שלום, אנחנו ממשיכים ולומדים את הסוגיה האחת, כפי שאני אומר, מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי.
אנחנו אוחזים ב...
כל לומדי דף היומי יודעים שבימים אלה הם גם כבר סיימו את פרק ראשון למסכת כתובות, עוברים לפרק שני.
פרק ראשון זה פרק שיש בו הרבה סוגיות נכבדות ביותר,
סוגיות חמורות ביותר,
ואני רוצה לנגוע היום באחת מהן, או בכל אופן דרכה,
וכמה דברים שקשורים לאותן סוגיות חמורות, שבעולם הישיבות יודעים שלומדים אותן במשך כמה חודשים ולא במשך כמה ימים.
אבל אנחנו ננסה פה, ודרך הלימוד שלנו, קצת להראות משהו מן הקשיים ומהדברים המיוחדים שיש בסוגיות.
אז אני באמת רוצה להתרכז בדף ט"ו,
דף ט"ו גם בעמוד א'
וגם בעמוד ב',
כי בט"ו עמוד א' הסוגיה עוסקת במה שנאמר במשנה במעשה עומר רבי יוסי,
מעשה בתינוקת שירדה למלא מים מן העין ונאנסה.
עומר רבי יוחנן בן נורי, אם רוב אנשי העיר נשיאים לכהונה, הרי זו תינשא לכהונה.
זאת אומרת, זו שאלה שהמשנה עוסקת בה במקרה שהרי אם היא נאנסה,
אז לגבי כהונה, כידוע, אם נאנסה על ידי מישהו שהוא פסול,
אז לכהונה נפסלים אפילו באונס.
לכן זו הייתה שאלה שהתעוררה במקרה והיא נאנסה.
וכיוון שהיא תינוקת,
גם הסברה הפשוטה אומרת שהיא לא יודעת להגיד בעצמה דברים, מה קרה או עם מי היה מה שהיה,
בשביל זה אולי היא תינוקת. זה אחד ההסברים החזקים פה בסוגיה. מדוע אני מדגיש את זה?
כי בסוגיות הקודמות, כפי שאמרנו, יש כל מיני דוגמאות.
ראו המדברת,
הייתה מעוברת,
דוגמאות שרואים אישה שיש לה איזה עניין שהוא לא ברור,
שלא בסדר החיים הרגיל, בנישואין רגילים,
ששם אנחנו גם כן תמיד שואלים מה קרה לה, האם היא נפסלה באיזושהי ביאה אסורה,
או במה קורה, ומיהו הוולד שנמצא אצלה,
האם הוולד הזה יהיה כשר או פסול.
ושם אנחנו רואים בדרך כלל שדעת רבן גמליאל,
דעת רבי גמליאל שאם היא טוענת טענת בריא שהיא יודעת בוודאות שאפילו אם קרה לה מה שקרה אבל זה היה עם אדם כשר אז היא נאמנת. אמנם רבי יהושע חולק גם על כך אבל רבי גמליאל אומר שטענת בריא מועילה וזה עוסקות הסוגיות פה כבר מדף י"ג, י"ד אנחנו הגענו פה לט"ו אבל זה באמת הנושא האם היא נאמנת בטענת בריא
וכשהיא נאמנת בטענת בריא, אז זה נראה דבר אולי כאילו מובן,
כאשר יש גם אפשרות לצרף פה מה שאנחנו מצרפים, חזקה.
יש פה כמה נושאים
שמשתלבים ומתחברים זה לזה כשחושבים אם אפשר להתיר או צריך דווקא לפסול.
ובכן, טענת בריא זה נקודה אחת.
נקודה שנייה זה עניין של חזקה, יש גם חזקת כשרות,
אבל לא תמיד החזקה היא טובה, כי יש רעותה בחזקה,
כיוון שכבר ראו המעוברת או ראו המדברת,
יש דברים שמקלקלים את החזקה, אז יש פה כמה נושאים שכל הזמן חוזרים ונדונים.
המשנה שלפנינו, שלמדנו אותה עכשיו,
היא מזכירה את הנושא שגם כן נדון בדפים הקודמים, העניין הזה של הרוב.
וכאן נאמר בצורה סתמית, אם רוב העיר מסיעים לכהונה, הרי זו תינשא.
