ערב טוב, אנחנו לומדים בערב,
סוף היום, ככה
לומדים סיפורים.
מאחורי כל סיפור חסידי או ודאי סיפור חזל, יש אמת גדולה מאוד ואנחנו מנסים להעמיק בפעם הקודמת מה למדנו איזה סיפור?
עם מנורת החסרונות למדנו?
אה, סיפור יפה, נכון?
נכון?
מאז אני ממש מרגיש את החסרונות שלי יותר.
ברוך השם, כל כך הרבה חסרונות.
השתבח שמו.
אז היום אולי נחזור קצת לז'אנר של סיפורים, סוגה של סיפורים שכבר עברנו בהם, עסקנו בהם בעבר.
לפני שבועיים נדמה לי למדנו את הסיפור על הכנר הזקן, נכון?
שאנחנו זה מלובלין. אז היום
סיפור דומה.
חלק גדול מהמערכות יחסים שלנו עם השם יתברך,
כשמנסים להעניק להם איזשהו דימוי,
זה דימוי של איש ואישה.
זה בעצם הדימוי. אנחנו כמובן
מכירים את זה הכי טוב מאיפה?
משיר השירים, שם כל הסיפור כולו בין הדוד לבין הרעיה, בעצם סיפור אהבה אחד גדול, אהבה לא ממומשת, אהבה עם משברים, עליות וירידות,
וזה המשל והנמשל הוא כמובן מערכות היחסים,
הקשר בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל,
הדוד, הראייה, גאולה,
לכן על זה הדרך.
וסביב העניין הזה, גם הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה, כשהוא מתאר את היחס ללימוד תורה, אז הוא משווה את זה לאהבת איש לאישה.
במקום אחר הוא אומר שמי שלא מעולם לא אהב איש שמעולם לא אהב אישה, הוא דומה לחמור. ככה הוא מקביל לזה. אז יש סט שלם של השוואות
שהאדם יכול ללמוד
על היחס הנכון בינו לבין השם יתברך דרך
דרך, אהבת איש ואישה.
אז סביב זה אנחנו קצת נעסוק היום, בסדר?
נרוויח גם זוגיות וגם בן אדם למקום וגם בן אדם לחברו.
אז זה מתוך ספר שנקרא ספר עשר אורות.
חבורת חסידים נסו להסתופף בצל הרב הקדוש רבי ישראל מרוז'ין, קודש קודשים רבי ישראל מרוז'ין,
חי לפני כמעט 250 שנה, 300 שנה,
ונכנסו בדרכם לפוש באכסניה.
ורואה את האכסנאי עומד ומתפלל בשעה מאוחרת.
כן, כנראה.
זה לא היה ערבית, כי אין שעה מאוחרת לערבית. כנראה היה שחרית.
מוכר, כן?
יש פה מניינים בשכונה, שנכון, לא מביישים את האפשרות הזאת.
וגערו בו על זאת.
גערו, מה אתה עושה? מתפלל מאוחר.
והתנצל ואמר, הלוא ישנם גם כמה וכמה צדיקים מפורסמים
שאינם מקפידים על זמן תפילה.
הוא בעל אכסניה,
אז מגיעים להתארח אצלו כל מיני צדיקים, והוא רואה שהם מתפללים מאוחר.
הוא רואה, כן, שהם מתפללים בזמנים,
כן, גורמים את ההכנות, גורמים את הזה, הם מתפללים מאוחר.
גם בירושלים זה ככה יש, זה הרי במאי המשינוב.
אמרו לו, במשל הידוע מרבם הקדוש.
באמת,
אחת הטעמות כלפי החסידים זה שהם
מאחרים בתפילות, ורבי ישראל בראשון היה לו משל. מה המשל? מעשה באיש אחד,
שבכל יום ויום בחוזרו מעבודתו הייתה אשתו מכינה עבורו את סעודתו לחם וחמיצה. חמיצה זה תבשיל סלק כזה.
פעם אחת נתחרה אשתו ולא הביאה לו את סעודתו בשעה המיועדת.
וכעבור כמה שעות היא הביאה לו את סעודתו הרגילה, פת וחמיצה.
וגער בה לאמור, עד עכשיו חשבתי שאת מתחרת משום שאת טורחת ומכינה סעודה שלמה בבשר ומתאמים.
אבל את הסעודה הרגילה הרי היית יכולה להביא בזמנה.
והנמשל מובן בעניין התפילה ודי לחכימה.
כלומר, הצדיקים שהם מתמהמהים
זה כי הם מכינים סעודה גדולה למלך, הם לא באים עם לחם ובושט.
הם מכינים לחם ובשר ודגים ועופות ותפוחי אדמה, אז צריכים להתעכב,
לוקח להם יותר זמן.
אבל בשביל להביא את הסעודה הרגילה
זה אפשר גם בזמן, זה לא צריך להתעכב בשביל הדבר הזה, נכון?
מספרים, אני אספר לכם סיפור בתוך סיפור,
שסתם חצי בדיחה כזאת.
היה פעם יהודי שהיה לו שני חתנים,
אחד חוסיד ואחד מתנגד.
ואתם יודעים, החסידים מחמירים על זה, המתנגדים מחמירים על זה, ובקיצור, הם לא יכולים לאכול ביחד באותו שולחן,
מרוב שכל אחד מחמיר על חומרות אחרות.
אבל ככה עם השנים עברו,
החוסיד כבר לא כל כך חוסיד והמתנגד לא כל כך מתנגד.
יום אחד קרא להם החותם, אמרו, תקשיבו
אתם מזכירים לי מצב שבו
היה חותן
היה עשיר גדול
היה לו מטעמים
גם בשרים וגם חלבים
והיו לו שני חתנים, אחד היה אוכל רק חלבי
אחד היה אוכל רק בשרי, אז הם אכלו על שולחנות נפרדים
ויהיה יום והחותן הזה ירד מנכסיו
ואין לו לא בשר ולא חלב, הוא מגיש תפוחי אדמה
אז הוא קרא לחתנים שלו ואמר, בשביל תפוחי אדמה אתם לא צריכים לשבת על שולחן נפרד, אפשר כבר לשבת ביחד
אז גם אתם, אני כבר לא רואה שאתם כאלה חסידים זה לא חסידים,
המתנגדים זה לא מתנגדים,
אי אפשר לשבת את זה יחד.
