יידור במשך השנה.
אחרים אומרים שתי סיבות למה לא הפירוש.
כי א', כפי שאנחנו רואים פה,
אמרו שלא לפרסם את הדבר כל כך,
ולא להפוך את זה לדבר כל כך מקובל,
ולכן אולי מן הראוי דווקא לא לומר כל נדרי,
ובאמת יש כאלה שאמרו שיותר טוב לא להגיד קול נדרי, בדברי הגאונים יש כאלה שאמרו דברי ביקורת קשים ביותר על אמירת קול נדרי.
אבל האחרים אמרו,
אם כיוון שזה דבר שלא מתקבל אולי, לא מסתבר שצריך לעודד אותו כל כך,
לכן הם פירשו שקול נדרי לא מדבר על הנדרים שיהיו במשך השנה,
אלא מדברים על הנדרים שהיו בשנה הקודמת,
שזה משהו אחר לגמרי.
אדם עומד ביום הכיפורים,
ציבור עומד בערב יום הכיפורים ועושה או מתכונן לתשובה שלמה ומבקש כפרה.
יש דברים שזה תלוי בו, כיוון שהכישלון או שאנשים לפעמים נכשלים בעוון נדרים ושבועות,
הוא מביא לכך שיש צורך לתקן את המכשולות האלה.
איך הוא יעשה את זה? על ידי זה שהוא מתיר למפרע.
להתיר למפרע מצד אחד,
יש נוסחה קבועה שאפשר להתיר נדרים למפרע על ידי חכם,
או על ידי בדין של שלוש אדיוטות.
אז יש כאלה שאומרים שתפילת כל נדרי היא בכלל לא מכוונת,
לא באה מתוך הסוגיה שלנו,
אלא עניינה באמת התרת נדרים למפרע.
והם גם מוכיחים את הדבר הזה,
מפני שהם אומרים שלשון כל נדרי, כאן אנחנו נכנסים להבדלים דקים בנוסחאות ובהבדלים בלשון,
האם הנוסח של כל נדרי הוא נוסח של אמירה שמכוונת לעתיד,
או שהיא אמירה שמכוונת לעבר.
והם טוענים שהנוסח המקובל והמוכר לנו יותר מתפרש נכון כלפי מה שהיה, ולא כלפי מה שיהיה.
ולכן הם מפרשים,
כמו הראש למשל,
אומר שבאמת העניין של כל נדרי מדבר רק על העבר.
רבנו טעם לעומת זאת, שהיה בעל התוספות,
הוא טוען כנגדו שזה לא מסתבר, ואז הוא מעלה כל מיני שאלות למה זה לא מסתבר להגיד שזה היה על העבר,
מפני שאם על העבר אז צריך לפרוט את הנדר,
צריך לעשות פירוט נדרים,
ואם לא עושים פירוט נדרים אז איך זה באמת מועיל.
שנית, איפה פה,
אם נגיד שיש שלושה, השלושה זה עם השליח ציבור,
אז איפה יש כאן את,
ומי מתיר לאותם שלושה? יש כאן איזשהו חוסר מסוים, יש כאן שאלות קשות גם לצד זה,
ותירוצים שהם קצת דחוקים.
ולכן,
בין אם אומרים שהכוונה לעבר יש כאן קשיים מסוימים מבחינת היכולת להתיר את הנדר בצורה הכללית הזו,
ובין מבחינת העניין מראש,
כשרוצים לבטל מראש,
כמו שכתוב פה בסוגיה,
מפני שיש פה קושי אם בכלל זה דבר שהוא ראוי.
על כן באמת קודם כול מן הראוי לדעת שיש בדברי הראשונים אחרים שבאמת אמרו שזה לא לשעבר וזה לא להבא,
אלא באמת כל העניין הוא אפילו מי שאומר זה כמו
איזו תפילה של בקשת כפרה על מה שהיה וגם על מה שיהיה.
הדברים האלה מובאים אצל גדולי ראשונים, כמו הנימוק יוסף.
פה על הריף אנחנו רואים אצלו את ההתייחסות הזו כמו התייחסות אל תפילה.
זאת אומרת, אומרים כל נדרי, אבל יותר בצורה של תפילה.
למעשה, אנחנו יודעים שנחלקו הפוסקים, והדבר המעניין הוא שאצל,
נגיד, אלה שהולכים עם הדת המחבר,
שנקרא בדרך כלל הספרדים,
הם הולכים עם העניין הזה שאומרים מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים זה,
ואלה שהולכים עם אשכנזים כמו רבנו תם,
הם באמת אומרים דווקא שהכוונה היא מיום כיפורים זה ועד יום הכיפורים הבא.
אבל כדרכו של עולם יש כמין פשרה גם לכיוון הזה,
אומרים גם זה וגם את זה,
כלומר גם בעבר וגם בעתיד. כמובן שכיוון שהלשונות לא בדיוק דומים זה גם קשה להבין איך אפשר לחבר את שני הדברים.
כאן צריך לדעת שבנוסח הספרדי כפי שמובא באמת יש כאלה שאמרו להגיד פעמיים,
ממש להגיד פעמיים, פעם בנוסח ולשון שמתאים לעבר ופעם בלשון יותר מתאים לעתיד.
לעומת זאת לפי הלוח ארץ ישראל של הרב טיקוצ'ינסקי שמרבים לנהוג כמותו אומרים מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא אבל הלשון משאירים אותו
כלשון אחד לכל ולא אומרים את זה פעמיים וזה באמת נוסח שהוא קצת לא עד הסוף ברור אבל כפי שאנחנו אומרים אולי עיקר הכוונה והעיקר זה בתפילה ובבקשת הכפרה שראו לנכון באמת בתחילת יום הכיפורים להתחיל תפילה שיום גדול כזה עם תפילה כזו שיש בה כדי להראות את חומרת העניין שכשאדם נודר נדר או כשאדם נשבע שבועה והוא לא מקיים אותה
דברים כל כך חמורים שלכן יש צורך גדול כאילו לנקות את השולחן ולפתוח דף חדש בין על מה שהיה בין על מה שיהיה מראש כיוון שכשרוצים יום הכיפורים יום של כפרה סליחה ומחילה וכפרה.
זה בעצם קשור לסוגיה הזו כי באמת מכאן באים ודנים על העניין הזה של ביטול נדרים וידיעת החומר שבעבירה על איסור של נדרים ושל שבועות עוד יותר מזה,
שיש עניין להתכפר ולכפר על כך ובזה את הסוגיה הזו יש עוד מה ללמוד גם כפי שנראה בדף המקורות ולא את הכל אמרנו אבל תמיד יש עוד מה להוסיף וללמוד אז כל טוב.
