חוזרים היום אל השיעור שלנו במסכת נדרים,
השיעור העיוני שאנחנו רוצים להוסיף ללומדי הדף היומי,
וכפי שאנחנו יודעים שכולם נמצאים בעיצומה של מסכת נדרים,
שהיא מסכת מאוד מיוחדת וסוגיות שהן אינן כל כך שגרתיות, לא כל כך
דומות לסוגיות ממסכתות אחרות.
ואני היום, שזה השיעור השלישי במסכת,
רוצה להמשיך באמת בנושאים כלליים שקשורים למסכת ולעניינים הנדונים בה.
הנושא שבחרתי היום הוא על הגדר של ביטוי שפתיים בנדרים ובשבועות.
זה דבר שהוא ממש יסודי בהלכות נדרים,
במה שעוסקים פה בכל הסוגיות האלה.
אם אפילו למשל נתחיל לדון בזה מבחינת המסכת,
איך היא מתחילה.
המסכת, כשהיא מתחילה בנדרים,
הרי היא מדברת על כל כינויי נדרים כנדרים.
יש לנו מושג של כינויים,
אחר כך יש לנו מושג של ידות נדרים.
ידות, זאת אומרת, מי שלמד יודע בפרק הראשון שמדובר על מי שלא נודר, לא אומר את המילים השלמות, המלאות,
אומר כאילו חצאי דברים או כינויים שזה מין שימוש במילה ולא במילה המדויקת הרגילה אלא בכינויים שבדו חכמים כמו שהגמרא אומרת אולי לשון לעז של אומות העולם אבל כל העניין הזה בעצמו בעצם מלמד אותנו שיש פה איזו חשיבות גדולה לצורת הביטוי כי אם לא הייתה חשיבות לצורת הביטוי מה זה כל כך אכפת לי
אם הוא אומר כך או אומר אחרת, העיקר מה שבלב.
אנחנו הרי יודעים בהרבה דברים שהעיקר הוא שאדם יחשוב בליבו.
ולכאורה, כשאנחנו מדברים על נדרים ושבועות,
אז בהחלט היה מקום להגיד ככה שהעיקר זה מה שהאדם חושב עליהם.
כי הרי מתי אנחנו אומרים שצריך לומר דברים, שהדברים יהיו ברורים,
שגם יגיד אותם?
בדברים הנוגעים לקניינים או לגיטין וקידושין.
מדוע?
מפני שבאלה הדברים אדם עושה עסק או קניין בין אדם לחברו,
קידושין בין איש לאשתו וכן הלאה, אז אם לא אומרים, אז לא יודעים למה מתכוונים.
ושני הצדדים צריכים לדעת בדיוק על מה מדובר.
אז אי אפשר שיידעו על ידי המחשבה,
אלא הם צריכים לדעת על ידי דיבור. אז זה מה שנוגע בקניינים.
לעומת זאת, בנדרים,
הרי לכאורה העניין של הנדר הוא דבר שנוגע רק לאדם עצמו,
שנדר והוא צריך לדעת אם הוא נדר שהחפץ שהוא אסר על עצמו הוא אסור או דבר שהוא נשבע אם הוא בתוקף של שבועה.
זאת אומרת שזה דבר שתלוי וקשור, זה עניין של איסור והיתר הנוגע לאדם בינו לבין עצמו.
זה נכון שיש לזה חשיבות גם לציבור במידה מסוימת כי אם אדם עובר על הנדרים אז יש הלכה אולי שצריך להעניש אותו אם אדם עובר על השבועות
אז גם יש לו עניין של חיוב קורבן גם כן.
יש חיובים שנוגעים לידיעת הציבור,
אבל עיקר הנדר הוא מה שהאדם חושב בינו לבין עצמו.
אז לכאורה יכולנו לחשוב שהדיבור הוא דבר לא נחוץ ולא חיוני בחיוב של נדרים.
והנה, ראו זה פלא,
דווקא אנחנו רואים כמה שיש חשיבות דווקא כן שיוציא בשפתם.
וזה בעצם מסביר כרקע לכל הדיון בנדרים,
למה שאמרנו,
לכינויים ולידות אם הוא אמר ככה ואמר אחרת צורה כזו של אמירה, צורה אחרת של אמירה
אבל דווקא המילה החשובה בעניין זה היא דווקא לא נזכרת במסכת נדרים אלא נזכרת דווקא במסכת שבועות ובאמרי מקומות ציינו לגמרא בדף כ"ו עמוד ב',
שם יש לנו את דברי שמואל בדף כ"ו עמוד ב', הוא אומר שם לגבי שבועות ונדרים שאם
האדם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו,
אין לזה תוקף. זאת אומרת, הנה אנחנו רואים. בניגוד למה שיכולנו לחשוב,
מתברר שהדיבור הופך להיות דבר עיקרי ומרכזי, ושמואל בגמרא בשבועות לומד את זה מדרשות של הפסוקים,
שכתוב בפסוקים לבטא שפתיים, יש ביטוי לבטא שפתיים, מוצא שפתיך תשמור.
