שלום לכולם,
היום אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו ואנחנו כידוע לפי הדף היומי נמצאים במסכת כתובות כבר אפילו בפרק תשיעי,
שהוא פרק מיוחד.
גם ביחס לפרקים האחרים של מסכת כתובות,
שהוא בסופו של דבר נוגע בדברים של דיני ממונות רגילים, פרק הכותב במסכת כתובות זה פרק יסודי,
שקשור לדיני ממונות בכלל ולאו דווקא לעניינים של כתובות.
כמובן שהדברים משולבים זה עם זה, ולכן הדברים גם מחוברים בגמרא.
אבל באמת יש כאן הדגשה מיוחדת לעניינים כלליים,
וגם אני רוצה היום בשיעור לעסוק בנושא שאפשר לקרוא לזה כללי, בדיני ממונות,
שבא לידי ביטוי פה בכמה סוגיות בפרק תשיעי.
כוונתי להגדרות של שטר חוב. הוא אחד המושגים שמופיעים פה עניינים של שטר.
יש מלווה בשטר ויש מלווה בעל פה,
וכולנו יודעים שיש הבדל בין מלווה בשטר למלווה בעל פה.
שמלווה בשטר יש לו את הכוח
לתבוע את החוב למלווה, כשהוא מחזיק שטר,
אז יש לזה כמה יתרונות בכך שהוא בא עם שטר ביד.
כאשר הוא בא בלי שטר,
אז אפילו אם יש ידיעה וכולם מסכימים שהייתה הלוואה או התחייבות,
אז בכל אופן, הלווה מצידו יכול בעצם לומר, תמיד פרעתי,
והמוציא מחברו עליו הראייה, הוא לא יוכל להוציא ממנו את התשלום אם הלווה לא יגלה רצון טוב.
לעומת זאת, במלווה בשטר, עצם הדבר שהמלווה מחזיק שטר ביד,
אז אנחנו יודעים שהוא אומר, שטר חבי יד, אימאי ביי.
עצם הדבר שהוא מחזיק שטר,
הרי זה כבר נחשב להוכחה ברורה שהלווה צריך לשלם, ואפילו אם הוא יטען, פרעתי, ולכן רק לא קיבלתי את השטר מסיבות כאלה או אחרות, או לא נתת לי,
אבל כבר זה לא יועיל לו, מפני שהשטר, כוח השטר גדול.
זאת אומרת, יש לנו ידיעה ששטר זה דבר משמעותי,
זה לעניין אחד.
העניין השני שהשטר מועיל זה גם לגבות מנכסים משועבדים,
שהרי בעוד שבמלווה על פה כאשר בא המלווה לגבות מהלווה אז הוא גובה רק ממנו מנכסים בני חורין,
דהיינו ממה שיש תחת ידו בין במיטלטלין בין בקרקעות,
הרי כשהוא בא עם שטר ביד אז גם אם אין ללווה כסף תחת ידו נכסים אחרים אז הוא יכול ללכת ולגבות מלקוחות שלו, ממי שקנו ממנו את הקרקעות במשך הזמן זה מה שאנחנו קוראים או הגמרא קוראת נכסים משועבדים.
הכוח הגבייה מנכסים משועבדים ישנו דווקא על ידי שטר ולא במלווה על פה. אז זה כמין דברי הקדמה.
עכשיו, הדברים האלה באים לידי ביטוי בגמרא פה בפרק התשיעי,
כפי שאמרנו.
אני מנסה להפנות תשומת לב באמת לדברים שנזכרים בדף פ"ה, רק בדף הזה אפילו בלבד.
יש לנו פה שתי סוגיות מעניינות ביותר שנוגעות לענייני שטרות,
דברים קצרים אבל מאוד חשובים.
המאמר הראשון, האמירה הראשונה,
זאת אומרת הגמרא: "דאמר אבסי יאמר רבי יוחנן שטר שלווה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו שכבר נמחל שעיבודו".
לכן יש לנו כאן איזה ביטוי כזה שאומר: "שטר שלווה בו ופרעו" זאת אומרת, קרה דבר, המלווה ראובן הלווה לשמעון, הוא בא לגבות ממנו את החוב ושמעון אפילו שילם.
