טוב, אז שלום. אנחנו חוזרים, לאחר הפסקה קצרה של החגים,
חוזרים שוב אל המסלול שלנו בלימוד של סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
לימוד שרוצה להיות גם קצת נותן פתח ללימוד שבעיון שיש בסוגיות האלה.
אנחנו נמצאים בעיצומה של מסכת כתובות, מסכת שהיא בעצמה קשה ודורשת הרבה עיון,
ואף אנחנו מבקשים פה לצרף כמה נקודות לעיון,
עד כמה שאנחנו יכולים במסגרת הקצרה הזו שלנו.
כפי שיודעים, לומדי הדף היומי עכשיו עוסקים כבר בפרק שלישי,
במחצית או באמצע פרק שלישי.
ואפשר לומר שהנושא שנדון בפרק שלישי, מבחינת העניין הנדון, זה הנושא של קנס של מי שאונס ומפתה,
שאונס נערה בתולה,
יש קנס של אונס ומפתה.
חמישים כסף כמוער הבתולות, כמו שכתוב בתורה.
אבל הנושא שאני רוצה לדבר עליו היום, על הצד העיוני,
זה מה שהגמרא בעצמה מדברת הרבה ומשקיעה הרבה בלימוד ובעיון ובבירור באותם, אגב, העניין הזה של תשלום הקנס. מדוע?
כי אם אנחנו פותחים את הפרק בתחילתו, אנחנו לומדים שם אילו נערות שיש להן קנס: הבעל על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית,
הבעל לגיורת ולשבויה ולשפחה, שנפדו ושנתגרו ושנשתחררו פחותם מבנות שלוש שנים ויום אחד,
והבעל לאחותו ולאחות אביו ולאחות אמו, וכן כל מה שמנו פה.
זאת אומרת, והגמרא אומרת שכל אלה יש להם קנס אף על פי שאין בכרת ואין בהם מיתת בית דין.
זאת אומרת שהמשנה מציינת כל מיני דוגמאות של נשים שאם הן נאנסו, שצריך לשלם עליהן את הקנס,
אז מפרטים גם כאלה שיש איסור על הביעה אצלהם, על
מי שבא אליהן,
לא רק מן הבחינה הזו שהוא כרגע אונס, שזה דבר חמור בוודאי כשלעצמו,
אלא מדובר פה על ביעת איסור מצד האיסור, ממזרת. בממזרת יש ביעת איסור בלאו הכי.
וכן כשמדובר על עוד יותר מזה הבעל אחותו, הבעל אחותו זה גילוי עריות במושגים אפילו של היום,
נחשב לדבר חמור ביותר.
אז כאן יש לנו איזה דיון במשנה,
המשנה אומרת לנו את הכלל.
היא אומרת שכשמדובר על ממזרת ועל נתינה,
אז אנחנו אומרים שיש קנס,
כשמדובר אפילו על אחותו גם כן יש קנס,
אבל לעומת זאת כשמדובר למשל על אמו או על איסורי עריות אחרים שלא נזכרים במשנה,
שם כבר אנחנו אומרים שאין קנס. מה ההבדל בין זו לזו, בין אלה לאלה?
המשנה בעצמה אומרת לנו את הכלל ואומרת שאלה שיש בהם מיתת בית דין אז אין בהם תשלום של קנס,
אלה שיש בהם רק,
במושגים האלה,
רק כרת או אפילו רק מלקות,
האיסור הוא איסור אבל לא איסור שמגיע לרמה של עונש של מיתת בית דין,
על אלה יש קנס. ובעצם הגמרא דנה על כך די הרבה במרוצת הדפים הראשונים של הפרק,
מפני שמתברר שיש כאן איזשהו פתח לדיון מאוד משמעותי והוא גם נוגע לסוגיות אחרות בש"ס, לא רק לסוגיה הזו הנזכרת כאן.
הכותרת של הנושא הוא מה שאנחנו קוראים לו קים לבד רבא מיניה.
