אנחנו בסוגיות של הדף היומי נמצאים כבר בפרק שביעי ועוברים לפרק שמיני, והסוגיות הן לא קלות, סוגיות של מסכת כתובות. הן לא סוגיות קלות, ובכל אופן אנחנו נשתדל להוסיף משהו בדרך הלימוד שלנו, גם בדרך העיונית הזו שאנחנו רוצים לעשות אותה על פי ההלכה ברורה, או בכלל בלימוד עיוני.
ואני נמצא עדיין היום בסוגיה בפרק המדיר, בפרק שביעי
בדף ע"ד,
כי זה עניין כללי שחשבתי שיש עניין ללמוד אותו וקצת לדבר עליו, מפני שהוא נותן מבט חשוב לנושאים שחוזרים על עצמם פה בסוגיות האלה,
אלה עניינים של תנאים.
אנחנו מוצאים פה הרבה עניינים של תנאים.
אדם שמקדש אישה בדרך של תנאי וכל מיני מצבים של תנאים, על מנת שאין לה נדרים, על מנת שאין בה מומים וכן הלאה, כל מיני סוגיות שחוזרות על עצמן בענייני תנאים,
תנאים כאלה ותנאים כאלה.
והנושא הזה של תנאים,
יש בו גם כל מיני כללים,
כללים שיש כללים שמוכרים יותר ויש כללים שמוכרים פחות.
והנה לנו פה, בדף ע"ד,
במסכת שלנו, מסכת כתובות,
אנחנו מוצאים פה איזשהו כלל שמופיע בגמרא בתור כלל,
ובאמת הוא לא מוכר ולא נמצא בשום מקום אחר בגמרא.
ואני אקרא אותו, הגמרא בדף ע"ד כאן מדברת פה באמת על עניין תנאים בהתחלה,
על המקדש על תנאי ובעל בלי תנאי,
ואז השאלה אם צריכה גט או לא צריכה גט,
זה נושא שכבר דיברנו בשיעור הקודם גם,
שאנחנו יכולים להניח שכיוון שהוא בא אליה אחר כך אז אולי הוא מוותר, הוא מוחל על התנאי שהיה מקודם, וזה כאילו נעשה כקידושין חדשים אולי,
וזה נושא שקצת דיברנו עליו באמת בשיעור הקודם.
אבל בגמרא יש כאן איזשהו ניסיון להראות דברים על כך מסוגיה שנוגעת לחליצה,
שבחליצה אנחנו מוצאים שאם אדם עושה חליצה, וזה גם נושא שקצת דיברנו באחד השיעורים הקודמים ממש, ממסכת יבמות,
שם אנחנו בכל אופן, לגבי חליצה, יש כאן בגמרא דיון
על החליצה, אם הוא עושה אותה עם תנאי.
אומרים לו, תעשה חליצה על מנת שתיתן לך 200 זוז.
אומר, כתוב לו שאומר לו: חלוץ לה על מנת שתיתן לך 200 זוז.
ועל זה אנחנו, הגמרא אומרת שאף על פי שבסופו של דבר היא לא נותנת את 200 זוז, אז לכאורה אם היא לא קיימה את התנאי אז החליצה לא הייתה חליצה.
על זה כתוב שבכל זאת החליצה כשרה. וכאן יש בגמרא שתי הבנות אפשריות למה באמת החליצה כשרה אף על פי שלא נתקיים התנאי.
מצד אחד רוצים לומר שהסיבה היא שאולי הוא ויתר על התנאי. בסופו של דבר, כשהוא עושה את החליצה, אף על פי שהיה מקודם דיבורים של תנאים,
הוא כאילו מחל על התנאי. זו אפשרות אחת שמובאת שם בגמרא.
אבל הגמרא בעצמה,
לא כל כך ברור לה הדבר הזה שאפשר באמת למחול תנאי, כי זה דבר ונושא סבוך מצד עצמו. ואז הגמרא אומרת,
הסיבה שבחליצה התנאי לא היה משמעותי ושהוא לא גורם לפסילת החליצה, וכאן אומרת הגמרא כלל.
אומר לברבה רב שפירקה אמרי מרדי כל תנאי מאיך הגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן.
אני רוצה להגיד פה כלל.
בכלל שיש אפשרות לעשות תנאים, אנחנו לומדים מזה ממה שכתוב בתורה בבני גד ובני ראובן, שאמרו להם שאם הם באמת ילכו חלוצים לפני המחנה במלחמה על ארץ ישראל,
אז הם יקבלו את מה שהם ביקשו בעבר הירדן.
