מה שאנחנו לומדים זה תורות של רב צדוק הכהן מלובלין לחודש אלול.
רב צדוק הוא קודם כל נפטר בי״ב באלול, זו דרך הפטירה שלו.
והוא, יש לו שיטה מאוד מיוחדת,
זווית הסתכלות מאוד מיוחדת על הדברים.
חשבתי ככה לראות ביחד תורות שקשורות לתשובה ולתיקון לחודש אלול.
אז בואו נראה.
צדקת הצדיק אות נ״ז. העוגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה היא ממש איסורי גהנום על אותה עבירה.
ולכן אמרו בסוף פרק כמה דברכות שמי שמתבייש בה מוכלים לו,
כי כבר סבל עונש גהנום.
ומי שזוכה מן השמיים מזכירים לו בכל עת עבירות שהשר מתמרמר עליהן
עד שסובל
שיעור גהנום המגיע לו על זה בעולם הזה.
וזהו הפירעון מן העבירות
שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה,
כי בעונשי העולם הזה ממש יש משפטים אחרים, כמו שאמרו חז״ל,
חי איבנו ומזונל, לא בזכות התלמילתא,
אלא במזל.
כן, אז יש פה איזו הגדרה מאוד מעניינת.
אנחנו תמיד יש לנו איזה מין משוואה כזאת שיש מצווה ושכר,
ויש עבירה ועונש.
כאילו, העונש הוא כאילו חיצוני. אריאל, יש כאן רק דפים, תיקח.
אבל מה שהוא אומר זה משהו אחר לגמרי, מה שהוא אומר זה שהעונש על העבירה זה הצער על העבירה עצמה, זה כמו אדם שטעה בדרך,
טעה בדרך, אז יש את הטעות בדרך ואת הדלק שאתה משלם סתם ואת ה...
אבל עיקר הצער זה שטעיתי בדרך, שאני לא בדרך הנכונה,
כן?
ובכלל, יש כאלה שמגדירים שהגיהינום זה הבושה.
שואלים מה זה גיהינום ומה זה גן עדן,
זאת אומרת שמראים לאדם את החיים שלו ואת החיים שהיו יכולים להיות לו,
וזה שני סרטים.
ואז אם הסרטים הם זהים זה גן עדן, ואם הסרטים הם שונים יש ביניהם פער, זה הגיהנון. הגיהנון זה הבושה, זה תוכנית הפספוס. קרה לכם פעם שפספסתם איזה משהו, איך פספסתי יום זה?
זה משהו שאתה כאילו לא יכול...
רק תעבירו דף, תעבירו דף.
יופי, תודה.
בסדר?
אז התחושה הזאת העמוקה של איזשהו פספוס, של טעות, היא עצמה,
היא עצמה הטעות או השגיאה.
יפה.
אז זו עוגמת נפש. ולכן, אגב,
אז כדאי לשמוח על זה. אם אדם מגיע לו איזה עוגמת נפש, איזה צער, הוא מצטער,
שידע שזה ככה עכשיו מתכפר לו, עכשיו יש כפרה
בעוגמת נפש הזאת.
נכון, לפעמים,
לא יודע, לפעמים אתה פוגע באיזה מישהו, אתה כל כך מצטער שפגעת בו. למה אמרתי לו את זה?
בסדר, אז בוודאי צריך לבקש סליחה ולתקן את הקלקול.
אבל עצם העוגמת נפש, מזה שציערת מישהו, זה עצמו הכפרה,
זה איסורי גיינו, וכך מתכפר לאדם
העוגמת נפש הזאת.
וזהו שאמר דוד המלך,
כן,
מי שזוכה,
פסיק,
מן השמיים מזכירים לו בכל עת עבירות שעסק בו. מי שזוכה,
אז כל הזמן דואגים בשמיים שהוא יזכור את מה שעסק כדי שימשיך להתמרמר. כלומר, גם אם עברו הרבה מאוד שנים,
הוא עדיין זוכר את הנפילות שהיו לו, והוא עוד מצטער על זה, ואז ככה הוא זוכה לתקן ולתקן, עד שמגיע, תכף נראה מה קורה לשלב שמגיע שבו הוא, זהו, כבר הוא תיקן, אז מה קורה אז?
אנחנו נדבר על זה בפסקה האחרונה.
אבל מה שבעיניי יפה כאן בתורה הזאת,
זה שהוא מוציא אותנו מהמשוואה של,
אוקיי, עשית עבירה, תקבל עונש.
העונש על העבירה זה עבירה בעצמה, והמרמור והתסכול מזה שפספסתי, בסדר?
בכבוד, אשכנדף.
אמרנו מיטלמן מה?
אורי.
יופי.
וזה שאמר דוד המלך עליו השלום,
גם כי ילך בגי צלמוות לא יירא רע כי אתה עימדי.
זאת אומרת, דוד המלך חשב שהוא יהיה בגי צלמוות? חלילה.
לא משהו חשב שיהיה בגיהינום לעתיד לבוא.
כמו שאמרו דקארי לנפשי חסיד, אין שם.
על כל פנים לא היה פותח פיו לשטן חס ושלום,
עם חשש שמא יגרום החטא.