קים לבד רבא מיניה זה דבר כלל ידוע,
שאם האדם עושה מעשה שיש בו גם חיוב מיטה ויש בו גם חיוב ממון,
אומרים קים לבד רבא מיניה שהוא מקבל רק נענש על העונש החמור דהיינו על המיטה,
אבל לא משלם את הממון, זה מה שנקרא קים לבד רבא מיניה.
וממילא מכאן אנחנו עוברים לדון על הדרגות הנוספות.
זה ברור לגמרי, וזה דעת המשנה, ככה יוצא בצורה ברורה לגבי מיתת בית דין.
מיתת בית דין זה נחשב לדבר החמור ביותר, מי שחייב מיתת בית דין אפילו בידי אדם.
לגביו בוודאי נאמר שאם יש מקרה כזה, ולכן הבעל אימו שיש מיתת בית דין, לדוגמה, וכל אלה שנזכרות בתורה כחייבות מיתת בית דין,
על אלה אנחנו אומרים שהיות שיש בהם מיתת בית דין,
אז ממילא אין בהם את הקנס כקים לבדרבא מיניה.
אבל אלה שמנויות במשנה הבעל אחותו והלכות אביב והלכות הימור, כל האיסורים האלה, שזה איסורי עריות חמורים גם כן,
עליהם יש קנס.
למה עליהם יש קנס? כיוון שהעונש עליהם מצד האיסור של העריות אל הערווה הוא לא עונש של מיתת בית דין אלא עונש של כרת.
ואז הגמרא, מי שלומד את הסוגיות האלה, ראה שיש כמובן, בדעת התנאים ידועה השיטה של רבי ניחוניה בן הקנה,
שהוא היה משווה, ככה לשון הגמרא,
את מי שמחויב במיתת בית דין למי שמחויב בכרת. הוא חושב
שבמיתת בית דין לא משלם ממון, כך גם בכרת. דעת המשנה לא כך.
דעת המשנה היא שאף על פי שיש חיוב כרת,
כיוון שזה לא בא לרמה של מיתת בית דין,
אז עדיין יש חיוב ממון,
לכן נאמר במשנה שיש להם קנס.
אז זו הדרגה השנייה. הדרגה השלישית הנזכרת גם במשנה זה העניין של הבעל הממזרת.
הבעל הממזרת, אין כאן לא מיטת בית דין ולא כרת,
אבל יש מלקות,
מי שבא לממזר, ויש לנו חייבי מלקות.
ואז השאלה העומדת כאן לדיון בגמרא, בסוגיה, זו סוגיה די נמשכת ומתבררת בשלביה השונים בגמרא,
איך זה יכול להיות,
מה הפירוש של המשנה שנאמר שמי שבא על חייבי לוין כמו בא על הממזרת,
שבכל זאת גם בא לאחותו דרך אגב, יש מלכות מלבד הכרת,
אז אנחנו אומרים שאף על פי שהוא חייב מלכות, שזה כן בידי בית דין, אמנם לא מיתה אבל מלכות,
ובכל זאת ישלם את הקנס. וזה, מכאן אנחנו מגיעים בגמרא לכל מיני שיטות בהבנת המשנה.
בגמרא מי שלמד יודע שיש פה שתי דעות עיקריות,
שלוש דעות, אבל שתי הדעות העיקריות הן,
היא בעצם תלויה במחלוקת נוספת שעליה אני רוצה לרגע לדבר. הגמרא אומרת, רבי יוחנן בהמשך הגמרא אומר לנו את ההסבר למשנה, אז למה באמת אנחנו אומרים שמי שיש חיוב מלקות,
בכל זאת יש עניין של קנס?
רבי יוחנן אומר לפי הגמרא שמדובר פה כשלא אתרו.
זאת אומרת,
כי כדי להתחייב במלקות צריכה, צריך להיות התראה.
אומר רבי יוחנן, כיוון שאין התראה,
אז ממילא יש ממון. למה? כי כשאין התראה הרי לא מממשים את העונש של המלקות,
אז כיוון שלא מממשים את המלקות, ממילא אפשר לחייב ממון.
