שלום, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו, ויש לנו היום גם כן נושא שהוא מאוד חשוב, אני חושב, יסודי וכללי,
שנובע וקשור לסוגיות הקשות, אפשר לומר, של מסכת כתובות.
אנחנו נמצאים בלימוד הדף היומי במעבר שמפרק תשיעי לפרק עשירי,
ובאמת אני רוצה לדבר היום על סוגיה שיש לה נקודת מוצא בפרק תשיעי,
אבל נקודת אחיזה נוספת
גם בפרק עשירי.
הכותרת שאני בחרתי היום לדבר עליה היא כותרת שנקראת פריית בעל חוב מצווה.
המושג הזה של פריית בעל חוב מצווה, שבעל חוב משלם את החוב,
זה נקרא מצווה. מי שאומר את האמירה הזו זה רב פאפא,
ועל כך יש לנו פה בגמרא,
הגמרא פה מדברת על כך עדיין בפרק תשיעי בדף פ"ו,
כפי שאנחנו גם מסמנים בדף המקורות שלנו,
יש לנו פה את הסוגיה בדף פ"ו, הגמרא אומרת שם,
עומר לרב קיאנה, לרב פאפא,
לדידך,
לפיכל, כשאתה אומר שפריית בעל חוב מצווה,
אז כאילו יוצא שאם אדם יגיד: אני לא רוצה לקיים את המצווה, אז מה נעשה איתו אם הוא לא רוצה לקיים את המצווה?
אדם לא רוצה לקיים את כל המצוות, די לו במצוות שהוא מקיים אולי.
אז אומרת הגמרא, בכל אופן, מה עושים?
אומרים שכופים אותו.
והגמרא מקשרת את זה לעניין כללי בכלל,
שאם כופים על המצוות, ויש בזה דיון שפה בעצם המקור שלו,
שהגמרא אומרת שכאשר אדם לא רוצה לקיים מצווה,
כמו לולב, כמו סוכה אולי,
אז באופן אמיתי, בהלכתי, יש מקום לכפות אותו,
לקיים את המצווה ולכפות אותו בצורה קשה. בית הדין יכול לקוף אותו,
וזה דבר שמופיע פה בגמרא,
בהלכה זה באמת דבר שצריך לדון עליו באופן נפרד ובאופן בפני עצמו.
אבל הדברים מובאים פה, כפי שאמרנו, בקשר לפריאת בעל חוב מצווה.
בעל חוב שפורח חובות זה מצווה. רש"י אומר שהמצווה היא איזה מצווה, איפה זה כתוב בתורה שצריכים לפרוע את החוב.
אז רש"י אומר שכתוב: "אם צדק יהיה לך, אין שלך יהן ולאו שלך לאו". זאת אומרת,
בתוך עצם הדבר שקיבלת על עצמך חוב ואמרת שתשלם, זה עצמו מחייב אותך כמצווה לקיים את מצוות התורה לשלם את החוב.
זו בעצם הגמרא כפי שהיא מופיעה כאן.
אבל באמת הנושא הוא לא כל כך פשוט כפי שכל אחד שלומד את זה מבין, כי לכאורה אם באמת כל אחד ישאל את עצמו או שואל את עצמו,
ובעצם גם הראשונים שאלו את עצמם או שואלים בכל אופן
בדבריהם ובספריהם ובחידושיהם.
הם שואלים את השאלה: מה, פרי יד בעל חוב מצווה? זאת אומרת, זה לא מובן מאליו כאילו כשזה לא מצווה, זה לא מובן מאליו. זה הרי לכאורה דבר שאפשר היה להבין אותו כמות שהוא מצד,
אפשר לומר, הבנה פשוטה ושכלית שאדם שלווה הלוואה, מן הראוי שישלם.
וכאן מתחילות להתחלק הדעות,
כיוון שיש כאלה שהתחילו לתלות את זה בשאלה הידועה,
והמוכרת לנו גם מסוגיות קודמות שגם אותן כבר הזכרנו במסגרת השיעורים שלנו,
יש שאלה כללית אם שעבודה דורייתא
או שעבודה עליו דורייתא. אז יש כאלה שאומרים שאם שעבודה דורייתא זה כאילו החוב רובץ על האדם בצורה הכרחית מצד עצמו.
יש עליו חוב, יש מה שנקרא שעבוד נכסים, וממילא אפשר לרדת לנכסיו, לרדת לכל מה שיש לו ולהוציא ממנו את הכסף, להוציא ממנו את החוב בכל צורה שהיא.
אבל אם אומרים ששעבודה לאו דאורייתא, אולי באמת עם שעבודה לאו דאורייתא?