כתוצאה מזה ששמעון שילם, אז ראובן אפילו עשה את הדבר המתבקש והחזיר לו את השטר,
כי באמת הוא כאילו, כדי להבטיח שהוא לא יבוא ויגבה שוב, אבל אחרי אולי זמן, יום או יומיים או אפילו שעות, בא נזכר שמעון ואמר בעצם למה אולי בכל זאת כדאי לעשות הלוואה נוספת וחוזרת,
כי הוא יודע שראובן אולי יהיה מוכן לתת לו, אז הוא באמת כאילו בא אליו ומבקש ממנו שייתן לו שוב הלוואה,
ואז הוא אומר: במקום לכתוב שטר חדש, הנה, ניקח את השטר של קודש שמקודם ותחזיק אותו, ועכשיו ממנו זה יהיה השטר חוב שלך, בלי לכתוב שטר חדש.
ועל זה נאמר: שטר שלווה בו הוא פרעו, וחזר ולווה בו,
אז כתוב: אינו חוזר ולווה בו. למה? שכבר נמחל שעיבודו.
זאת אומרת שזה לא טוב. השאלה, מה לא טוב?
לא טוב כאן יכול להיות בשתי צורות, וזו באמת ההדגשה שצריכים לראות בדברי רש"י.
רש"י, כשהוא אומר שכבר נמחל שעיבודו, אומר רש"י שנמצאת מלווה השנייה, מלווה על-פה ואינו גובה מן הלקוחות.
רש"י ככה אומר פה על המקום,
כפי שכל אחד, מי שיראה, ימצא את רש"י,
שאומר לנו מה פה שכבר נמחל שעיבודו,
פירושו של דבר שהוא לא יכול לגבות מנכסים משועבדים, כמו שהסברנו בתחילת דברינו.
וכל כך למה? מפני שאנחנו אומרים שלשטר,
כשכותבים שטר יש לזה קול,
וזה נפוץ בציבור,
ואז יודעים כולם שפלוני הלווה כסף,
והיזהרו הלקוחות שלא לקנות ממנו קרקעות, שמא בסופו של דבר ימצאו את עצמם מול המלווה שבא לגבות מהם מן הקרקעות שהם קנו מן הלווה.
אבל זה אומר רש"י, מסביר לנו את הגמרא,
שזה בשטר שכותבים באופן מקורי להלוואה הראשונה, כותבים שטר, אז יש לזה קול.
אבל אם אתה משתמש בשטר עכשיו מיניה וביה ומחזיר אותו ושוב נותן,
אי אפשר כבר לעשות את זה, אומר רש"י,
כי אין כבר קול, הלוואה השנייה כבר לא הייתה מתוך כתיבה, עדיין מתוך פרסום,
אלא זה כבר היה רק כפרסום של שטר, יש עדים, יש כל מיני דברים שגורמים לפרסום,
אבל כאשר רק החזירו את השטר הקודם,
אז זה כבר אין שום פרסום, אף אחד כאילו לא יודע מזה, רק הם ביניהם,
אז זה ממש כמו מלווה על פה, אז אם זה מלווה על פה, כבר אי אפשר לגבות מנכסים משועבדים, כך רש"י אומר.
וזה באמת דיון בראשונים,
כי אנחנו מוצאים בדברי הראשונים האחרים,
כפי שציינו גם בדף המקורות,
אנחנו נמצא שלמשל אצל הרמב״ם מסתבר שהוא חולק על דעת רש"י זו,
והוא סובר שאי אפשר לגבות בכלל בשטר.
מה פירוש שאי אפשר לגבות בכלל בשטר? שאם הלווה יגיד בפעם השנייה,
פרעתי,
הוא לא יוכל לומר לו שטר חביאדי מאי בייז, שזו יהיה מילת המפתח שמבטיחה את המלווה שהוא יוכל לגבות בלי לחשוש מטענת פירעון של הלווה.
זאת אומרת, הרמב״ם אומר שהשטר הזה בפעם השנייה הוא לא טוב,
והוא מוסיף לא רק שכבר נמחל שיבודו כמו שהגמרא אומרת,
אלא הוא אומר הרי הוא כחרס,
חרס, כי הרי הוא כחרס הנשבר,
זאת אומרת אי אפשר לעשות איתו כבר כלום,
זה לא שווה שום דבר.
