בין ריח לניחוח בין מוטיבציה למימושה

פעמים רבות אנו רואים בתורה שבנוגע לקורבנות מוזכר שהן "לריח ניחוח", ועלינו להבין מה כוונת התורה בדברים הללו. כלומר, לאחר שבשבוע שעבר התרכזנו בסוד אחד של הקורבנות שהוא המלח, כאן יש סוד נוסף בהתקרבות לקב"ה שיש לעמוד על טיבו. רש"י כבר מסביר שהכוונה היא "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", כלומר "ריח ניחוח" זה מלשון נחת רוח. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מאיר בנוגע לחמשת החושים, שחוש הטעם וחוש המישוש לא מיוחסים לקב"ה, לא מצינו שנאמר שהקב"ה טועם או ממשש, אך מנגד כן מצאנו שנאמר בנוגע אליו הרחה, ראיה ושמיעה. מה הסיבה להבדל הזה? או שתאמר שהקב"ה שייך לכל החושים, או שהוא מרומם מעל החושים. מסביר הרמב"ם שהסיבה לכך היא שאופי הקשר בינינו לבין הקב"ה לא מגיע דרך מגע, אין לנו יחס של מגע מוחשי אליו. דבר זה ברור לכל בר דעת. חוש הטעם וחוש המישוש באים לידי ביטוי במגע, בעוד חוש הראיה, השמיעה והריח באים לידי ביטוי אף ללא מגע. כתוצאה מכך נכון יותר להמשיל את הקשר בינינו לבין הקב"ה דרך חושים בהם אין מגע ולא בחושים הבאים לידי ביטוי במגע, מכיוון שבינינו לבין הקב"ה אין מגע. מכאן אנו לומדים שחוש הריח זהו חוש שיחסית עליון יותר, משום שאינו ממשי, אינו פיזי. לחוש המישוש וחוש הטעם יש הוכחות במציאות שהם קיימים. זה שהקורבנות נקראים "ריח ניחוח" זה אומר שהקשר שלנו עם הקב"ה דרך הקורבנות הוא קשר במסלול של ריח, זהו משהו עליון יותר. "הכתב והקבלה" מסביר לפי בעל ספר "מעשי ה'" שברור שעניינו של הקורבן הוא לא הריח המשובח שלו, זה לא שלקב"ה חסר איזשהו ריח ואנו מספקים לו אותו, ריח לא מיוחס לקורבן, אלא למעשה האיש. מה הכוונה? המביא קורבן צריך להבין שעוונותיו לא מתכפרים בהקרבת הקורבן בלבד, אין פה איזה משהו טכני, אלא הקורבן הוא "ריח ניחוח" ביחס לעתיד. במידה והאדם לא מתקן מעשיו, אז "למה לי רוב זבחיכם". התורה משתמשת דווקא בחוש הריח כדי לסמל את זה שמדובר על משהו עתידי, משהו רחוק שעוד לא הגענו אליו. היתרון של הריח זה לא הנקודה עצמה שהוא נמצא בה, אלא זה שהוא מתפשט לסביבה. כך בנוגע לקורבן, העניין הוא לא הקורבן עצמו, אלא זה שהמעשה הזה מתפשט הלאה, הקורבן מסמל את זה שהאדם מוכן מכאן ולהבא להיות אדם שונה. מעבר לכך מסביר "הכתב והקבלה" שריח הוא מלשון רוח וניחוח הוא מלשון השפלה והכנעה. נתחיל עם הריח. הריח הוא מלשון רוח, וכל עניינו הוא הרוח. מה שגורם לריח להתפשט, לעבור לנקודה אחרת זה הרוח. התכונה המאפיינת את הריח היא בעצם היכולת להתקדם, להתפשט למקום אחר. אדם לא שווה כלום בלי הרוח, בלי המסוגלות להיות ריח, לשאוף להתקדם הלאה, להגיע למקום מתקדם יותר. זהו הכוח המניע את האדם. אדם ללא ריח הוא חסר רוח, הוא חסר שאיפה ומוטיבציה, הוא תקוע באותה נקודה. אנו חייבים להיות אנשים בעלי רוח, בעלי יכולת התקדמות, להיות אנשי חזון. א"כ הקורבן נקרא ריח משום שהוא ביטוי לכך שהאדם מוכן להתקדם