אז לא מובן מאליו כדבר פשוט,
אלא רק מכוח זה שפריית בעל חוב מצווה. זאת אומרת, רוצים לתלות את השאלה של פרית בעל חוב מצווה בשיטה של שעבודה לאו דאורייתא.
אבל הדברים לא כל כך מתקבלים, מפני שקודם כול, להלכה נראית תמיד הנטייה לפסוק ששעבודה דווקא כן דאורייתא, שהשעבוד מן התורה חל מאליו על הנכסים.
אם אדם לובה כסף אז על הנכסים שלו מוטל שיעבוד, על כל מה שיש בו יש בו שיעבוד. ממילא אפשר לכפות אותו, להוציא ממנו את הכסף,
בגלל שבסופו של דבר הוא חייב לשלם, והנכסים שלו משועבדים לטובת מי שהלווה לו למשל את הכסף.
ובכל זאת אנחנו אומרים מצד שני שפריית בעל חוב מצווה, אם כן חוזרת השאלה לעניין מה נאמר שפריית בעל חוב מצווה.
אז יש לנו באמת גם בעניין הזה,
לדעת הראש,
בדף המקורית שלנו אפשר למצוא. הראש, למשל, אומר שאף-על-פי ששעבודה דהורייתא,
בכל אופן, שעבוד יחול, כפי שאנחנו יודעים, כך הוא רוצה לתלות את זה,
רק בקרקעות. הוא חל רק על קרקעות, אבל לא על מטלטלין או כספים שיש לאדם.
לכן אם למשל אין לו קרקעות,
אז אולי הוא יכול היה להתחמק מן התשלום.
בשביל זה צריך לומר שפריעת בעל חוב מצווה שהוא לא יכול להתחמק.
אז זו דעתו של הראש.
אבל אחריו, יש לנו בהמשך לעניין הזה באמת שאלה של מרדכי.
מרדכי מביא ראשונים נוספים והוא אומר שגם ההסבר הזה של הראש לא נראה לו.
מדוע? כפי שאמרנו, זה בעצם צו טבעי, זוהי הבנה טבעית שיש צורך לשלם את החוב וכי על זה אנחנו צריכים להגיד שזו מצווה.
באמת, אם אני רק מתעכב על הפרט הזה ועל ההבדל הזה שיש בין הראש
לבין המרדכי זה באמת דבר מעניין. יכול להיות שמדברי הראש אנחנו כאילו מבינים שאלמלא היתה לנו מצווה מן התורה, אדם לא היה צריך לשלם את החוב. אולי יש פה איזשהו רמז מסוים,
אני אפילו הייתי חושב על כך.
בכלל, כשמדברים על הלוואה, על מה מדובר? מדובר על הלוואה.
הלוואה, כשמישהו מלווה לחברו, הרי לא מדברים פה על ביזנס.
מדברים על הלוואה שאדם מלווה, אם כסף תלווה את עמי.
אדם עוזר לחברו כשהוא נותן לו כסף.
אז אולי הוא היה צריך לתת לו את הכסף בכלל בתור מתנה ולא רק בתור הלוואה.
יש על זה דיבורים במקומות אחרים. זאת אומרת, עצם הדבר שהוא נותן את זה בתור הלוואה זה מצווה כדי לא לבייש את הלווה, ואז אולי באמת הלווה מצדו כבר אולי לא צריך לשלם, והמלווה לא היה צריך לקבל.
אבל כיוון שפריית בעל חוב מצווה, זאת אומרת, אנחנו פה מגיעים לדבר מאוד מעניין,
שיש דבר כזה שפריית בעל חוב היא רק בגלל שהתורה אמרה שצריך לשלם, אז משלם,
ואילולא זה אולי לא, אבל מרדכי בזה לא מסכים.
מרדכי אומר: לא, אי-אפשר לומר כדבר הזה.
גם אלמלא אמרה התורה שיש מצווה,
היינו כולנו יודעים ואומרים,
בלי קשר לשעבוד, אם יש לו כעת נכסים משועבדים,
שהוא באמת צריך לשלם את החוב.
לכן, מרדכי אומר, שמסתבר לו,
שכשמדברים על פרי עד בעל חוב מצווה,
לא מתכוונים ללווה בעצמו.
כאן אנחנו עוברים שלב. לכן, מרדכי, בעוד הרבה ראשונים אתו,
מפרשים את זה, כשמדובר על פריית בעל חוב מצווה,
מדברים לא על הלווה עצמו, שעליו זה כאילו מובן מאליו שהוא חייב לשלם גם אלמלא אמרה תורה,
אלא מדברים על היורשים.