אז לכאורה, מה יותר פשוט מזה שנדבר על כך שכשיש רוב, אז כל אחד יודע וכל אחד
רגיל לומר ונוטה לומר,
שאפילו יאמר את הפסוק בתורה, אחרי רבים להטות,
מכיוון שיש רוב, אז ממילא אפשר להתיר ולהכשיר את אותה התינוקת, כפי שהסברנו,
אולי אפילו היא לא טוענת כלום,
ורק על סמך הרוב מתירים אותה.
אבל בגמרא, כשלומדים את הגמרא, מתברר שזה לא כל כך פשוט,
מפני שגם כשמדובר על רוב, אז הגמרא מעלה פה כל מיני
הוכחות ולימודים,
ומראים שיש מי שרוצ... בתוך הגמרא מתברר שאפילו כשרוצים להתיר אז זה רק לא ברוב אחד אלא בתרי רובה.
זה מין מצב משונה שיש לנו כאילו שתי תרי רובה, שתי רובים בלשון שלנו נאמר שבאים מכיוונים שונים ואז אומרת הגמרא למשל כשיש רוב העיר מצד אחד וגם לא רק רוב העיר אלא גם רוב סיעה. זאת אומרת שאם היא נמצאת במקום שרוב העוברים שם בידוע שהם כשרים
וגם רוב העיר שהיא באה משם, שהם קשרים. יש כאן איזה מין צירוף של תרי רובה.
באמת, הצירוף הזה של תרי רובה, יש עליו כל מיני הבנות,
ובאופן פשוט זוהי חומרה.
זה מין חומרה שהיות שמדובר על יוחסין,
אבל יוחסין, מעלה עשו ביוחסין,
שלא לסמוך על רוב אחד בלבד.
ככה לכאורה אפשר היה לומר, אבל בגמרא מתברר,
הגמרא בעצמה אומרת, למה לא לסמוך על רוב אחד בלבד?
מפני שהרוב האחד הוא תמיד, יש בו איזשהו חשש שמא הוא איננו רוב כזה שאפשר לסמוך עליו.
מדוע?
כאן נכנס הגדר הנוסף של מה שאנחנו אומרים קבוע.
קבוע, זאת אומרת שיש מצבים שלכאורה יש רוב,
ולכאורה, לפי ההבנה הפשוטה, היינו אומרים הכל בסדר,
ובכל זאת מתברר בגמרא,
לפי דין שהוא ידוע,
ומי שלומד גמרות הרבה יודע שיש מצב שזה נקרא קבוע,
וקבוע הכל קבוע כמחצה על מחצה אדמי.
זאת אומרת, זה כבר לא נחשב לרוב אלא נחשב למצב של ספק.
מהו הגדר הזה של קבוע?
אנחנו מכירים אותו לפי הדוגמה המפורסמת של תשע חנויות.
כאשר מדובר על תשע חנויות שמוכרות בשר כשר וחנות אחת שמוכרת בשר טרפה,
אז אם אנחנו מצאנו חתיכת בשר, נאמר,
שלא יודעים מאיזה חנויות, ממי היא באה,
אז אומרים שכל דה פריש והוא בפריש. זה לכאורה מצב של רוב.
פשוט.
אבל כאשר אני מחזיק אצלי חתיכת בשר,
לא שאני לא יודע מאיפה זה בא, אלא אני בעצמי לקחתי מהחנות,
אבל אני לא זוכר מאיזה חנות זו הייתה, זה גדר קבוע שעליו, כיוון שאני לא יודע מאיזה חנות לקחתי,
אז ממילא זה כבר לא נקרא כל דה פריש, כי השאלה
התעוררה לא כשזה במצב של פריש,
אלא במצב של קביעות. הספק, כך אנחנו
מגדירים את זה מלכתחילה,
הספק נולד במקום הקביעות.
כאשר הספק נולד במקום הקביעות,
אז לא אומרים כל דה פריש מרובה פריש, אלא אומרים שזה בגדר ספק.
ובעניינים של יוחסין, הרי ספק דאורייתא לחומרה,
אי אפשר יהיה לסמוך. גם כאן הגמרא בעצמה, כפי שלומדים אותה בדרך הפשוטה,
מסבירה שאם יכול להיות שבן אדם אחד,
מי שאנס את התינוקת או שבעל האישה הוא בא אליה,
אז נאמר כל דה פריש שמרו בה פריש.
