שלום, אנחנו נמצאים בעיצומה של מסכת נדרים וראיתי לנכון לדבר היום גם בשיעור על נושאים כלליים שנוגעים לעניין הזה של נדרים.
המסכת היא מסכת שלמה אבל עוסקת בעניין של נדרים.
השאלה שעליה אני רוצה היום לדבר בשיעור היא באמת, האם באמת זה ראוי לנדור?
איך רואים את הנדרים ואיך מתייחסים אליהם.
וכאן אנחנו מוצאים דברים מכיוונים, אפשר לומר מקצה לקצה לפעמים.
אנחנו מוצאים דברים כאלה וגם תוך תשומת לב לסוגים השונים של נדרים.
זוהי הנקודה שעליה צריך פה לדבר ולעמוד.
כנראה שאם אני מתחיל למשל מן הגמרא,
שבה אנחנו נמצאים ולומדים, אז הדף, הסוגיה הראשונה שכדאי לדבר בה בהקשר הזה היא כמובן הגמרא בדף ט'.
הגמרא בדף ט' הרי אומרת שם במשנה: "כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקורבן ובשבועה,
כנדרי כשרים לא אמר כלום,
כנדבותם נדר בנזיר ובקורבן".
זאת אומרת, יש כאן ביטויים שהם אפילו נשמעים חריפים.
חריפים, באמת ביטויים חריפים. זאת אומרת, פה מדברים בלשון המשנה היא לשון קשה,
כנדרי רשעים. זאת אומרת, אם אדם,
איך הוא מתבטא?
אם הוא אומר שאני רוצה להיות כנדרי רשעים,
אז זה כבר סוגיה בפני עצמה, איך הנדר הזה מתפרה,
זאת אומרת, איך הוא מתבצע בפועל.
זאת אומרת, כאשר יש לפניו כיכר, או שלפניו יש נזיר,
בגמרא מוסבר, או כשיש לפניו בהמה, ואז אפשר כאילו לומר שהוא רוצה שהכיכר יהיה אסור עליו,
או שיהיה נזיר כמו ארייני, הגמרא נוקטת דוגמאות כאלה,
שהוא רוצה להיות כמו זה,
או זה כמו זה, אבל הוא קורא לזה בעצמו כנדרי רשעים.
אז אם הוא נוקט בלשון הזו של נדרי רשעים,
אז הנדר חל, זה מה שנאמר בנזיר ובקורבן ובשבועה.
אם הוא אומר אבל במקום זה לשון אחרת,
כמו "כנדרי כשרים",
אז זה לא אמר כלום. למה?
שאנשים כשרים לא נודרים נדרים,
ומי שנודר נדרים זה אנשים רשעים.
אז זו באמת הלשון הקשה,
כפי שאמרתי, בלשון המשנה.
כיוצא בזה, אם אנחנו נרצה לראות, יש גמרות לקמ"ן שבדף כ"ב עמוד א',
שיש לנו שם סוגיה שלמה של גמרא,
שהיא מדברת כמה דברים,
אפשר לומר, בגנות, ממש בגנות הנדרים,
עד כדי כך שלמשל יש שם דברים של שמואל,
זה עומר שמואל, אף על פי,
איך שמואל אומר, אף על פי שמקיימו נקרא רשע. זאת אומרת, מי שנודר ומשלם אפילו ומקיים את מה שהוא נודר,
אבל הוא נקרא רשע. זאת אומרת, הביטוי רשע שמופיע במשנה חוזר על עצמו גם בלשון הגמרא.
וזה כמובן דורש מאיתנו לרגע לראות את ההבחנות הנכונות.
באמת, תמיד זה גדר של רשעים ומהם הגדרים הקובעים בעניין הזה.
עכשיו חוזרים אל הגמרא.
הגמרא בדף ט עמוד א', כשהיא מדברת על העניין הזה,
ורואה, מציגה את העניין שבמשנה נאמר שנדרי כשרים לא אמר כלום וכנדבותם זה כן נקרא תופס,
זאת אומרת יש הבחנה בין נדר לנדבה,
לצורך זה הגמרא מביאה את המחלוקת של ברייתא,
ששם אנחנו רואים מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה.