זה מה שאומר רבי יוחנן. ומתברר בגמרא שזה מחלוקת רבי יוחנן ורשת לקיש.
רשת לקיש סבר שגם כשלא התרו,
אף על פי, זה מה שנקרא חייבי מלקויות שוגגין,
אף על פי שלא אתרו, שאין עונש של מלקות,
בכל זאת העובדה שהוא עבר על איסור של מלקות זה מספיק כדי לפטור מממון.
וכאן אנחנו רואים בגמרא דבר שהוא צריך באמת בירור,
מפני שאם לא אתרו אז למה אנחנו אומרים שכשיש מיתת בית דין אז אין קנס?
אם מדובר פה במצב של חוסר התראה אז למה כשיש מיתת בית דין אמרנו שזה פשוט במשנה שלא יהיה קנס?
על זה מתברר בגמרא עצמה שלגבי חייבי מיתות שוגגין זה פשוט שפטור מתשלום.
על זה יש לנו בריתא ידועה ומפורסמת של תנא דווחזקיה שמובאת פה בגמרא שאומרת שלא חילקת בין מזיד לשוגג והתוצאה היא שבין כשהיה עשה את האיסור של חיוב מיתה במזיד ובין כשעשה את האיסור הזה בשוגג תמיד אנחנו אומרים שהוא פטור מתשלום.
אף על פי שהוא לא נענש בפועל, וזה חידוש עצום כשלעצמו.
אז זאת אומרת, מתברר כאן בגמרא, וזה בעצם תוכן הדפים שבגמרא, תוכן הסוגיות האלה,
שלגבי חייבי מיטות שוגגין,
הרי זה פשוט שפטור מממון אפילו שהוא לא מחויב מיטה בפועל.
ועל זה גם רבי יוחנן מודה,
ובוודאי הוא מסכים, וזה הרי מוכח מתוך המשנה עצמה.
לא נחלקו רבי יוחנן ברשת הקיש,
אלא לגבי חייבי מלכויות שוגגין.
לגבי חייבי מלקויות, שם גם כן אנחנו אומרים לפי דעתם שאם הוא לוקה בפועל,
מקבל מלקות,
אינו לוקה, הוא משלם,
וזה לא יכול להיות שהוא גם ילקה וגם ישלם,
וזו הדעה גם של רבי יוחנן וגם של ריש לקיש,
אבל הם נחלקו כאשר המלקות הן לא מלקות שהוא מחויב בהן בפועל,
כי זה חייבי מלקויות שוגגין,
ואז יש לנו באמת את השאלה,
האם גם כאן,
כמו במיטות כשיש מעשה בשוגג,
האם פטור מתשלום או לא פטור מתשלום.
רבי יוחנן סובר שחייבי מלקויות שוגגים הם חייבים בתשלום, וזה לא כמו חייבי מיטות שוגגים, בעוד שריש לקיש אומר שיש השוואה והיקש בין חייבי מיטות לחייבי מלקויות.
זה בעצם מה שכתוב בגמרא במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש,
כאשר ההנחה היסודית היא שאין אדם לוקה ומשלם, כי יש מי שאומר שכן לוקה ומשלם,
ההנחה המשותפת שלהם שאין לוקה ומשלם, וכשיש מלקות ותשלומים אז לוקה ולא משלם,
רק כדי רישתו אנחנו דורשים דרשה שאומרת כדי רישתו, משום רישה אחת אתה מחייבו,
והיא אתה מחייבו משום שתי רשיות,
אבל כאשר המלקות אינן באות בפועל, אלא רק מבחינת האיסור שהועבר על איסור מלקות.
רבי יוחנן פרשי לקיש, כאשר במיטות שוגגין יש הסכמה שחייבי מיטות שוגגין פטורים מתשלומין על זה לא נחלקו.
נחלקו החייבי מלקיות שוגגים.
עכשיו, כל הסוגיה הזו היא בעצם הגמרא שאני כעת אמרתי אותה פחות או יותר בקיצור.
