וממשיכים את השיעורים שלנו על הסוגיות, על אחת הסוגיות בעיון.
ואנחנו, לומדי הדף היומי,
מתקרבים, כידוע, לסיום מסכת כתובות.
אבל מסכת כתובות היא מסכת גדולה וגם בסופה, כמו בתחילתה, יש סוגיות שהן סוגיות סבוכות שצריכות באמת לעיון. ואני אנסה בלימוד שלנו היום להראות סוגיה אחת,
איך שהיא קצת מתפרשת בעיון ואיך שנחלקו בה הראשונים,
ובסופו של דבר זה נפקא מינה גם להלכה בדברים שבעצם אפשר תמיד לחשוב שהם פשוטים למדי,
אבל מתוך הלימוד הזה שלנו אנחנו מגלים שהדברים הם בכלל לא פשוטים.
אני אסביר את דברי מאיפה אנחנו נמצאים. אנחנו מתעכבים היום על הסוגיה הראשונה של פרק 12,
שזה בדף ק"א עמוד ב' ובדף ק"ב עמוד א',
והגמרא, זו משנה קודם כול,
אומרת לכאורה משפט פשוט.
המשפט אומר: "הנושא את האשה ופסקה אמו
כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים".
זאת אומרת, יש כאן איזו אמירה שהיא לכאורה פשוטה.
מה שאדם נשא אשה, והיה לה בת כנראה מנישואים קודמים,
והאם האשה, שהיא האמא של הבת, כמובן דואגת לבת שלה,
ואז היא דורשת או מבקשת מהבעל שנושא אותה להתחייב
שהוא ייתן מזונות גם לבת הזו למשך חמש שנים, לדוגמה.
אז כתוב שהוא חייב.
אז בעצם
השואל ישאל: מה החידוש?
אם הוא אמר שהוא ישלם, אז הוא חייב. מי שאומר שהוא חייב לשלם,
אז הוא חייב לממש את ההתחייבות שלו.
אז לכאורה זה דבר פשוט.
אבל הנה, כשאנחנו לומדים את הגמרא בסוגיה כאן מייד על המשנה,
אנחנו רואים שזה לגמרי לא פשוט, כי באמת הנושא הנדון כאן הוא באמת מדבר על העניין הזה, וכדאי אולי לחזור לומר קודם את הדברים שבגמרא עצמה. הגמרא מביאה בהתחלה דיון, אפשר להגיד כללי, סתמי, לאו דווקא אצל הבעל והאישה,
אלא אצל כל אדם שאומר לחברו: חייב אני לך מנה.
אדם אומר לחברו: אני חייב לך מנה. רבי יוחנן אמר: חייב.
וריש לקיש אמר פטור.
ואז אומרת הגמרא: יחידמי, עידו אמר לו אתא מידי,
מה איתא מדריש לקיש, דכא פטר?
ועידי לא אמר לו אתא מידי, מה איתא מדרבי יוחנן, דכא מחייב.
והגמרא ממשיכה פה את הדיון, ומי שלומד את הגמרא ולמד את הגמרא, וצריך להמשיך לחזור וללמוד אותה,
יראה את ההסתעפות של
המחלוקת הזו שבגמרא.
ואנחנו,
מה שאנחנו צריכים כאן באמת להבין,
שבאמת יש כאן, בעניין הזה
של הדבר שנראה כל כך פשוט,
יש באמת מחלוקת בדברי הראשונים,
מפני שהראשונים באמת מתלבטים בדבר. מה השאלה העיקרית שעומדת כאן לדיון?
אדם אומר לחברו: אני חייב לך מנה.
אז כאילו יש כאן שאלה אם חייב או לא. הגמרא מצדה אומרת שאם הוא יאמר:
אתם עדי, אז בוודאי שהוא יהיה חייב.
אז לכאורה, אז הכול פשוט, אז אם כן, הכול ברור.
אבל מתברר שלגמרי לא.
מפני שהרבה ראשונים, אפשר להגיד, רש"י ותוספות ורמב"ן, דברים שמצוינים פה בדף המקורות,
מי שילמד אותם בעיון ימצא,
שיראה שההתחייבות הזו היא לגמרי לא ברורה.