אבל היא הולכת אליו, ויכול להיות שהיא הלכה אליו,
אז אם היא הגיעה אצלו ולא הוא הגיע אצלה,
אז הספק כבר אי אפשר להכריע אותו על ידי העניין של כל דה פריש שמרו בה פריש, אלא אומרים קול קבוע כמחצה על מחצה אדמי,
ומשום כך, כיוון שיש חשש כזה,
אז כדי, החשש הזה, לא שאנחנו יודעים בוודאות שזה ככה, אלא חוששים מכך,
אמרו שיהיה תרי רובה,
שאפשר יהיה להגיד, אם הרוב הזה לאחד לא טוב, אולי הרוב השני כבר יהיה טוב,
וממילא אפשר להיות יותר בטוחים שאפשר לסמוך על הרוב ולהתיר.
זוהי בעצם הגמרא בתמציתה כשלומדים אותה.
ובכל זאת, הדברים הם כמובן טעונים הבנה והסברה,
ואולי
לשם כך,
צריך אולי גם היה להסביר מה זה נקרא גדר של קבוע,
שזה גדר מאוד מסובך. צריך לדעת שזה גדר שלא בקלות כל כך אנחנו מסבירים. הרגילות היא, כפי שהגמרא בעצמה אומרת כאן,
שאולי זה גזירת הכתוב.
הגמרא אומרת שיש פסוק שדורשים, מי שכאן מכיר את הגמרא, בדף ט"ו.
הגמרא אומרת שיש פה פסוק, "אמר קרב, הרב לא וקם עליו",
ואז הגמרא אומרת שמהפסוק הזה,
אם נפתוח את הגמרא,
אפשר יהיה לראות שהגמרא אומרת שאפילו כאשר יש עשרה אנשים שעומדים,
תשעה גויים ואחד ישראל,
וזורק אבן על... זורק שם אבן,
אז אנחנו אומרים, או שיש תשעה ישראלי וגוי אחד ביניהם,
אז אנחנו אומרים שאף על פי שזורק אבן, אז הוא כאילו נכשל פה בהריגה,
אולי אפילו בכוונה,
וממש בכוונה,
מתרים בו, אומרים לו אל תזרוק, יש שם חבורת אנשים אפילו,
תשעה ישראלים, עצם הדבר שהוא זורק לחבורה שנמצאת ביחד והיא קבועה במקום,
ואתה לא יודע, זה לא כל דפריש מהם שאני אומר מרובע פריש,
אבל הגמרא דורשת מפסוק שמכאן אנחנו אומרים
אפילו שספק נפשות להקל, זאת אומרת שאם נהרג אפילו ישראל זה כאילו לא נחשב שהוא התכוון להרוג ישראל, ומשום כך זה נקרא גדר של קבוע,
שכל קבוע כמחצה, זאת אומרת יש פה
כמין גזירת הכתוב שמלמדת את הכלל הזה שכל קבוע כמחצה על מכסת דמי.
לכאורה, שוב אני חוזר, זוהי הגמרא כפשוטה.
הנקודה היא שאני, כידוע, מי שכבר עוקב אחרי השיעורים,
יודע שאני מאוד אוהב להביא את דברי הרמב״ם.
מדברי הרמב״ם יש בהם איזשהו דבר מיוחד שכדאי לקרוא אותם
וללמוד מזה משהו.
הרמב״ם אומר ככה,
מביא את העניין של הסוגיות האלה,
ואז הוא אומר, פנויה, אני קורא את הרמב״ם,
פנויה שראו השנבהלה לאחד והלך לו, ואמרו לה, מי הוא זה שבא עלייך? ואמר אדם כשר,
הרי זו נאמנת.
אז זה הדין הרגיל, הפשוט, כביכול, שאמרנו,
כשהיא אומרת.
במה דברים אמורים? כשהיה המקום שנבהלה בו פרשת דרכים,
או בקרנות שבשדות,
שהכל עוברים שם, והיו רוב העוברים שם כשרים,
ורוב העיר שממנה פרשו אלו העוברים כשרים,
שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות, הוא קורא לזה,
אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגונגויים וממזירים
וכיוצא בהם, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנו כשרים,
או שהיו רוב אנשי המקום פסולים, אף על פי שרוב העוברים שם כשרים,
חוששים לה,
שמא למי שפוסל אותה נבהלה ולא תינשא. אבל הנקודה העיקרית שאותה אני רציתי להדגיש,
ועליה עומדים מדברי הרמב״ם,
שהרמב״ם מדבר במה דברים אמורים? שהיה המקום שנבהלה בו פרשת דרכים
או בקרנות שבשדות,
שהכול עוברים שם.