ולשון הברייתא היא שרבי מאיר אומר, טוב אשר לא תידור,
זאת אומרת, וטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. דברי רבי מאיר, זאת אומרת, רבי מאיר,
הגמרא מביאה אותו שהוא לא מקבל בכלל עניין של נדר,
ואילו רבי יהודה אומר, טוב מזה ומזה, נודר ומשלם. ואז הגמרא רוצה כאילו לומר בהתחלה,
יש בגמרא פה שתי, במהלך של הגמרא, בדף ט' ובדף י',
יש במהלך הגמרא כמה אפשרויות להסביר.
כאשר בתחילה רוצים לומר שאולי רבי יהודה נמצא בצד המחייב דווקא את הנדרים,
בעוד שרבי מאיר הוא שולל את הנדרים ומחייב את הנדבה.
ובסופו של דבר הגמרא דווקא אומרת בהמשך שאולי להפך,
או אפילו רבי יהודה,
כשאמר שטוב מזה ומזה, נודר ומשלם,
לא התכוון רבי יהודה למי שנודר,
אלא התכוון למי שנודב,
לשון נדבה.
וכאן צריך באמת לרגע להתעכב.
הברייתא הזו, שהיא מדברת על מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, על הפסוק שנאמר,
"טוב אשר לא תדור", או טוב מלשון הבנת הפסוק הזה,
הברייתא הזו והפסוק הזה מכוונים, אם ככה,
לנדרים של הקדשות,
נדרים של קורבנות.
זאת אומרת, הדיון הראשון שמופיע פה בגמרא בהקשר למה שדיברנו,
מדברים על נדרים או נדבות של הקדש,
של קורבנון.
אדם מקריב קורבן, לכאורה אנחנו יודעים, יש סדר שלם של קורבנות,
מצוות של קורבנות בתורה.
אז אנחנו יכולים ממילא להבין לפי זה שאומנם יש קורבנות שאדם חייב להביא,
וזה ברור,
אבל מאידך יש גם אפשרות שאדם יביא קורבן מכוח הנדר שהוא נודר.
כשהוא אומר הרי עליי, אז הוא מתחייב, הרי עליי עולה, הרי עליי שלמים,
או שהוא אומר, בנדבה אנחנו אומרים הרי זו, זאת אומרת, הוא לוקח איזושהי בהמה ואומר הרי זו עולה או הרי זו שלמים, זה נדר,
זה לשון נדר וזה לשון נדבה, שזה נושא שכשלומדים את הסוגיות של קורבנות, יודעים להבחין בזה,
אבל לכך רומזים פה,
מדברים פה על נדרים של קורבנות.
וכאן, אם כן, מתגלה לנו שעל הסוג הזה של נדרים,
על זה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בעצם.
ומתברר שהנדרים זה דבר שמוצג פה באורח לא חיובי, נגיד ככה,
שלא ראוי לנדור אפילו לקורבנות להביא לבית המקדש.
אז מה באמת הסיבה?
הסיבה היא, כפי שמבואר בגמרא, שבנדרים של קורבנות יש תמיד חשש, עד שאתה נודר דבר ואתה אולי מתכונן באופן חיובי לעשות עם רצון טוב כוונה חיובית,
בינתיים יש כאן תמיד חשש שתבוא לידי תקלה.
התקלה יכולה להיות על ידי זה שלא תקיים את הנדר, ותאחר מלשלמו, ותעבור על איסור בעל תאחר.
ואחר כך גם כשתיקח כבר את הבהמה ותביא אותה,
יש בזה איסור של מעילה וכל מיני איסורים שאפשריים כשמתייחסים ומתעסקים בקודשים.
אז ממילא יש פה בעיה. לעומת זאת, בנדבה הגמרא אומרת, הוא לא מקדיש מקודם.
כמעשה של הלל הזקן, מה הוא עושה? לוקח את הבהמה, מביא אותה למקדש בפתח האזהרה,
ושם בפתח האזהרה הוא מקדיש, זאת אומרת, הוא לא נותן לו שום מרווח של זמן. זאת אומרת, הנדבה שעליה מדובר באופן חיובי זוהי נדבה שהוא לוקח, שהוא בכלל לא מקדיש את הבהמה בזמן ביניים עד שהוא מגיע לאזהרה,
אלא רק כאשר הוא מגיע לאזהרה. זאת אומרת, זה הדיון של הגמרא, ורואים מכאן מהי ההלכה.