אז גם כאן,
גם כאן,
אם היו מביאים סעודה גדולה, סעודה משמעותית, בסדר, אבל זה לא קורה.
יפה, אז זה כאילו, הנמשל הוא מובן.
בנה להם אכסניי בלימוד זכות,
שזהו אמנם כשאין השלום שרוי ביניהם,
אבל כשהשלום והשלווה שרוי בבית,
אינו משנה לו אם בשר או חמיצה,
הכל אחת היא בעיניו.
וכשבאו לרב הקדוש וסיפרו לו כל זאת נענה ואמר ישנם אנשים היורדים לעולם הזה בשביל דיבור אחד בלבד
ובחוזרם מבית רבם עברו דרך שם ונודע להם. השאלה כבר נפטר לבית עולמו.
אז רבי ישראל מירוז'ין בעצם מגלה לנו שמה שאמר
אחסיני הזה שהוא כנראה היה סוג של צדיק נסתר יש בזה איזה אמת גדולה
שצריך להכיר אותה אמת גדולה גם במערכות יחסים
בין איש לאישה
ואחרי שנגלה מה האמת הגדולה במערכות יחסים בין איש לאישה, נוכל להשליך את זה,
לעשות השלכה, כבוד החתן, ברוך הבא.
יש שם ברכות, משהו, היית,
ראיתי איזה אור, הסתנוורתי, אז הבנתי שיש חתן.
מזל טוב.
אז אחרי שנבין מה המערכות יחסים, הנה זה שיעור בדיוק,
שיעור שבע ברכות גם,
אז נוכל גם להשליך את זה על השם יתברך, בסדר?
אז מה קורה כאן?
זה ציר מאוד מאוד מעניין
בתוך בית, בסדר?
קצת גם קשור לפרשת השבוע.
בית
זה מקום שבסוף גם מתנהל עם איזה שהם כללים וגבולות.
הרי מה ההבדל בין רווק לבין נשוי?
אחד ההבדלים המהותיים בין רווק לבין נשוי, בין רווקה לבין נשואה,
שרווק יכול לעשות מה שבא לו.
בא לו ללמוד ממכון מאיר, הוא מגיע למכון מאיר.
בא לו להגיד, וואלה, מתאים לי בשביל ישראל, הוא לוקח את התרמיל ונעלם לחודשיים.
הכל בסדר גמור, אף אחד לא יכול להגיד לו שום דבר,
בשביל זה הוא רווק,
שעושה מה שהוא רוצה.
רווקות שייכת לעולם התוהו. יום אחד הוא בכל הכוח לשם,
ואחרי זה הוא יכול להחליט שהוא בכל הכוח הולך לשם,
ואחרי זה הוא יכול להחליט...
זה מה שהוא עושה, מה שבא לו.
אין כללים, כמובן כל אדם מייצר את הגבולות שלו לעצמו,
אבל בגדול אין כללים ואין גבולות אלא.
וכשמתחתנים,
אז מתכנסים לאיזשהם, די, יש בית, יש אישה, יש ילדים, נגיד.
אז אתה לא יכול כל יום להמציא את הגלגל מחדש. כל משפחה, נגיד, יש לה איזשהו סדר,
שבת.
אז זה סדר מתי הולכים מבית הכנסת, מתי חוזרים, מתי פחות או יותר הסעודה, לא על הדקה. יש כאלה משפחות שזה על הדקה.
אחת, עשרים ושלוש וחצי, סעודת שבת.
אבל גם המשפחות, בסדר, יושבים, יושבים, יש איזשהו לוח זמנים משפחתי.
אצלנו עכשיו, אתמול, הבנות עשו כזה לוח חופש כזה גדול, כל יום, מה עושים, ומה זה, כאילו, יש איזשהו לוז
בעניין הזה.
והוא עוזר, הוא מועיל לנו.
השאלה מה קורה,
השאלה מה קורה כשיש איחורים,
כשיש חריגות מהלו״ז.
איחורים זה סוגיה טעונה אצל הרבה משפחות.
אז יש כאן שתי עמדות.
שתי עמדות.
עמדת החסידים,
מותר לאחר,
מותר,
אבל זה צריך להיות מוצדק.
אם איחרת או איחרת,
צריך לך סיבה.
בשביל להביא את אותו דבר,
אז אין מה לאחר, בסדר?
בסדר, אם
היה כאן איזו סיבה מיוחדת,
באמת הייתה כאן איזו השקעה יתרה,
היה פה איזה משהו מיוחד, אז מותר לאחר.
מה אומר להם הארכסנאי?
הארכסנאי אומר להם,
תראו,
אם בעל כועס על אשתו
בגלל שהיא הכרה,
אתם יודעים, זה סתם, זה עניין יומיומי. נגיד, זה קובעים לצאת באיזושהי שעה מסוימת,
זה עניין ממש מצוי מאוד, לפחות אצלי, אצלנו.
אתה קובע לצאת, לא יודע, בשעה שמונה, מגיע,
בדרך כלל, זה בדרך כלל הולך ככה. אני לא אומר גברים, נשים, כי זה יכול להתחלק,
להתחלף.
אבל ההוא שמגיע בזמן, הוא הרי תמיד מגיע לפני הזמן.
נכון? אתם מכירים את זה?
נגיד, קובעים שמונה, אז הוא אומר שמונה, אבל אני צריך להיות בחמישה לשמונה.
ומי שמאחר, אז הוא מגיע בשמונה ורבע.
אז אתה כבר רצת פראייר פעמיים.
רצת כאילו חיכית מחמישה לשמונה, ו...
עכשיו יש לך הרבה זמן לחשוב, בשמונה ורבע שעה הזאת, יש לך זמן לחשוב.
דינמיקת, אתה אומר,
בטח עם ימי אחרת, זה כי הכין לנו איזה סנדוויץ' לדרך,
כנראה איזה אוכל שלא נהיה רעבים,
בטח עם ימי הכרעה, קרה איזה משהו עם הילד או משהו, אז כאילו אתה כבר ב...
ואז
היא מגיעה, הוא מגיע, לא משנה, בשמונה ורבע, כן, אז זה מה,
איפה הסנדוויצ'ים, איפה הפירות, איפה מה שהכן, לא, לא, כאילו,
הגעתי, מה שקבענו, ככה, אנחנו נקנה בדרך.