לא את הכל כמובן,
אבל את הדברים העיקריים והחשובים שעליהם אני רוצה להמשיך לרגע בהבנה ובעיון עד כמה שאפשר.
כי באמת, יש צורך להבין.
אנחנו, כשלומדים בעיון, רוצים גם קצת להבין, לשמוע.
יש פה סברה בדברים האלה? כי באמת אפשר לומר שהכל גזירה אתה כתוב,
ומי שיאמר שהכל גזירת הכתוב הוא לא יטעה,
כיוון שבאמת הדברים מבוססים לפי הגמרא על גזירת הכתוב.
זה שחייבי מיתות שוגגין פטורים מתשלומין, יש דרשה של תנא דווה חזקיה,
וכשיש חייבי מלכויות שוגגין אז זה שפטור תמי, חייבי מלכויות במזיד שפטורים, יש על זה את הדרשה שכדרישתו.
וכשחייבי מלכויות שוגגין מתברר שרבי יוחנן מרשלוקיש חולקים,
אפשר לומר, בפירוש של גזירת הכתוב, ועד כמה להרחיב את ההשוואה בין חייבי מלקויות לחייבי מיתות. ובכל זאת, האם יש פה איזושהי סברה גם בתוך הדברים האלה,
או שהדברים נאמרים רק כמין גזירת הכתוב?
ועל כך אני לרגע רוצה קצת לדבר ולהרחיב בדברים.
מפני שבאמת יש צורך להבין מה זה בכלל קים לבד רבא מיניה.
מה בכלל המשמעות של העניין של קים לבד רבא מיניה, הוא חייב בעונש החמור,
אז אנחנו אומרים שהוא פטור מממון, מה זה?
מהי הסברה בזה? אז הסברה שרגילים לומר,
צריך לומר,
רגילים לומר,
וגם במילים, קים לבד רבא מיניה, שזה נוסח המילים השגור על לשוננו,
אפשר לומר ששומעים פה כבר את ההבנה מצד עצמה.
כאילו אומרים, די לו בזה,
די.
די לו בזה שהוא מקבל את העונש החמור.
ומה, אתה תכביד עליו גם בעניין ממוני,
גם לשלם עוד, קים לבד רבא מיניה, זה הפירוש, קים לבד רבא מיניה,
זהו הפירוש של העניין די בעונש אחד ואל...
מין סברה כזו, היא הסברה שבדרך כלל רגילים לומר.
אבל כמובן שכאן יבוא השואל וישאל,
נו, ובחייבי מיתות שוגגין?
קים לבד רבא מיניה זה אמירה יפה, אפשר להגיד אפילו שהיא מובנת.
אפשר להגיד שהיא מובנת בסברה, עד כמה שאנחנו רוצים להבין דבר.
וחייבי מיתות שוגגין, האם גם אותו דבר?
מה קים לבד רבא מיניה? הרי הוא לא מקבל את העונש החמור,
אז למה אם הוא עשה נזק תוך כדי זה? הרי לא שאלות רק בענייני אונס ומפתה, זה שאלות בנזיקין.
כאשר אדם למשל מחלל שבת,
ותוך כדי החילול שבת הוא עושה משהו של חילול שבת, שגם הוא גורם לנזק,
נזק ממוני. אומרים קימלה ודא רבא מנה, פטור מתשלומים.
אף על פי שהוא לא מחויב מיתה כי היום הוא לא אתרו בו,
ויכול להיות אפילו בשוגג, בכל זאת הוא פטור. אז מה קימלה ודא רבא מנה? מזה שניזוק.
איך אנחנו מבינים בכלל את העניין הזה שאומרים קימלה בד רבא מיניה גם בחייבי מיתות שוגגין.
וזה דבר ברור שאומרים בחייבי מיתות שוגגין. אני אתן לזה אבל דוגמה מסוגיה אחרת.
זו גם סוגיה שלמדו אותה פה במסכת הזו, בפרק הזה אפילו,
ואני ציינתי את זה בדף המקורות.