הפסוקים האלה מלמדים שמדובר על ביטוי שפתיים,
ולא מדובר רק על מחשבה בלב.
וכשנלמד את הגמרא שם אנחנו נראה את כל השקלא וטריא של הגמרא, שזה באמת הסיכום ההלכתי שנדרים ושבועות צריכים להיות על ידי ביטוי שפתיים,
ויש רק סוג אחר, אחד של נדרים,
שלא צריך ביטוי שפתיים, הגמרא בעצמה אומרת שם לגבי נדרי הקדש.
נדרי הקדש, באמת מספיק מחשבה בלב.
אדם, אם הוא חושב להקדיש משהו לבית המקדש,
על ידי המחשבה זה כבר נהיה הקדש.
וזה, אם כן, הבסיס,
היסודי להלכות המפורטות כל כך במסכת נדרים שמדברים על העניין הזה של הדיבור.
עכשיו, כשאנחנו כבר יודעים את העניין הזה,
היה אולי ראוי לעשות חקירה כדרך שאנחנו חוקרים בדרך הלימוד.
כשאנחנו לומדים בדרך כלל ויודעים אם כן שצריך ביטוי שפתיים,
נשאל את עצמנו מה באמת חידשה תורה לפי זה שצריך ביטוי שפתיים.
אפשר להסביר את זה בשתי צורות.
אפשר להסביר שהתורה לימדה אותנו שלא כמו שיכולנו לחשוב שדי במחשבה אלא צריך שיהיה דיבור ועכשיו ממילא יוצא שהדיבור בנדרים יש לו את אותו צורך ואת אותו דין ואת אותם כללים כמו שיש למשל בקניינים יש בקניינים כמו שאמרנו מקודם אדם צריך לומר דברים ואז כדי שהקונה אחד ידע מה השני רוצה או מוכר
או נותן, או קונה,
או מקדש אישה, או מגרש גם,
וכל אלה זקוקים הבהרת הדברים על ידי דיבור.
אז יכול להיות שזה חידשה התורה, שנדרים יהיו כמו כל הקניינים.
או אולי,
אם התורה חידשה שצריך פה דיבור, למרות שעל פי סברה לא היינו צריכים דיבור, אז אולי חידוש מיוחד במינו יש כאן,
שזה חידוש שהופך את הנדרים לדין מיוחד,
שזה יהיה שונה מנדרים.
תשאלו במה דברים אמורים, אני אתן דוגמה.
זו שאלה שנשאלה על ידי רבי עקיבאיגר בתשובה,
וזה מסומן בדפי המקורון.
הוא למשל שואל שאלה, ודן,
האם אדם יכול לנדור נדר או להישבע שבועה אם הוא יכתוב בכתב?
הוא יכתוב, אני נשבע, אני נודר, אני אוסר, כל הדברים האלה הוא לא יאמר בפיו,
אלא הוא יכתוב.
שאלה מעניינת.
אם אדם כותב,
אז לכאורה הדברים ברורים בדיוק כמו שהוא מדבר.
ובקניינים,
בקניינים אנחנו בוודאי צריכים לסבור שאם האדם מבעיר את דבריו באמצעות הכתב זה בסדר גמור, כי העיקר שיהיה ברור מה הוא מתכוון.
אז אם הוא מבעיר את דעתו על ידי כתיבה זה כמו על ידי דיבור.
והנה לגבי נדר רבי קיווייגר עושה חקירה.
האם
אנחנו נגיד שכתיבה יהיה לה תוקף של חיוב נדר או של שבועה או לא?
מהם הצדדים?
כפי שאמרנו, לפי החקירה שאמרנו. הוא מביא מקורות, יש כאלה שאומרים מכאן ויש כאלה שאומרים כאן.
זאת אומרת שזו מחלוקת בעצם.
אז מה יהיה המחלוקת או מה יהיה הצדדים להבין לכאן או לכאן?
הסיבה היא, כפי שאמרנו,
אם העמדנו את הנדרים, החידוש הזה שהתורה אמרה שצריך לבטא בשפתיים,
זהו חידוש שממנו אנחנו לומדים שנדרים זה כמו קניינים,
אז זה כמו קניינים.
ואם בקניינים יכול להיות שבכתיבה יוכל לצאת, לקיים את הדבר,
אז גם בנדרים,
מדוע שלא יהיה תוקף לנדר אם הוא נאמר במקום אמירה על ידי כתיבה?
לעומת זאת, אם יתחדש לנו כאן דין מיוחד בנדרים,
אז מהו החידוש שעכשיו צריך להסביר?
