...אל השיעורים שלנו בסוגיות הנלמדות בדף היומי,
אשר היום אני בחרתי הפעם סוגיה שהיא
בפרק רביעי,
שכבר אנחנו נמצאים, מתחילים ללמוד אותו,
ואני בחרתי בסוגיה שהיא קצת מתקדמת
פה בכמה דפים בדף מ"ז,
דף מ"ו עמוד ב' ודף מ"ז עמוד א', מ"ז עמוד ב',
ואני גם אסביר מה מיוחד פה בדפים האלה, כיוון שמן הדפים האלה ואילך
זה אפשר להגיד שאנחנו נכנסים לענייני כתובות ממש.
מסכת כתובות היא מסכת, נקראת כתובות,
אבל מן הסוגיות האלה כאן זה ממש עוסק בענייני כתובות.
כתובות פירושו של דבר כפשוטו של עניין,
דהיינו ההתחייבויות של הבעל כלפי האישה,
וכנגד זה גם דברים שהאישה מכניסה מה שנקרא בנדוניה
אל הבעל יש התחייבויות הדדיות וכל הדברים האלה כידוע הם הדברים שנרשמים ונכתבים בכתובה שמוכרת לנו גם מן הקריאה שקוראים תחת החופה ושם אנחנו מדברים על ההתחייבות של הבעל וגם על ההתחייבות של האישה מה שהיא מה שנקרא מכניסה לא לבית וזה נקרא
נדוניה.
הדברים האלה יש להם משמעות בסוגיה שאני רוצה פה ללמוד אותה.
אני חושב שזה באמת כדאי ללמוד אותה פחות או יותר בצורה מסודרת.
הגמרא בדף מ"ז עמוד א' אומרת: "תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה".
זה באמת הכתיבה הזו של הדברים או נכסים שמכניסים האבא בשביל הבת,
או הבת יכולה להיות מצד עצמה גם כן,
מכניסים מבית אביה לבית בעלה.
ופה בברייתא מדובר על מצב שהיא מתה,
ואז מדובר, לא זכה הבעל בדברים הללו.
היא מתה.
מתי מתה? זו בעצם השאלה של הראשונים שמדברים פה, תכף אנחנו נראה במה הדברים האלה תלויים.
משום רבי נתן אמרו, זכה הבעל בדברים הללו.
יש כאן מחלוקת לגבי מצב מסוים,
שאם האישה, היה מדובר על נדוניה שהיא הכניסה לבית בעלה,
לבית הנישואין המשותף, כפי שזה נקרא,
ומכיוון שהיא מתה,
אז יש כאן מתעוררת השאלה של מי הנכסים.
וזה בעצם נקודת המוצא שעליה אני רוצה להרחיב את הדיבור היום בשיעור הזה שלפנינו.
כי כידוע,
יש שני סוגים של נכסים של האישה,
בזמן שהיא נשואה.
יש גדר אחד של נכסים, זה נקרא נכסי מילוג.
נכסי מילוג לא קשורים לכתובה בכלל.
נכסי מילוג, זה היא לא מכניסה לבעל.
זה נכסים שרשומים על שם האישה, שייכים לה,
ולא משתנה את הבעלות שלה על הנכסים הללו.
אבל אם היא מתה, אז הבעל יורש אותה, כי הבעל יורש את אשתו.
ואם למעשה הוא מת קודם, או שהוא מגרש אותה,
אז היא חוזרת ומקבלת את כל הנכסים האלה כפי שהם ומחזירה אותם לרשותה. רק בינתיים הבעל אוכל פירות מנכסי מילוג.
זה הגדר של נכסי מילוג שאינם קשורים לכתובה.
נכסי מילוג זוהי הלכה שחשובה מאוד לדעת אותה לגבי הנכסים של האישה,
גם כשהיא נשואה.
לעומת זאת, הנדוניה כפי שמדובר עליה פה,
השם האחר של נדוניה שמופיע במסכתות אחרות,
דווקא במסכת יבמות, שכבר למדו אותה בדף היומי קודם,
זה מה שנקרא נכסי צאן ברזל.
נכסי צאן ברזל זה נכסים שהאישה מכניסה לבית בעלה.