יש כאן בגמרא, רב אשי אמר,
יש שם דיון שתוך כדי הדיונים המפורטים על קימלה בד רבא מיניה,
רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרא שיראין של חברו.
זו דוגמה של קימלה בד רבא מיניה, לפי מי שסובר
שיש קימלה בד רבא מיניה לא רק על מיתת בית דין אלא גם על כרת, ולא רק על כרת אלא אפילו על מיתה בידי שמיים, יש כאן הבחנה בין כרת למיתה בידי שמיים, אבל נזכרת הדוגמה הזו.
אומר שם רש"י, מי שילמד את רש"י וייעיין ברש"י שמצוין בדף המקורות,
סבירה לי לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור.
זאת אומרת, רש"י, לחורה היה לו קשה,
וזה שם הדיון בין רש"י לתוספות.
לרש"י היה קשה.
הגמרא אומרת שזר שאכל תרומה, ותוך כדי זה קרא שיראים שלך והוא עשה נזק, זה פה בגמרא בדף ל"א עמוד א' למעלה,
אז כתוב שהוא פטור. לרש"י היה קשה.
למי הוא חייב את המיטה על אכילת התרומה, מיטה בידי שמיים?
כלפי מי הוא מחויב?
הוא מחויב כלפי שמיים.
למי הוא מחויב את התשלום הממוני?
למי הוא מחויב את התשלום הממוני על הנזק שהוא גרם לזה שהוא גרם?
אז זה נקרא לפי המינוח של רש"י: ממון לזה או נפשות לזה.
ואז לכאורה רש"י כאילו שואל: האם זה כל כך ברור שאומרים קיימלי בדרבי אמניה גם בממון לזה או נפשות לזה? אולי זה רק כאשר הממון וגם הנפשות הן מתייחסות לאותו אדם. כמו למשל בסוגיה שלנו שדיברנו מקודם, האונס,
זה שאנס את הנערה הזו.
אז כלפי מי הוא חייב את העמיתה או את המלכות על
העבירה שהוא עשה בגילוי עריות?
כלפיה.
כלפי מי הוא חייב בתשלום הממון?
כלפיה.
ממילא, כיוון שזה נקרא ממון לאחד ונפשות לאחד. זה כאילו מכוון גם החיוב המתה וגם המלכות או גם הממון,
הכל,
מכוון לאותו כיוון.
בעוד שלפעמים יש, החיוב בממון נעשה בחילולי שבת, זה בוודאי הרבה פעמים יכול להיות. שהוא מחלל שבת זה לא חיוב, זה לא נוגע לאדם.
בעוד שהנזק שהוא יכול לגרום תוך כדי זה כן נזק שנגרם לאדם.
זוהי סוגיה פה בכתובות רש"י מזכיר,
זו סוגיה במסכת באב-קמא וזו סוגיה במסכת סנהדרין בדף חט,
שם נזכר העניין מחלוקת אם ממון לזה או נפשות לזה חייב או פתור.
תוספות פה מתמודדים עם רש"י, מי שיעיין, נראה שהתוספות
אומרים אולי בכל זאת,
הוא סובר שממון לזה או נפשות לזה, באמת צריך להבין האם זה נקרא ממון לזה או נפשות לזה, מי שיעיין יעיין, ואנחנו לא יכולים להאריך בזה.
אבל באמת מה שצריך להבין, מה אכפת לי עם המון לזה ונפשות לזה? מה, איפה פה הנקודה שאומרת, מה פה נקודת המחלוקת? נקודת המחלוקת כאן לפי דעתי גם לעצמה צריכה בירור והיא גם מבררת לנו את הנקודה שאנחנו דיברנו עליה מקודם.
כי אני, באמת מה שאני רוצה לומר כך,
שבאמת בקים לבד רבא מיניה יש שתי הבנות.
ההבנה הראשונה שאמרנו היא כבר נאמרה על ידינו, זה העולם רגיל לומר תמיד, קים לבד רבא מיניה די לו בעונש החמור.