החידוש הוא שזה כוח הדיבור.
יש כאן דין מיוחד בדיבור. כל העניין של נדרים ושבועות עניינו בכוח המיוחד של הדיבור של האדם שיכול לאסור על עצמו,
יכול לקבוע דברים על ידי דיבור.
אז הדיבור הוא הדבר המרכזי.
ממילא אם יתחדש לנו כאן שזה דבר מרכזי, כי זה לא כמו קניינים, כי בלאו הכי זה לא כמו קניינים, אז יתחדש לנו חידוש מיוחד, אז צריך, אם כן, אי אפשר לבטל את החידוש הזה גם על ידי דברים אחרים כמו כתיבה.
הכתיבה היא לא דיבור.
אז כיוון שהכתיבה היא לא דיבור, אז לא יהיה תוקף לנדר שאדם עושה על ידי כתיבה, כי בו לא היה דיבור.
זה באמת הלימוד שיוצא מכאן,
כדבר מעניין, כחקירה.
ואני על זה אולי אני אוסיף עכשיו דבר, ופה יהיה דבר מעניין לראות
את הצד השני של המטבע, ואני אסביר את דבריי.
אולי נעבור פה בלימוד לדף כ"ח,
במסכת נדרים,
בדף כ"ח עמוד א', יש שם דיון בגמרא לגבי אדם שנודר ומתברר
שהוא בסופו של דבר נאלץ לנדור דברים של שקר
בגלל הלסטים או האנסים שאנסו אותו לנדור נדרים,
להגיד את הדברים בצורת נדר,
אבל לא בצורה אמיתית.
ואז מופיע שם בנוסח של הגמרא, איך הוא אומר כדי לא להיכשל,
והוא אומר בליבו היום,
הוא מוציא בשפתיו סתם.
זאת אומרת, היות שהוא בעצם אוסר על עצמו את כל הפירות שהוא אוכל, שהוא יאכל, זה הגמרא בדף כ"ח,
והוא אוסר את הפירות כדי לצאת ולהשתחרר מהלחץ של הליסטים שלוחצים עליו,
אז אז זה,
אומרת הגמרא, איך הוא מצד אחד יידור נדר ולא יסתבך איתו מצידו באמת,
על ידי זה שהוא יגיד להם שהוא אוסר את כל הפירות באמת,
אבל בלב הוא יחשוב שזה רק להיום,
ועל ידי זה הוא באמת למחרת כבר יוכל לאכול הכל כרגיל ולהתנהג כרגיל. זאת אומרת, יש את האפשרות כאן על ידי המחשבה שבלב לבטל את המשמעות הגורפת שיש לדיבור שלו.
אז אומרת הגמרא בעצמה,
ואף על גב דסבירא לאן דברים שבלב אינם דברים.
אז מה זה מועיל? מה שהוא חושב בלב? הרי סוף סוף דברים שבלב אינם דברים זה כלל באמת בקניינים שדברים שבלב אינם דברים.
אז לכאורה, אם דברים שבלב אינם דברים, איך זה מועיל לשבור את המשמעות של הדיבור שהוא מדבר בגלוי?
אומרת הגמרא לגבי אונסין שאני.
הגמרא אומרת לגבי אונסין שאני, זאת אומרת כמין איזו אפשרות לבטל את הדיבור על ידי המחשבה בגלל האונס.
אבל כאן יש לנו מחלוקת מעניינת.
מחלוקת בין הראש במסכת נדרים,
הראש באמת מסביר, אז מה הפירוש של תירוץ הגמרא?
הפירוש של תירוץ הגמרא, איך שהראש אומר,
שזה אומנם דברים שבלב,
אבל כיוון שזה אונס,
אז זה דברים המוכיחים.
ככה הראש מפרש.
אז כולם מבינים שהוא לא התכוון באמת ברצינות.
כולם יודעים שמה שהוא אמר זה לא היה באמת, אלא רק בגלל הלחץ שלחצו אותו.
ולכן זה נקרא דברים המוכיחים.
והכלל הוא בדברים שבלב בקניינים,
שאף על פי שדברים שבלב אינם דברים,
אבל בדברים המוכיחים שיש לנו סבירות גבוהה שהדברים הם בסופו של דבר כפי שהוא באמת חושב בליבו ולא כפי שהוא אומר במפורש,
לכן דברים שבלב שהם כל כך מוכרחים או בטוחים,
יש להם כוח לשבור את הדיבור. זה מה שהראש מפרש.
אבל הנה יש לנו דבר מעניין,
תוספות במסכת שבועות בסוגיה שהזכרנו מקודם,
בדף כ"ו עמוד ב', תוספות אומרים לא,
באמת הוא יכול בלב לשבור את מה שהוא אומר.