רק רצה לומר, כשהיה הולך בגיהנום בעולם הזה,
איזה גיהנום היה לדוד המלך בעולם הזה, חלילה?
אז הוא אומר, כשהיה הולך בעצבות ומרש הוראה על חטאיו,
שהוא היה נזכר בפספוסים, בטעויות, הוא היה מצטער.
זה עצמו היה, זה עצמו איסורי גיהנום.
כלומר, איסורי גיהנום זה לא,
יש לנו איזה דימוי של, לא יודע מה, איזה תנור כזה,
תגנין את האדם על איזה שמן, זה לא.
הגיהנום זה תחושת הפספוס העמוקה, והרצון שאתה אומר לעצמו, אם הייתי יכול רק להחזיר את הזמן אחורה, או ודאי שבפעם הבאה דבר כזה יקרה לי, אני לא אטעה את אותה טעות.
זהו, וככל שאדם יותר מתמרמר על זה ויותר קשה לו עם זה,
זה האיסורים שמכפרים לו,
זה בדבר עצמו.
וזה היה אצל דוד המלך.
ועל ידי עצמות השכינה מסתלקת ויוכל לבוא לידי רק הנודע,
ועל זה אמר לא יררה רע, כי אתה עימדי,
אתה אינו מדרגת שכינה הנקרא אני, כנראה שמסתלקת העצבות, רק מדרגת קדוש ברוך הוא הנקרא אתה וזהו עימדי גם בעת העצבות שמצידו הייתה טעורות לכך. כלומר, דוד המלך אומר, אני מבין שמי שגורם לי את המרמור הזה ואת הצער הזה ואת העצבות זה הקדוש ברוך הוא שרוצה שיתכפר לי. אז לכן, גם כי הלך בגיא צלמוות לא ירה רעה.
גיא צלמוות זה כל האיסורים והצער על הטעויות שלי כי אתה עימדי.
כן.
מזכירים בכל עת את העבירות.
תראה,
כן, כאילו צריך איזושהי
כמות מרמור מסוימת או כמות צער מסוים,
עד שאנחנו בטוחים שבאמת זה נצרב בך ויותר
לא תעשה את זה, בסדר?
בוא נגיד ככה, אם אדם עשה איזושהי טעות והוא בכלל לא שם לב,
אז איך הוא יתקן לפעם הבאה?
אם הוא עשה טעות ושם לב, הוא אומר, שטויות, יאללה,
בקטנה, שוב פעם, איך הוא, רק אם אדם עשה טעות
והוא שם לב לטעות, הוא אומר, וואו, איזה טעות עשיתי,
אור, איך הוא כל הזמן נזכר בזה ומצטער על זה, אז יש סיכוי, טוב,
שזה יצרב בתוכו והוא באמת יעבור תהליך לתיקון.
בסדר?
זהו.
תראו, יש לפעמים כל מיני,
הקב' גם עוזר לנו בדברים האלה. לא מזמן, הילדים בבית, אני לא יודע, חפרו בארונות,
לא יודע מה, הם חיפשו שם ארצות, אה, היה לנו נישואין,
לא משנה, אז הם רצו להכין איזה משהו, אז הם חפרו,
בקיצור הגיעו לאיזה תיקייה של כל מיני מסמכים שלי מהגיל שאני הייתי בגילם.
אז אני מגיע הביתה, נראה אותם עם עיניים בורקות.
אני אומר, אבא, ראינו את התעודה שלך מכיתה י'.
כן, אתה אומר לנו, בוא נברח מבית ספר, אבל פה העיפו אותך שברחת, והעיפו אותך שזה, ופה מראים לי את כל התעודות, וואו וואו.
אתה חוזר, מזכירים, גם אם שכחת, מזכירים לך.
כן?
אז חבר'ה, שלומי, יש כאן דף.
קח דף.
אז לפעמים גם עוזרים לנו,
עוזרים לנו להיזכר.
כן, כנראה לא מספיק התמרמרתי על זה, על השטויות שעשיתי אז, היה צריך להזכיר לי את הדברים האלה.
אתם מזכירים לי, בסדר?
כי אתה עם אודי, אז זה הקדוש ברוך הוא היה שם.
טוב,
אז זה תורה ראשונה.
והיא ממש מאירה לנו פנים בהקשר הזה שלא לדחוק את הצער הצידה. אם אדם יש לו איזה צער כתוצאה ממעשים הטובים שהוא עשה,
שידע שהצער הזה הוא המרכיב התיקון המרכזי.
ועכשיו בואו נדבר על עוד מה.
כן אז אני אגיד במשפט, בטח, בטח, במשפט אני אגיד
מה שהוא אומר כאן בבריכת הפסקה זה שהאיסורי גיהנום על העבירה
כשאדם עובר עבירה ויש לו איסורים זה לא איזה משהו חיצוני.
אוקיי עברת עבירה, תיכנס פה לחדר ונותן לך מכות.
אלא האיסורים זה הצער שאדם מצטער על עצם העבירה.
בסדר?
נגיד ש...
לא יודע מה, אדם דיבר לא יפה לאשתו.
הוא דיבר לא יפה.
