טוב,
אז שלום, אנחנו ממשיכים, והפעם זה המשך שיש בו התחלה חדשה של מסכת חדשה,
מסכת נדרים, שהיא המסכת שלומדים כעת, לומדי הדף היומי,
החלו כבר לעסוק בה,
והיא עוסקת בדברים חדשים ומיוחדים,
שאינם דומים אולי כל כך לנושאים שנדונו מקודם גם במסכתות של סדר נשים.
הנושא כשמו כן הוא, מסכת נדרים עוסקת בעניין של נדרים.
נדרים זה לא רק נדרים אלא גם שבועות.
יש נדרים ויש שבועות.
אם אנחנו פותחים את המשנה הראשונה של המסכת,
מייד בהתחלה אנחנו רואים שהמשנה, כשהיא מדברת על נדרים,
היא מייד מדברת כל כינויי נדרים כנדרים,
חרמים כחרמים, שבועות כשבועות ונזירות כנזירות.
רוצה לומר, מה שיש ללמוד מכאן, שאלו ארבעה דברים שיש בהם באמת מכנה משותף.
הכוונה היא שאלו דברים שנעשים ונקבעים על ידי הדיבור.
זה בכלל, הנושא הכללי של נדרים אומר שאדם יכול באמצעות דיבור שהוא אומר אותו,
יכול לקבוע דינים חדשים והנחות חדשות ואיסורים, כפי שזה בדרך כלל ולאו דווקא,
על ידי דיבור שלו.
בתוספת כאילו למה שאמרה תורה, יש לנו בתורה את כל הדברים האסורים והמותרים וכל ההלכות הידועות לנו,
יש מקום בהלכה עצמה, בתורה עצמה,
לקביעת איסורים נוספים או גדרים חדשים שאדם עושה וקובע על עצמו.
באמת, כפי שאנחנו נראה אחר כך מן הגמרא בסוגיה, בדף ט' למשל,
אנחנו מוצאים שהדברים האלה הם באמת לא כל כך מומלצים תמיד.
זה נכון שמלכתחילה ראוי לו לאדם שיקיים את מה שאמרה תורה ולא יוסיף על עצמו הלכות אחרות ולכן אפילו יש איזה ביטוי בהמשך שקוראים לזה נדרי רשעים זה גם ביטוי חריף אפילו שמתייחס אל נדרים לפעמים כדבר לא ראוי ממש
אבל מצד שני אנחנו מוצאים במקומות אחרים שיש התייחסות יותר חיובית לנדרים ואולי זה קשור באמת לנסיבות איך שנמצאים פעמים
כמו שנאמר, הרועה סוטה בקלקולה, יזהיר עצמו מן היין.
אז למשל, נזירות, כפי שאמרנו, גם היא נבנית ונקבעת על ידי נדר.
הנדר על הנזירות, כשיש מישהו שמקבל על עצמו הלכות נזירות, זה על ידי הנדר שהוא נודר לקבל על עצמו נזירות, ואז בפעמים כאלו זה נחשב לדבר חיובי, וכן הלאה, במסכת עצמה ובמרוצתה אנחנו נראה שיש
פעמים שזה דבר מופיע כדבר חיובי שאדם אוסר את עצמו גם בדברים המותרים לו ויש שרואים את זה יותר באור לפעמים בצורה שלילית.
לגופם של דברים הדברים האלה ידועים ומוכרים והנה כפי שאמרנו יש נדרים ויש גם שבועות והדברים מבוססים על דברי התורה בתורה עצמה כי האיסור של נדר הוא האיסור שמופיע לנו בפרשת מטות ושם אנחנו
מוצאים בספר במדבר את העניין הזה שלא יחל דברו כאיסור לאו שאומר שצריך אדם לקיים את הנדר שהוא נודר,
ובדרך של מצוות עשה זה פסוק בפרשת כי תצא שאומר לנו מוצא שפתיך תשמור,
ובאשר לשבועות אנחנו יודעים שזה גם פסוקים מפורשים בתורה,
הפסוק אולי היותר מפורש הוא בפרשת קדושים בספר ויקרא שמדבר בשמי לא תישבו לשקר,
מדבר בצורה מפורשת.
פסוק אחר, שאולי פחות ברור שמתייחס לשבועה,
זה הפסוק שבפרשת יתרו, בחומש שמות,
שמדבר לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא. הדברים מתפרשים על עניין של שבועה.