כאן ההגדרה היא שונה,
זה לא נחשב בצורה מדויקת נכסים שלה כפי שזה היה,
אלא היא מכניסה לבית בעלה, וזה עכשיו נמצא באיזה מין,
אפשר לומר בעלות אולי לא הכי מדויקת,
אולי אבל בכל זאת איזושהי בעלות ממשית יותר של הבעל בנכסי צאן ברזל לעומת נכסי אמלוג,
שאין לו בעלות על הנכסים, יש לו זכות שימוש,
בעוד שבנכסי צאן ברזל הבעל הופך להיות כמו הבעלים והאחריות שלו כלפיה מבחינת הנכסים האלה,
שאם הוא ימות או שהוא יגרש אותה,
אז הוא צריך להחזיר את הנכסים לא כפי שהם,
אלא לפי השווי שלהם כפי שהיה בזמן הנישואין.
זה מה שבכתובה אנחנו אומרים,
אם מישהו יראה את הנוסח של הכתובה יראה שהכניסה לו, ואז רגילים היום, לומר סך מסוים.
מה זה סך מסוים? זה הסך שבעצם שווה לערך של הנדוניה.
זאת אומרת שאם לדוגמה נאמר שמדובר על נדוניה בשווי 1,000 שקל,
אז הוא יצטרך להחזיר לה 1,000 שקל,
בין אם הנכסים בזמן הגירושין או כשהוא מת כלפי היורשים שווים 1,500 ובין אם הם שווים 700. זאת אומרת, בין מלמעלה ובין מלמטה,
הכלל הוא אם פיחתו, פחתו לא,
אם הוסיפו, הוסיפו לא. עכשיו, כלפי מה יוצא מכאן,
שהנכסים באמת שייכים לבעל מכוח הכתובה.
יש בעלות מסוימת של הבעל על נכסים מצד דין הכתובה.
ואילו העניין הוא שהוא רק מתחייב לתת לה את השווי המסוים,
כפי שזה היה בזמן הנישואין, ואת זה הוא צריך לתת, ואת זה הוא חייב כלפיה,
וזו אחת מהתחייבויות הכתובה שבינה לבינו, בינו לבינה.
עכשיו, על מה מדובר פה בגמרא, ולכן זה כל כך משנה ומשמעותי,
ההקדמה הזו היא כל כך חשובה לנו.
כי פה בברייתא מדובר,
שכתב לה, דהיינו, שיש נדוניה של פירות, כסות וכלים שיבוא אימא מבית אביה, וכאן מדובר שהיא מתה.
היא מתה. אז באופן רגיל, כשמדובר על אישה נשואה,
כשהיא מתה,
אם היא מתה,
אז מה הדין של הנכסים האלה?
אז זה בעצם פשוט,
שאם בנכסי מילוג,
שאנחנו אומרים שזה נחשב לשאלה לגמרי,
בכל זאת הבעל יורש אותה,
אז זכור הנכסי צאן ברזל בוודאי שהוא יורש אותה.
הוא אפילו לא צריך להגדיר את המצב הזה כמצב של ירושה, כי אם כבר בלאו הכי הנכסים היו כבר בבעלות כמעט שלמה תחתיו בזמן הנישואין,
שזוהי סוגיה שמי שרוצה לעיין בה במסכת יבמות,
למדנו אותה בפרק אלמנה לכהן גדול,
שם בפרק שביעי דובר על ההגדרה של הנכסים, אבל לצורך השיעור היום אנחנו אומרים שזה בבעלות די מלאה של הבעל, אמרנו את הדבר הנכון,
ממילא כשהיא מתה בוודאי שהנכסים צריכים להיות שלו,
אז מה פתאום, יש כאן פתאום מחלוקת אם הנכסים הם שלו או לא שלו,
ולכן מכאן מתפתח מחלוקת של ראשונים,
בעצם רש"י ותוספות על המקום,
והמחלוקת שלהם היא מאוד חשובה מבחינת ההלכה, וחשוב להבין ולראות מהם יסודות המחלוקת.
רש"י סובר שמדובר פה באמת על מצב של אירוסין,
לא מדובר עדיין על מצב של נישואין.
וזאת אומרת, אילו היה מדובר על מצב כבר של נישואין,
אז זה פשוט שהבעל היה מקבל את הנכסים האלה, כי אם הוא יורש אז קל וחומר שהוא מחזיק וממשיך
להחזיק את הנכסים שהיו קשורים לנדוניה, הלא הם נכסי צאן הברזל.