אז, אה, כן, איחרתי, סתם איחרתי, כאילו,
מה, אין איזה הצדקה לאיחור, אין איזה סיבה, לא,
מה קרה ברבע שעה, כי אני פה כבר בחמישה, עשרה, אני כבר, כאילו,
לא, פשוט,
אומר,
אומר האכסנאי,
אנחנו קודם כל נעמיק בסיפור הזוגי, ואחרי זה נשליך את זה גם
על הקשר עם השם יתברך.
הוא אומר, אם ברגע הזה שכשהיא מגיעה,
אז מה שתופס את הבעל זה האיחור,
מוצדק או לא מוצדק,
הוא לא באמת אוהב אותה.
הוא לא אוהב אותה.
למה?
כי אם הוא היה באמת אוהב אותה, אז
על מה צריך להיות העיקר?
על מה?
על המפגש.
בסוף היא הגיעה.
בסוף הגיע לכאן מישהו אהוב, אדרבא, כאילו, הוא עוד איחר, אז כאילו,
נכון שהיה כאן איזה איחור,
אבל איך זה עומד מול עצם המפגש?
הרי עצם המפגש, בא כאן מישהו אהוב,
שחיכית לו, ונפגשתם,
בסדר, תוך כדי תדברו, פעם באה לו לאחר, או משהו כזה, סגרו את הפינה,
אבל לא יכול להיות שעצם המפגש יעומעם, אם יש אהבה,
על ידי האיחור.
זה לא אותו סוג,
אתם מבינים?
לא יכול להיות שאיחור,
שאחרי הכל זה עניין טכני,
יעמעם את המפגש.
וכאן נכנסת מילה מאוד מאוד חשובה,
שחז״ל ברוח קודשם הגדירו את זה, חז״ל אומרים ככה,
אהבה מקלקלת השורה.
מכירים את הביטוי הזה?
מסכת אהבות נדמה לי.
מאיפה לומדים את זה?
אהבה מקלקלת השורה וגם שנאה מקלקלת השורה.
לומדים את זה מאברהם ומבלעם.
אברהם, הקב' אומר לו,
ללכת להכל ותצחק,
וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. הוא עצמו חובש את חמורו. אין לאברהם משרתים, הוא אדם גדול בענקים, הוא יכול להגיד איזה משרת. אבל מרוב שהוא חפץ
לעשות רצונה של המטבח, אז הוא עושה את זה. הוא כאילו מתבלבל ומקלקל את השורה הזאת, כאילו את הסדר התקין. וגם אצל בלעם, השנאה. ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו.
גם הוא, מרוב שהוא שונא, אז הוא שוכח שהוא שר,
שהוא אדם חשוב וקוסם על והוא חובש את האתון בעצמו.
אהבה מקלקלת את השורה, זה אומר שגם אם קרה משהו שהוא לא לפי הסדר, לא לפי השורה,
אבל ישנה אהבה,
אני לא אשים לב לפספוס הזה.
אני לא אשים לב, כי העיקר אצלי זה המפגש.
בתוך מערכות יחסים של אהבה קיימת גמישות.
קיימת גמישות.
ואם,
מה יהיה?
ואם,
חשבתי כבר שזה עבר לי, אני חזר פתאום.
ואם כתוצאה מהיציאה מהתבניות אני כאילו יוצא מאיפוס וזהו, יש איזשהו...
אז משהו כאן חסר בקשר.
משהו חסר בקשר.
קשר אמיתי מאפשר לנו לראות מעבר לאיחורים,
מעבר לזמנים,
מעבר למשבצות, מעבר.
על הרב הנזיר, תלמידו הגדול של הרב קוק,
נדמה לי שהוא חיכה לאשתו קרוב לעשר שנים, אני מגזים.
אולי אני לא מגזים, אני לא זוכר.
הוא התארס,
ולא נראה לי...
כל פנים, שנים רבות הוא התארס ואז הוא הגיע לארץ ישראל,
והרוסתו היתה תקועה מחוץ לארץ ופרצה מלחמת העולם הראשונה.
הוא חיכה לה עד כל המלחמה,
הוא חיכה לה.
היא הגיעה בחודש אלול,
והוא היה לו באלול מנהג כשהוא היה עושה תענית דיבור.
בדיוק היא הגיעה באלול.
עשו לה התרת נדרים שיוכלו לדבר. הוא חיכה לה,
חיכה לה, חיכה לה המון זמן.
יש תירוצים, אתה יכול להגיד אוקיי,
לא על דעת זה התארסנו,
בטח לא על זה, והזמן עובר, וצריך להעלות ילדים, וכולי וכולי.
שום דבר.
שום דבר. יש כאילו איזה משהו שאתה רואה מעבר,
מעבר לאהבה.
מעבר לאהבה.
זה מה שהוא אומר להם, הצדיק הנסתר הזה.
מה העיקר?
אתם יודעים, יש סיפור על רב שליל מקרליבך,
קודש קודשים.
רב שליל מקרליבך, מספרים עליו, אני לא זה, שהוא היה מאחר כרוני.
מאחר כרוני. עכשיו, למה הוא היה מאחר?
יכול להיות שגם לא היה לו חוש לזמן, יש אנשים שאין להם חוש,
אבל גם בעיקר בגלל שרב שליימה
ושני הצדיקים, שניהם זכרם לברכה,
גם הרב אלישע וישליצקי היה גם כן בקו הזה,
כשהוא היה נמצא באיזה מקום הוא היה נמצא בו.
נמצא, עכשיו הוא מנחם אבלים, לא יודע מה.
עכשיו נגיד האבל הזה פתאום מרגיש שיש צורך, הוא מדבר איתו עכשיו שעתיים.
אה הוא קבע עוד משהו, כשיגמר זה נעבור לזה.
מי אמר שהשעון צריך להכתיב לנו את החיים? אולי האירועים צריכים להכתיב אותם? אולי מה שקורה?
אז הוא היה מאחר.
והסיפור שמופיע בספר הרבי מקרן הרחוב,
אז הוא מספר שהייתה חופה וכמובן הוא מאוד מאוד איחר.
ורב שלמה כשהיה עושה חופה,
היה מגיע, הכנסנו אברהם, דבר ראשון היה מחבק את כל המוזמנים.