הוא יאמר, זאת אומרת שהוא יכול לטעון אפילו פרעתי וזה מראה לנו שיש פה איזה שתי גישות או משהו, איזושהי מחלוקת שצריך להתבונן בה מה הביא את הרמב״ם לחלוק על רש"י ובכל אופן מהי נקודת המחלוקת.
ההסבר לדבר הוא בכל אופן במקביל לו אנחנו מוצאים מחלוקת נוספת גם היא במסכת כתובות אבל כבר מזמן מדפים שלמדנו מזמן בדף כ"א מי שיפתח וימצא וגם
סימנו את זה בדף המקורות.
יש לנו שם גמרא שעוסקת במישהו שאין לו שטר,
אלא הוציא אליו כתב ידו.
לפעמים שטר זה שטר שנכתב עם כל מה שכרוך בו, כמו שאמרנו מקודם,
בעיקר שיש עדים על השטר.
זה הדבר שנותן לשטר מעמד ותוקף משמעותי יותר.
אבל יכול להיות לפעמים אדם נותן כתב ידו, האדם לוקח נייר ביד וכותב.
אני חייב, לוויתי מפלוני 100 שקל או סכום אחר,
והוא נותן לו את הנייר הזה, והוא מחזיק את הנייר בחתימת יד הלווה,
והנה, עכשיו הוציא עליו כתב ידו.
הוציא עליו כתב ידו, אומרת הגמרא,
שגובה מנכסים בני חורין ואינו גובה מנכסים משעובדים.
זה בעצם לשון הגמרא.
אז זה שלא גובה מנכסים משעובדים, זה ברור.
למה זה ברור? מפני שכמו שהסברנו מקודם, כדי לגבות מנכסים משעובדים צריך שטר שייכתב בדרך הרגילה,
כדי שיהיה לו איזשהו פרסום. אם יש לו איזה פרסום, אז אפשר לסמוך על כך שהלקוחות ידעו להיזהר, ולכן לא גובים מלקוחות, ודהיינו, לא גובים מנכסים משועבדים.
אבל כאשר מדובר על כתב ידו, שזה בינו לבינו,
ולא שום דבר בידיעה של אנשים אחרים,
אז בוודאי שלא גובה מנכסים משועבדים.
והנה, זה מה שכתוב בגמרא, וזה פשוט.
אבל הנה, אנחנו מוצאים שם בגמרא, בדף כ"א,
יש לנו שם תוספות קטן,
שבדיבור המתחיל הוציא עליו צו ידו, והוא מוביל לנו מחלוקת בין הריף לבעלי התוספות.
שהשאלה היא שגובה מנכסים נכורים אינו גובה מנכסים משובדים, זה ברור.
אבל האם זה הכול? הנה, נקודה נוספת מתבררת שם כמחלוקת.
בא הריף ואומר שזה לא רק שלא יכול לגבות מנכסים משובדים, אלא הוא גם יכול לומר: לא פרעתי.
הוא יכול לומר: לא פרעתי,
והוא לא יוכל להגיד לו "שטרח אביאדי מאי ביי" אף על פי שהוא מחזיק את הנייר,
הוא מחזיק את הנייר שבחתימת ידו, שהיא חתימה ברורה. זאת אומרת, אז מה זה שווה לפי הריף, הנייר הזה?
רק כדי להוכיח שהייתה הלוואה.
שאם הלווה יגיד לא היו דברים מעולם, אז הוא יוכל להגיד הנה היו דברים מעולם.
אבל אם הדיון יהיה לא אם הייתה הלוואה או לא הייתה הלוואה,
אלא אם גם היה פירעון,
על כך כבר המלווה לא יהיה לו עם מה לבוא, מפני שזה רק כתב ידו, זה מה שטוען הריף.
לעומת זאת, התוספות שם חולקים,
וסוברים שמסתבר לא ככה, בגמרא רק אמרו שלא גובים מנכסים משועבדים מפני פסיידה דה לקוחות, כמו שהסברנו,
אבל במה שנוגע לטענות שביניהן, מסתבר, אומר התוספות,
שהשטר הזה, שהוא כמו שטר,
אף על פי שהוא לא שטר,
שהוא יועיל גם כנגד טענת פירעון,
זה מה שתוספות אומרים. כשאנחנו מתבוננים בדבר,
בהחלט אפשר להגיד שהמחלוקת הזו מקבילה למחלוקת שדיברנו עליה עכשיו,
בסוגיה של שטר של הווה בו הוא פרה,
וזה נותן לנו כרגע איזה שהיא שתי נקודות מבט על הנושא של השטר,
וזה באמת נקודה לעיון, נקודה ראשונה.