זאת אומרת, יש שבועה ויש נדר. באופן כללי אלו הדברים העיקריים, נדר ושבועה.
והגמרא בעצמה, בדף ב', עמוד ב', פה מיד בתחילת הסוגיה,
נותנת לנו גם את החילוק.
מה זה נדר?
מה זה שבועה?
נדר מתייחס בעיקר
לזה כך שאדם מוסר על עצמו את החפץ, כלשון הגמרא,
כפי שהגמרא אומרת,
נדרים במי צר חפצה עליה,
זה עניין הדוגמה של נדר, בעוד ששבועה כעשר נפש אין מין חפצה.
זאת אומרת, השבועה מתייחסת יותר אל האדם שהוא יעשה כך או שהוא לא יעשה כך, בעוד שנדרים מתייחסים יותר אל החפץ,
שיהיה החפץ אסור או מותר.
זאת אומרת שיש כאן שני סוגים של איסורים שאדם אוסר על עצמו על ידי הדיבור,
על ידי כוח הדיבור שלו מכוח דין התורה של שבועות ונדרים.
הנקודה הזו שכרגע דיברנו עליה היא באמת נקודה חשובה,
מפני שעל פיה אנחנו גם לומדים שיש סגנון שהוא קשור לנדר ויש סגנון אחר שקשור לשבועה,
ולכאורה באופן פשוט זה צריך להיות תמיד בצורה כזו. דהיינו, אם אדם רוצה לידור משהו,
אם הוא נודר משהו שמתאים לנדר, דהיינו שהוא מדבר על החפץ,
אז הנדר תופס והאיסור נתפס על החפץ.
לעומת זאת, אם מדובר על הדבר שהוא רוצה להגיד על עצמו שהוא יעשה כך או לא יעשה כך וכל מיני דברים,
זה לשון של שבועה.
אז אם הוא נותן לזה לשון של שבועה,
אז ממילא זה באמת הדברים יחולו,
אבל אם הוא לא ייתן לזה לשון של שבועה,
אלא ידבר על זה בלשון של נדר,
אז אולי הדברים באמת אינם חלים.
וזה מביא אותנו לבירור ההלכה בסוגיה הראשונה או בסוגיות הראשונות שדנות כאן. כי אם למשל ניקח את המשנה,
במשנה עצמה מיד מופיעה פה דוגמה: מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאני אוכל לך.
אז על מה זה? זה נדר או שבועה?
מצד אחד משתמשים פה בלשון נדר, מודרני.
ממך.
מצד שני, מה מודרני ממך?
שאני אוכל לך.
מודרני, שאני אוכל לך, זה משתמע שאני כאילו מתחייב שאני אוכל.
שאני כן אוכל או שאני לא אוכל. זאת אומרת, מבחינת התוכן מדובר פה על משהו שמתאים לשבועה.
מצד הכותרת שמופיעה כאן, מדובר על מודרני ממך.
זאת אומרת, יש כאן איזשהו דבר שהוא כבר לא ברור.
ובאמת, מי שלומד פה בפנים רואה שיש פה חילופי גרסאות,
שיש כאלה שבאמת מדברים פה באמת מודרני ממך שאני אוכל לך ויש מודרני ממך שאיני אוכל לך.
אולי זה דווקא לא בדיוק כפי שאמרתי עכשיו אלא בתורה יותר מדויקת.
אם הוא אומר שאני אוכל לך זה מתייחס דווקא אל החפץ,
זה כן מתאים לנדר, אם הוא אומר שאיני אוכל לך מדבר על שבועה. זאת אומרת הייתה פה גרסה שמדברת על שאיני אוכל לך שזה ממש לשון מבחינת התוכן,
זה לשון של שבועה, וזה נושא שנדון פה,
איך אנחנו באמת מתייחסים אל הצירוף הזה,
האם הוא מחייב או לא מחייב, או שחייבים תמיד לתקן את הגרסה.
ובצורה יותר מפורשת, ניקח דוגמה מסוגיה אחרת, מדף ח',
כאן אנחנו מוצאים בגמרא, הגמרא אומרת, הומה רב גידל, הומה רב,
האומר אשכים ואשנה פרק זה,
אשנה מסכת הזון, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. הנה דוגמה מאוד יפה.