הסברה הזו של "די לו בעונש החמור" היא סברה טובה כאשר מדובר על אותו אדם.
זאת אומרת, האדם הזה שפגע בנערה, למשל,
אומרים: לא מספיק לך שהוא כבר התחייב עכשיו מיתת בגין על מה שהוא עשה איתך? את רוצה גם קנס?
התקים לבד רבא מיניה. זה מובן.
אבל כאשר מדובר שהוא אכל תרומה, כמו שמובא פה,
או חילל שבת, ובמקביל יבואו לניזק ויגידו: מה, לא מספיק לך?
לא מספיק לי, למה שזה יהיה מספיק לי? הרי חיוב המיטה, מה זה אכפת לי? זה הרי לא בגללי, זה עניין נפרד.
זה נקרא ממון לזה או נפשות לזה.
ממון לזה או נפשות לזה, זה אומר שזה באמת מה אכפת לי שהוא חייב מיטה, אגב דבר אחר. אני אבל כשלעצמי אין לי מזה כאילו כלום, אין לי אפילו סיפוק של נקמה, נקרא לזה אפילו, שאני רואה שהוא מחויב מיטה. אין לי מזה כלום,
כי לי זה לא נוגע החילול שבת שהוא עשה במקביל לנזק שהוא גרם לי לדוגמה.
אז אם בכל זאת אומרים שפטור צריך להבין, אז למה אומרים בכל זאת שמי שאומר שממון לזה או נפשות לזה פטור,
למה הוא פוטר? אז אני רגיל לומר, וזה הסבר יפה שיש לו סימוכים מדברי גדולי הלמדנים אפשר לומר,
שאפשר להסביר שקינא ודרה במיניה זה לאו דווקא בגלל שמספיק לו העונש,
אלא כשאדם עושה דבר כל כך חמור שחייבים עליו מיטה,
זה נחשב לדבר כל כך חמור שכל הדברים האחרים כאילו אינם.
זה בעצם ההגדרה. למשל, אני מביא, למשל, למה הדבר דומה?
לאדם שהיה ראה תאונה.
אז אם הוא ראה תאונה שאיננה קטלנית,
ואז שואלים מה היה, היה תאונה נוראה. מה הוא יגיד?
הוא יגיד, אתם יודעים איזה תאונה נוראה הייתה שם?
מכונית שלמה הלכה לעיבוד, נשברה לרסיסים.
זה תהיה התיאור של התאונה במצב אחד. אם תהיה תאונה קטלנית, חס וחלילה,
מה יבוא האדם ויספר כשהוא מספר על התאונה?
הוא יבוא ויאמר שהתאונה הייתה,
הייתה תאונה נוראית, אדם נהרג שם.
ומה עם המכונית?
על המכונית הוא בכלל לא מדבר.
מי שיספר סיפור על המכונית בזמן שנהרג אדם, הוא נשמע כמו איזה, נקרא לזה, כמעט טמבל כזה.
אין לו מה לדבר על המכונית שהלכה,
עכשיו מדברים על הבן אדם שנהרג. זאת אומרת, כשיש מצב של,
כשיש מעשה כל כך חמור, שיש עליו חיוב מיטה,
אז הוא כאילו מאפיל וכאילו מעלים וכאילו כל מה שהיה חוץ מזה לא נחשב אפילו.
זו ההגדרה של קין לבית רבני בהגדרה אחרת.
זוהי הגדרה נכונה גם לממון לזה ונפשות לזה,
כי זה לא בגלל שמספיק לו,
זה לא בשביל יצר הנקמה, אלא בגלל שהיה פה תאונה קטלנית.
זה מה שהיה.
וזה גם ממילא נכון אפילו בחייבי מיטות שוגגים.
כי בחייבי מיטות שוגגים גם כן, זה לא משנה אם הוא מקבל מיטה או לא מקבל מיטה, אבל הוא עשה תאונה עם האדם, או הרג אותו.
אז ממילא כל מה שנחשב מעבר לזה לא נחשב.