מה אנחנו יכולים, איך אנחנו נצטרך להגדיר את זה?
צריך להגיד שיש כאן מחלוקת במהות השטר, מה זה נקרא כשאדם מחזיק שטר ביד?
האם כשאדם מחזיק שטר ביד ההבנה הפשוטה היא שזה ראייה?
יש לו ראייה שהוא חייב.
אז אם זה ראייה,
וזו ראייה לא רק שהוא חייב,
אלא זו גם ראייה שהוא לא פרה,
מפני שאם הוא היה פורע,
הוא היה מקבל את השטר, ככה סדר הדברים הולך בדרך כלל,
הוא לא היה משאיר את השטר בידיו של המלווה שיכול לבוא ולגבות באמת עוד פעם.
אפילו אם הוא לא ייקח, הוא יקרעו את הנייר ויזרקו אותו, כמו שהרבה פעמים מקובל לעשות כאשר יש פירעון.
אז זה, אבל על מה זה מבוסס כל החשבון הזה?
על הראייה. יש לנו ראייה,
זוהי ההבנה הראשונית של המושג שיש את הראייה.
זו הבנה אחת.
ההבנה השנייה היא שזה לא בגדר ראייה,
אלא שהשטר זה,
יש לו ערך עצמי.
זה לא נקרא רק שזה ראייה,
אלא זה יש לו ערך עצמי, כי בתור ראייה זה לא שווה.
למה? כי השטר חוויאד ימי באי, הוא יגיד כן פרעתי.
ואתה באמת בסופו של דבר לא נתת לי בגלל שאמרת שאין לך את השטר באותה שעה.
אז יכול להיות כל מיני סיבות למה באמת השטר, אני פרעתי ואתה לא נתת לי את השטר, אולי אפילו בהסכמה.
הכעת שתבוא לגבות עוד הפעם, זה לא ראייה, אין עדים שאני נגדי, אני טוען פרעתי.
אבל האפשרות השנייה היא ששטר יש לו, זה לא בתור ראייה, אלא עצם הדבר שאדם מחזיק שטר,
זה נקרא שיש לו כאילו אחיזה בכסף של הלווה.
זאת אומרת, זה השטר תופס, יש מושג כזה שהשטר הוא כאילו תופס את החוב, יש לו איזושהי תפיסת כסף, זה לא ראייה אלא הוא כאילו מהווה משל
למה הדבר דומה? אולי זה הכי יפה לומר, דווקא במושגים שלנו היום.
אדם, למשל, מקבל מחברו צ'ק.
מי לא עוסק מאיתנו בצ'קים? כותבים צ'קים. אז כשיש צ'ק לבן-אדם,
מה זה נקרא שיש לו צ'ק?
זה נקרא שיש לו ראייה, שפלוני חייב לו כסף? לא.
זה מראה שיש לו 100 שקל ביד, אם זה צ'ק על 100 שקל.
יש לו 100 שקל ביד.
מה, יש לו חתיכת נייר?
טוב, אבל חתיכת נייר הזוי, אם הולכים לבנק ושמים את זה בחשבון או מוציאים את הכסף, אז יש 100 שקל.
זה נקרא שיש 100 שקלים ביד. אז זה לא תביעה, ראייה שאתה חייב לי.
זה עצמו ביטוי וכיסוי לעובדה שיש לי את הסכום הזה כמו 100 שקלים, למשל.
ובכן, אפשר בהחלט לומר שגם הגדרת השטר במושגים ההלכתיים,
לפי השיטה של הריף והרמב״ם,
זה במושג של,
כמו באותה משמעות, שזה תופס את הכסף.
זה באיזשהו מקום מבטא כיסוי לסכום מסוים שיש לי אצלך.
עצם הדבר שאני מחזיק את השטר, זה אומר שיש לי אצלך את הסכום הזה.