כלומר היה לוקח לו עוד איזה חצי שעה שהוא בכלל היה מגיע לחופה עצמה,
כי הוא פוגש אנשים שהוא מזמן לא ראה,
אז הוא מחבק את הזה וכל אחד הוא מדבר איתו וכל זה
ולא כולם היו כמובן בראש הזה ושם אבא של הכלה כבר היה על קוצים גם ככה הוא איחר ואז שהוא איחר הוא עוד מגיע
הוא היה כזה אדם תקיף הוא כזה הלך ורב שלומא תפס אותו מהווסט הזה ואמר לו
You are late!
ניהל אותו אז ריב שלומא תפס אותו ואמר לו It's never late!
אף פעם לא מאוחר
אבל אף פעם לא מאוחר.
אם העיקרו המפגש,
עכשיו תראו, אני, כמובן זמנים זה חשוב, וצריך לעמוד בזמנים והכל בסדר גמור,
אבל החיים זה לא צבא.
ואם העיקר זה מפגש,
אז נפגשנו.
נכון שזה קרה רבע שעה אחרי, חצי שעה אחרי, שעה אחרי,
אבל הגענו,
נפגשנו.
האור מאיר,
בסדר?
אז גמישות,
היכולת לראות מבעד לתבניות,
מבעד לריבועים,
מבעד ל...
היכולת לחוות את התוכן מבעד למסגרת, ולא לתת למסגרת
להשתלט
על התוכן, בסדר?
אז זה ודאי נכון בין איש לאשתו.
אבל הסיפור הזה הוא משל לתפילה, נכון?
מה שהם אמרו.
אז גם כאן.
פה אתם רואים, יש שעון מחוגים.
שעון מחוגים בכיתה הזאת.
בפנימיות,
שעון מחוגים זה הרבה יותר טוב משעון דיגיטלי.
בסדר?
למה?
כן. שעון מחוגים אתה רואה את הכל. אתה רואה בבת אחת את כל היממה.
עכשיו 9.20,
אבל אני רואה בשעון את כל השעות, ואני יודע שזה 9.20 מתוך 24 שעות.
בשעון דיגיטלי אתה רואה רק 21, 17. זהו, אתה נמצא לגמרי בהווה.
אין לך לא עבר ולא עתיד.
ולכן,
כדאי שעונים כאלה, כן, ולא כאלה.
עכשיו יש תפילה.
יש תפילה.
האיש הזה איחר בתפילתו.
מבחינת החסידים,
שזה משונה שהם חסידים, כן, ובכל אופן ככה, זו דעתם, כנראה הם לא היו מספיק חסידים,
לכן הם נסעו לרב ישראל מירוז'ין.
אם איחרת, אז זה לא.
השעון מאוד מאוד נוכח בתפילה אצלהם,
שעון דיגיטלי כזה.
יש זמנים לכל דבר,
צריך להספיק.
והוא אומר להם,
אבל אם יש אהבה
בין לבין הקדוש ברוך הוא, אם אני אוהב אותו,
אני אוהב אותו.
אז הגעתי.
בסוף נפגשתי איתו.
נכון שזה מאוחר,
נכון שלא נפגשתי איתו כי עשיתי כאן איזה אח אונס.
אותה תפילה, זה לא איזה תפילה מיוחדת.
אבל נפגשתי איתו.
זה שם את המוקד בתפילה. תראו, התפילה, התפילה המאורגנת, כן?
יש לה המון המון אופרציות מסביב.
יש בית כנסת, יש סידור, יש תפילה, יש זמנים, יש חזן, יש כאילו המון המון
לוגיסטיקה.
בסוף, הלב של התפילה מהו?
המפגש
עם הקדוש ברוך הוא. זה הלב.
והמפגש מתקיים
מתי שהוא מתקיים.
גם אם איחרתי,
האם אני אתן ל...
אני אומר עוד פעם, צריך להגיע בזמן, וכמובן, הכל כידוע,
אבל נגיד שהכרתי, קורא.
האם אני אתן לשעון להרוס לי את הפגישה,
שאני אצליח להיכנס לאיזה מקום גמיש,
ולהגיד, אבל בסוף הגעתי.
ומכיוון שאני אוהב את הקדוש ברוך הוא והוא אוהב אותי,
אז אני חושב שהוא יכיר בערך המפגש עצמו.
אולי אני אספר לכם התלבטויות שיש לי מדי פעם
בהקשר הזה, וגם החלטות שאני עושה.
או שצריך ללמוד מזה,
כל אחד יעשה מה שהוא רוצה,
אני חוזר עוד פעם על האזהרה הכי טובה,
ולהגיע בזמן. אבל קורה, שמעתי שמועה שלפעמים אנשים מאחרים. יכול להיות דבר כזה?
עכשיו, כשאתה מאחר כאן בקרית משה לא קרה כלום,
במקום מכון מאיר,
יואל צ'יק צ'אק, יואל צ'יק צ'אקי, זה לא משנה, יש לך גם מלא בית הכנסת. כשאתה מאחר, ותחתיא, כאב יש לך אוטובוס ב-8,
לי יש אוטובוס, אני צריך לעלות, כשאני נוסע באוטובוס,
בימים שאני נוסע באוטובוס, אז יש לי אוטובוס ב-8 ועשרה, אני צריך לעלות עליו, זהו.
אין לי, אוטובוס אחרי זה זה עוד שעה.
אז אם אני מאחר, זה באמת באסה.
אז לפעמים קורה שאני מאחר.
לפעמים, התפילה.
מאחר מאחר, הכוונה שיש לי רבע שעה.
אני מגיע לבית הכנסת ב-07.
לא משנה למה, לא יודע, היה לילה ארוך, היה משהו בלילה המאוחר.
תמיד הסיבות של רבנים זה משהו מאוד הירואי, אף פעם אנחנו לא, פשוט לא קמנו בבוקר.
אבל זה גם יכול להיות שפשוט לא קמים בבוקר.
שורה התחתונה, 0-07 בית כנסת.
עכשיו יש לי שתי אפשרויות.
אפשרות אחת,
מה שנקרא, להתכנס לשער,
רבע לשמונה, ללכת תפילין, דק דק דק, תפילה קצרה, תפילה מהירה,
כאילו להתבאס על העניין,
אבל להספיק קדושה וכל זה, מה שאפשר עוד.
ולפעמים אני עושה את זה, ולפעמים אני אומר לעצמי,
מה?
כאילו, אבל אני רוצה להיפגש, באתי להיפגש.
ככה נראית קדישה.
אז אני עושה משהו שלא תמיד הוא עובד,
אבל אני מתפלל באוטובוס.