הוא יכול תמיד לשבור, כי העיקר זה בלב.
העיקר זה בלב, הוא יכול לשבור את מה שהוא אומר. אז למה הגמרא אומרת פה דווקא מחמת אונס?
אומרים התוספות,
כי לא רצו להורות את זה כהלכה קבועה לאדם שהוא יכול לומר ולחשוב אחרת, כי על ידי זה הוא יזלזל בעצם בנדרים.
אז לכן מנעו ממנו את האפשרות לבטל במחשבה את מה שהוא אומר,
ורק במקרה של אונס, כיוון שהוא באמת אנוס, אז נתנו לו את האפשרות הזו שיוכל להשתחרר מהאיסור שגרם בדיבור על ידי המחשבה.
אז יש לנו פה מחלוקת מאוד מעניינת,
מחלוקת בין הראש לתוספות.
הראש סובר שהמחשבה באמת לא יכולה לבטל את הדיבור.
ומתי כן, רק בדברים המוכיחים. ואילו התוספות סוברים שהמחשבה כן סותרת את הדיבור,
תמיד, ורק כאן אמרו באונסין,
כדי שלא יבואו לזלזל בנדרים.
וכאן, כשאנחנו מנסים לראות מה למדנו פה ואיך זה מסתדר ביחס למה שהסברנו מקודם,
שזה באמת גם כן,
אני אומר את זה בקיצור,
הדברים שיוצאים מכאן, דברים מאוד מעניינים.
מי שסובר, ונלך ככה, מי שסובר שכוח הדיבור, שהצורך לבטא בשפתיים בנדרים,
העניין הזה שהצורך לבטא בשפתיים בנדרים זה נתנה תורה לנדרים דין של קניינים,
אז ממילא קיבל את הדין של קניינים לכל דבר,
גם לגבי כוח הנדר וגם לגבי כוח הביטול של הנדר, זה כמו קניין.
ובקניינים הכלל הוא שדברים שבלב אינם דברים, כי זה מה שלימדה תורה.
אז מתי בכל זאת דברים שבלב הם דברים?
בזמן שזה דברים המוכיחים,
שזה מוכח מתוך העניין שהוא באמת חושב לבטל את הנדר.
זה מה שהראש אומר.
תוספות לא אומרים ככה, תוספות אומרים: מה שאמרנו בנדר שצריך לבטא שפתיים זה לא בגלל שזה כמו קניינים, אלא שזה בעצם כוח הנדר.
כוח הנדר הוא לבטא בשפתיים, זה נקרא נדר. נדר זה ביטוי בשפתיים, זה לא מצד הדמיון לקניינים.
וממילא יוצא בדיוק הפוך.
מה יוצא?
שהעניין הזה של הביטוי שפתיים זה הלכה רק חד-סטרית,
זה רק לגבי עצם הנדר.
אבל כשמדובר על ביטול הנדר, כשהוא חושב,
למה שהמחשבה לא תסתור את הנדר? כאן הרוב תוספות אומרים: המחשבה באמת סותרת את הנקייה, ממילא עיקר הנדר זה המחשבה ולא הדיבור מצד האמת.
אלא התורה אמרה שכדי שנדר יחול צריך דיבור.
אבל אם הוא באמת אמר, אבל מצד שני הוא חושב לבטל,
אז המחשבה מבטלת.
יוצא שבעצם יש לנו פה מחלוקות,
זה הצד השני של המטבע.
מצד אחד יש צורך לבטא בשפתיים,
אבל מצד שני כשבאים לבטל את הנדר יכול להיות שמחשבה תועיל, בגלל שבנדרים זה לא כמו קניינים, זו שיטת התוספות. ואם זה כן כמו קניינים אז יהיה לזה את ההלכה של דברים שבלב אינם דברים, זה הגמרא בדף כ"ח, אם כן יש כאן שני פירושים על הגמרא בדף כ"ח שמדברת על הצד השני של הנדר לא
מבחינת החיוב של הנדר אלא העניין של ביטול הנדר על ידי המחשבה.
ועוד כהנה וכהנה אפשר להוסיף דברים,
אבל אנחנו כרגיל איננו מעריכים,
אז די לנו בהצגת הדברים הזו,
ואידך זיל גמור, מי שירצה יעיין גם משהו בדפי המקורות.
יש פה נושא יפה שקשור לעניין של קבלת הנדר בלבו לצדקה,
האם אפשר לקבל את הנדר,
לקבל אדם על עצמו נדר שהוא ייתן צדקה קבלה בלב וזה קשור לעניין שנדון פה במראה המקומות על ידי הראש בתענית אבל ובמשנה ברורה גם אבל יהיה עכשיו די לנו להיום בינתיים.
אז כל טוב ושלום שלנו.
של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של של