הגמרא מביאה שם דוגמה,
שאדם אומר ומתחייב שהוא ילמד פרק מסוים או משנה מסוימת או עניין מסוים בתורה,
וזו אמירה שהיא מאוד חיובית, מופיעה דווקא כאמירה חיובית, לדוגמה, כי אדם מזרז את עצמו, כפי שהגמרא אומרת שם,
למצוות וגם כמובן למצוות תלמוד תורה, כתוב, זה נדר גדול אלוקי ישראל. אז זה באמת נדר?
זה לכאורה שבועה.
אז הנה יש לנו, כי ההוא אומר הוא ילמד,
הוא לא מדבר על משהו שיחול על החפץ,
איזה גדר איסור או דין מיוחד על החפץ.
הוא מדבר פה על משהו שמבטא איזשהו רצון אישי שלו שהוא ילמד, הוא מתחייב שהוא ילמד.
אז הוא יותר שבועה יותר מאשר נדר.
וזה כפי שאנחנו באמת אומרים, יש כאן מחלוקות.
יש כאלה שאומרים, וזה באמת הדבר המעניין כאן, יש כאלה שאומרים, וזה הרמב"ן,
רבן מופיע מיד בהתחלת הסוגיות דווקא כבר בדף ב',
אגב העניין הזה של מודרני ממך שהזכרנו מקודם,
הרבן אומר כן,
אפילו אם משתמשים בלשון נדר והתוכן הוא תוכן של שבועה,
זה יחול.
אז הרי אמרנו שזה לשון כזו וזה לשון כזו,
אומר הרבן אבל היות שהתוכן כל כך ברור שזה הכיוון אז גם כשהוא ישתמש בלשון אחרת,
שלכאורה אינה מתאימה,
זה כבר מופיע כדין יד. יש פה נקודת יד.
הנושא של ידות מופיע פה בדפים הראשונים בצורה די רחבה.
ובכן, מה זה יד?
יד זה אומר שגם אם אתה לא אומר את הדברים המפורשים,
אלא אומר רק בחלקם או בקטעי דברים,
אז הדברים מתפרשים כאילו אמרת את הכל, נגיד.
זה היד, יד זה כאילו יד של כלי,
שהוא מחזיק את היד של הכלי, או את הידית של הכלי,
כמו שאנחנו אומרים,
והידית מרימה את כל הכלי.
ככה גם אם אתה אומר משהו שהוא לא בדיוק מתאים למה שזה, אבל זה יד, זה מספיק ברור כדי שזה יתפוס את הדבר. וממילא גם כשהוא אומר לשון שאיננה מתאימה,
אבל בתור יד זה מוריד, זה מה שאומר הרמב"ן.
לעומתו, יש אחרים שאומרים שאין ידות לשבועה. וזה דבר באמת מעניין, כי בדיון של הסוגיות בגברה בדף ג' וד', כל הסוגיות שעוסקות פה בענייני ידיים,
מי שלומד ומעיין יתבונן ויראה דבר מעניין.
נזכר ידות לנדרים,
נזכר ידות לקידושין,
נזכר שיש ידות לצדקה,
ידות להפקר,
אבל לא נזכר ידות לשבועה. מה זה?
יש כאלה שאומרים לא נזכר כי זה מובן מאליו, אחרי שיש ידות לנדרים אז יש גם ידות לשבועה.
האחרים אומרים כמו תוספות,
תוספות בדף ב עמוד ב ויש עוד ראשונים גם הראש,
אומרים שאין ידות לשבועה.
אז צריכים להבין, למה דווקא לשבועה אין ידות לשבועה?
ההסבר הדבר, כי בשבועה הדגש הוא באמת על האמירה המפורשת,
וזו נקודה שעדיין לא אמרנו.
כשאדם אומר שבועה,
עיקר היא ייקרה בהזכרת השם,
וזה מתייחס לפסוק של "לא תישא השם ה' אלוקיך לשם",
שהזכרנו מקודם שזה לשון שבועה.
לשון שבועה, למה זה נקרא לשון שבועה?
בגלל שהוא מזכיר שם שמיים.
משה, לא תישבו בשמי לשקר, בשמי.
הדגש בשבועה זה הזכרת שם השם.
זאת אומרת, זה באמת חומר, החומרה שישנה בשבועה היא מבוססת על כך שהדברים קשורים להזכרת שם השם על העניין,
על ההתחייבות שלו שהוא מתחייב.