באמת, בהלכה, אם לומדים לפי הריף והרמב״ם,
אז מתברר שבאמת זה כך,
הלכה לא ראוי לנדור, אלא לתת את הנדבה.
צריך לדעת שיש כאלה שרצו להגיד שהלכה דווקא כן כרבי מאיר, שכן יש עניין לחייב דווקא את הנדרים. כי יש פסוקים,
פסוקים הרבה, נדריי להשם השלם, פסוקים מתהילים שאנחנו מכירים אותם מן ההלל,
או פסוקים נוספים שבהם אנחנו מוצאים את היחס חיובי לנדרים.
וזה תמיד על קורבנות, אז לכאורה יש מקום היה לקבל דווקא את דעתו של רבי מאיר, במידה והוא סובר באמת שזה דווקא,
זאת אומרת, לאפשר, שזה טוב דווקא לנדור.
ואף על פי כן אנחנו רואים שהראשונים,
הפוסקים העיקריים,
הצדיקו דווקא את הדעה שיוצאת פה מתוך הסוגיה שלא ראוי לנדור. כמובן, אם אדם נודר, צריך לשלם,
אבל מלכתחילה ראוי לו שלא ידור,
אלא רק ייתן עניין של נדבה.
כן, כאן זה לגבי נדרים של קורבנות.
אבל אנחנו חוזרים בחזרה אל מה שהסוגיה של הגמרא או של המשנה מדברים.
המשנה מדברת לא על נדרים של קורבנות, אלא מדברת על נדרי איסור.
נדרי איסור זה הנדרים שהסוגיה במסכת הזו עוסקת בעיקר.
נדרי איסור שם,
אם על נדרי קורבנות אמרו שעדיף שלא יידור, אז על נדרי איסור זה כמו שאומרים בקל וחומר,
שראוי שאדם לא יידור נדרים סתם. וזה ברור שעל זה נאמר נדרי רשעים,
ועל זה מדובר שאפילו מי שנודר או מקיים הוא נקרא רשע, כמו שאמרנו מקודם. על נדרי איסור אני חושב שהדברים האלו כאילו ניזונים מקל וחומר.
אם על נדרי קורבנות,
שעל זה מדובר פה בברייתא,
יוצא מכאן שאומרים נדבה באופן חיובי אבל נדר דבר שלילי,
קל וחומר שזה יהיה נכון לגבי נדרי איסור, דהיינו כל הנדרים הנזכרים במסכת הזו,
שכל כך הרבה מתעסקים גם על נדרים וגם על שבועות,
שראוי באמת שאדם לא ידור,
שלא יוסיף איסורים על האיסורי תורה. יש בדברים האלה התייחסות בעיקר בדברי הרמב״ם, מי שייהן ברמב״ם לפי המקורות,
גם בהלכה וגם דווקא בהקדמה שלו למסכת אבות,
הידועה בשם שמונה פרקים לרמב״ם, הוא מביא את הדבר הזה, שבעצם אדם צריך,
כמו שאומרים, אנחנו תמיד אומרים, ולוואי שיקיים אדם את מה שהתורה מצווה אותו, ושלא יוסיף איסור על איסורים נוספים,
וזהו הגדר של נדרי רשעים.
יש לנו, לעומת זאת, סוג נוסף של נדר,
שעליו יש התלבטות גדולה, ואנחנו רואים,
אפשר לומר כמין מחלוקת,
או דברים לכאן או לכאן על ידי הראשונים.
זו הכוונה לנדרי מצווה ולנדרי צדקה.
אנחנו כבר בשיעור הקודם הזכרנו שזה סוג מיוחד אולי של נדרים, אבל עצם הדבר, מי לא,
אם אנחנו אומרים שהנדרים זה דבר שלילי אפילו,
ואפילו בקורבנות, אז מה, איך מדברים על, איך נתייחס אל נדרי צדקה?