כי בדברי הראשונים פה הם מפרשים שמה שכתוב האומר לחברו "חייב אני לך מנה"
זה לא הכוונה שהוא מתחייב
עכשיו לשלם מנה,
אלא "חייב אני לך מנה" מפרשים בדרך אחרת,
שהכוונה היא שהוא חייב ממה שהוא היה חייב קודם. יש איזה חוב קודם,
שהוא חוב ברור,
ויש כאילו דיון בין אדם לחברו לגבי החוב,
אז הוא אומר לו: אני מודה שאני חייב.
כך רש"י מפרש,
כך תוספות מפרשים.
זאת אומרת שהחיוב הוא חיוב של הודאה,
אדם שמודה על חוב שהיה,
ולא, והם סוברים,
וככה צריך ממילא להתברר כאן,
שהם סוברים שאם הוא אומר אדם סתם: אני חייב לך מנה,
אז מה אז הוא אמר?
אז אם הוא אמר, למה בעצם? הרי כולם יודעים שהוא באמת לא חייב,
אלא הוא אמר: אם אדם אומר, מי אמר שהחיוב הזה
הוא באמת מחייב אותו?
וזה אנחנו רואים פה בדברי הגמרא,
בדברי הראשונים בעיקר על הגמרא,
שבאמת נחלקו על העניין הזה.
אם אנחנו באמת מבינים עכשיו שיש פה איזו מחלוקת, או שאלה מאוד חשובה שעומדת לדיון, אנחנו מבינים גם את המשנה.
מה שנאמר במשנה, שהנושא את האשה ופסק עמה לזון את הבת,
אז זה כבר לגמרי לא ברור שהאמירה שלו, ההתחייבות הפשוטה שהיתה לו קודם,
היא באמת מחייבת אותו.
ובאמת,
מי שמפרש את הסוגיה בדברי רבי יוחנן ורשלקיש,
שהכוונה היא
רק על-ידי זה שהוא מודה על חוב קודם,
שזה דבר אולי מובן יותר: אני מודה שהייתי חייב.
למה הייתי חייב? כי קיבלתי הלוואה,
או קניתי אצלך משהו,
והסיבות האלה גרמו לכך שאני חייב.
אבל עכשיו, כשאני אומר סתם שאני חייב, מי אמר שזה מחייב?
ממילא יש כאלה אפילו שמפרשים שהמשנה גם היא עוסקת אולי דווקא כאשר הוא כבר קיבל כסף מן האשה בשביל המזונות.
זאת אומרת, הוא קיבל משהו מן האשה. זה המאירי מסביר דבר כזה.
זאת אומרת שאם הוא לא היה מקבל,
אז הוא לא היה באמת
מתחייב על-ידי האמירה הזו שהוא מתחייב לתת לאשה, לבת,
מזונות.
זו באמת שיטה שהולכת בכיוון אחד.
אבל השיטה השנייה, שנראית אולי יותר קרובה לפשט,
למרות שרש"י ותוספות, כפי שאמרתי,
אומרים שמדובר פה באמת רק על הודאה על מה שהיה,
השיטה האחרת היא שיטת הריף.
אצל הריף אנחנו רואים דברים ברורים, שהוא אומר שהדיון בגמרא באמת
סובב
סביב האפשרות שהוא יתחייב לתת מעכשיו, וזה באמת מתאים יותר למשנה,
זאת אומרת, למה שכתוב במשנה,
שמדובר פה באמת על התחייבות שאדם מתחייב לתת
מנה וההתחייבות הזאת מחייבת אותו.
ועל כן כל הסוגיה, לפי דבריהם,
זה של הרי"ף וגם הרמב"ם וגם "השולחן ערוך"
מפרשים את הסוגיה לא על הודאה על מה שהיה אלא על התחייבות מכאן ואילך.
כשאנחנו מבינים את זה, וזה מתאים, כפי שאמרנו, למשנה יותר,
זה מצד הפשט אולי נשמע ברור,
אבל מצד האמת יש כאן איזשהו צורך להסביר.
אז איך זה באמת שאדם מתחייב? מה גורם לאדם שאומר: אני חייב, אני לך מענה,
שבאמת הוא יתחייב מכאן ואילך,
ושההתחייבות הזו באמת תחייב אותו?