אז אפשרות אחת, אז אמרו לו, תודה רבה, אז אם בשביל דבר לא יפה אל אשתו, בשמיים התחשבנו איתו.
אז הוא מפחד,
הוא מצטער.
אפשרות שנייה, זה הצער שדיברתי לא יפה.
כאילו, איך עשיתי את זה, איך לא שמתי לב, איך לא שלטתי בלשון שלי, איך פגעתי באדם אהוב, איך...
בסדר?
או לפעמים, נגיד, קורא הורים וילדים, לפעמים אתה אדם,
לא יודע, כועס על הילדים שלו בכוונה או לא בכוונה.
אז מה יגידו לך? אחרי זה יהיה לך...
עצם הצער שפספסת, עצם הצער שלא היית מדוי... זה האיסורים.
זה האיסורים. ולפעמים יש...
וואו, זה...
טוב.
עכשיו, לקראת הפסקה הבאה אני רוצה לעשות רגע איזו הקדמה, בסדר?
עכשיו אני מוסר אזהרה. הפסקה הבאה היא פסקה מסוכנת.
רב צדוק, הוא מתעסק בחומרים מסוכנים.
חלק מהחומרים שרב צדוק התעסק איתם התפוצצו לא מזמן בנמל בביירות, ותראו מהם עשו.
כן?
כן?
אנחנו מיד נבין למה היא פסקה מסוכנת, אבל בעצם היא כמעט הכרחית.
אם אנחנו,
אם אנחנו מאמינים שהכל מת השם יתברך,
הכל מיתו,
כן,
רב צדוק הכהן מלובלין.
טוב ששאלת, בוא נגיד עליו כמה מילים.
מי הוא היה?
הוא חי בערך לפני 200 שנה,
והוא,
היה לו איזה סיפור חיים,
לא, היה לו סיפור חיים כזה,
הוא רוצה להתחתן עם עוד אישה,
שהיה שם איזה סיפור,
הוא התעובב בכל אירופה כדי לקבל היתר לדבר הזה.
ואז תוך כדי הוא הכיר את תנועת החסידות,
ונהיה תלמיד בעצמו של מי השילוח,
אחד מהאדמורים של החסידות,
ואחר כך הוא נהיה אדמו״ר בעצמו, אין לו תלמידים,
הוא היה גאון עצום כזה וכתב עליו מלא דברים.
הדברים שלו מאופיינים
בתפיסות מפתיעות, נקרא לזה ככה, הדברים שלו מפתיעים,
בסדר?
והוא עוסק הרבה בעניינים של תשובה, בתיקון.
ולכן אנחנו לומדים את הדברים שלנו.
תראו,
מישהו כאן יש לו רישיון צלילה?
יש לך רישיון צלילה, דביר. נועם, יש לך רישיון צלילה.
שני כוכבים הכוונה.
שניים, לא משהו כזה דרדלה.
איפה? שני כוכבים.
כל מישהו שיש לו רישיון צלילה יודע שיש כללי התנהגות שונים בעומקים שונים.
אתה מתנהג בחמישה מטר בצורה מסוימת, עשרה מטר, שלושים מטר, אתה רוצה חמישים מטר, זה עוד הכשרה.
אתה מתנהג אחרת.
אז גם ברובד הנפש שלנו בעומק יש כללי התנהגות בכל מיני עומקים.
בעומק מסוים
אנחנו אומרים שהעבירה היא טעות, היא כישלון, היא פדיחה,
תקלה, זה תקלה.
ולא הייתה אמורה לקרות, למרות שהיא קרתה,
אני צריך לתקן אותה, ועדיף כאילו כמה שיותר שזה לא יהיה.
זה בעומק מסוים.
אבל,
אבל ברובד יותר עמוק
יותר עמוק
אני יכול להגיד שמכיוון שהקדוש ברוך הוא
הכל בהשגחה ממנו התברך
אז גם העבירה היא ממנו
אתם מבינים?
למה זה מסוכן? כי זה כאילו יכול לתת לגיטימציה לחטוא אה אם הכל בקדוש ברוך הוא אז יאללה קדימה איפה ה... הולכים לעשות מסיבות
לא
ורובד מסוים והרובד הבסיסי הרגיל אני נלחם בעבירה ואני לא
לא עושה אותה, לא רוצה להגיד לך.
ברובד יותר עמוק,
אם נכשלתי בעבירה, אני יודע שיש שם איזה משהו שהוא מכוון מהבורא ידברך.
אני אתן לזה איזושהי דוגמה.
כן?
לפעמים אדם לא באמת יכול לתקן את עצמו
עד שהוא לא יעבור איזה כישלון.
אז הקדוש ברוך הוא אומר, לא, אני אכשיל אותך כדי שאתה תזוז, כי כל עוד אתה לא נכשל אתה לא נע, אין לך איזושהי תנועה.
אז תראו מה הוא אומר.
עיקר התשובה הוא עד שיאיר השם את עיניו, שיהיו זדונות כזכויות.
מה הכוונה?
רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך.
איך זה יכול להיות?
שגם מה שחטאתי היה, הקב' אמר לא לחטוא.