ולצאת מהנקודה בה הוא נמצא כיום. ההתקדמות הזו חשובה מאוד, אך מיד לאחר מכן צריך להגביל ולומר "ניחוח", לעיתים ישנה בעיה של מוטיבציית יתר שהיא סכנה גדולה. ניחוח זה מלשון נוח, זו כוונת רש"י שהקורבן הוא נחת רוח. הדבר החשוב ביותר ברוח הוא שהיא תוביל למנוחה, לנוחות, ושלא נהיה במעין סחף כזה המוביל אותו לשאיפות שאינן הגיוניות כרגע. התורה אומרת "ריח ניחוח" ולא "ריח נח", היא כופלת את האות ח' כדי לסמל את חוזק ההכנעה הנדרשת. בעיה אחת היא של אדם שחסר רוח, אין לו שאיפות, הוא תקוע במקום. בעיה שניה היא אדם עם עודף רוח, עם חוסר במנוחה ושלווה. בנפש האדם יש כוחות רבים, שונים ומנוגדים, המתעוררים לפעולה ע"י הרוח, והאדם אחראי לעוררם או להרגיעם, ריח או ניחוח, כל כוח בהתאם להתאמתו לאותו זמן. כל מוטיבציה צריכה להתממש לפי איזונה הנכון ולא לפי דמיונות. השכל והחכמה הם המאפשרים לנו ליצור את היחס הנכון בין הריח לניחוח. שהתורה אומרת שהקורבן הוא "ריח ניחוח" היא בעצם אומרת שהאדם צריך להיות "ריח ניחוח", צריך להיות בעל שאיפות ומטרות, אך לא כאלו המנותקות מהמציאות, לדעת ליצור את הנחת, את האיזון הנכון. זה מה שאומר רש"י "נחת רוח". המשנה הראשונה במסכת "אבות" המתארת את דבר אנשי כנסת הגדולה אומרת "הוו מתונים בדין". מסכת "אבות" מיועדת לכל אחד מישראל, ע"כ לא מובן כיצד דווקא המשנה הראשונה עוסקת רק בהנהגה ולא בכל אחד מאתנו. לכן מסביר הרב ש"הוו מתונים בדין" זה בנוגע לכל אחד ואחד שדן את עצמו, כאשר אתה דן את עצמך תהיה מתון בדין, תכניס גם נחת לרוח. האדם מטבעו שואף למימוש גדול מאוד, וכאשר הוא לא מצליח עשות זאת הוא עוזב הכל, הוא חי בהכל או כלום. נכון שצריך לשאוף, להיות "איש אשר רוח בו", אך כאשר אתה לא מצליח לממש את כל שאיפותיך, עליך לשמוח במה שהצלחת לממש. דבר זה נכון גם לגבי הדיינים. כאשר דיין בא לדון בדין הוא בבעיה. מצד אחד הוא יודע שלא משנה מה הוא יעשה כלל לא בטוח שיצליח לכוון לאמת, ולכן יש חשש שעקב כך לא יתאמץ כלל. בין כה וכה הקב"ה יסכים עימו, הוא לא יכול לכוון לאמת ובכל זאת הוא קיבל יכולת לדון, ולכן ניתן כלל לא לשאוף להגיע לאמת. לכן אמרו חז"ל "הוו מתונים בדין" – תתאמצו כמה שאתם יכולים, אל תהיו פזיזים, תשלבו בין הרוח לניחוח. "וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיוכל למבוקש הרם, גם שאינו יכול להגיע לו בשלימות". כעין זה מסביר הרב ב"אורות התורה" שתלמידי חכמים צריכים להשתדל לסמן לעצמם מטרות ברורות, שידעו בשביל מה הם לומדים בכלל, מה היעד. לאחר סימון המטרה יש למצוא מהן הדרכים שיובילו אותי למימוש המטרה. חייב לשלב את הרוח עם הניחוח, חייב לזכור את הכלל הגדול ש"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". דבר זה "משמש הוא לתן מנוחה ללב למען יעסוק בכל ענין וענין ברוח בטוח ושוקט, שלא יטריחהו ענין אחר, או דרגה כללית של גמר הידיעה הבלתי אפשרית, מלמצוא רצון בעבודתו הפרטית". שנזכה להתקרב אל ה' בריח ניחוח בעז"ה, אמן!