מה עושה את החיוב פה?
כי הרי בעצם הוא אומר,
כולנו יודעים שהוא לא חייב,
כולם יודעים שהוא לא חייב, גם זה שאמור לקבל,
זה שאמור לתת, אז זה סתם מלים בעלמא.
מאיפה שמענו שמלים יוצרות
זו שאלה שדנו בה ועמלו בה הרבה מן המפרשים הראשונים והאחרונים. כפי שאמרתי,
הרמב"ם פוסק כך.
הרמב"ם פוסק כך,
וכפי שהרמב"ם, בהלכות שלו כמצוין בדף המקורות,
אנחנו נמצא שהוא באמת פוסק ככה שההתחייבות יש לה תוקף על-ידי האמירה הזו.
המעניין הוא שהכסף משנה,
שהוא לומד את הרמב"ם ומציין לו את המקור
לדבריו
כסף מישנה,
כסף מישנה
שאומר
מביא את הרמב"ם הזה,
אז הוא מציין
את המקור לדברי הרמב"ם מגמרא אחרת לגמרי.
והגמרא היא במסכת בבא בתרא,
בדף קמ"ט עמוד א', שם בגמרא אנחנו מוצאים
איזה מעשה, הגמרא אומרת, מעשה באיסור גיורא.
איסור גיורא היה גר,
שהיה לו בן
שאיננו יורש אותו על-פי הדין,
והאבא רצה לתת לבן את הרכוש שלו,
ואפילו חובות שמגיעים לו ממישהו אחר.
ואז הגמרא לא מוצאת דרך איך הוא יעביר את החוב,
את הרכוש הזה, את החובות שמגיעים לו,
איך הוא יעביר את זה לבן. ואז אומרת הגמרא:
חידוש,
שיש דבר כזה שאפשר לקנות על-ידי קניין אודיתא.
קניין אודיתא, זאת אומרת שאם אדם אומר
על רכוש מסוים שזה שייך לשני,
אז הרכוש הזה זה קניין, כמו כל קניין.
ועל העניין הזה, זו באמת סוגיה במסכת בבא בתרא, בדף קמ"ט,
והחידוש שם,
זה חידוש גדול מאוד,
שהאמירה כזו יוצרת קניין.
וזה, לפי הכסף-מישנה,
זהו ההסבר לגמרא שלנו גם כן.
כשאדם אומר: חייב אני לך, מנה לפלוני,
אני חייב אני לך,
אף-על-פי שהוא באמת לא היה חייב קודם,
אז ההתחייבות נעשית על-ידי האמירה.
למדנו שם,
מהסוגיה שם,
שיש דבר כזה כעניין "עודיתא". "עודיתא" זה מלשון,
כמובן קשור במקור שלו לעניין של הודאת בעל-דין.
הודאת בעל-דין,
בדרך כלל מה זה הודאת בעל-דין?
שאני מודה על מה שאני חייב קודם.
החידוש כאן, שהודעת בלדין יכולה ליצור גם כעניין מחודש.
זה דבר שהוא איננו מובן מאליו, שזה אנחנו לומדים, הסוגיה של איסור גיורא,
בגמרא בבא בתרא, כפי שמציין הכסף-משנה לדברי הרמב"ם.
נמצא על כן, וזה מאריך בזה גם כסות החושן על הסוגיה שלנו,
והוא מסביר שהעניין של ההתחייבות,
כמו שאדם,
למדנו שם, שהוא יכול להעביר את כל הרכוש,
כולל את החובות שלו, הוא יכול להעביר לבנו,
ככה גם אדם, אם הוא אומר: עצם הדבר שאני אומר חייב, הוא כאילו מקנה התחייבות.
מקנה התחייבות, פירושו של דבר, מקנה כאילו שנעשה שיבוד הגוף על-ידו לטובה. זה מין סוג של קניין שהוא באמת חידוש גדול, שזה הפשט פה בגמרא,
לפי הכסף-משנה יוצא וגם לפי בעל כסות החושן, שמרחיב בדברים האלה מאוד בכמה מקומות,
להסביר את המושג הזה שזה לא רק הודאה על מה שהיה,
אלא יוצר קניין גם מכאן ואילך.