נכון, ברובד מסוים,
ברובד הפשוט,
אסור לנו לחטוא, צריכים להימנע מחטאים. אבל אם כבר חטאתי,
ואחרי שחזרתי בתשובה ולקחתי אחריות, אמרתי שאני אחראי וכולי,
אז הקדוש ברוך הוא גם לוחש לי באוזן ואומר, תדע לך שלא רק אתה אחראי,
גם אני אחראי.
אני אסביר למה, בסדר?
אני אסביר למה?
תראו,
זה דבר חשוב מאוד.
איזה מקום יש בעולם?
נשאל ככה, איזה אנשים הקדוש ברוך הוא יותר אוהב?
כן?
סתם שאלה כזאתי. אנשים מוצלחים שכל הזמן מצליחים?
או אנשים שלמרות שהם לא הצליחו,
הם המשיכו לנסות.
קרוב וזעקו והתחננו והתפללו.
אז יכול להיות שהוא אוהב גם את אלה וגם את אלה.
אבל זה ברור שמישהו מגיע בלב נשבר, מי שמגיע באיזה מקום של זעקה,
יש לו מימד הקרבה אל הקדוש ברוך הוא קרוב יותר.
מה לעשות שהזעקה והלב הנשבר הרבה פעמים עוברים דרך מה?
דרך כישלונות.
אם אתה כל היום רק מצליח והכל היום רק הולך לך,
אז אולי אתה נורא נורא מוצלח, אבל
אבל קרוב אל הקדוש ברוך הוא אתה פחות.
ולפעמים דווקא הכישלון,
דווקא הנפילה, מביאה את האדם למקום של יותר כי רז.
אומר האדם לעצמו, אוקיי, נכשלתי באיזה עבירה.
דבר ראשון אני לוקח אחריות. דבר ראשון אני לוקח אחריות ומתקן שזה לא יקרה עוד פעם.
אבל אחרי שגמרתי לקחת אחריות,
יש מקום לעוד שאלה. אוקיי, בסדר.
אבל למה נפלתי?
איזה רווח יש מהדבר הזה?
ואז האדם מגלה את הרווחים בתוך
העולם שהוא היה בו, בתוך עולם החטא.
הוא אומר, אוקיי, אני מבין שיש שם,
משמה נוצרת אצלי קרבת אלוקים וזעקה ורצון לקרבה,
דווקא במקום שנכשלתי בו.
אז זאת נקודה אלוקית שנמצאת איפה?
בתוך החטא.
עיקר התשובה הוא עד שיאיר השם את עיניו,
שיהיו זדונות כזכויות.
רצה לומר שיקיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך.
כמו שאמרו חזל, שלושה פסוקים יש,
יש שלושה פסוקים שבזכותם עם ישראל עומד, ואחד מהם זה ואתה הסיבות את ליבם אחורנית.
אליהו הנביא עומד ואומר לקדוש ברוך הוא, אתה יודע למה הם חוטאים?
בגללך, אתה השם, אתה הסיבות את ליבם אחורנית.
כאילו הקדוש ברוך הוא מכשיל אותם.
בשנה שעברה, אולי אני אביא את זה גם השנה,
הבאתי לכאן כזה משחק,
לא יודע מי היה כאן.
יש כזה משחק, אתם מכירים כזה כדור פלסטיק?
שיש בתוכו כזה מין מסלול מכשולים.
מכירים?
ויש לך כדורית קטנה כזאת ואתה אמור להעביר את הכדורים, את הכדורית, את המכשולים בלי שזה ייפול.
זה מ-0 עד 100 משהו כזה וזה כל מיני כאלה וכאלה וכאלה.
בסדר, אז בעיני המשחק הזה מאוד מאוד דומה לכדור שאנחנו חיים עליו.
יש לנו כאילו כדור, הקדוש ברוך הוא ברוך כל מיני מכשולים כדי שנתגבר עליהם, נלמד איך עולים, איך יורדים וכו',
אבל אין מצב שאתה עובר את זה בלי ליפול.
ורק אחרי שנפלת אתה אומר, אה, עכשיו אני מבין איך עוברים את זה.
אה הנה, כי עשיתי ככה ונפלתי, פעם באה אני אעשה ככה.
הנפילה עצמה גורמת לנו להיות יותר מדויקים,
יותר מחוברים, יותר מתפללים.
כן, מה לעשות, הכאב הוא מלמד גדול. אז כשאדם, רק כשאדם מגיע למצב שבו הוא אומר, אוקיי, אני מבין שאסור לעשות עבירות, ואני מבין שצריך לקחת אחריות,
אבל אני גם מבין שבתוך העבירה הקדוש ברוך הוא בא ללמד אותי איזה משהו, לצרוב אותי
באיזושהי נקודה,
בסדר?
ולהפוך אותי לקרוב אליו יותר,
רק אז תהליך התשובה מושלם.
כי רק אז הכנסתי את הקדוש ברוך הוא בכל מקום.
בואו נקרא את זה עוד פעם, זו פסקה חשובה.
עיקר התשובה עוד שיעיר השם את עיניו שיהיו סגנות כזכויות.
רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך.