זאת אומרת, מדובר דווקא מבחוץ.
זה לא כמו שאמרנו אם היא הולכת אליו או הוא הולך אליה,
אלא כדי לסמוך על רוב, הרמב״ם יש לו פירוש אחר פה בגמרא,
קצת ואצל הרמב״ם הכוונה היא שצריך לצאת מן העיר.
כשיוצאים מן העיר אז אומרים כל בפריש מרובע פריש,
כאילו יצאת.
כשאתה נמצא בתוך העיר לא אומרים קול דה פריש מרובע פריש. זה דווקא, אני חושב, יש בזה קצת לסבר את האוזן שהמושג של קבוע הוא לא מי הולך למי בדווקא.
זה לא מופיע בדברי הרמב"ם,
אלא מודגשת הנקודה הזו,
האם
זה היה מחוץ לעיר או שזה היה בתוך העיר.
מחוץ לעיר אנחנו אומרים
קול דה פריש מרובע פריש,
אבל כשמדובר בתוך העיר, אז אנחנו תמיד הרי שואלים מיהו האיש.
אז מה אנחנו נגיד כל דה פריש מרו בפריש? הרי הוא לא פרש,
הרי הוא היה פה בתוך העיר.
היה פה הרי בתוך העיר, והוא אחד מאנשי העיר. בעיר יש אלף או אלפי אלפי אנשים תושבים,
אז כל אחד מאנשי העיר הוא אחד מתושבי העיר.
כשאני שואל עליו מי זה האיש שהיה לו עסק איתה,
במקרה כזה אנחנו לא אומרים כל דה פריש מרו בפריש,
אלא כל דה פריש מרו בפריש אצל הרמב״ם,
הכוונה היא במקרה שהוא פרש מן העיר,
אבל כשהוא נמצא בתוך העיר,
אז תמיד
אני אומר עליו קול קבוע כמחצה על מחצה דמי.
הדברים הם באמת ארוכים ועמוקים, אני אומר אותם שוב בכל זאת על קצה המזלג. ואני רוצה לתת אבל איזושהי נקודת הערה באלף נוספת קצת, וזה דווקא על ידי הסוגיה שלאחר מכן בדף טו עמוד ב. זו סוגיה שתמיד מעניינת בגלל הנושא הנדון בה,
והוא נושא מאוד מעניין.
כתוב שם, זו משנה בסדר הערות דווקא, אבל היא מובאת כאן בהקשר לסוגיה שלמדנו.
כתוב, ואתנ"ן, זו משנה.
מצבא,
בעיר שיש בה גויים ויהודים, מצבא תינוק מושלך,
עם רוב גויים גוי, עם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל.
דבר מאוד מעניין.
היה תינוק מושלך,
ויש שאלה עכשיו, מי זה התינוק הזה?
האם התינוק הזה הוא יהודי או גוי?
אנחנו לא יודעים, תינוק, הסופי, זה נקרא הסופי,
תינוק הסופי שמוצאים אותו מושלך,
ואתה לא יודע, אז לכאורה,
אם רוב גוי, אם גוי, אם רוב ישראל, ישראל, מחצה על מחצה,
ישראל.
דבר שהוא מעניין כשלעצמו.
יש פה בגמרא מחלוקת על העניין הזה,
או דברים בגמרא על העניין הזה של רב ושל שמואל,
אבל הנקודה המעניינת, אני כרגע, במסגרת הקצרה שאני כרגע נמצא בה,
ולא באמת במסגרת הקצרה הזו.
אני רוצה להפנות תשומת לב. הנקודה המעניינת, שתמיד, לפי דעתי, צריכים ל... מה הפירוש "מחצה על מחצה"?
מה הפירוש "מחצה על מחצה"? מה זה "מחצה על מחצה"?
זאת אומרת שהיה מפקד אוכלוסין, שידעו שבעיר הזו, יודעים שבעיר הזו יש 10,374 יהודים ו-10,374 גויים?
זה דבר לא מציאותי בכלל.