אבל אם לא, אז לא. וזה המקור לגדרי תנאים בתורה ובהלכה, ממילא בהלכה. ואז הוא אומר ככה,
תנא אפשר לקיום על ידי שליח קריאתם, עוות תנאה.
תנאי זה לא אפשר לקיום על ידי שליח קריאתם, לא עוות תנאה.
זאת אומרת, הגמרא אומרת פה איזה מין כלל, ואומרת לנו,
ובכן, כיוון שהמושג תנאי נלמד
מבני גד ובני ראובן,
ממילא כאילו נותן לי את האפשרות לתת איזושהי מסגרת לגדרי תנאים ולומר שזה צריך להיות כמו בבני גד ובני ראובן ואז אחד מהדברים שצריכים אפשר ללמוד משם על הגדרת התנאי או על האפיון של התנאי שהוא צריך להיות רק בדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח.
מה שאפשר לעשות על ידי שליח הדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח אז התנאי הוא תנאי.
דבר שאי אפשר לעשות אותו על ידי שליח, אז לא. ולכן מה?
בענייננו בחליצה, למשל, אם דיברנו על חליצה,
היות שחליצה אפשר לעשות על ידי שליח,
אי אפשר לעשות על ידי שליח.
אדם לא יכול, היוון שצריך לעשות חליצה, הוא לא יכול לשלוח שליח שיעשה במקומו את פעולת החליצה, אלא זה דבר שהוא צריך לעשות לבדו.
אז כיוון שהוא צריך לעשות לבדו והוא לא יכול לעשות על ידי שליח,
זה מהווה סימן או סיבה שבגלל זה גם תנאי לא יועיל בחליצה.
וזוהי הסיבה, לפי הגמרא פה, שהחליצה כשרה אף על פי שהייתה בתנאי, ולא נתקיים התנאי.
התנאי לא שובר את המעשה של החליצה.
זוהי בעצם הבנת הגמרא, וזה נשמע כמו איזה כלל,
וכשלומדים את זה בגמרא,
אז הכלל הזה נשמע כמעט כמו סתרי תורה,
מפני שלכאורה,
מה זה כל כך תלוי אחד בשני?
בגלל שאי אפשר לעשות על ידי שליח,
אז ממילא אי אפשר לעשות תנאי. מה הקשר כאילו בין אחד לשני?
צריך את זה ללמוד ולהבין,
ועל ידי זה גם לדעת גדרים נוספים. זה בעצם התועלת. כשאנחנו לא מנסים להבין דבר,
אז אנחנו על ידי ההבנה, ממילא גם יודעים לקבוע את הגדר שלו על ידי התחום שאנחנו נותנים לאותו כלל,
לפי ההבנה שאנחנו נותנים. האמת היא שכל מי שלומד את זה ומלומד את זה בעיון מנסה להגדיר את
הכלל הזה ולנסות להבין מה נאמר כאן באמת.
אם הכלל הזה יתקבל להלכה זו עוד שאלה בסופו של דבר,
אבל רבים אומרים שכן. בדברי הראשונים, בהרבה סוגיות אנחנו רואים שהם קיבלו את הכלל הזה ככלל שמקובל להלכה,
אם מדובר על דעת הרמב״ם,
ושאנחנו בדרך כלל דנים עליו, יש מחלוקת בדת הרמב״ם אם הוא קיבל את הכלל הזה להלכה או לא קיבל את הכלל הזה להלכה, אבל ברור שיש הרבה מפרשים וראשונים גדולי עולם שקיבלו את הכלל הזה הלכתית,
ודנו עליו ממילא בכל מיני דוגמאות אחרות.
אז כשאני רוצה להסביר בכל אופן את הכלל הזה,
היות שיש כל מיני הסברים,
אז ההסבר שנראה לי בדרך הטובה ביותר,
אפשר כדי ללמוד על הכלל הזה לחזור לכלל אחר שגם נזכר במסכת כתובות,
בדף נ"ו.
בדף נ"ו במסכת כתובות אנחנו מוצאים כלל שאולי מוכר יותר וידוע יותר,
שהוא אומר שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. זה כלל שהרבים יודעים אותו, כלל יותר מוכר.
המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל זה דבר שאנחנו מכירים.
הוא כאילו גם מבינים. מה אנחנו מבינים?
שכיוון שהוא התנה כנגד התורה, זה כאילו לא עובד.