כמו שאמרו חז״ל,
שלושה פסוקים וכו', אחד מהם זה אתה סיבות הטיבה בוחרנית,
ואשר הראותי כטעם ידיעה ובחירה שביאר הארי זל בסוף ספר 400 שקל כסף,
ששניהם אמת,
במקום הידיעה,
שם באמת אין מקום לבחירה.
וכשמשיג לאור הזה העצום,
אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים
מעומק ידיעת השם יתברך,
והוא בדעתו ורצונו הכל אחד.
זה עמוק מאוד.
אבל תשימו לב, לכן התחלתי כאן במשל של הצלילה.
בעומק מסוים,
אוי ואבוי אם נגיד את מה שכתוב כאן.
קח אחריות על המעשים שלך, קלקלת תתקן.
כאילו, זה חייב.
אבל אחרי שגומרים את העומק הזה ויורדים לעומק טיפה יותר, אתה אומר, אוקיי, בסדר. אבל מכיוון שהכל מת, השם יתברך, גם החטא הזה יצא ממנו.
גם החטא הזה בעצם בא לקדם אותי. גם החטא הזה, אני הולך להיבנות ממנו באיזושהי קומה.
ואז ברגע הזה הזדון נהפך לזכות.
בסדר?
מה לעשות שיש דברים בחיים שלא היינו לומדים אותם בלי כישלון?
אין מה לעשות, נכון?
אפשר ללמוד עד 200,
עדיין
כמה זה חמור לשון הרע וכולי.
רק בפעם שדיברנו לשון הרע ופגענו במישהו, הלשון הרע שלנו פגעה במישהו
וגרמה לו נזק וזה חזר חזרה אלינו והבנו מה עשינו,
כנראה שרק אז אנחנו נלמד באמת מה זה לשון הרע.
קרה לכם פעם דבר כזה?
אמרת איזה מילה לא במקום,
ומזמן היה לי איזה סיפור כזה.
בקיצור,
נפגשתי עם סיטואציה של לשון הרע של חמש שנים,
שמישהו,
אותו מישהו גם טוען שהוא לא אמר את זה בכלל,
אבל מישהו אמר על מישהו שהוא אמר איזה משפט,
זה היה קרה לפני חמש שנים,
וזה התנפח והלך וזה כבר עבר והלאה וזה, וכשאותו אחד הבין מה נהיה מהדבר הזה, הוא נדהם, מה זה יכול להיות, אבל אני רק אמרתי את זה.
רק כשאנחנו נתקלים, אפילו גם ברמה הפיזית, בסדר?
אפשר להגיד לאדם אלף פעמים,
תיזהר, תיזהר, תיזהר, תיזהר.
אתה חוטף מכה, אז מעכשיו אתה נזהר. בזה אתה תיזהר.
אז אפשר למכה זדונות
נהפכים לזכויות. עכשיו בגלל המכה אתה נהיה יותר מזוכח, אתה נהיה יותר זהיר בדבר הזה.
בסדר?
כן, כן.
אני אתן דוגמה פשוטה לזה,
בסדר?
עכשיו עוד פעם, זה צריך פה נשיאת טפחים.
הלוגיקה היוונית לא עובדת לפי זה.
זה אחד ועוד אחד שווה שלוש פה, זה לא שתיים.
אבל בוא ניתן דוגמה פשוטה.
בעזרת השם אתם תתחתנו, נכון?
יהי רצון, תתחתנו עם האישה הראויה לכם,
תגיע לכם לסטנדר, מה שתקרבו.
עכשיו יהיו, יש שבע ברכות, יגיעו רבנים, יגידו לכם,
יגידו לכם דברי תורה.
אז
בני זוג שהתחתנו נשאר להם להגיד לו איך התחתנתם?
אז תגידו, שמע, הציעו לי אותה, או ראיתי אותה באיזה מקום, ואז זהו, אז דיברנו, אז נפגשנו, היא הייתה נחמדה,
ואז זהו, היה לנו עולם תוכן משותף, ואז אתה תתקרב.
אתם תציגו איזה משהו שהוא לוגי, בכירי.
ואחרי שראינו שזה, אז גם נהיה גם רגש וזה.
ועד שהגענו לנקודה שאתם אמרו, וואלה,
אני בחר ואדמית אבחרי, וביחד נהיה לרוב, טאטאם, מתחתנים.
אבל אז יבוא איזה רב,
או לא משנה מי או איזה חבר,
ומה יתחיל להגיד לכם?
אתם יודעים ששורש הנשמה שלכם מחובר,
40 יום קודם הולדת הבלעד,
כבר יצאה בת קול פלוני לפלונית ובת פלוני לפלונית ואתם שורש הנשמה ולקחת אותנו שתגלו את זה אבל באמת אתם באמת אי אפשר היה אחרת לא יכולתם להתחתן עם אף אחד אחר בעולם רק אחד עם השני כי זה שורש נשמה וכן אז מי צודק?
מי צודק?
שניהם צודקים מי צודק רחל או לאה רחל יעקב בוחר ברחל כי מה?
כי הוא בוחר בה יפה התואר יפה הטמרה הוא אוהב אותה וזה והוא
אז זה בחירה לאה בום נופלת לו פתאום לחיים
לא, מי צודק?
גם וגם.
רחל ולאה הם שתי נשים נפרדות.