זה דבר שבכלל אי אפשר אפילו לחשוב עליו בצורה רגילה או שכיחה. וכאילו המשנה טורחת להסביר לנו שיש דבר כזה מחצה על מחצה.
באמת שאלה מעניינת, מה הפירוש מחצה על מחצה?
לפי דעתי מחצה על מחצה, פירושו של דבר כשזה מצב של קבוע.
כמו שאמרנו מקודם, אז רוב גויים הוא גויים
ורוב ישראל ישראל, זה כשאין דין קבוע.
אבל כשיש דין קבוע, אז זה מחצה על מחצה.
מחצה על מחצה. ולכאורה אצל הרמב״ם במיוחד,
מתי זה באמת מחצה על מחצה שזה קבוע?
כאשר התינוק מושלך בתוך העיר.
כאשר התינוק מושלך בתוך העיר, אנחנו לא נגיד הוא יצא מרוב הבתים, הוא חלק מבני העיר בסופו של דבר.
גם אם הוא מושלך.
גם אם הוא מושלך הוא חלק מתושבי העיר.
וממילא הוא בגדר מחצה על מחצה.
בגמרא יש דיון על מחצה על מחצה.
ואם אני אפתח באמת
כאן בעניין זה שוב את לשון הרמב״ם,
אנחנו נראה שבאמת אצל הרמב״ם העניין הזה מופיע.
הרמב״ם למשל, וזה דבר מאוד מעניין, כי לכאורה היינו צריכים לומר שהמושג של מחצה על מחצה זה מין מושג
ערטילאי שאין לו בעצם שום מציאות, סתם איזה מין דבר שנראה
בלי שום נקודת אחיזה במציאות.
ובכל זאת אצל הרמב״ם זה קיים אפילו בהלכה.
כי כשהרמב״ם אומר על הסופי הזה שנמצא בעיר,
אז הוא אומר ככה:
היה רוב העיר גויים,
מותר להאכיל לו נבלות וטרפות. זה קשור לסוגיה כאן, וצריכים ללמוד אותה כמובן יותר בעומק.
היה רובן ישראל,
מחזירים לו אבידתו כישראל. מחצה למחצה,
מצווה להחיותו כישראל, ומפקחים עליו את הגל בשבת.
זאת אומרת, העניין הזה של מחצה על מחצה מופיע אצל הרמב״ם כהלכה מאוד משמעותית.
זאת אומרת, יש הלכות מאוד חשובות דווקא במחצה על מחצה,
שמה? שמצווה לך היותו. זה כמובן קשור לדברי רב,
מה שהוא אומר שם, שישראל לא שלנו אלא להחיותו, אבל יוחסין לא.
זה בגמרא, מי שלומד את הגמרא.
אבל הדגש הוא על מחצה על מחצה, שאני רציתי באמת להראות.
וזה קשור פה לסוגיה, וזה אני לא חושב שאני יכול עכשיו להראות, אבל
אני כן רציתי להדגיש את הנקודה הזו, שמחצה על מחצה מובא פה בחשבון כהלכה.
הלכה, לפי הרמב״ם, זו הלכה מאוד מציאותית.
כי המושג של קבוע, כשהוא נמצא בתוך העיר,
זה נקרא קבוע.
וכל דה פריש זה באמת מצב שדווקא יוצא מן העיר.
אם לא יוצא מן העיר, הוא תמיד נחשב לקבוע.
אני חוזר ואומר את הדברים האלה, ואולי
אומר כאן עוד נקודה, וזה דבר שהוא קשה אולי להסביר, ובכל זאת
ברצוני להפנות תשומת לב לנקודות, אם כבר דיברנו על הנושא הזה של הקבוע,
שהוא נושא מאוד עקרוני ויסודי בהלכה,
צריך לדעת מתי כן אומרים אותו ומתי לא אומרים אותו. כפי שאמרנו בתחילת דברינו, קבוע זו גזירת הכתוב. לכאורה.
לכאורה זו גזירת הכתוב. ומי שלומד את הגמרא כפשוטה בעצם רואה שכן, זו גזירת הכתוב.
אבל אם הוא יסתכל לרגע בתוספות,
תוספות בדף ט"ו עמוד א',
כשהתוספות אומרים: פרט לזורק אבן לגו,
שואלים התוספות: תמ"א לרבי שמעון קבוע מנאלי.
החשבון של הגמרא יוצא שהלימוד הזה הוא לימוד לפי רבנן,
אבל הוא לא לימוד לפי רבי שמעון.