נדרי צדקה, לכאורה, אנחנו אומרים אולי זה דבר חיובי,
וכאן אנחנו רואים דברים מכאן ומכאן. ושוב,
אם למשל רוצים לראות אם זה חיובי,
אז אפשר לבוא קודם אל דברי התורה בחומש, בתורה בפרשת וייצא, כשיש לנו את העניין של יעקב שיוצא לדרכו,
אז וידר יעקב נדר לאמור, אם ייתן לחם לאכול ובגד ללבוש,
אז מה הוא כותב שם? כל אשר יהיה לי עשר אסרנו לך. זאת אומרת, וידר יעקב נדר לאמור, ומשם לומדים במדרש,
לומדים במדרש הזה מה זה לאמור,
כאילו להורות לנו, לכולם, שראוי לנדור נדר כזה.
אז אולי באמת צריך להבין שנדר של צדקה, של דבר מצווה,
הוא דבר חיובי. וכאן, כפי שאמרתי מקודם, הדברים הולכים מקצה לקצה.
כי יש כאלה שבאמת אומרים שאין הכי נעמי,
שזה באמת ראוי, אבל מצד שני,
שוב, יש לנו כאן איך אנחנו רואים את המקורות,
אפילו לגבי קורבנות. זאת אומרת,
אז יש מקום לעשות הבחנה בין קורבנות לבין הנדרים האלה. מדוע?
מפני שבקורבנות יכולה להיות תקלה יותר גדולה, מפני שהקדש ממש של קורבנות יש בו חשש תמיד תקלה של מעילה ושל הרבה איסורים.
אבל בענייני צדקה זה פחות תקלה, ולכן אם זה פחות תקלה אז אולי באמת יותר קל להבין שזה יהיה כבר דבר חיובי. אין פה איסור מעילה, צריך רק להיזהר שלא לאחר מלשלם את הנדר.
אבל אולי יש פה צד יותר קל מאשר נדרי קורבנות
ואין בזה את הצד השלילי שהוא מוסיף איסור על מה שהתורה אסרה, אלא להפך,
הוא נותן לדבר מצווה, או הוא נודר לדבר מצווה, או לצדקה כמובן,
ודברים מסוג זה.
ואף על פי כן אנחנו רואים בדברי הראשונים שהם לא קיבלו את זה כדבר מובן מאליו,
שבאמת גם מהדברים האלה ראוי לו לאדם להרבות בזה.
ולכן כשהם יוצאים מתוך הנחה שאם על הקדשות אמרו לקורבנות, שלא, זה לא ראוי,
אז גם לצדקה זה לא ראוי. ואז מתחילים לשאול,
אז למה בכל זאת כן עושים? אז הם מתחילים לטרח, כל מיני תירוצים. תירוץ אחד הפשוט,
שכשאדם נמצא בשעת צרה, זה משהו מיוחד,
ואז ראוי באמת שכן ידעו. ואפילו על יעקב אבינו יש כאלה שאומרים שהוא נדר נדר כי הוא היה בשעת צרה.
אגב, יש מי שמסביר על יעקב אבינו שבאמת גם הוא לא היה צריך לנדור, עד כדי כך שיש מישהו מהמפרשים שאומר שיעקב עצמו נענש במות רחל בגלל שהוא נדר את הנדר שלא היה צריך לנדור.
לא שלא לתת צדקה, אבל לא להפוך את זה לנדר,
אם אנחנו מדברים בסוגיה שלנו.
אבל רוב הראשונים, וככה זה גם נפסק להלכה,
שבשעת צרה זה כן ראוי.
ואז אנחנו למשל שואלים, באו ושאלו,
יש מנהג מאוד מוכר שמקבלים בנדרים לנדור לצדקה או לדברים של בית כנסת ביום הכיפורים למשל.
יום הכיפורים זה יום שמרבים בנדרים לצדקה.
אז באים הראשונים ומתרצים שביום הכיפורים, שעה שספרי חיים, ספרי מתים,
מונחים לפניו של הקדוש ברוך הוא, זו שעה צרה, אז זה נקרא כמו שעה צרה.
אבל מה נעשה בשבתות? שבתות זה כבר לא נקרא שעה צרה, אז למה בכל זאת נודרים לצדקה?
אז יכול להיות שיש מקום להגיד שבגלל שהגבאים של הצדקה ממהרים לגבות,
אז זה כבר אפשר להיות בטוח שלא יבוא לידי תקלה.
