השיעורים שלנו ואנחנו עכשיו נמצאים מבחינת הלומדים של הדף היומי באמצע המסכת כתובות
ובאמצע פשוטו כמשמעו אנחנו נמצאים בתוך סוגיות קשות וחשובות מאוד
והיום אני רוצה לדבר על עניין שמאוד יסודי וחשוב ביחסים ובהתנהלות הבית
בחיובים של הבעל כלפי אשתו
בעיקר אל הנושא הזה של חיוב מזונות.
אנחנו יודעים שיש עניין של חיוב מזונות שהבעל חייב
במזונות אשתו.
ועל הנושא הזה של חיוב המזונות
אנחנו באמת צריכים להתרכז וללמוד
מתוך כמה סוגיות.
אנחנו מבחינת הדף היומי נמצאים עכשיו בפרק רביעי, בפרק נערה שנתפתתה,
והסוגיה שכאן פתוחה לנגד עיניי היא הסוגיה בדף מ"ז,
עמוד ב' ודף מ"ח עמוד א',
כי כאן זה קשור לענייני מזונות, אבל כפי שאנחנו מייד נשמע ונראה,
יש לנו סוגיות נוספות, חשובות,
גם בדף נ"ג, בדף נ"ח ובדף ק"ז.
אלה סוגיות שאנחנו רוצים לרגע לנסות להקיף אותן, את כל המשתמע מהן ואת כל מה שנלמד מהן מן ההלכה,
והדברים ביחד מתחברים למסכת אחת של הנושא של המזונות.
ננסה להעביר את העניין עד כמה שאנחנו יכולים במסגרת שלנו.
הסוגיה בדף מ"ז עמוד ב' אומרת: תנו רבנן, תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה. ובכן, מופיע פה העניין של המזונות,
תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה.
זאת אומרת, הלשון הזו מוכיחה שכאילו מעשי ידי האישה שייכים לבעל ממה שהיא עובדת או מרוויחה,
וכאילו בתמורה הבעל צריך לתת מזונות.
הגמרא בעצמה, בכל אופן מתוך הלשון הזו ברור,
שהגמרא סוברת או הברייתא הזו סוברת שהחיוב של המזונות הוא חיוב מדרבנן
תקנו מזונותיה תחת מעשי ידיה והגמרא בעצמה אומרת פה בהמשך חומרה ואיתנה סבר מזונות מדאורייתא יש כאן מי שסובר שמזונות
דווקא מדאורייתא והוא דורש את זה מהפסוק שאירק סותה ועונתה לא יגרע זה פסוק שנלמד כלפי החיובים של הבעל כלפי אשתו
ורגילים אנחנו לפרש בדרך כלל, וגם זה מובא כאן כפירוש אחד,
שאירה זהו מזונותיה. זאת אומרת שיש חיוב של מזונות של הבעל לאשתו,
זה חיוב מן התורה.
כבר אפשר לראות, אם כן,
שהגמרא מציגה את זה פה כמחלוקת.
יש מי שסובר שמזונות מן התורה, חיוב מזונות מן התורה,
ויש מי שסובר שזה חיוב מן התקנה.
אבל לכאורה אנחנו גם צריכים להבין,
זה ברור ומוסכם שיש חיוב מזונות.
אז זה בעצם משנה לנו כל כך אם זה חיוב מן התורה או חיוב מדרבנן?
לכאורה,
וצריך לבדוק ולראות האם יש הבדלים בעניין הזה עם מזונות מן התורה או מזונות מדרבנן, ואיזה הבדלים אנחנו יכולים
למצוא בהם.
למשל, הדבר הראשון שאפשר לחשוב לדון עליו זה הגמרא בדף נ"ח.
הגמרא בנ"ח, כל המקורות האלה מובאים כמובן בדף המקורות המצורף כאן.
בדף נ"ח יש שם הממרא של רב הונא, אומר רב הונא יכולה אישה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.
איני ניזונת ואיני עושה כאילו לא צריך אני לא רוצה לקבל ממך מזונות אבל גם לא רוצה לתת לך את מה שאני מרוויחה וכתוב שהיא יכולה לומר את זה שאיני ניזונת ואיני עושה. הגמרא בעצמה בדף נ"ח שואלת למה היא יכולה לומר כי לפי לשון הגמרא פה בתחילה שכתוב תקנו כתובתה תחת תקנו מזונותיה
תחת מעשה ידיה, אז יוצא שביסוד הדבר זה התקנה שהדין של מעשה ידיים והמזונות באה רק בתמורה. זאת אומרת שזו לא תקנה לטובתה.