לפי רבי שמעון אין לנו
את הלימוד הזה של דרשה של גזירת הכתוב.
אז לכאורה קשה. נו, אז טוב, שואלים
ומביאים את זה גם בסנהדרין,
אבל אולי לא מתרצים, אין על זה תירוץ מספיק ברור על השאלה הזו, מה קורה לרבי שמעון. אז תאמרו, בסדר, אז רבי שמעון.
אז רבי שמעון ידאג כאילו לעניין, בטח הוא יודע לענות.
אבל אנחנו, כשלומדים את הגמרא ולומדים את ההלכה,
אנחנו מגלים שבעצם הרמב״ם,
מי שלומד סוגיה בסנהדרין,
ששם מופיע העניין של רבי שמעון ורבנן, יגלה שרמב״ם למשל פוסק כרבי שמעון.
הוא פוסק דווקא כרבי שמעון.
אם הוא פוסק כרבי שמעון, זאת אומרת שאין לו את הפסוק לגזרת הכתוב.
אם אין לו את הפסוק של גזרת הכתוב,
אז לכאורה הוא לא היה צריך לסבור את הדין של קבוע.
בעצם הפוך, שהרמב״ם, אף על פי שהוא סובר כרבי שמעון,
בכל זאת הוא סובר את הדין של קבוע.
וההסבר הנראה פה,
שהנושא של קבוע אצל הרמב״ם הוא יותר מאשר על גזרת הכתוב. הוא אפילו בגדר של,
אפשר לקרוא לזה איזה מין סברה.
יש כאלה שאומרים שזה הלכה למשה מסיני.
יש בזה סברה גדולה, כי המושג של רוב
בתורה קיים וישנו בדיינים.
בדיינים יש רוב.
מה פירוש בדיינים יש רוב יושבים?
נגיד תשעה דיינים,
שישה אומרים "חייב",
שלושה אומרים "פטור",
אז הולכים אחרי הרוב.
אז הדעה של הרוב היא מובנת,
שסומכים עליה,
מפני שהיא נראית דעה שהיא יותר מגובשת,
יותר חזקה,
יותר מגובה.
אז זה נקרא שהולכים אחר הרוב בדיינים.
אבל כשאני מדבר על רוב של אנשים,
בן-אדם, יש עיר,
ובן-אדם יוצא מן העיר או נמצא ברחוב, אז אני אומר, מה, הוא שייך לרוב? הוא אחד מבוני הרוב,
בגלל שיש 10,000 יהודים או 10,000 גויים לעומת 5,000 מהקבוצה השנייה,
אז בגלל זה כשמישהו נמצא הוא משם,
סטטיסטית זה נכון.
אבל שזה דומה לדיינים, כבר לא נכון.
כי באמת בדיינים הדעה המתקבלת היא דעה של הרוב.
בעוד הוא פה לא שייך, הוא לא של הרוב,
אלא הוא באיזשהו מקום, הוא חלק מן הרוב,
ולא של הרוב.
ולכן המושג של קבוע מקבל פה גדר אולי של הבנה,
שעל זה אי-אפשר לסמוך בדברים של יוחסין ובדברים של נפשות בצורה הזו, מפני שכאן הכוח של הרוב לא נותן
השפעה ממשית ומהותית על היחיד שעליו אנחנו דנים.
וזה גדר אחר במושג הזה של רוב. ולכן, רק כאשר הוא יוצא מן העיר,
אז גם אז אפשר היה לשאול את השאלה הזו, אבל אז לפחות יש כאן מין אפשר להגיד כאילו
הוא בא מכוח העיר הזו, שהיא עיר שיש בה רוב גויים או רוב ישראל.
אני אומר את כל הדברים האלה כי נראה לי שזה גדר נכון להסברת העניין של קבוע,
וזה גם מסביר לנו למה באמת זה גדר שמשפיע כל כך הלכתית,
גם בסוגיה של יוחסין בוודאי, כפי שראינו פה קודם,
וגם בסוגיה של תינוק שהיה מושלך,
והדברים הם באמת עמוקים בסוגיה כמו זו.
אני את שלי רק מנסה לומר על קצה המזלג,
והלומד ימשיך ללמוד, יש הרבה הרבה מה ללמוד בסוגיה הזו, בעזרת השם.