אצל כל איש ואישה,
רחל ולאה הם באישה אחת.
יש לך גם צד גלוי שבחרת באשתך,
וזה הצד שאנחנו עובדים איתו,
אבל טוב לדעת שזה לא רק זה.
יש גם.
וגם במעשים שלנו קיים בדיוק אותו עובד.
יש את הצד הגלוי, שעליו אנחנו לוקחים אחריות וצריכים לתקן.
אבל יש גם את הצד הסמורי שהקב' מנהל את העולם,
כולל את החטאים וכולל את הנפילות.
תראו, אני אתן פה עוד דוגמא, בסדר?
אני אתן עוד דוגמא,
איך ננסח אותה.
חלק גדול מההמצאות
החיוביות שמביאות ברכה לעולם,
גדולה,
מוטיבציית העשייה שלהם הייתה כדי להרוג אנשים,
בסדר?
לדוגמה, דשן חקלאי,
שמשתמשים בו לדשן וכל זה,
זה, פיתחו את זה, אף אחד לא הולך להשקיע מיליונים או מיליארדים בשביל לפתח דשן לחקלאות,
אבל כדי לפתח דינמיט,
שאני אוכל לפוצץ את האויב, זה כן.
אז הדינמיט שהשקיעו כדי זה הוא הלייזר.
יש כאן כאלה שעשו לייזר בעיניים?
כן.
לכאורה אם אתה רואה דתי מבית בלי משקפיים, אז הוא עושה לייזר, כן? זה לא שהוא...
אני ממליץ, כן, אני ממליץ.
אם אתה רוצה, אחרי זה אני אגיד לך גם על מי אני ממליץ,
אבל לא כאן בפרסום, רואים את זה מאות אלפים, אני אחרי זה אגיד לי שאני לוקח אחוזים.
כן, זה אחד הפלאים, אתה נשכב על המיטה ויוצא עם רואה.
עכשיו מאיפה השקיעו? מה, פתאום השקיעו מיליארדים כדי... לא, אנשים הלכו עם המשקפיים כל החיים,
המשיכו ללכת עם המשקפיים.
היה פעם נשיא אמריקאי, קראו לו רונלד רייגן.
שמעתם עליו?
לא שמעתם עליו. על רונלדו שמעת?
זה שמעת. הוא קרוי על שם רונלד רייגן.
ככה,
שם קראו אותו על שם... הוא היה נשיא אמריקאי חשוב,
בין הנשיאים הכי פופולריים בארצות הברית.
יש ארבעה נשיאים פופולריים בארצות הברית,
וושינגטון, לינקולן,
רוזוולט והוא.
הם הנשיאים הכי בטופ.
והיה לו שיגעון, לרונלד רייגן,
הוא החליט שהוא ינצח את רוסיה הסובייטית.
הוא יוריד אותה.
עכשיו, אמריקה ורוסיה איימו אחת על השנייה בטילים בליסטיים.
אז לרונלד רייגן נתן לו תוכנית, הוא קרא למלחמת הכוכבים,
הוא רצה להציב תותחים בחלל שיהיו עם קרני לייזר,
וכשהטילים הסובייטיים יעופו בחלל, הקרני לייזר האלה יפגעו בהם ויהרגו אותם. הוא השקיע בזה מיליארדים ולא הצליח.
לא הצליח.
לא הגיעו לפיתוח הזה אז.
אבל קרו שני דברים.
דבר אחד שקרה זה שהרוסים נכנסו למרוץ חימוש
וזה
מוטט אותם כלכלית.
ודבר שני שקרה זה שכל נושא הלייזר מאוד מאוד התפתח,
אז במקום תותחים נהיה לעיניים ולשיער ולתעשייה ולזה וכאילו.
אז זדונות נהפכים לזכויות, אמרת.
המוטיבציה היא מוטיבציה לא טובה, היא שלילית,
אבל מתוכה יוצאים דברים טובים.
ואותו דבר גם בחטא, כשאדם חוטא ונופל,
אז קודם כל תיקח אחריות. אל תגיד, או, אם חטאתי, כנראה הקדוש ברוך הוא חושב,
יכול להגיד רוצח, אם הרגתי אותו.
אז אני סתם הורג, הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, מה אתם רוצים ממני? תבואו בטענות אליו. שום דבר, הכל בסדר. אתה רוצח, אנחנו נדון אותך בבית הדין.
אבל, בעומק,
ברוב יותר עמוק,
גם העבירות
הן מנוהלות על ידי השם יתברך.
ולכן אדם צריך להסתכל ולהגיד, אוקיי, מה, איזה רווח, מה צמח בי,
איזה נקודה צמחה בי שלא הייתה יכולה לצמוח
בלי הנפילה.
וגם עוד קשור לסוגיית הקורונה.
אנחנו היינו מתים שלא תהיה קורונה.
והכול יהיה פתוח, והיו כאן מגיעים מלא תלמידים מבחוץ, והכול היה זורם, והכול, נכון.
וגם נלחמים בקורונה, ועובדים, ויהיה חיסון בסוף,
והכל יחזור לשגרה, נגיד.
אבל כל אחד כבר עכשיו צריך לשאול את עצמו איזה דברים הרווחתי מהקורונה
שלא הייתי יכול להרוויח בלעדיה.