אבל השאלה היא, את זה אנחנו מבינים? גם את זה לכאורה צריך, אז מה יש?
אבל הוא עשה את התנאי,
והוא מצידו לא רוצה לקיים את מה שהוא עושה,
אלא באותו תנאי. אז אם לא יקיימו את התנאי, אז חסר במעשה.
איפה ההסבר שכיות שמתנה מה שכתוב בתורה, תנאו בטל?
זו שאלה ששואלים התוספות לעיל בדף נ"ו,
גם לא למדנו את זה מזמן, זה בסוגיות שאנחנו לא רחוקים מהן,
זו הסוגיה דווקא נמצאת גם כן בכתובות, ושם יש לנו בתוספות שהם שואלים את השאלה שאני כרגע מציג,
למה מתנאי מה שכתוב בתורת נאור בטל? הרי בסופו של דבר הוא לא, מדובר שם על מי שמקדש אישה על מנת שאין לך עליי שאר כסות ועונה.
אז למעשה אומרים שהתנאי בטל והמעשה קיים.
שואלים התוספות, למה התנאי בטל והמעשה קיים?
גם התנאי הוא נגד התורה בסדר,
אבל העובדה היא שהוא לא רצה לקדש אלא בתנאי הזה, ואם ממילא אם לא מתקיים התנאי, אז אין קידושין.
אז זה בעצם דבר שצריך להבין אותו.
באים התוספות ומסבירים משהו דומה למה שכתוב פה בגמרא,
אבל התוספות אומרים, גם כלשון הגמרא שקראנו עכשיו,
היות שהתנאי נלמד בבני גד ובני ראובן,
אז זה לא, בעצם זה נותן לנו את הגדר הקובע את העניין הזה,
ואז הוא אומר שבכלל כל הלימוד שלומדים מבני גד ובני ראובן זה חידוש,
שיש תנאי. זאת אומרת, תוספות רוצים לומר שבעצם זה שיש תנאי זה חידוש.
כי בעצם אילולא חידוש התורה לא הייתי אומר שבכלל יש תנאי. למה?
כי כשבן אדם עושה מעשה,
אז המעשה יש לו ערך עצמי והוא יותר חזק מהתנאי.
המעשה כבר חל.
כיוון שהמעשה כבר חל וישנו בעולם,
אז אי אפשר להגיד שהוא חל בתנאי.
אז זה שיש חידוש, שהתנאי משפיע על קיום המעשה,
זה חידוש של עומדים מבני גד ומבני ראובן.
ולכן אומרים התוספות,
היות שזה כבר קשור בלימוד ובחידוש של התורה,
אנחנו ממילא כפופים גם להוראת התורה,
וממילא בדבר שמתנה על מה שכתוב בתורה,
לתנאי הזה כבר אין את הכוח לשבור את המעשה שכבר נעשה,
מפני שכמו שאמרנו,
המעשה יותר חזק מהדיבור של התנאי.
אז באמת תנאי לא יכול לשבור את המעשה,
זה מה שתוספות אומרים.
אז החידוש מבני גד ובני ראובן, מה למדנו? שיש דבר כזה שתנאי יכול להגביל או לקבוע תנאים לקיום המעשה.
זה בעצם מה שאנחנו לומדים מן התוספות בדף נ"ו. כשאני חוזר לסוגיה בדף ע"ד,
בהחלט נראה שקשור, אפשר להסביר בדרך הזו.
כי מהו הגדר הזה, אם אני יכול לעשות על ידי שליח או לא יכול לעשות על ידי שליח?
דבר שאני,
מה אני, נגיד אחרת, מה אני לא יכול לעשות על ידי שליח?
אני לא יכול לעשות על ידי שליח מעשים כמו חליצה.
כי חליצה זה דבר שצריך להיות בגופו של האדם.
הוא בעצמו צריך לעשות את זה.
ולכן, כיוון שהוא צריך לעשות את זה, הוא לא יכול להיות שמישהו אחר. הרי שליח של אדם כמותו,
אז בכל דבר שליח של אדם כמותו,
אבל שליחות זה שייך רק על דבר שלא העיקר במעשה,
אלא יותר בתוצאה.