אם זו לא תקנה לטובתה אז איך היא יכולה להגיד איני ניזונת ואיני עושה? מי אמר שיש לה את הזכות הזו? ולכן הגמרא מהפכת את הלשון הזו ואומרת לא תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה אלא תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה.
זאת אומרת שכבר אומרים שהמעשה ידיים בא במקום מזונות.
זה מה שמסיקה הגמרא בדף נ"ח.
אבל עדיין אנחנו לכאורה צריכים אולי להבין מזה שהמזונות עצמם זה רק מדרבנן.
ולכאורה יש לזה הוכחה נוספת מתחילת פרק תשיעי בדף פ"ג,
שם הגמרא מביאה את זה כדוגמה למה שנאמר שאפשר להגיד EFC בתקנת חכמים.
זאת אומרת, כשיש דברים שיש עליהם חיוב מן התורה,
לכאורה אדם לא יכול לוותר עליהם.
אבל על דברים שהם מתקנת חכמים הוא אומר EFC בתקנת חכמים.
אז לכאורה, באופן פשוט, צריך להבין שרק אם אנחנו אומרים שחיוב המזונות הוא מדרבנן,
או אפילו אם התקנה מלכתחילה הייתה בשבילה לטובתה,
ורק במקום המזונות היא נותנת מעשה ידיים,
רק משום כך היא יכולה גם לומר, איני ניזונת ואיני עושה.
אבל אם היינו אומרים שכפי הדעה שמובאת כאן בהמשך, כפי שקראנו,
שהחיוב של המזונות הוא מן התורה,
אז יכול להיות שהיא באמת לא יכולה לומר, איני ניזונת ואיני עושה.
ככה היו כאלה שרצו להבין. אבל הנה, אנחנו פה כיוון שלומדים את הדברים עם ההלכה.
הדברים מתבהרים לא כך,
כי בדברי הרמב״ם, בהלכות הצמודות לסוגיות האלה,
אנחנו נמצא שהרמב״ם סובר שיכולה אישה שתאמר: איני ניזונת ואיני עושה כך מצד אחד,
ומצד שני הוא בפירוש אומר שחיוב מזונות מן התורה.
אז זאת אומרת שהוא סובר, וזה חידוש כבר.
למה זה חידוש? כי אם חיוב מזונות מן התורה,
יכולתי לומר שאין לה את האפשרות כאילו לוותר על החיוב הזה.
זאת אומרת, זה חיוב שהוא מוטל עליו, והיא לא יכולה אפילו לדחות אותו, כי זה חיוב, כאילו מצווה מן התורה.
אז אם זה מצווה מן התורה,
אולי היא לא יכולה לוותר.
אבל מדברי הרמב״ם אנחנו לומדים שאף על פי שזה חיוב מן התורה,
בכל זאת היא יכולה לומר, איני ניזונת,
איני ניזונת ואיני עושה. זאת אומרת שזה בסופו של דבר מתורגם
גם על פי דין תורה לחיוב ממוני,
וכל דבר שיש בו גדר של חיוב ממוני אפשר לוותר עליו,
אפשר למחול אותו, כי בעניינים שנוגעים לעניין של ממון,
אף על פי שביסוד הדבר זו מצווה,
זה כמו שאנחנו אומרים בנושאים אחרים, אולי כבר הזכרנו אותם פה במסגרת הזו,
שבדבר שבממון תנאו קיים דבר של ממון אפשר לקבוע כללים אחרים הנוגעים בין אדם לחברו,
וכאן בין איש לאשתו,
אף על פי שהחיוב של המזונות הוא חיוב מן התורה. אז זה חידוש אחד שאנחנו מוצאים אותו.
אנחנו מוצאים מדברי הרמב״ם עוד סוגיה,
יש סוגיה לכמן, בדף נ"ג יש שם שאלה לגבי אישה שמוחלת על כתובתה בכלל.
מוחלת על כתובתה.
אז יש שם מי שרצה לומר שממילא גם אין לה מזונות.
ממילא גם אין לה מזונות.
והגמרא די דוחה את השיטה הזו ואומרת לא,
אם אף על פי שהיא מוכלת, יש לה מזונות. זאת אומרת שהגישה הזו שכרגע אמרנו,
שאם חיוב המזונות הוא מן התורה,
אז זה לא נמצא תחת רשותה לבוא ולומר למחול. זה כאילו לא שייך שתמחול על דבר כמו זה. צריך להבין, אם היא לא אוכלת, היא לא אוכלת.