ולכן השטר חוויאת דימאי ביי, פירושו של דבר,
יש לי שטר, אתה צריך לתת כסף. זה כאילו, זה לא נושא לוויכוחים.
הראיות מאיתנו והלאה, זה לא נושא לוויכוחים ולטענות,
וזוהי הסיבה. אבל מה? היא הנותנת.
אם אנחנו באמת אומרים שזה הגדר של שטר,
אז ממילא זה גם מובן שזה צריך להיות שטר לפי כל הכללים.
דהיינו שיש שטר, שפתום ממי דין, שנכתב כשטר בצורה נכונה,
זה יהיה לו הגדר הזה.
אבל אם למשל שטר שלווה בו פרעו ואתה משתמש בו שימוש חוזר, למשל, כמו שאמרנו בתחילת דברינו,
אז ממילא זה אומר, מה זה אומר שטר כזה?
זה אומר שזה כבר שטר משומש, שטר בפעם השנייה כבר אין לו עוד פעם את התוקף של השטר.
ולכן אומר הרמב״ם, הרי הוא כחרס,
זה באמת לא שווה כבר כלום, כיוון שאת אותו תוקף של שטר אין לו,
כי צריך להיות לו, כמו צ'ק באמת,
ששמים ופודים אותו למשל בבנק, אם ימצאו את הצ'ק שכבר פעם אחת העבירו אותו בבנק וכתוב עליו נפרד, ואתה תבוא עוד פעם, נבוא עם זה לבנק ויגידו, היי, זה כבר צ'ק משומש,
צ'ק שלא שווה כלום, ממש אותו דבר,
וגם במקביל הוציא אליו כתב ידו,
הוציא אליו כתב ידו, זה לא שטר,
זה רק נייר, זה בקושי ראייה, זה אולי אפילו לא ראייה, ולכן אומר הריף,
אם אתה תבואי עם נייר כזה שחתום אפילו על ידי הלווה,
שטר זה לא נקרא,
אז אם זה לא נקרא שטר,
אז זה רק ראייה שהיה הלוואה, אבל הוא כעת הרי טוען שהוא פרד כבר, אז איך תוכיח לו שלא?
אז ממילא אנחנו יכולים בהחלט להבין שמכאן,
האמת היא שזו חקירה מאוד חשובה ומאוד יסודית, שממנה והלאה אפשר ללמוד ממנה דברים הרבה.
אני לא יכול כרגע להאריך יותר,
אבל למשל אני מלכתחילה חשבתי גם לדבר על סוגיה נוספת שיש לנו פה בהמשך באותה סוגיה, באותו דף בסוף העמוד אנחנו מוצאים פה סוגיה מאוד מעניינת של המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומכלו שהוא מחול גם זו סוגיה שצריכה הבנה ובירור שהיא אולי נושא לשיעור בפני עצמו כי מה זה מוכר שטר חוב לחברו אדם שהוא מלווה שיש לו שטר ביד והוא מוכר את השטר
למישהו אחר, שהוא יבוא אל הלווה במקומו ויתבע את הכסף, ואחר כך,
אז המכירה הזו כאילו תופסת,
שהמלווה מכר,
ובכל זאת,
באופן קצת משונה ומוזר,
המלווה יכול למחול, להמשיך למחול על החוב,
ואז אחרי שהוא מוחל על החוב, אז כאילו השטר נפל.
הוא מכר לו שטר,
והוא בסופו של דבר מחל על החוב, ואז השטר כבר לא שווה.
וזו סוגיה נוספת שעליה מדברים הרבה פה,
הסוגיה וגם בדף המקורות כבר דווקא סימנתי את זה כי מי שרוצה לראות מהי באמת ההבנה של העניין הזה ושבאמת מצד אחד הוא מוכר ומצד שני הוא יכול למחול איך זה מסתדר גם זה קשור לפחות לפי חלק מהמקורות בחקירה הזו וזה גם שוב נותן איזשהו מבט מה זה בכלל שטר שמוכרים אותו ושמוכלים עליו מה מוכרים ואת מה מוכלים וזה דבר שצריך ליבון וזה עצמו באמת שיעור בפני עצמו ואין כאן המקום
להעריך יותר, ותורה היא וצריכה לימוד,
ולא הכל על רגל אחת.
אז כל טוב.