וזה נכון בעיקר לגבי קניינים,
לא כל כך חשוב מעשה הקניין,
אלא העובדה שקנה,
העובדה שנעשה משהו שהוא משפיע על דברים,
שיש לו תוצאה שנוצרת מן המעשה שנעשה, ואז הוא עושה את השליח לכיוון זה שהתוצאה מן המעשה תהיה, ולכן דבר שאי אפשר לעשות על ידי שליח, כי זה מצווה בגופו,
כמו בחליצה אנחנו אומרים,
שזה מצווה בגופו שהוא צריך לעשות את החליצה,
אז ממילא הוא לא יכול לעשות שליח, כי כמו שאני לא יכול לעשות שליח, שאדם יניח תפילין במקומי או שייטול לולב במקומי.
ולכן אין פה גדרי שליחות. ועכשיו, כשאני רוצה להבין איך זה מתחבר לעניין של תנאי,
אז ההסבר הוא ממילא מובן.
כי המושג תנאי זה חידוש גדול,
שמשהו לוקח את המעשה ואומר שהמעשה יהיה קיים רק בתנאי מסוים.
זה חידוש, זה לא דבר שהוא מובן מאליו.
אבל כדי להבין אותו ולקבל אותו,
אני לא יכול לומר את זה על כל דבר.
דבר שהעיקר שלו זה במעשה,
אז המעשה כבר קיים, זה בדיוק מה שאני רוצה לומר.
כשהמעשה קיים והוא ישנו, וכל העניין הוא במעשה עצמו,
אני לא יכול לעשות מעשה ולהגיד שהוא יהיה מעשה בתנאי, כמו אדם למשל יקח ויעשה נזק,
ייקח דוגמה, יהרוג בן אדם על תנאי, אי אפשר לעשות תנאי על המעשה,
כי כשהוא כבר עושה את מה שהוא עושה, אז הוא עשה.
אותו דבר גם כאן, כשהוא עושה את החליצה, היות שהיא יקרה במעשה,
שזה מעשה חליצה כמו,
ניקח תפילין,
כדוגמה של תפילין, כמו שאמרתי, או מצוות אחרות, אתה לא יכול לעשות אותן על תנאי,
מפני שעשית, או שעשית או שלא עשית,
אם עשית זה נעשה, אם לא עשית זה לא נעשה,
התנאי לא משנה את המציאות של המעשה,
העיקר הוא במעשה עצמו,
ולכן דבר שהקריטריון שלו,
שהוא לא יכול להיות על ידי שליח מהסיבה הזו,
הוא גם לא יכול להיות על ידי תנאי.
זה, אני חושב, ההסבר שאולי קצת קשה לקבל אותו בהתחלה, אבל בעיון נראה שזה די נכון,
ואפשר להבין את זה שדבר שאי אפשר לעשות אותו על ידי שליח,
אז ממילא כבר אי אפשר לעשות תנאי עליו.
זוהי בעצם הגמרא,
אפשר להגיד הסבר של הגמרא של הכלל הזה, למה לגבי חליצה לא יועיל תנאי, כיוון שזה מעשה כזה שהוא לא יכול לעשות על ידי שליח.
זאת אומרת שהדבר הוא במעשה עצמו ולא בתוצאה שלו.
ולכן ממילא גם אי אפשר לעשות תנאי, כי התנאי כאילו לא עושה, לא משפיע עליו בכלום, כי המעשה כבר נשאר.
ואפשר על פי זה להבין דברים אחרים.
כי למשל, אמרתי שהראשונים שואלים שאלות.
איפה הם שואלים? ניקח דוגמה יפה של שאלה שמופיעה במסכת נזיר.
תוספות שואלים במסכת נזיר,
שם יש דיון על אדם שמקבל על עצמו נזירות,
אדם שמקבל על עצמו נזירות בתנאי.
אם כך, אז ככה, הוא מקבל על עצמו נזירות. זאת אומרת, הוא עושה תנאי על הנזירות.
אם יתקיים התנאי, הוא יהיה נזיר, אם לא יתקיים התנאי, הוא לא יהיה נזיר. דוגמה.
ויש לנו דבר כזה גם בנדרים.
אדם נודר על תנאי, אם כך יהיה נדר, אם לא יהיה כך, לא יהיה נדר.
שואלים התוספות במסכת נזיר, לכאורה קשה.
התוספות שואלים, לכאורה קשה,
הרי אפשר לעשות נזירות על ידי שליח?
זאת אומרת, נזירות זה דבר שאני צריך לעשות בעצמי,
אני לא יכול שמישהו אחר יעשה במקומי או יידור בשבילי.
ולכן, אם אי אפשר לעשות על ידי שליח,
אז איך אפשר לעשות תנאי?