עם זאת, אף-על-פי-כן הדבר מעניין וקצת אפילו מפתיע,
מפני שהדברים כאן, מאיפה הם באים?
הם מתחילים במשנה שלמדנו לגבי זה שקיבל על עצמו לזון את הבת.
ולכאורה, אם כן, זה אותו דבר. אם אני סובר שאפשר באמת להתחייב על מנה,
אף-על-פי שאני לא הייתי חייב באמת,
אלא זה קניין שגם יוצר דבר מחודש כמו קניין מחודש,
אז ממילא גם את המשנה לכאורה אנחנו נפרש
באותה מידה, נפרש את המשנה גם כן באותה מידה.
והנה, באופן מפתיע, כשאנחנו לומדים את הרמב"ם על ההלכה הזו,
אנחנו מגלים שאף-על-פי שהרמב"ם סובר שאפשר להתחייב על-ידי אמירה כזו, שזה הקניין הודיתא,
כפי שאמרנו,
דווקא כשהוא מדבר על המשנה שלנו, שהיא המקור מבין נקודת המוצא של הסוגיה,
כאן הרמב"ם כאילו אומר: לא,
זה לא מועיל באופן רגיל, אלא רק בזמן הנישואין,
כפי שהגמרא פה מתרסת, מי שלומד פה, כי הגמרא
עושה את זה לשאלה בין רבי יוחנן לריש לקיש, ולפי ריש לקיש אומרת הגמרא: זה עניין מיוחד,
אין הנה דברים הנקנים באמירה שבזמן הקידושין יש קניין מיוחד
שמועיל.
אז הנה אנחנו
מגלים פה שאצל הרמב"ם, אף-על-פי שהוא סובר שאפשר להתחייב בדרך הזו,
דווקא על המשנה שממנה אנחנו התחלנו לדבר הוא אומר שזה לא מועיל.
וכאן אנחנו בעצם צריכים להסביר למה זה לא מועיל,
מה ההבדל, מדוע במשנה לא מועילה, הרמב"ם בעצמו מסביר שההתחייבות במשנה עצמה היא לא מועילה,
בגלל שזה נקרא מזונות של דברים שאינם קצובים.
דברים שאינם קצובים לא יכולה להועיל ההתחייבות הזאת, וכאן צריך קצת להסביר למה.
יש הסבר פשוט שאומר שאין גמירות דעת מצדו,
אבל אני לא יודע אם זה הסבר מספיק.
ההסבר שנראה לי יותר מתאים לעניין הזה,
כשמדובר על מזונות, כשזה דברים שאינם קצובים,
לא שייך לדבר עליהם במושגים של קניין.
קניין אנחנו צריכים לדבר על דבר שהוא מוגדר היטב. אתה מדבר על סכום מסוים,
על מנה, על 200,
אתה יכול לעשות עליו קניין
מבחינת ההתחייבות של בן-אדם.
אבל ברגע שמדובר על סכום שאיננו קצוב,
סכום שאיננו קצוב,
אז אי-אפשר להגדיר אותו בגבול מסוים כדי שיחול על זה קניין.
ועל כן אפשר להבין שאף על-פי שהגמרא בעצמה התחילה מהסוגיה הזו,
דווקא גם על זה,
אפילו מי שסובר שהתחייבות מועילה על-ידי אותו גדר
מיוחד או מחודש של קניין הודיתא,
בכל זאת זה לא מועיל לגבי דבר שאינו קצוב,
מפני שהקניין לא תופס עליו.
וכן הלאה, אם אנחנו לומדים פה את הגמרא,
אנחנו נמצא לפי דף המקורות פה דברים נוספים,
אבל כמו שאני אומר תמיד, הסוגיות הן סוגיות סבוכות,
וניסיתי רק להראות את היסודות הפשוטים האלה של יכולת ההתחייבות, אם זה
דבר שהוא לא פשוט, ובאמת יש על זה מחלוקת,
בדברי הפוסקים,
האם התחייבות כזו מועילה, האם יש לה תוקף או אין לה תוקף.
כפי שציינו,
ההלכה היא שיש לה תוקף אבל בתנאים באמת מגבילים
ומאוד מיוחדים.
והנה, זו הסוגיה להיום, בכל אופן, והיא דחזיל גמור.