שלא הייתי יכול להרוויח בלעדיה.
שהסיטואציה הזאת יצרה אפשרות שלא הייתה קורית בלי הדבר הזה.
ויש, יש הרבה אפילו.
שיעור ב-IP, שיעור בוטיק, התחלנו בתוך עבודה בכלל.
לא רק זה, בכלל יכול להיות התבודדות וחתונות.
אנחנו חיתנו את הבת שלנו בתחילת הקורונה. מה זה, חתונות מדהימות,
מדויקות כאלה, בלי כל העם סביר, אתה שער נוגע בסיפור.
זה נקרא העניין הזה, ומאחר
שהשם יתברך
רצה, כן,
יש את הקדוש ברוך הוא חלק בחטא הזה,
הרי הכל זכויות,
וזו חלק הפרה גמורה שביום הכיפורים, שזה סוד, שעיר לעזאזל,
שאילו עשהו האדם בעצמו, היה עובד עבודה זרה גמור,
הוא לא יהיה, שיסוד כאילו עשה,
כל העבירות
בעשרות מרצון השם יתברך.
רק שהשעיר הוא על ידי רצון השם יתברך
שהוא מצווה לשלחו לו, נעשה עוד מצווה ולא עבירה.
מי זה השעיר לעזאזל?
זה קורבן שמקריבים ביום כיפור,
נותנים מתנה למי?
לכוחות הרוע בעולם.
למה אתה נותן להם מתנה?
כי הקדוש ברוך הוא אמר.
פעם בשנה אומר הקדוש ברוך הוא, תדעו לכם את כל הנפילות שלכם, את כל הרוע אני שלחתי.
אני שלחתי.
ולכן,
תעשו כפרה.
שתנו להם מתנה, ואני גם לוקח אחריות ואני גם מכפר לכם. כי שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות. למה?
מכפר על העבירות הקלות. למה הוא מכפר? כי הקדוש ברוך הוא אומר,
חבר'ה, זה אני עשיתי לכם את זה.
עשיתי לכם את זה כדי להגדיל אתכם, כדי לפתח אתכם, אבל אני עשיתי לכם, הכנתי לכם מסלול מכשולים.
בסדר?
זה סוג של חדר בריכה כזה, נכון? אתה מגיע לחדר בריכה,
אני, חדרי בריכה מעצבנים אותי.
אני כאילו, אני אומר, מה אתה רוצה מהבן אדם? תן, כאילו, היגיון. אז שם הרי הכל עובד הפוך.
ואת הילדים שלי, גם שלך נראה לי, זה בדיוק הראש שלהם ככה עובד. כנראה הדור הזה, הדור ה-Z, איך שקוראים לזה Z,
ככה הראש שלהם עובד, עם כל דבר שרואים, נוגעים, מפוצצים, מפוברים, אתה אומר, רגע, מה אתה עושה?
זה ישר.
אז אתה נכנס לחדר בריכה, הכל מלא מכשולים, הכל מלא עיצבונים, הכל מלא תקלות.
מי עשה את זה? מי שעשה את זה.
למה?
שתפעיל את הראש שלך וטיפה תצא מעצמך.
אז יש עולם של סדר טוב,
זה העולם של המצוות והמעשים הטובים,
וכשרוצים טיפה להגדיל אותנו,
אז הקב' מייצר לנו תקלות.
והתקלות
הופכות אותנו לאנשים יותר גדולים,
מה לעשות?
ואז דונות נהפכים לזכויות.
תורה אחרונה של רב צדוק, מה קורה אחרי שהתייסרנו מספיק?
לא, אדם התייסר מספיק, בחטא, וחשב עליו, ועשה, ואתה ככה.
אומר רב צדוק דבר נפלא,
נפלא בעיניי.
הרי הזיכרון והשכחה שלנו אלה דברים סובייקטיביים לגמרי.
סובייקטיביים לגמרי. בדיוק השבוע פגשתי חבר
שחיתן את הבן שלו,
לפני שבוע,
ובסוף החתונה, ביום אחרי החתונה, הוא ניגש לבן שלו ואמר, תגיד,
למה לא שמת את השיר הזה שביקשתי ממך לשיר?
לשים בזה.
אמרו לו, מה זה לא שמתי? היה בעיה. אמרו לו, לא היה.
אמרו, היה בעיה?
לא היה.
בדקו בוידאו, היה.
בסדר? בחתונה שלי,
שזה אחרי שבוע וחצי שחזרתי מכל השבע ברכות וכל זה, פגשתי חבר שלי מהשיעור.
אמרתי לו, ניר, למה לא היית בחתונה?
הוא אמר לי, אני הייתי מההתחלה עד השבע ברכות האחרונים.
אמרתי לו, אין מצב,
לא יכול להיות. הוא אמר לי, תראה,
תסתכל בתמונות, הבן אדם היה מהחופה עד השבע ברכות.
כן, אז
הזיכרון הוא דבר חמקמק מאוד.
אנחנו לא, אנחנו לא מחשב שזוכר את כל המאורעות ככה, הזיכרון של האדם,
מה שצריך אנחנו זוכרים, מה שלא צריך אנחנו משמיטים.