זה סותר את הכלל.
באמת, יש תוספות עונים שמה שהם עונים,
ובכל אופן, לענייננו,
אני בחרתי להביא את ה... יש תירוצים,
השאלה הזו נשאלת לא רק על ידי התוספות במסכת נזיר,
אלא על ידי ראשונים אחרים שעסוקים במסכת נזיר.
גם בדף המקורות סימנתי פה את הגאות מרדכי במסכת כתובות שלנו,
שהוא מביא את העניין הזה, ואז הוא אומר חידוש מעניין.
הוא אומר שמה שנאמר, הכלל הזה,
שכל דבר שאפשר בשליחות יכול להיות בתנאי,
שהתלות בין שליחות לתנאי זה נאמר על דבר שקשור למעשה ולא לדבר שקשור לדיבור.
דבר שקשור לדיבור, שם לא נאמר הכלל הזה.
זאת אומרת, אם אמרנו כלל שדבר שלא יכול להיות בשליחות או לא יכול להיות על ידי תנאי, זה נכון כאשר אותו דבר זה מעשה,
כמו חליצה, כמו שאמרנו חליצה.
אבל כשמדובר על דיבור כמו הנדר על נזירות או נדרים בכלל,
שם התנאי יועיל גם אף על פי שאי אפשר לעשות את זה על ידי שליח.
תשאלו למה, מה ההבדל,
מה הסיבה באמת לחלק בין זה לזה.
התשובה, אני חושב, די ברורה,
לפי ההבנה הזו של הראשונים שמחלקים בין דיבור לבין מעשה,
מפני שכמו שהסברנו,
הרי מהו הקריטריון שכיוון שאין שליחות,
זה אומר שזה מעשה שלא ניתן לבוא לידי שליח,
וממילא גם אי אפשר לבטל אותו או להגביל אותו על ידי תנאי,
כי המעשה הוא הדבר שעומד לנגד עינינו,
המעשה מצד עצמו,
אבל באמת זה רק במעשה. כשמדובר על דיבור,
שם הקריטריונים הם אחרים לגמרי.
כל השאלה של התוספות בדף נ"ו עם למה לא יועיל התנאי לבטל,
זו שאלה רק על תנאי עם מעשה,
מפני שכשמדובר על מעשה זה חידוש גדול שאפשר לבטל את המעשה על ידי תנאי.
אבל כשמדובר על ידי דיבור, אנחנו לא צריכים את החידוש מבני גד ומבני ראובן. זה מובן מאליו, אם בן אדם אומר, זה מה ששאלת התוספות בכתובות, אם אדם אומר משהו ואומר שזה בתנאי,
אז מובן, הוא אומר שהוא רוצה להיות נזיר, אבל הוא אומר שהוא רוצה להיות נזיר בתנאי שיהיה כך וכך.
אז זה לא פלא שהתנאי מועיל. זאת אומרת, אותו חידוש שאמרנו,
שהתנאי מועיל לבטל את המעשה הוא חידוש שאני צריך אותו בדברים של מעשה.
וגם על זה אני אומר שממילא זה נכון רק במעשה כזה שאפשר לעשות אותו על ידי שליח,
כי עליו באמת אפשר להבין שגם התנאי יועיל.
אבל כאשר אי אפשר לעשות אותו על ידי שליחות,
אז גם התנאי לא יועיל לבטל את המעשה.
אבל כשמועיל, כשמדובר על משהו שקשור לדיבור,
קשור משהו לדיבור,
דיבור, זה שהתנאי מועיל זה דבר מובן מאליו, כי למה לא?
זה הגיוני. בן אדם שנודר נדר והוא לא רוצה לדור אלא בתנאי כזה וכזה,
אז מה יותר פשוט להבין שבאמת התנאי מועיל להגביל את הנדר? כאן אני לא צריך לתלות את עצמי בגדר הזה של תנאי ושליחות.
אני חושב שזה הסבר יפה שבעצם מובא לידי ביטוי בדברי הראשונים, כמו שציינתי, גאות מרדכי,
ויש בשיטה מקובסת במסכת נזיר,
הכל מסומן בדף המקורות,
והדברים האלה, יש להם עדיין השלכות לגדרים נוספים, שגם הם נמצאים מדף המקורות,
אבל במסגרתנו עכשיו, מבחינת הלימוד,
די לנו בזה, ומי שיעיין, יעיין עוד וימצא דברים מעניינים ויפים. כל טוב.