אבל כמישהו אומר, כשהיא מוכל, על מה אנחנו מדברים?
אנחנו מדברים על כך שלמחרת הוא אומר, לא, אני בכל זאת רוצה. או האישה תמחול ומחר היא תבוא ותגיד שכן.
השאלה אם המחילה כבר הייתה בתוקף, אז היא כבר לא יכולה לחזור בה.
זו הנקודה תמיד שעליה אנחנו דנים. אנחנו לא דנים אם הוא נותן לה לאכול והיא אוכלת, מה אכפת, למי אכפת.
השאלה אם יש בסופו של דבר מקום לתביעה
כאשר היא מחלה.
ובדעת הרמב״ם אנחנו מוצאים
שהוא סובר שאם היא מוכלת אז היא מחלה כן על המזונות.
זאת אומרת, כמו שאמרנו,
שחיוב של המזונות, אף על פי שהוא מצווה מן התורה,
אבל הוא מתורגם לעניין ממוני.
כיוון שזה עניין ממוני,
אף על פי כן יש אפשרות לומר איני נזונת ואיני עושה,
ויש אפשרות גם למחול באופן כזה שאחר כך כבר לא תוכל לטבוע בחזרה את המזונות.
אם כי זה לכאורה עניין אחד. ובכל זאת,
איפה יבוא לידי ביטוי למשל ההבדל,
אם אנחנו אומרים שזה חיוב מן התורה,
או בכל אופן שיש לזה איזושהי משמעות,
אפילו קצת יותר מגדרים המוניים רגילים,
את זה אנחנו למשל נמצא גם לפי הסוגיה לקמ"ן בדף ק"ז,
זה הפרק האחרון במסכת כתובות,
שם במסכת שלנו,
שם אנחנו מוצאים שאלה אחרת,
שם אנחנו מוצאים לגבי אישה שהלך בעלה למדינת הים.
אישה שהלך בעלה למדינת הים, האם נותנים לה,
האם מקבלת את המזונות ככה באופן רגיל או לא.
וכאן אנחנו מוצאים שרב אמר פוסקים מזונות לאשת איש,
כן נותנים, ושמואל אמר אין פוסקים מזונות לאשת איש.
בגמרא, זאת אומרת שאין פוסקים, ובגמרא מתבאר דבר מעניין.
רב ושמואל חולקים אם פוסקים מזונות לאשת איש כאשר הלך בעלה למדינת הים.
בגמרא מסבירים, למשל, למה לפי שמואל
אנחנו אומרים שלא פוסקים? כי חוששים.
אמנם הוא הלך למדינת הים,
אבל אולי יש חשש שהוא הלך והוא השאיר לה באמת מזונות,
דהיינו השאיר לה כסף עבור המזונות,
והיא עכשיו רוצה כאילו להתעלם מזה ולגבות
כספים נוספים שכבר לא מגיעים לה. זה מה שנקרא פה בלשון הגמרא בדף ק"ז,
חיישינן לצררי,
חוששים שמא הוא נתן לה איזה מזונות.
שמואל אומר ככה, הרב לא אומר ככה. רב אומר, לא, היא מקבלת את המזונות ולא חוששים. איפה פה המחלוקת?
הרב אומר, לא חוששים, ושמואל אומר, כן חוששים.
האם זה דבר שהוא כל כך לחשוש?
לחשוש, תלכו למה לא לחשוש,
ואם לא לחשוש אז למה כן לחשוש?
מה פה נקודת המחלוקת? המחלוקת שנראית,
השאלה ממה נובע עיקר החיוב של המזונות,
איך להתייחס לזה, האם להתייחס לזה כחיוב ממוני גרידא,
או להתייחס לזה כחיוב ממוני שביסודו זה מכוח החיוב של המצווה.
כשמדובר בחיוב ממוני גרידא,
כשמישהו תובע ממון מחברו אנחנו צריכים לבדוק. אתה רוצה להוציא ממון ממישהו?
בוא נבדוק אם באמת הוא חייב.
אולי הוא לא חייב,
אולי באמת הוא נתן לך כסף אחר, הוא כבר פרה,
ואם הוא לא נמצא אז אנחנו נדאג לו לאינטרסים שלו, ככה בדרך כלל בית דין מתעניין ודואג לאינטרסים של כל אדם כשהוא הלך למדינת הים.