מדובר על אדם שהלך לעולמו
והיה חייב כסף,
ועכשיו יש יורשים שהם ירשו את הנכסים,
יורשים שגם אולי הבנים שלו בדרך כלל,
ולגביהם נשאלת השאלה האם הם חייבים לשלם את החוב.
אומר מרדכי, ואיתו זה בעצם מובא על-פי דברי הרבה ראשונים קדמונים כמו רבנו חננאל,
והם מפרשים שהעניין הוא באמת שיש מצווה על היורשים,
על היתומים,
נגיד,
לשלם את החוב,
לשלם את החוב של אביהם.
וזה חידוש, שיורשים חייבים לשלם את חוב אביהם,
ושעל כך אמר רב פאפה שפריית בעל חוב מצווה,
שאלמלא אמרה תורה שצריך לפרוע את החוב,
הרי אנחנו באמת לא היינו יודעים
שיורשים צריכים לשלם,
כי היינו אומרים שליורשים אין חיוב לשלם.
אז על זה אמרה תורה, פרי עד בעל חוב מצווה.
וכאן אנחנו באמת,
לפי העניין הזה,
צריכים לבדוק סוגיות נוספות.
כי באמת נכון,
רב פאפא בעצמו,
שאמר את הכלל הזה, שפריית בעל חוב מצווה, המקור של דבריו
בגמרא היא במסכת טרכין.
במסכת טרכין, בדף כ"ב,
שם אנחנו רואים שהדיון הוא באמת לגבי היתומים.
רב פפא, שם מדובר על זה שיתומים,
אולי יתומים קטנים בעיקר, מסבירים שם שהם לא צריכים לשלם את חוב אביהם, כיוון שהם לא מחויבים במצוות.
ועל זה אומר רב פפא שפריית בעל חוב מצווה והם לא חייבים במצווה.
זה אמר רב פפא במסכת ארחין.
בנוסף לכך יש לנו גם גמרא לקמ"ן, וזה מה שאמרתי על נקודת הקישור לפרק עשירי.
כי בפרק עשירי, שנמצא בדף צד"א עמוד ב',
יש לנו גם איזה דברים בגמרא שקשורים לאותו עניין,
ובאמת הולך שם בצורה כזו.
בגמרא שם, אם אני אקרא את הגמרא, ההוא גברא דאבו מאזקו בימי הזוזי, היה אדם שהיה חייב
מי הזוזים, כלשון הגמרא, הוא שכיב, הוא מת,
שבק והוא השאיר ירושה של קטינא דה ארא, זאת אומרת קרקע מאוד קטנה,
הוא השאיר אותה כאילו בתור ירושה.
הקרקע בעצמה היתה שווה רק 50. עטה, בעל חוב,
בעל חוב עכשיו בא וטרף את הקרקע שהיא משועבדת לטובתו עוד מזמן האבא לטובתו, הלך וגבה את הקרקע, טרף את הקרקע מן היורשים.
היורשים ראו שהקרקע נעלמת להם וטורפים אותה.
החליטו שכדאי להם לשלם למלווה הזה 50 כסף במזומן כדי שהקרקע תשתחרר.
אבל באמת הם עשו את זה, אבל אותו מלווה היה חכם,
והוא בסופו של דבר אמר: בסדר, שילמתם לי 50? שילמתם, אבל עכשיו הקרקע שוב אצלכם, אז אני לוקח, כי זו קרקע משעובדת לי.
וככה היה יכול לעשות סיבוב, אולי לגבות לא רק פעמיים, אולי אפילו שלוש וארבע פעמים.
והדברים הובאו לידי אביי, האם זה דבר צודק?
בא הבא ואמר להם: כן, זה צודק,
מפני שמצווה ליתומים לפרוע את חוב אביהם.
אז מה ששילמתם זה מתפרש כפירעון חוב נפרד, ולכן אתם לא יכולים להגיד שזה בא תמורת זה,
ולכן יוצא שהוא יכול באמת לגלגל את החוב עוד פעם ועוד פעם,
ובגמרא רק אומר שאם הם היו אומרים במפורש רק שאנחנו נותנים את הכסף בשביל לפדות את הקרקע, אולי אז היו יכולים כבר להיפטר בפעם אחת.
אבל אם הם לא אמרו את זה, זה שהם שילמו זה מתפרש כתשלום בעלמא,
ולכן הם לא יכולים אפילו להרוויח ובעסק בסופו של דבר יוצא שהמלווה הזה קיבל 100. זה מה שכתוב בגמרא.