ומשום כך אפשר להבין, ואני חושב שזה הסבר נכון,
מדוע באמת
אין ידות לשבועה.
כיוון שממה נפשך, אם הזכיר איזה שבועה,
אבל אם הוא לא הזכיר, אז זה לא שבועה,
כי כאילו עיקר חסר מן הספר.
אז אין ידות לשבועה, לא שייך שיהיה ידות לשבועה.
אם אין ידות לשבועה, אז חוזרת השאלה למקומה הראשון.
אם ככה,
לפי השיטה הזו, השיטה האחרת חולקת, גם את זה צריך להסביר, אבל אי אפשר את הכל על רגל אחת. ומכל מקום, אם אנחנו סוברים שאין ידות לשבועה,
אז צריך להסביר את אותן מקורות שאנחנו רואים שהשבועה חלה,
אף על פי, או האמירה שלו חלה,
כמו הדוגמה של האומר אשכים ואשנה פרק אחד, הרי זה נדר גדול לאלוקי ישראל,
אז אם זה אין ידות לשבוע, אז מה זה בכלל כל הדיבור הזה? למה הוא דיבור מחייב? הרי זה לא נדר,
כי נדר צריך להיות על חפץ,
ואם זה לא על חפץ אז צריך להיות שבועה,
ושבועה אין כאן כי הוא לא אמר שבועה,
אז איך זה באמת מועיל?
מכאן אנחנו מגיעים לדברי הראש.
הראש אומר שאין הכינם מי,
יש עוד סוג של נדר,
וכאן על ידי הראש מתחדש לנו סוג נוסף של נדר שהוא הסתעפות ממה שנקרא נדר להקדשות.
יש הקדשות, זה אנחנו יודעים. אדם נודר להקדש, הוא מקדיש דבר, זה גם ביסודו של דבר נדר.
אומר הראש, ואני חושב שזוהי ההבנה בדבריו,
שכשאדם נודר לדבר מצווה או מתחיל מהקדש עוברים לצדקה,
ומצדקה עוברים לכל מצווה,
זה יש לזה גדר מיוחד של נדר בפני עצמו.
נדר בפני עצמו,
שהוא לא שבועה מצד אחד,
אבל הוא גם לא הנדר של הייסורים שעליהם מדברים לכאורה במסכת הזו בצורה רחבה יותר. כי יש עוד נדר,
שזה נדר להקדש,
נדר לצדקה,
נדר לדבר מצווה.
זאת אומרת שכאן אנחנו משתמשים בגדר אחר שהוא לא שני הגדרים העיקריים.
זה אולי מתחבר גם למה שכתוב במשנה הראשונה: כל כינויי נדרים כנדרים,
חרמים כחרמים. מה זה חרמים כחרמים?
חרם זה שייך להקדש.
הר"ן באמת, כיוון שהוא כל כך מקפיד לומר שהסוגיה לא עוסקת פה בהקדש,
אלא עוסקת פה בנדרי איסור, אומר שכתוב חרמים, לא הכוונה לחרמים של הקדש.
אבל הראש אומר, לא, חרמים זה חרמים באמת של הקדש. זאת אומרת שמלכתחילה יש מקום במשנה לסוג המיוחד הזה של נדר של הקדש,
שהוא האב טיפוס של נדר מסוג אחר שעניין הקדש,
וממילא כל דבר מצווה כלול בעניין הזה של נדרי הקדש.
זה חידוש של הראש,
והדברים באים לידי ביטוי בהלכה,
בשולחן ערוך מסוין בדף המקורות שלנו,
בשולחן ערוך בסימן ר"ו סעיף ה',
שם יש שתי דעות, שהלומד שיפתח את הספר, את השולחן ערוך,
יראה שיש שתי דעות, ושתי הדעות האלה מייצגות
את ההלכה שכרגע אמרנו.
האם שייך להגיד נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר מדין ידות
או שלא ואז זה באמת כלום אלא אם כן זה יהיה נדר לעניין של צדקה או לדבר מצווה ואלו הדברים שפחות או יותר נמצאים פה בעניין כפתיחה אפשר להגיד למסכת הזו ועוד הרבה יש ללמוד כי הדברים הם עמוקים וטעונים בעיקר תמיד הגדרות שיהיו עד כמה שיותר מדויקות ובזה נשאר אם כן להיום.