כשמדובר על חיוב ממוני,
נגיד סתם, גריידא, כמו שאני אומר,
אבל אם החיוב הממוני הוא יסודו מכוח המצווה,
אז זה גובר על החשש.
זאת אומרת שאפשר בהחלט להבין שזה טעמו של רב והלכה כמותו,
שכאשר הלך בעלה למדינת הים, אז החיוב הוא לא מכוח
חיוב ממוני סתם,
אלא לפי ההבנה הזו זה חיוב שעניינו במצווה.
אז קודם כול יש מצווה,
לא מתייחסים לזה קודם כול שיש חיוב ממוני ומתייחסים לזה כאל שאלה רגילה בין אדם לחברו,
אלא קודם כול יש מצווה,
וכיוון שיש מצווה צריך לקחת את המזונות.
יש בעיות? שיבוא, ידבר.
אבל העיקר הוא בעצם מכוח המצווה.
וכאן אנחנו, כשלומדים את הגמרא הזו,
וגם בפסקי ההלכות של הרמב״ם שאנחנו מלווים או הפסקים שמלווים אותנו בלימוד,
אנחנו נראה שכאן יש הבדל גם לפי הגמרא אם הוא מת או לא מת. זאת אומרת, אם הלך בעלה למדינת הים,
כמו שאמרנו, אז נותנים את המזונות
לפי רב כאילו בסתמה, אבל לאחר, לאחר, אם הוא מת,
ועכשיו צריך לדעת אם מגיע מזונות או לא מגיע מזונות,
כאן פתאום מתהפך העסק.
שמואל אומר, שאמר מקודם שלא תגבה,
הוא אומר עכשיו היא כן גובה.
אבל על זה אין מחלוקת בין רב לשמואל.
אבל יש לנו בכל זאת הבדל,
רב שאומר שהיא גובה מחיים לאחר מיטה, כמובן שהוא מודה לכאורה שהיא גם מקבלת את המזונות כמו שמואל.
אבל פתאום פה מגלים שיש חיוב שבועה.
יש הבדל בין דין המזונות שהיא מקבלת לאחר מיטה לבין המזונות שהיא מקבלת מחיים.
כי בעוד שהם מחיים,
וככה ההלכה,
וזה שוב מעורבב עם עוד סוגיה שהדברים הם כאן כתובים בדף המקורות ומובאים שם מי שיעיין בפסקי הרמב״ם, ימצא שלמשל בני חיים היא תקבל את המזונות כמו שאמרנו לפי רב ואפילו בלי להישבע, היא לא צריכה להישבע כאילו מאיזושהי סיבה אולי כן קיבלה כבר ולעומת זאת לאחר מיתך שבאה האלמנה ומבקשת לקבל מזונות משוויעים אותה
שמא שהיא לא קיבלה כסף אחר עבור המזונות וזה בעצם
נותן לנו את המבט הנכון על הסוגיה הזו, ועל חלקה לפחות,
לפי מה שהסברנו מקודם. כי יש בהחלט מקום להבדיל בין החיוב מזונות מחיים לבין החיוב מזונות לאחר מיתה.
בעוד שהחיוב שמחיים הוא מוגדר כמצווה,
כי זה מצווה,
כמו שאמרו אצלנו בסוגיה הראשונה שקראנו,
שאירה זו מזונות. זאת אומרת, והרמב"ם כך פוסק,
שחיוב מזונות הוא מן התורה.
זה לא שייך לכתובה,
זה לא עניין ממוני, זה מצווה.
הבעל צריך לתת מזונות לאישה, זו מצווה שהוא צריך לתת, ולכן הוא גובים מחיים,
כפי שאמרנו, כדברי רב.
לעומת זאת, כשהבעל מת כבר אין לו את החיוב,
הוא הלך לעולמו.
כיוון שהוא הלך לעולמו הוא לא חייב כבר במצווה.
חיוב המזונות שלאחר מיטה הוא חיוב מסוג אחר,
הוא חייב,
חייבים לתת מזונות לאלמנה כל זמן שהיא לא לקחה את הכתובה,
זה נכון,
אבל המזונות האלה זה כבר חיוב ממוני גריידא, כמו שאמרתי מקודם,
זה חיוב ממוני מכוח הכתובה,
זה לא חיוב ממוני מכוח המצווה, אלא חיוב ממוני מכוח, כי ככה תנאי כתובה.