זאת אומרת, כאילו, כאילו לבית רבן מקבל מושג חדש.
לא שמספיק לו העונש,
אלא כאילו כשיש דבר כזה זה נבלע בעינינו.
ולכן חייבי מיטות שאומרים כאילו לא רואים מה שעשה חוץ מזה.
לא רואים כאילו לא היה בכלל.
זה בכלל לא מתייחס אליו. כי מה שהוא עשה, הוא הרג בן אדם.
זה הדבר החמור שנעשה על ידי, או שהוא חילל שבת, שזה מבחינתנו כמו להרוג בן אדם.
אז זה בוודאי שזה הפירוש של העניין. עכשיו, אם אני אומר את הסברה הזו,
כאן אני יכול באמת להבין שיהיה הבדל בין חייבי מיטות שוגגין לחייבי מלקויות שוגגין.
כי את הסברה הזו אני אומר רק על דברים חמורים שיש בהם חייבי איסור מיטה.
איסור מיטה זה אינדיקציה, זה מראה לנו שמדובר על מעשה חמור מאוד,
מעשה שבאמת הוא כל כך חמור שכל הדברים האחרים מתבטלים ואינם.
אז זה ממילא באמת אפשר להבין את זה.
אבל במלכויות שוגגין,
כאן אנחנו באמת, הרי חיוב המלכות הוא פחות חמור.
מדובר על מעשים שנחשבים בעצם טבעם, כיוון שיש רק מלכות פחות חמורים. אז זה לא כל כך חמור.
אם זה לא כל כך חמור, כבר אי אפשר להגיד את הסברה הזו.
מה כן אפשר להגיד? אפשר להגיד את הסברה. די לו בעונש אחד, לא צריך שני עונשים.
לכן מובנת, אם כן, שיטתו של רבי יוחנן.
רבי יוחנן אומר שחייבי מיטות שוגגין באמת פטורים מתשלום,
חייבי מלקויות שוגגין חייבים בתשלום.
כשחייבי מלקויות בפועל, גם רבי יוחנן אומר שפטורים,
כי כאן יש את הסברה כדי רישתו,
משום רישה אחת, יתן חבו וייתן חבו משתי רשעיות.
אבל כאשר מדובר על חייבי מלקויות שוגגין שהוא לא חייב מלקות בכלל,
לא מממשים אצלו את חיוב המלקות,
אז ממילא אין כאן את העניין הזה שדי לו בעונש אחד כי הוא לא מקבל שום עונש,
למה שהוא לא ישלם? אלא מה נגיד שהמעשה חמור כל כך,
שהוא ממילא גורם לזה שהוא מסתיר ומאפיל על כל מה ש... לא,
כי זה רק חייבי מלכויות. אני חושב שזו סברה יפה שנותנת קצת טעם לחילוקים האלה,
גם של חייבי מיטות שוגגים לעומת חייבי מלכויות שוגגים, וכך יהיה הלכה. דרך אגב, מי שאיים בדף המקורות ברמב״ם,
ברמב״ם, וזה גם מסביר את הרעיון של ממון לזה או נפשות לזה, מה המחלוקת שם, זה נותן קצת טעם להבין ולהסביר למה יש מי שסובר שממון לזה או נפשות לזה פטור, ולמה יש מי שאומר שממון לזה או נפשות לזה חייב.
זו מחלוקת שנזכרת גם בגמרא במסכת סנהדרין, וגם פה נזכרת אגב הסוגיה שציינו מקודם בדף למד,
למד אלף,
והדברים האלה, כפי שאמרתי,
הם מקבלים אור והבנה דווקא על ידי הסוגיה הזו, המיוחדת,
של פרק אילו נערות, שאנחנו רואים דברים כלליים שנוגעים פה לנושא הזה הנקרא על ידינו בכותרת הכללית,
קימלא בדרבא מיניה, ותמיד יש, כמו שאני אומר, עוד מה להמשיך וללמוד,
ונמשיך בעזרת השם.