על מה אנחנו מדברים פה? על מצב שהיא מתה, אבל עוד לפני שהיה נישואין.
כידוע, כיוון שבזמן הגמרא והמשנה היו מפרידים בין האירוסין, שהם בעצם הקידושין, לבין הנישואין,
אז בשלב הזה, אם היא מתה בין הקידושין לנישואין,
על זה מדובר פה. ועכשיו השאלה אם הוא מקבל את נכסי צאן הברזל או לא מקבל.
ופה, כמובן, צריך להבין,
ומה בקשר לנכסי מלוג כאשר מדובר על אישה שמתה לפני הנישואין?
זה פשוט שהבעל לא יורש, אין דין לבעל הרשת, דין ירושה של הבעל זה רק לאחר הנישואין ולא לאחר האירוסין. אז אם כן חוזרת השאלה, מה בעצם הבעיה פה ומדוע שזה יהיה אחרת?
התשובה, בגלל שהאבא כתב או היא כתבה, כבר כתבו,
כתובה בדרך כלל מסמנת את שלב הנישואין.
אבל הם הקדימו וכתבו את הכתובה והעבירו את הכתובה מזה לזה כבר בזמן האירוסין.
כיוון שהם העבירו את זה מזמן האירוסין, יש לנו מקום לחשוב שבעצם התכוונו כבר לתת, אפילו בשלב האירוסין. כבר היה בדעתם, זה לא מחויב המציאות.
בדרך כלל הכתובה היא בשלב הנישואין,
אבל אם הקדימו וכתבו את הכתובה בשלב של האירוסין, אולי זה בתוקף או לא. זאת אומרת, עכשיו השאלה אם הבעל מקבל כשהיא מתה זה לא שאלה בירושה,
כי בתור יורש בוודאי שהוא לא יורש,
אלא השאלה היא האם הכתיבה של הנכסים לטובתו בכתובה שנכתבה כבר בזמן האירוסין היא בתוקף אף-על-פי שלא הגיעו הנישואין לידי מימוש,
אף-על-פי שבסופו של דבר היא מתה עוד לפני שלב הנישואין.
ועל זה כאילו נחלקו פה התנאים לפי רש"י, ורש"י מביא דוגמה, הגמרא, לפי רש"י זה הפירוש,
והגמרא משווה את זה באמת בצורה מאוד הגיונית למחלוקת אחרת,
שנמצאת בתחילת פרק חמישי לכמן,
שם הגמרא מדברת על ההתחייבות של הבעל כלפי האישה כי כידוע הכתובה היא, הערך של הכתובה הוא מנה 200 אבל יש גם תוספת ושם יש מחלוקת אם כתבו את הכתובה מן האירוסין ועדיין לא מן הנישואין וכתבו את המנה 200 וגם את התוספת יש שאלה האם התוספת הזו שהוא כתב הוא כבר חייב לתת גם אם הוא מת או אם הוא יגרש
בשלב האירוסין או רק בשלב הנישואין, זה מחלוקת חכמים, ורבי אלעזר בן עזריה,
וזה אפשריין, זאת אומרת זה מקביל.
כמו שבהתחייבות שלו כלפיה,
האם התוספת שהוא כתב על הכתובה, סכום אולי גדול מאוד של מאות אלפי שקלים וכיוצא בזה,
האם כיוון שהוא התחייב לתת את הסכום הזה,
אז הוא כבר התכוון לתת את זה באמת אפילו לשלב האירוסין שעדיין אין נישואין,
או רק, אף על פי שהוא כתב, אין לו גמירות דעת,
התנאים חולקים,
אין לו גמירות דעת אלא לגבי השלב של הנישואין.
זה היוצא. ואז המקביל,
כמו שמי שסובר שאין לו גמירות דעת מבחינתו,
ככה אין גמירות דעת מבחינתה על הנדוניה שנמסרה. היא עדיין לא נמסרה, אם היא לא נמסרה היא לא מקבלת.
כמובן שלפי זה צריך להסביר את הגמרא בסוף, כי הגמרא אומרת פה בסוף שיכול להיות שכאן כולם מודים שכן ההתחייבות בתוקף.
הגמרא אומרת משהו מחיתוני ויחתני לה. זאת אומרת,
אז כאילו הגמרא אומרת פה בסוף הסוגיה שיכול להיות שההתחייבות שלה היא עדיפה.