כלומר, אני מגיע לבית הכנסת, אומר רבע שעה תהילים.
לפני התפילה צריך להגיד תהילים, לא?
תהילים או חסידות, עומד.
לך לאוטובוס, עולה,
יושב מאחורה,
אני מבקש ממי ששומע את השיעור,
שייתן לי לשבת מאחורה לבד ולא יבוא לשבת לידי.
חכה שהאוטובוס יוצא מהשכונה,
יוצאים למקום הפתוח,
שם תפילין.
עכשיו יש לי שעה להתפלל,
כי זה שעה הדרך.
התפלל בנחת.
עכשיו אולי אני טיפה הורסת, זה כאילו סעודה יותר טובה,
אבל זה אחרי הזמן,
זה לא בבית הכנסת,
זה באוטובוס.
לפעמים גם מישהו כן מתעקש לשבת על ידך, ואז הוא מסתכל עליך ככה,
טבעי, כאילו.
תמיד אתה יכול להגיד לו, שמע, לא הספקתי להניח רבנו תם, זה עכשיו.
אבל זה רשי, זה לא רבנו תם.
אז כאילו, מבחינת המסגרת היא נפרצה,
אבל מבחינת המפגש
הוא קרה.
זו תחושה כזאת בלב שככה צריך, שצריך להיפגש.
ואם יש איזושהי גמישות,
אם יש מערכות יחסים של אהבה,
אז זה אופציה, זה לא דבר שלא עולה על דעתך.
האמת שעם השנים ראיתי עוד כמה שעושים את זה,
אפילו ראיתי כמה,
אנחנו באוטובוס גורים, אני רואה כמה ברכב פרטי, תוך כדי שהם נוהגים, מתפילין, עם טלין, זה קצת מסוכן.
זה קצת מסוכן.
אבל זה מה שהוא מלמד אותם.
הוא בעצם מלמד אותם שהעיקר בתפילה זה המפגש,
והביטוי של מפגש זה גמישות.
זה גמישות. אם אתה נותן לטכניקה,
לתבניות, כאילו, לשבת עליך, זה בעצם אומר שחסרה שם איזה אהבה. אם מישהו איחר, ובגלל שהוא... נגיד שהילד שלך היה מאחר לאיזה מקום,
קבעת דבר אחר, בסוף הוא הגיע.
אפילו דאגת לו מאוד, אז מה תגיד, לא, אוף, למה איחרת? דבר ראשון, תרוץ, תחבק אותו, נכון? הגעת, ברוך השם, העיקר שקודם כל, קודם כל הגעת. אחרי זה, בוא תאכל, תשתה וזה.
פותחים מקרר, אחרי זה נדבר למה איחרת ואיך פעם בלתי אחרת. אבל קודם כל הגעת, קודם כל יש חיבוק, יש חום בלב, נכון? זה ברור.
אז למה בין איש לאשה זה לא תמיד ככה? כי אנחנו מנהלים מערכות יחסים כאילו שוויוניות כזאת. זאת אומרת, אתה אדם בוגר, אתה אמורה להגיע בזמן וכולי.
אבל אם יש אהבה, אז כאילו, כשאתה רואה את הפנים של האהוב שלך,
דבר ראשון צריך להיות מה?
שמחה על המפגש. רבע שעה יותר, רבע שעה פחות. בסדר, קודם כל נפגשים.
כמה טוב שנפגשנו.
בסדר?
מה אתה אומר, מור?
אתה מזדהה?
חזק, ידעתי שאתה מזה. לכן אתה יושב קדימה, שיהיה לי פה אוהד.
וזאת באמת כל כך חשובה שהאכסנאי הזה ירד לעולם כדי להגיד אותה. הוא סוג של צדיק נסתר כזה,
שבא לשקף לחסידים. תקשיבו, אתם בתבניות,
אתם במה צריך, אתם לא במפגש. גם כשאתם מתפללים בזמן,
אתם נסתכלים על השעון כל הזמן.
תשמעו, אני ראיתי פעם איזה מאמר.
וואלה, נזדעזעתי מהמאמר הזה, חייב להגיד לכם.
אבל אולי אני לא...
מישהו,
יש הרבה דיונים בכל מיני קהילות על אורך התפילה.
אה, כמה זה יהיה, בסוף שאתה אומר על מה רבים,
זה על עשר דקות לכאן או לכאן, זה הסיפור, בסדר?
עכשיו,
ברגע שזה נהיה פונקציה, אז כל הזמן מסתכלים על השעון, וכל הזמן, זה נהיה,
ולכן השעון הזה הוא טיפה יותר טוב, טיפה יותר מעומעם,
טיפה יותר ככה, לא כזה מודגש.
אז מישהו עשה תפילה, עשה מאמר,
הוא ספר את המילים בתפילה, בצד שחרית רגילה,
ספרת, הרי יש מספר, המילים האלו,
והוא חשבן כמה זה יוצא הבדל אם אתה אומר כל מילה בקול, אם אתה אומר רק את הפסוקים הראשונים, רק את הפסוקים האחרונים, לפי ממוצע, עשה, מין דוקטור כזה עשה, ככה.
המטרה שלך, כבר אומר, אם אני זוכר נכון, זה להוכיח שאין הרבה הבדלים בין ככה לככה, וזה לא יוצא הבדל כזה גדול, אבל אתה אומר לעצמך, זה יכול,
כאילו סופרים על הקשקש את המילים.
יש איזה משהו בזרימה הטבעית, הפשוטה, במפגש,
החם, שמח.
את זה רוצה להגיד על מר סיני. אם הייתה אהבה בין האיש לאישה,
הוא לא היה נוזף בה גם אם היא הביאה לה את אותה סעודה.
כי בסוף היא הביאה לו, היא הגיעה.
הנה היא פה, נכון שהיא אחראית, אבל זאת היא.
אם יש אהבה, אם אדם מתפלל, עומד להתפלל מתוך אהבה על השם יתברך, לא מתוך חובה ולא מתוך מתי זה יגיע, מתי זה יסתיים, מתי זה מתחיל, כל הבדיחות האלה, שתפילה זה כמו רכבת, לא משנה מתי אתה עולה, כולם יורדים בסוף, כל ה... זה,
כי התפילה נהייתה, זה נושא לבדיחה, התפילה היא סוג של אהבה,
סוג של קרבה.