הראשונים דנים על כך. הנה לנו פה את הראייה שיש מצווה ליתומים לפרוע את החוב. כי כידוע,
אם אנחנו מדברים מצד שעבוד
בדין הגמרא,
אז השעבוד חל רק על קרקע,
לא חל על מטלטלין.
זאת אומרת שאם באים מצד השעבוד,
אז הזכות של המלווה לקבל היה רק את הקרקע,
כיוון שהקרקע משועבדת.
במה שנוגע לכספים אחרים,
בין שהם כספים שקיבלו בירושה ובין שהם כספים שלא קיבלו בירושה,
אין עליהם דין שעבוד,
כי שעבוד על מיטלטלין,
לפי דין הגמרא לפני תקנת הגאונים, לא היה.
ממילא עכשיו יוצא שהכספים האלה, אין עליהם דין שעבוד.
ובכל זאת אמר אביי שכשהם נתנו את הכסף, נאמר על כך שמצווה להם לפרוע את חוב אביהם.
וכאן באמת
מתחלקות השיטות שוב,
כי כפי שאמרנו,
ישנה נטייה להסביר שמה שרב פאפה אמר,
שבריאת בעל חוב מצווה, זה לא רלוונטי כבר ביחס ללווה עצמו, כי לגביו אולי זה דבר פשוט ומובן מאליו שהוא צריך לשלם,
אלא זה בא רק לגבי היורשים, שהם לא לוו. כיוון שהם לא לוו,
לא מוטל עליהם החוב הטבעי הפשוט.
מה יכול לחייב אותם?
עניין המצווה,
אפילו בדבר שאין עליו השיעבוד.
ככה מפרשים הרבה ראשונים.
אבל כאן אנחנו שוב באים אל עניין נוסף.
הרי הגמרא אצלנו, שהתחלנו בה, בדף פ"ו אומרת שכשאומרים "פרי עד בעל חוב מצווה" גם כופים עליה.
עכשיו השאלה, האם כופים על היתומים לשלם לא רק מהקרקעות המשורבדות לטובת המלווה?
ההבנה הפשוטה היא שאפילו בגמרא הזו של קטינא דאבייה, זוהי הגמרא בדף ס"א, כפי שהיא נקראת בלשון הגמרא,
קטינא דאבייה,
לא נאמר שכפו את היורשים,
אלא כיוון שהם שילבו, אמרו שזו מצווה.
זאת אומרת שהם מבינים שאין כפייה.
אם הם מבינים שאין כפייה, אז זה נגד מה שאמרנו קודם. וכאן שוב מתחלקות השיטות והדברים הם באמת מורכבים מאוד.
יש כאלה שאומרים שאין הכנה. מכאן אנחנו רואים שאין כפייה,
ואם אין כפייה אז צריך להגיד שהכפייה היא דווקא הולכת על הלווה. אם הכפייה הולכת על הלווה, הרי שאלנו אולי זה דבר טבעי, אבל הנה ראינו את הראש,
שהראש אומר שבכל זאת יש כפייה אפילו בדבר הטבעי,
וצריך כאילו להבין את זה רק מכוח המצווה ולא מכוח הצו הטבעי.
אבל מי שרוצה להסביר את זה על היורשים צריך להגיד, אם ככה,
למה לא כופים במקרה הזה של היורשים. כאן אנחנו רואים שהגמרא באמת אומרת
שמצווה לפרוע.
התוספות, דרך אגב, מסבירים. לפי התוספות, העניין של הכפייה והמצווה של הגמרא בדף פ"ו זה שייך רק על הלווה בעצמו,
בעוד שלגבי היורשים אנחנו לא נגיד את אותו גדר,
כיוון שהם באמת לא מחויבים.
אז מה זה העניין שנאמר שמצווה ליורשים לפרוע,
מסבירים התוספות, זה מצוות כיבוד אביהם, זה בכלל לא אותה מצווה.
יורשים שהם הבנים,
יש עניין של כיבוד אביהם לשלם את החובות של אביהם,
ועל המצווה הזו לא כופים. תוספות אומרים שעל כיבוד אביהם לא כופים, יש כלל,
כי מצוות עשה שמתן שכרה בצדה, אפשר לראות את זה בתוספות בדף פ"ו,
כתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך",
מצווה כזו שהתורה כבר נותנת עליה שכר,
אין דין של כפייה, כך התוספות מדבירים.
אחרים אומרים שזה לא מדין כיבוד אביהם, אלא זה מצוות המצווה שדיברנו עליה, שהם באמת מחויבים לשלם את חוב אביהם, שזה חידוש גדול,
שהם מצווים כמצווה לשלם את חוב אביהם גם הנכסים שלא משועבדים.