מי אמר שאנחנו צריכים לזכור את כל העבירות שלנו כל החיים?
מי אמר?
אולי זה יכול ככה, פתאום להתפוגג.
יש אפשרות כזאת. תראו, סימן לתשובה גמורה, קראתי לדף פה סימני תשובה,
סימן לתשובה גמורה כשאינו זוכר כלל את החטא.
וכמו שאמרו, לא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים. למה לא להגיד לא?
כי הוא שכח את זה אולי.
מה אתה מזכיר לו? הוא כבר שכח, זה כבר אחריו.
אה, אתה זוכר, ראית פעם? לא, אני לא זוכר.
לא.
וגם השם יתברך, אין מזכיר לבעל תשובה גמור,
וממילא אינו זוכר. מכיוון שהוא אמר מקודם שלזכור את העבירות, זה הקדוש ברוך הוא מזכיר את זה. כשאדם עשה את העבודה המספקת והוא באמת הצטער ותיקן, הקדוש ברוך הוא קורא לשר שכחה,
אומר לו, תשכיח את זה, תשכיח את זה ממנו. זהו, פק, נשכח, מגניב.
זה קטע כזה לשכוח דברים.
לפעמים אני מתחיל לכתוב מאמר,
קרה לי כבר, אני כותב איזה מאמר במחשב,
אחרי איזה חצי עמוד אני אומר, הנה, המאמר הזה נראה לי מוכר.
ממש מוכר לי המאמר, אני מתחיל לחפור מחשב על מה שכבר כתבתי אותו.
זה מגניב.
לפני שבועיים
העברתי איזו דרשה בקהילה.
עכשיו הייתי בטוח שזה משהו חדש,
שאני כאילו טרי,
שאני עכשיו כאילו,
קראתי מה אני אעביר, התלבטתי, פתאום ככה נזכרתי באיזה רשי, אמרתי, רגע, אני אגיד, זה גם דוגמאות, פתאום ככה, הייתי בטוח שזו דרשה חדשה.
אני גומר להעביר, בא אליי אחד מחברי הקהילה, מראה לי דף,
דף
שהוא סיכם דרשה של אם לפני חמש שנים, אחד-אחד אותו דבר.
אני אמרתי, זה קודם כל דרשה יפה, כאילו, איפה יש לך את ה...
אבל אז לא יודעת איך להרגיש.
כאילו מצד אחד הרגשתי כמו אבא שאיבד ילד. מה זה, אתה לא זוכר מה שדיברת?
כל דבר רשאי כמו ילד. אז תזכור את הילדים שלך.
מצד שני אמרתי, איזה כיף. כאילו הקדוש ברוך הוא השכיח את זה ממני. ואז היה לי כאילו כמו מפגש מחודש.
אתם מכירים? ראיתם פעם דג זהב באקווריום?
אה?
אומרים שדג הזהב כל עשרים שניות הזיכרון מתאפס.
אז הם כל הזמן, כאילו,
נכון, חיים שלמים הוא שם וכל רגע זה כאילו חדש בשבילו. וואו, איזה יופי, ככה הוא,
תתנתני, מתלהם.
אז יש איזה מתנה בשכחה,
נכון? יש איזה מתנה.
אז גם לשכוח את העבירות, גם זה יכול להיות.
לשכוח,
אני לא זוכר, אתה מזכיר לי, לא, לא, למה אתה, לא, לא זוכר את זה בכלל.
לא זוכים,
גם לא זוכר שהעליבו אותו, לא זוכר שהעליב אחרים.
כי כל כוחות האדם מהשם יתברך, ומי שם פה לאדם וכולי,
וכן כוחות המחשבה והזכירה,
ואמן השם יתברך שופע לו ומזכיר לו, אינו זוכר.
ובתנא דבי אליהו רבא עתיד הקדוש ברוך הוא לומר איני זוכר עוונותיו ואינם עולים על ליבי.
וכבר אמרו חז״ל שהקדוש ברוך הוא ליבם של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי.
ממילא גם על ליבו של האדם אינו עולה וזה מעין עולם הבא שאדם לא זוכר.
לא זוכר את ה...
יכול להיות שהוא זוכר את זה אבל זה לא חי לו מול העיניים בסדר?
וכל זמן שלא הגיע האדם לעומק התשובה כזאת
שתחליט חירות הכפרה אינו בעינייך.
ועל זה אמר דוד המלך, הרב כבסני, הרב כבסני, זה תכבס אותי הרבה,
כי פשעי אני אדע.
האדם מצידו צריך להיות חטאתו נגדו תמיד. האדם צריך להשתדל כן לזכור את החטאים שלו.
אבל יכול להיות שאם עשיתי מספיק תשובה,
הקדוש ברוך הוא, מה?
ישכיח ממני את הרגוע. הוא לא זוכר את זה.
זה סימן
טוב לאדם.
שנזכה, רבותיי,
בשעה ארבע ורבע כאן ברווח בין הבניינים ניגונים לכבוד שבת קודש.
ובשעה
ארבע ורבע גם שיעור של הרב שרקי פה מי שרוצה
בהמשך ניוז מעניין.