אז אתה אומר, נפגשתי, הייתי עם השם יתברך.
הייתי איתו, הייתה שם נוכחות.
איחרתי ימינה, איחרתי שמאלה.
אגב, וגם לכיוון השני,
יש כאלה שאומרים שתפילה בכוונה או תפילה משמעותית זה רק תפילה ארוכה.
לא חייב.
יכול גם להיות תפילה מאוד קצרה ומהירה שהיא מלאת כוונה ותוכן.
השעון הוא פחות פונקציה, זה מה שאני בא לומר.
השעון הוא פחות פונקציה,
יש גמישות.
בית הוא כמו משכן, דיברנו עם הבנות, נכון?
ומה שמחזיק את המשכן
זה הבריח התיכון.
ולפי רשי, הבריח התיכון היה בו נס,
שהוא היה מתגמש,
הוא היה נכנס ככה, ככה וככה.
בריח אחד היה, היה לו איזה כמו עמוד שדרה שהוא גמיש, וזה מחזיק את הכול.
אהבה נושאת בתוכה יכולת גמישות,
ולא נוקשות.
אתה יודע? יש כל מיני בדיחות על שני פרופסורים שעלו בעלייה הרביעית,
עלו מגרמניה ופה היו צריכים פועלי בניין.
אז שלחו אותם לעבוד בבניין ואז הפרופסורים, שניהם לזה,
אז אחד דופק מסמר הפוך לקיר.
אז החבר שאתה אומר לו, היי, פרופסור,
המסמר הזה זה לקיר ממול.
כן?
לא הופכים, להפוך את המסמר, לא,
תעביר אותו לשם.
סיפור אחד.
בסדר?
אתם איתי, כן?
מעניין אתכם?
הסיפור הבא, עוד שם פעם אחת היה הגאון האלוקי היהודי הקדוש זיהה.
מי היה היה יהודי הקדוש?
מישהו כאן יודע?
למה קראו לו יהודי הקדוש?
לא יודעים.
היהודי הקדוש מפשיסחה הוא תלמידו של החוזה מלובלין, שלמדנו עליו לפני שבועיים.
למדנו סיפור שם. מה?
לא הבנתי.
אתה שואל למה קראו לו יהודי הקדוש?
אתה עונה כאילו?
עם מה?
אתה מבלבל, נראה לי.
היהודי הקדוש, זה הרבה לפני השבע, כן.
קראו לה יהודי הקדוש כי השם שלו היה יעקב יצחק.
כמו השם שלה,
חוזה מלובלין.
ואסור לקרוא לתלמיד בשם של הרב.
בסדר? אז
צריכים להדביק לו כינוי, הוא היה קדוש, קראו לה יהודי הקדוש.
הוא היה תלמיד של החוזה מלובלין, אחרי זה הוא פרש מלובלין והקים חסידות פשיסחה,
שממנה אחרי זה התפתחה קוצק.
מאוד חריפה, מאוד תרישת אמת, וכן על זה הדרך.
אז זה היהודי הקדוש.
פעם אחת היה הגאון האלוקי היהודי הקדוש זיה בפשיסחה
משובתי שבת קודש אצל המגיד הקדוש מקוז'ניץ.
ואצל המגיד הקדוש הם ממש ראו רוח הקודש בפועל.
ובסעודת שבת שאלו,
בזה הלשון, המגיד מקוז'ניץ שואל את היהודי הקדוש,
היי נגריד,
היהודי הקדוש,
יאמר לי מדוע ענייני מרגיש קדושה והערה
יתרה ביום ב' של יום טוב יותר מביום ראשון.
אתם יודעים שבחוץ לארץ יש שני ימים טובים,
אחד דאורייתא, אחד
דרבנן.
והמגיד מקורש מצליחה מרגיש את הארת יום טוב שני יותר חזק מהארת יום טוב ראשון.
השיב לו,
כשהבעל מתקוטט עם אשתו
ואחר כך מתפייס,
אז האהבה תוגדל ביותר.
בעצם יום טוב, יום טוב שני זה סוג של תוצאה של
קטטה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, בגלל שגלינו וחטאנו וגלינו לזה, אז אומר הקדוש ברוך הוא עכשיו,
לא שמרתם יום טוב אחד בארץ ישראל, תשמרו שתיים בחוץ לארץ, זה סוג של עונש,
כן?
זה סוג של עונש,
אופק.
אתה שואל למה זה עונש?
לא מובן לך למה זה עונש?
המניע ההלכתי הוא שבעצם בחוץ לארץ הם לא מספיקים להגיע אליהם השלוחים להגיד מתי קידשו את החודש בארץ ישראל,
אז הם בספק,
אז הם צריכים לעשות יומיים,
כי הם לא יודעים אם החודש הקודם היה מלא או חסר, אבל הגמרא אומרת שזה סוג של עונש.
בגלל שלא שמרתי יום טוב אחד בארץ ישראל,
אני צריך עכשיו לשמור פעמיים בחוץ לארץ, וזה לא איזה פעם, לדוגמה, השנה זה יצא בסוכות,
סליחה, בפסח,
יצא להם, מה?
איך?
יום טוב שני יצא בשבת, כן.
אבל בקיצור, לפעמים זה יוצא להם בשנה שראש השנה הוא שלושה ימים,
ראש השנה הוא יומיים, ואז אחרי זה שבת.
יוצא להם כל החגים שלושה ימים.
גם סוכות וגם שמיני עצרת, שלושה ימים. כלומר, זה יומיים וחג.
יום טוב ראשון, יום טוב שני ושבת.
עכשיו, זה שלושה ימים חג, אתה...
אתה יודע, בשלב מסוים אתה עובר לאכול קינוחים, זהו, אי אפשר...
אפשר לקינוחים, כן.
נתנו מאחורי יומיים, אנחנו כבר קשוח לנו.
סוג של...
אז הוא אומר שבעצם יום טוב שני הוא תוצאה של המרימה וההתפייסות
שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
אז בואו ננסה רגע לשחזר את זה למערכות יחסים בין איש לאישה.
ריב.
אה,
לריב.
האם זה טוב שאיש ואישה יריבו?
וואי וואי וואי. אסור לריב.
אהבה ואמונה.
הכל נחמד, הכל טוב, הכל הראת פנים.
לא רבים.
מה לעשות שהמילה ריב,
אתה שומע בתוכה את המילה ריבוי.
ריבוי.