ואז אנחנו צריכים לדעת על מה מדובר פה בגמרא.
הדברים המעניינים כאן, שיש כאלה שאומרים,
יש כאלה שמפרשים לכם שהגמרא באמת
כאילו מדברת על כסף שהם שילמו היורשים שבכלל לא קיבלו מירושה שגם עליה באמת אומרים שיש מצווה לשלם ומה שנאמר בגמרא בדף פ"ו שיש
מצווה עם כפייה זה על כספים כמו מיטלטלין שהם קיבלו בירושה אז אם אנחנו נעשה סדר לפיהם יוצא שלוש דרגות קרקעות זה משועבד לגמרי כיוון שזה משועבד לגמרי אז בוודאי שלוקחים
מיטלטלין הרי לא משתעבדים.
כיוון שמיטלטלין לא משתעבדים, בכל זאת, לפי השיטה הזו,
יש להם מצווה לשלם את הנכסים שקיבלו מאביהם. וזו מצווה שיקופו אותה עליהם,
לא מדין שיעבוד, אלא מדין המצווה.
השלב השלישי,
הדרגה השלישית,
זה כספים שלא קיבלו בירושה, מה שהיה להם.
עליהם אולי יש הסכמה,
לפי השיטה הזו, שבכל זאת חייבים או מצווים כמצווה מצד כיבוד אביהם לשלם.
הדברים, כפי שנראים פה, מאוד מורכבים,
אבל הם דברים אמיתיים שנדונים פה על-ידי הפוסקים.
כדאי פה לראות בדברי הפוסקים, דהיינו ברמב"ם ובשולחן ערוך.
ועוד דבר לציין,
אם אמרנו אצל היורשים שיש הבדל בין קרקעות למיטלטלין,
הזכרנו שזה רק לפני תקנת הגאונים.
אחרי תקנת הגאונים, שהמיטלטלין גם משתעבדים,
אז אין הבדל בין מיטלטלין לקרקעות.
וכל השאלה שאולי נשארת: האם יש להם עלי מצווה, כיבוד אב ואם,
לשלם מהכספים
שהם
לא קיבלו בירושה, כי על זה אין בכלל שום שיעבוד.
על זה, כפי הנראה, יש מחלוקת, אם בכלל יש עליהם מצווה כזו.
כי מי שמסביר שמה שנאמר בדף פ"ו, שיש מצווה עם כפייה, הוא מדבר על הלווה בעצמו,
וזה לא מבוסס על הצו הטבעי,
בכלל איננו מסביר את הגמרא שלנו מצד המצווה,
אלא בגמרא שלנו מסביר רק על כיבוד אביהם.
ואז אם אני אומר שרק פה מדברים על כיבוד אביהם,
אז יוצא שזה מדברים רק על מיטלטלין או כספים
שקיבלו בירושה ולא על כספים שלא התקבלו בירושה. וכך נראית
בסופו של דבר
פסיקת השולחן ערוך.
זאת אומרת, המצווה היא על הלווה בעצמו,
וזה חידוש שכאילו אלמלא המצווה אולי לא היה צריך לשלם,
שצריך להבין את זה בעומק הדברים,
איך זה בכלל היה מתקבל, אבל עובדה היא שיש מצווה ולכן הוא מחויב.
לכן הוא מחויב, וזו חיוב שיש בו עליו כפייה גם כשאין לו נכסים משועבדים.
לגבי היורשים,
אנחנו רואים שיש יעבוד, ואז כשיש יעבוד לוקחים מהם,
אבל ממילא המצווה של כיבוד הווהם אולי לא שייכת לפי הפסיקה הזו,
מפני שגם בגמרא הפסיקה הזו נאמרה רק על כספים
שהיו להם מירושה.
אבל כיוון שלפי תקנת הגאונים הכספים האלה הם כבר משועבדים, כי יש תקנה שהם מטלטלין משתעבדים בה, אני כבר לא צריך את הגדר הזה של המצווה.
אז יש כאן באיזשהו מקום דברים שצריך לראות אותם, והשיטות הן מורכבות. הלימוד הוא באמת מאוד מעניין ומאוד צריך להבין ולהעמיק בו.
אני רק ניסיתי את שלי,
כמה שאני יכול להראות את הדברים, פחות או יותר, כפי שהם.
ככל שהם מורכבים, בכל זאת להראות אותם,
עד כמה שאפשר לפי פשוטם,
ותמיד אני אומר שיש עוד מה ללמוד ולהוסיף.
כל טוב ושלום.