תנאי כתובה אומר שהבעל מתחייב לאשתו,
שגם לאחר שימות אם ימות,
אז היא תמשיך לקבל מזונות מן הנכסים לטובתה שהיא תוכל להמשיך ולהתקיים עד שתקבל, נאמר, אם היא תקבל את הכתובה,
שזה עניין לעצמו.
אבל חיוב המזונות עצמו הוא לא חיוב מכוח המצווה, אלא חיוב ממוני.
וממילא מזה נובע ההבדל.
כאשר באמת היא מקבלת את המזונות מחיים, אמרנו שההלכה כרב,
וזה לא כמו שמואל,
כי הרב מבין שחיוב מחיים הוא חיוב של המצווה,
ועל זה באמת היא לא צריכה להישבע, וזוהי ההלכה המעניינת שכרגע ציינו אותה. לעומת זאת, כשמדובר על לאחר מיתה,
אז הדיון הופך להיות דיון ממוני רגיל, דיון ממוני בין אדם לחברו,
מישהו שבא לגבות מיורשים כסף ורוצה לגמרי, אומרים: רגע, רגע, רגע, אולי לא מגיע לך, אולי בכל זאת תישבע.
זאת אומרת שהעניין של השבועה מסמן פה את השינוי בגדר של חיוב המזונות לאחר מיטה לעומת החיוב שהיה מחיים.
וזה, אני חושב, דבר מעניין שאפשר ללמוד אותו מהמכלול הזה של הסוגיות.
כמובן, פה אנחנו צריכים להמשיך ולהבין, ויש לנו הרבה מה ללמוד בזה.
זאת אומרת,
כאשר הוא באמת חי,
אז גם כאשר הוא הלך למדינת הים,
וגם כאשר יש דוגמה אחרת שמובאת פה בדף מ"ח,
יש מי שהלך למדינת הים ויש מי שנשתתה.
מי שנשתתה עדיין הוא נמצא, הוא חי,
אבל הוא נשתתה.
אז כאן נאמר שמוציאים מזונות ונותנים לאישה הזאת. זאת אומרת שכשהוא חי,
אמרנו כשהוא הלך למדינת הים,
בוודאי שנותנים לו מחיים, כפי שאמרנו על פי דברי רב בדף ק"ז,
וכאן אנחנו מוצאים שגם כשנשתתה,
באמת כאן יש איזשהו קושי שצריך להבין אותו,
בדין הזה של נשתתה,
מפני שאם הוא שותה,
אז הוא לכאורה כבר לא חייב במצוות.
אם אמרנו שהחיוב שלו לתת את המזונות זה מכוח העובדה
שהוא חייב במצווה,
אז זה אנחנו יכולים להגיד על מי שהוא בן אדם שחייב במצוות.
אדם שלא חייב במצוות,
אז הוא שותה, אם הוא שותה הוא פטור מן המצוות,
אז אין לו שום חיובים.
כאן אנחנו נצטרך פתאום להגיד שיש בחיים את שני החיובים אולי.
יש גם את החיוב מכוח המצווה דורייתא, אבל גם מצד תנאי כתובה,
שזהו באמת תיגבה ממנה,
היא תיגבה ממנו מהנכסים שלו, אף על פי שהוא נשתתה,
שאי אפשר לחייב אותו.
אבל כמובן זה הכל עוד לא מספיק לגמרי, מפני שמי שלומד פה את הגמרא בדף מ"ח רואה
שיש דברים נוספים שגובים ממי שנשתתה לא רק עבור האישה אלא גם עבור הבנים וחיוב על הבנים כשבנים כבר מעל גיל 6 מוגדר בגמרא שזה חיוב של מצוות צדקה שוב הגענו למצווה
מצוות צדקה וכשמדברים על מצוות צדקה יוצא שמחייבים את מי שנשתתה במצוות צדקה ויורדים לנכסיו על זה מדברים הרבה מן הפוסקים דווקא בקצות החושן סימנתי אותו כאן גם בדף המקורות זה דבר מעניין כשלעצמו
אבל נראה לי שבשיעור שלנו היום לא נוכל להקיף את הכל,
אז מי שרוצה יעיין וימצא,
ועוד יש הרבה מה ללמוד בדברים האלה, ואנחנו אמרנו כדרכנו את הדברים רק על קצה המזלג, ואידך זיל גמור.
אז כל טוב.
::::::
::
של של של של של של של