ריב זה ריבוי בעצם.
רבי, ריבוי.
כשאנחנו רבים על משהו,
הצד החיצוני זה אולי תחושה לא נעימה, קצר כזה.
אבל בעצם כשאני רב,
אני מביא את עצמי הכי הרבה, נכון?
זה אומר שנגענו כאן באיזו נקודה עצמית שהיא מאוד מאוד אכפתית ממנה,
ולכן אני מביא את עצמי.
אם לכל אחד מאיתנו יש, כמו שיש ברכבים,
מד סלד כזה, כן?
סיבובי מנוע,
שהסלד הזה הוא בעצם ביטוי לאכפתיות שלי, למעורבות שלי בתוך משהו,
אז אם אני רב, איפה הסלד שלי?
על גבוה.
כאילו, זה ודאי עדיף על אדישות.
עכשיו צריך לדעת איך רבים ומה אומרים כשרבים וזה, אבל מי שחושב
שקשר נישואין הוא קשר שצריך להתנהל ללא מריבה,
אז אני לא יודע איפה הוא חי.
זה,
שמעתי פעם מהרב ג'יאמי, נדמה לי,
כשבונים משהו, נכנס לנגרייה, יש נסורת על הרצפה.
אין פה מה לעשות. אתה לא יכול לבנות
שולחן ולא יהיה שום נסורת. מנסרים פה, בונים.
בית טבעי מתנהל שיש בו מריבות, זה דבר חיובי.
עכשיו, עוד פעם, צריך לדעת איך רבים, ומה אומרים,
ולא חרפות וגידופים וזורקים כיסאות.
אבל אני מביא את עצמי,
את מביאה את עצמך, לי אכפת, לך אכפת, אנחנו מדברים על זה, והדיבור הוא לא אקדמי כזה.
ואני שומע את עמדתך המלומדת בדבר זה וזה, ואני חולק על דעתך.
זה מין משהו כזה מסיבת תה אנגלית.
אנחנו חמים, אז זה בוער לשנינו.
זה חוזר עוד פעם לאותנטיות של הקשר. אם אנחנו באמת קשורים,
ואנחנו באמת מחוברים וגם באמת אוהבים, באמת אכפת לנו אחד מהשני, אז כל פעולה שהשני עושה, היא מוגעת אליי.
בקיצור, נדמה לי שהרב אורמן היה אומר, שאל, היה שואל את החתנים שלו, תגיד,
רבת פעם עם אשתך, אם לא רבתי אותה, אתה גם לא באמת אוהב אותה.
אם יש לנו אהבה ואנחנו קשורים במצבי קצה, זה מביא אותנו למצב שאפשר גם לריב.
זה טוב,
זה אומר שיש פה משהו חם.
בואו נלמד איך לריב.
בואו נלמד גם איך יוצאים עם מריבה.
בואו ננסה לקבל אחד מהשני את הלבביות הזאת.
אבל זה מה שמרגיש המגיד מקוז'ניץ.
מתי הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא יותר עמוק,
יותר חם, יותר קרוב?
מתברר, וזה קשור עכשיו לזמנים שאנחנו הולכים להיכנס לתוכם, אתם מכירים את המדרש המופלא מאוד שאומר,
המדרש הזה הוא כמובן,
הוא מדרש בקיצור, כי קשה להעלום אותו בפשט,
מפני שהמדרש מתאר שכשנחרב בית המקדש,
אז הכרובים, הרי הכרובים היו בנס, כשעם ישראל היו עושים רצונו של מקום,
הם היו פניהם משל אחיו.
כשעם ישראל לא היו עושים רצונו של מקום, הם היו
גב אל גב.
והמדרש מתאר
שכשנחרב בית המקדש, הכרובים היו לא רק פניהם משל אחיו, אלא הם היו מחובקים.
ככה המדרש מתאר. איך זה יכול להיות?
איך זה יכול להיות?
כי יש משהו בעומק הכעס
שהוא גם עומק האבה. כלומר, אם הקב' ברוך הוא כל כך כעס עלינו,
כל כך החריב אותנו, כל כך כאילו עצבנו אותו, מה זה אומר?
שאיפה אנחנו יושבים לו?
בעומק הלב!
יאללה, תלכו עם זה יאללה, חוסר בסדר, עשו מה שבא לכם.
עזבו אותי, כן? מתי?
אתם יודעים, נכנס מורה לכיתה, מורה מתחיל, נכנס לכיתה.
הרי התלמידים הם כמו כרישים שמריחים דם.
הם מריחים מורה מתחיל, הם מתחילים לחגוג עליו.
עכשיו הוא מנסה ככה, מנסה ככה, ימינה, שמאלה, פרסים, עונשים, איומים, הוא מנסה כל היום, הכל בסדר, יש תקווה.
ברגע שהוא אומר להם, תקשיבו, בסופו של מה שבא לכם,
למה לא אכפת לי? כאילו, זהו, אני איתכם גמרתי, זהו, זו נקודה.
ברגע שמגיעים לאדישות, לחוסר אכפתיות, זה הכי גרוע.
אז הקדוש ברוך הוא, אפשר להגיד שתשעה באב,
זה יום עומק האהבה.
ביום הזה גילינו כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו וכמה אכפת לו מאיתנו, כל כך הצלחנו להכעיס אותו,
כזה כעס, שכנראה אנחנו באמת חשובים בפניו.
וואו.
ולכן תשעה באב נקרא מועד.
לכן הוא נקרא מועד, זה חג, חג האהבה.
ט' באב,
טוב באב, טובי בגלל.
האות של חודש אב היא האות ט'.
והאות ט זה כמובן מבטא את המילה טוב,
אבל הטוב של לתת, כותבים אותו ככה, הטוב הוא פנימי.
כלומר, זה לא טוב חיצוני.
טוב חיצוני זה שהכול זורם, הכל טוב, הכל יפה.
כאן זה,
כלפי חוץ זה נראה לא טוב,
אבל בפנים זה מעיד על איזשהו טוב פנימי, מאוד מאוד עמוק, מאוד קרוב, מאוד מחובר.
ריב
זה טוב.
כי אחרי שאנחנו רבים ואנחנו מתפייסים,
אני מכיר אותך הרבה יותר טוב עכשיו, אני יודע מה חשוב לך,
אני יודע מה אכפת לך. אמרת לי משהו, לא אמרת לי את זה,
וצעק לי זה באוזן, שאני אדע, כן, שאני אבין כמה הדבר הזה הוא חשוב, כמה הדבר הזה הוא יקר.