אבל יש כאלה שאומרים
שבאמת ראוי שלא, למשל הראש. הראש למשל אומר שאין הכי נעמי,
אפילו בנדרי צדקה, כמובן שחשוב וטוב לתת צדקה,
אבל כדאי להקפיד, וכך כתוב בשולחן ערוך,
שלהגיד, איך אנחנו אומרים? בלי נדר.
להגיד בלי נדר, אפילו בנדרי צדקה, שלא לקבל אותה.
אי אפשר שלא לציין שיש מצד שני,
אחרים שאומרים שצדקה זה משהו מיוחד.
למה צדקה זה משהו מיוחד? אנחנו יודעים שלגבי צדקה נאמר שאסור לבחון את הקדוש ברוך הוא חוץ מאשר בצדקה. בחנוני נא בזאת, זאת אומרת צדקה יש לה איזה מעלה מיוחדת שמותר לו לאדם לבחון כאילו את הקדוש ברוך הוא אם הוא נותן שהוא מקבל על זה שכר או מקבל את מה שהוא מבקש.
אז אומרים שאם זה ככה אז אולי זה גם צדקה זה משהו מיוחד.
אז כפי שאנחנו רואים, בצדקה יש דעות שונות. יש כאלה שמחייבים בצורה,
הייתי אומר,
קבועה וחיובית מאוד,
והמקורות מדברים בעד עצמם, מי שיראה בדף המקורות.
יש כאלה שאומרים שבכל זאת רק בשעת צרה, ואז כל מיני מצבים של שעת צרה, שאז כן, אבל אחרת שלא. ולעומת הראש,
שזה גם מופיע בהלכה,
שאומר דווקא שתמיד יגיד,
תמיד
ייתן צדקה ויאמר בלי נדר,
כי לא תהיה הצדקה גדולה מהעניין של נדרים של קורבנות,
שזה הפסוקים עצמם שמדברים,
מדברים בדרך כלל,
כשאנחנו אומרים נדריי להשם השלם,
מדברים בדרך כלל על נדרים של קורבנות.
אז אם על זה אנחנו רואים את זה רק במצב של דאבד כזה,
אז גם בנדרים של צדקה.
נקודה יפה נוספת אפשר לראות פה בהלכה, וזה הכל מובא גם לדברי ראשונים,
הם אומרים דבר, הרמב״ם למשל אומר את זה גם כן,
שאם אדם כבר נודר נדרי איסור, שאמרנו שזה דבר שבכלל כמעט ולא רואים את זה אף פעם בצורה חיובית,
אז הוא אומר שאם כן, אם אדם נדר,
אז ראוי לו להישאל עליו.
כדאי להישאל ולהשתחרר מהנדר. נדר כזה ראוי להשתחרר. אבל חוץ מאשר נדרים לדבר מצווה,
שעליהם דווקא, או נדרים של הקדש, שראוי שלא להישאל, כי אם נדרת אפילו אם אולי לא היה ראוי מלכתחילה,
ראוי דווקא שלא להישאל, זה מה שהרמב״ם אומר לגבי נדרים של הקדש. כמובן שאם צריך להישאל, אדם נשאל וצריך להישאל כדי שהוא יוכל להסתדר עם זה.
וכן הלאה, בנדרים, מתי בכל זאת יש קצת חיובי בנדרים האלה של דבר המצווה?
כאשר האדם עושה את זה,
כאשר הוא רואה שהוא מתרשל בדבר המצווה,
שעלול להתרשל בדבר המצווה, זוהי בעצם הגמרא בדף ח' עמוד א' לאל,
שהגמרא אמרה, כל מי שאומר אשכים ואשנה,
או שהוא בא לזרז את עצמו למצוות,
עליו הרי נאמר שנדר גדול נדר לאלוקי ישראל.
אז אם במקום אחד אומרים שמי שנדר נקרא רשע, הנה במקום השני אומרים שהוא נדר גדול לאלוקי ישראל.
אז זה תלוי על איזה נדר מדברים,
זה גם תלוי לפי העניין ולפי צורכי הזמן והמקום,
והדברים האלה תמיד צריכים ברור, כל דבר בפני עצמו.
וזה נשאר בעניין להיום.
אסכולתו ושלום שלום שלום שלום שלום שלום שלום.
:::ב