למה? כי זה משום מחיתוני.
משמע לשון חתונה, משמע לשון נישואין, לפי רש"י הרי לא מדובר על נישואין, זו כבר שאלת התוספות מבחינת הפשט, אבל צריך לומר שמבחינת האישה אצלה חשוב בעצם הגמר של העניין אפילו בשלב של הקידושין, ודווקא מצד הבעל חשוב לו יותר השלב שהוא ממש חיים,
חיי אישות.
יש כאן איזשהו הבדל אולי, איזשהו הבדל מנטלי מסוים,
אבל אפשר להבין אותו, וזו הכוונה לפי רש"י. ויוצא מכאן שהמחלוקת היא באמת על שלב האירוסין.
השונה מזה זה דעת רבנו תם. רבנו תם חולק על רש"י, והוא באמת חולק עליו, וטועים שלא יכול להיות שעל שלב האירוסין הבעל תהיה לו איזושהי זכות בנדוניה.
זה בכלל לא נראה לרבנו תם. ולפי דעתו, אם יש דיון,
הדיון הוא דווקא כבר לאחר הנישואין.
ואם ישאלה שואל אם לאחר הנישואין, אז למה לא? הרי זה פשוט שכן.
התשובה היא הפשוטה: שכתבו את הנדוניה אבל עדיין לא העבירו את זה לבית. זה בעיקר כשהאבא כותב נדוניה לטובת בתו,
מתחייב להעמיד לזכות בתו איזה סכום מסוים לטובת בית הנישואין,
האבא מצדו אולי מעוניין לתת את זה בתנאי, למה הוא נותן את זה בשביל החתן? הוא נותן את זה בשביל הבת, שהיא חיה עם החתן שלו.
אז ממילא כאשר הבת מספיקה ליהנות מן הנכסים,
על זה דעתו של אבא הייתה שהנדוניה תהיה בתוקף וממילא אם היא מתה לאחר שזה כבר נכנס בפועל לרשותם בתוך הבית אז הבעל אחר כך מקבל כיורש ולאו דווקא כיורש כמו שהסברנו אבל בשלב של האירוסין בכלל לא ייתכן יש כאן דיון לא על שלב אירוסין אלא על שלב הנישואין כאשר הנדוניה לא הועמדה עדיין בפועל לרשות הבית המשותף או לרשות הבעל
זאת אומרת מדובר על התחייבות שלא מומשה עדיין והבת מתה עוד לפני מימוש הנדוניה, הכנסת הנדוניה לתוך הבית.
ועל זה מדובר פה בגמרא ועל זה המחלוקת של התנאים.
והמעניין בדבר הזה,
כי זה מחלוקת, אז מחלוקת קצומה אומרת, אחד אומר שהנדוניה ניתנת בכל מקרה אם היה נישואין אף על-פי שלא הגיע לידי מימוש,
אחד אומר דווקא אם הגיע לידי מימוש הדמיון של העניין הזה למה שהגמרא מביאה לגבי הכתובה של הבעל זה שמה מדובר בוודאי על אירוסין ולא על נישואין
האם אנחנו יכולים ורשאים לפרש כוונה של אדם הוא כתב נדוניה הנדוניה בעצם כאילו נכתבה אז אם היא נכתבה מה לנו שנאמר שאולי הוא לא התכוון אבל כמו שאמר רבי אלעזר בן עזריה לגבי הכתובה של הבעל שאנחנו מפרשים את כוונתו לתת תוספת
שהיא לא תהיה בתוקף אלא כאשר יש נישואין,
כך אנחנו יכולים להגיד שכוונת האבא בנדוניה הייתה רק בתנאי שהבת כבר בעצמה תיהנה מהנדוניה.
מתי היא יכולה ליהנות מהנדוניה? כאשר היא באמת נכנס לתוך הבית, הכניסה את הנדוניה והיא הייתה בחיים והיא היתה, היא יכלה להתחיל ליהנות וכיוון שהיא התחילה ליהנות ממילא עכשיו אם היא מתה וקורה אז הבעל מקבל אבל אם עדיין לא נהנתה אז באמת לא.
זה הפירוש של הסוגיה.