תמיד שמענו שצריך להיות נחמד, צריך להתחשב, אבל כשמישהו אומר לך את זה בצעקה,
גם בין חברים, לא רק בין איש לאישה, מישהו אומר לך את זה בצעקה,
מישהו אומר לך, תקשיב, זה פגע בי כשהדבר הזה וזה היה חסר, אז אני עכשיו יודע להכיר אותו הרבה יותר טוב,
ואני יודע, נכנסתי לאיזה מקום פנימי,
כן, אתם מכירים את אלה שאף פעם לא נפגעים?
לא, לא נפגעתי. לא, בסדר, לא נפגעתי. לא, לא, לא. אתה הולך להיכנס.
נפגעת? לא נפגעת, הכל מבעבע. הוא בפנים, הכל מבעבע. הוא לא נותן לך רבה להיכנס פנימה.
כשמישהו נפגע ממך ורב איתך, ואחרי זה מתפייסים, זה לא רק שולם שולם לעולם, רוגז ורוגז אף פעם.
אם יבוא חתול נזרוק עליו טיטוט. זה לא ככה. זה מה?
זה לא איזה שולם של ילדים,
זה התפייסות הרבה יותר עמוקה.
זה אומר שאנחנו כרגע מכירים אחד את השני יותר עמוק, אנחנו כרגע מחוברים אחד לשני יותר עמוק, שמענו את הדברים ממקום של כאב,
ממקום של ריבוי,
ממקום של ריבוי. אתם יודעים, זוג שלא רב,
צריך לעיין אם בכלל מכירים אחד את השני.
אף פעם לא רבתם, אף פעם לא הגיעתם לאיזשהו...
ככה, הכל הרבה מנוחות.
יש מקום לחשוב שאתם נעים על שתי קווים נפרדים בחיים.
אתם לא רבים כי אתם לא נפגשים באמת, אולי, אז קשה לריב ככה.
אין לכם רצונות מחוברים, אז הם גם לא מתנגשים.
כן?
שמתם לב, יש משחק של ילדים שמאוד אוהבים מכוניות מתנגשות.
כל העניין זה להתנגש.
ממש.
מבסוט.
מה אתם עושים? מתנגשים.
צריך לדעת, יש משהו באנרגיה של ההתנגשות שיוצרת איזה ניצוץ.
אז עכשיו כל אחד ירוץ כאן הביתה וילך לריב עם אשתו. לא, זו לא הכוונה, לא צריך לחפש מריבות הן באות לבד,
אבל לא צריך להיבהל מהם.
לא צריך להיבהל מהם, וואי רבנו, אני כבר לא צדיק, אני לא רב אריה לוין שאף פעם לא רב עם אשתו,
אני לא זה,
לא,
ריב,
זה דבר מצוין, זה אומר שלמישהו כאן אכפת,
כן? והפיוס שאחרי המריבה הוא בעצם מעמיק את הקשר.
וקודם כל יכול מאוד להיות שהטווח עד המריבה הבאה יתרחק, כי עשינו עבודה,
ובפעם הבאה אנחנו כבר נדע מראש שהמריבה היא סוג של סימן ברכה.
אנחנו עכשיו נדבר, וקצת זה,
וכל אחד יגיד את עמדתו בתוקף ובחום וכו', ומהדבר הזה אנחנו נתברר, ויצמח משהו חדש.
משהו חדש ייוולד.
רואים בגמרא הרבה פעמים שהוויכוחים בין החכמים הולידו איזה סברה חדשה, הולידו איזה תקנה חדשה,
הולידו איזה משהו, גם בין חכמים.
יש לפעמים,
במיוחד בין חכמים אוהבים, הדוגמה הכי מפורסמת, אולי נלמד את הסיפור הזה פעם,
ריש לקיש ורבי יוחנן שהם כל כך אוהבים וכל כך קשורים, שכל מילה שמישהו מהם אומר, היא מיד
פוגעת גם בשני, אבל זאת תוצאת האהבה של שניהם.
אומר המגיד מקוז'ניץ,
כשהבעל מתקוטט עם אשתו ואחר כך נתפייס,
אז האהבה תוגדל ביותר,
כן?
ונשקו על מצחו באומרו,
החייתני.
הסברת לי את הערך של יום טוב שני והסברת לי את הערך
של ריב,
של מריבה.
תדעו לכם,
אני אומר את זה, גם בקהילה,
גם בישיבה, גם בזה, יש מחיר למריבות,
יש גם מחיר לחוסר מריבות. מקום,
אולי נסיים בזה סיפור.
אבא שלי לאורך ימים ושנים,
הרבה מאוד שנים היה גבאי בית כנסת,
היום באמת יב' בתמוז האזכרה של הרב שקל,
הרב חיים שקל,
בן חביב, זכר צדיק לברכה, ראש לבית הכנסת, שהייתי ילד יהודי צדיק, מיוחד,
בלי רצון שהלימוד הזה גם יהיה לילול נשמתו.
אז ככה, לפני כמה זמן דיברתי עם אבא שלי,
על ה... הוא כבר, כן, הוא גבאי המון המון שנים וכל זה.
הוא אומר לי, תשמע,
אנחנו בבעיה, אני אומר, מה קרה?
הוא אומר לי, אנשים כבר לא רבים היום.
הוא אומר לו, זה טוב, לא? הוא אומר לי, לא, פעם היו רבים, זה אומר שהיה אכפת להם.
זה כנסת מרוקאי, כן?
היום כבר לא רבי, תעשה ככה, תעשה ככה, אף אחד לא רב.
אין לי מי לעבוד.
פעם מישהו לא היה ניגש, לא היית מעלה אותו, היום התעצבן. בסדר, לא נעלה, יאללה, נעלה במקום אחר.
יש משהו, כשרבים,
אחת לכמה זמן שאומר,
פה זה דופק, פה זה חי.
אם לא רבים, אז בסדר, באים, הולכים, זה מין...
אז יהי רצון שנזכה לריב ריבים דה קדושה וככה שתי התובנות הללו גם הגמישות השמחה על המפגש וגם כשנפגשים אז כנראה גם יש מדי פעם איזה התנגשויות שני הדברים האלה נכונים גם בין אדם למקום וגם בין אדם לאשתו לילה טוב