אבל יש פה עניין הלכתי מאוד משמעותי,
כי לפי רבנו תם, אם מדובר בנאיירוסין אז בוודאי שאלה לא מקובלת, והשאלה היא רק על הנישואין.
אבל לא זו בלבד, יש כאן עוד דבר חשוב שכדאי באמת להזכיר,
כי זה באמת דבר מאוד משמעותי, מפני שרבנו תם, כפי שזה נזכר בתוספות,
הוא היה כל כך איתן בדעתו הזו,
שהוא חשב לתקן או תקנה נוספת,
שהיא חשובה מבחינת יחסים של כל בעל ואישה,
שהוא רצה לומר שלא רק כאשר עדיין היא לא נענתה,
הנדוניה הזו לא תבוא לידי מימוש לטובת הבעל,
אלא אפילו אם היא כבר כן נכנסה, הנדוניה, לתוך הבית, ולפעמים האישה מתה אחרי זמן קצר.
ההרגשה של האבא שנותן נדוניה אחרי זמן קצר,
אם הוא נתן נדוניה, נתן אפילו דירה,
וקרה מה שקרה.
אז אחרי חצי שנה או משהו,
אז גמרנו, אז הבעל לוקח לכאורה לפי הדין.
בא רבי נותן ואומר, אם אין לה בנים והיא מתה אחרי שנה אז אפשר לתקן ולומר שלא ראוי שהבעל יקבל, זוהי תקנה של רבי נותן.
התוספות אומרים שרבי נותן תיקן באמת תקנה כזו שאפילו אם היא כבר קיבלו את הדירה,
אם דיברנו על דירה למשל,
וחיו ביחד בדירה אבל היא מתה ממש תוך זמן קצר אז הכתובה הזו,
אז הנדוניה הזו לא תהיה לטובת הבעל וזה חידוש גדול מאוד.
זה אפילו לא החידוש שכתוב בגמרא כי בגמרא מדובר כשעדיין לא הכניס והוא אומר אפילו כן הכניס רק לא בא לידי מימוש של זמן משמעותי ורבינו תם בעצמו חזר בו הוא היה הרגיש שהוא נועז מאוד בתקנה הזו שזה לא מה שכתוב בגמרא אפילו לפי פירושו אז הוא חזר בו אבל מעניין מה שרבינו תם חזר בו בכל אופן בפוסקים בשולחן ערוך
חזרו ואמרו את מה שרבנו תם רצה לתקן,
זה מופיע בשולחן ערוך אבן העזר שמופיע פה, עוד תיקן רבנו תם וחכמי צרפת,
שאף אם כבר, אני קורא בלשון השולחן ערוך ובלשון הרמ"א שאף אם כבר נתן האב נדוניה אם מתה האישה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע, חוזר הקול לאב,
ויש שאומרים עוד שבשנה שנייה אפילו בשנה שנייה גם כן צריך כמו שאומרים להתחשב במצב הזה,
ויחזירו חצי נדוניה אומר וכן המנהג פשוט כך אומר הרמ"א במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהילות שום.
זאת אומרת שהתקנה שהתקבלה בקהילות אשכנז הייתה לקבל את רבנו טעם למרות שרבנו טעם בעצמו חזר בו הם תיקנו את התקנה הזו וזה באמת דבר מאוד מעניין שהדיון הוא פה לפי דעתם על הנדוניה לאחר הנישואין אם עדיין לא מומשה לא רק שלא נמסרה אלא אפילו אם נמסרה ועדיין
זו תקנה חשובה שבשולחן ערוך זה מובא פה, בדברי הרמ"א.
כמובן, כפי שאמרנו, זו דעת רבנו תם לפי פירושו.
לפי רש"י, כל הסוגיה עוסקת על זמני אירוסין בכלל לא עוסקת על זמן נישואין. לפי רש"י, אם היה נישואין, אז תמיד הנדוניה כבר נתפסה על-ידי הבעל, ואין אפשרות לחזור. וזה, כפי שאנחנו רואים, מחלוקת מאוד חשובה לגבי מה שאנחנו קוראים באמת דיני כתובות ממש.
וזה מה שאמרתי היום שהשיעור הוא באמת שיעור במסכת כתובות ובענייני כתובות לא רק במסכת וגם זה כי בסוגיות האלה מכאן ואילך יהיו הרבה דברים שקשורים לעניינים האלה ועוד חזון למועד כל טוב ושלום.
