בבית היום, בפינה שלנו, על מושגים ביהדות.
אני רוצה לדבר איתך על מושג שכולכם מכירים, כולכם נפגשים איתו בחיי היום-יום, וזה דיני הכשרות של עם ישראל.
כולנו יודעים את זה, אתה נכנס למסעדה, יש הפרדה בין בשרי לחלבי. על כל מוצר היום כתוב האם בשרי או חלבי הוא פרווה.
כל מי שעוסק קצת בתעשיית הבשר יודע שזה הרבה מאוד דינים שמלווים את התעשייה הזו החל מאיזה בעלי חיים בכלל מותר לשחוט,
איזה בעלי חיים אסור לשחוט, איך שוחטים.
למה? למה יש דיני כשרות בעם ישראל?
מה הרעיון הרוחני שעובד מאחורי הדימים הללו?
אני כבר מקדים ואומר שכל מה שאני הולך להגיד עכשיו נמצא במאמר של אחד מהרבנים החשובים שהיו בעם ישראל בדורות האחרונים,
רב בשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק,
שהיה הוגה דעות ענק
וכתב מאמר בשם חזון הצמחונות והשלום,
שבו הוא מנסה להסביר קצת עד כמה שידנו משגת את הרעיונות האמוניים, את הטעמים שעומדים מאחורי דיני הכשרות של עם ישראל.
אז בואו נתחיל.
דבר ראשון, הנחת מוצא.
זה שאנחנו אוכלים בעלי חיים, זה לא בסדר.
פשוט וכך.
לאכול בעלי חיים, כמו שהיום יש כזו סיסמה,
בשר זה רצח.
אנחנו לוקחים יצורי חיים שאמורים לחיות, אמורים לשמוח, אמורים
ללכת בכיוון שלהם,
ואנחנו אוכלים אותם בשביל ההנאות שלנו.
אכילת בשר במהות היא לא אקט יהודי.
יש כזה ביטוי שמופיע אצל חכמים, שהם אומרים שהאדם הראשון בגן עדן לא הותר לו בשר לאכילה.
כלומר,
האדם הראשון בגן העדן זה ביטוי למצב האידיאלי של האנושות,
המצב שבו היינו גורשנו משם ואליו אנחנו רוצים לשוב, לחזור,
לשוב אל גן העדן.
במצב הזה לא אכלנו בשר.
יש כאן איזו אמירה שמבחינה אמיתית אנחנו לא אמורים לאכול בשר.
רק אחרי שנוח יצא מהתיבה, כך אמרו חכמים,
התירו בשר לאכילה. התורה התירה את הבשר לאכילה.
יתרה מזו,
יש סיפור על רבי יהודה הנשיא,
העורך הגדול של המשנה,
אחד מגדולי הדורות של עם ישראל,
שמסופר שפעם אחת הוא ישב ולמד בבית המדרש ועבר עגל,
בעל חיים שהובא לשחיטה,
ואותו עגל ברח מהשוחט
והסתתר מאחורי המעיל, מתחת למעיל של רבי יהודה הנשיא.
ורבי יהודה הנשיא
הוציא אותו מהמעיל, שלח אותו חזרה לשוחט ואמר לו, לך, לכך נוצרת. זה התפקיד שלך, להישחט.
ועל זה אומרים חכמים שרבי יהודה הנשיא נענש בשנים עשר שנה של כאבי שיניים.
צריך להבין מה המשמעות בדיוק של כאבי שיניים,
אבל הרעיון הוא שהיה כאן איזו מציאות שלילית,
שהוא לא היה אמור להגיד את המשפט הזה לאותו עגל.
והרפואה, ככה אומרים חכמים,
איך רבי יהודה הנשיא נרפא מאותם כאבי שיניים? הרפואה הייתה שלאחר 12 שנה הוא ישב בבית,
וסוכנת הבית שלו או אשתו ניקו את הבית, ומצאו שם עכברים או בני חולדות,
ורצו להרוג אותם.
רבי יהודה הנשיא אמר לסוכנת הבית או לאשתו, מי שזה הייתה,
אמר לה,
אל תהרגי אותם, כי גם להם יש אימא שתצטער עליהם.
ואז הוא נרפא מכאבי שיניים.
הסיפורים האלה הם כמובן לא הלכה למעשה.
עגלים היום הם כן מובלים לשחיטה, ומי שמוצא עכבר בבית,
אולי הוא גם צריך להרוג אותו, לא לקחת מכאן מסקנות מעשיות,
אבל יש כאן איזושהי אמירה רוחנית,
שהיחס שאנחנו מתייחסים לבעלי חיים שאוכלים אותם ומשתמשים בהם לצרכים שלנו,
זה משהו שמבחינת תורת ישראל זה לא יחס מתוקן,
וכמו שנראה, לעתיד לבוא,
כמו שכותב הרב הוג, זה השם של המאמר שלו, חזון הצמחונות והשלום,
לעתיד לבוא,
המערכת היחסים בינינו לבין בעלי החיים היא תהיה בהרמוניה.
למה בכל זאת עכשיו אנחנו אוכלים בשר?
למה תורת ישראל מתירה לאכול בשר? תשובה,
היום, ככה אומר הרב קוק,
אנחנו לא בשלים עדיין למדרגה הרוחנית הזו של אי אכילת בשר.
האנושות היום זקוקה עדיין לאכילת בשר, הן ברמה הפיזית,
הגוף האנושי זקוק לחלבונים ומינרלים שקיימים בבשר,
אין עוד תחליפים מלאים לדבר הזה,
אבל יותר מזה, זה לא רק משמעות פיזית,
יש כאן מבחינה נפשית
יש איזו עוצמה מסוימת,
כוחות מסוימים שהנפש האנושית מקבלת דווקא על ידי אכילת בשר.
עוד מזה, אומר הרב קוקו, יש עניין עכשיו, ככה הוא אומר, לא לקפוץ מדרגות.
לא לאכול עכשיו בשר, לקפוץ עכשיו, אני לא נכנס ברמה הפרטית, אדם זה או אחר שרוצה להיות שמחוני,
הוא אומר כאן כאמירה תרבותית כללית.
אם תורת ישראל הייתה עכשיו אוסרת לאכול בשר,
זה היה לדחוק את הקץ, זה היה משהו שדוחק את האנושות למדרגה מוסרית שהאנושות עוד לא בשלה לה.
כי עכשיו, הוא אומר,
יש דברים יותר דחופים שהאנושות צריכה לטפל בהם.
למשל, מלחמות בין בני אדם, רעב, עוני.
יש עוד המון המון דברים שצריך לפתור בתוך האנושות
לפני שקופצים למדרגות של דאגה לבעלי חיים.
לכן תורת ישראל אומרת, היום האנושות צריכה לאכול בשר, שוב, למעט יחידים שאולי כבר נמצאים במדרגה של חסידות שהם כבר לא אוכלים.
למשל,
היה תלמיד חכם חשוב בדורות האחרונים בעם ישראל, קראו לו הרב דוד הכהן,
שהיה מכונה הרב הנזיר,
שהוא מגיל קטן עד מותו לא אכל בשר,
שהוא באיזה מדרגות של קדושה ופרישות.
אבל כמציאות כללית אוכלים בשר.
טוב, אז תשאלו, הבנו.
מצד אחד המטרה והאידיאל זה לא לאכול בשר. מצד שני, עכשיו כן אנחנו חייבים לאכול בשר, אז איך נתקדם?
אם עכשיו אוכלים בשר, אז איך נגיע לאותם ימים עתידיים שאנחנו נחיה בהרמוניה עם בעלי החיים ולא נשתמש בהם בשביל הצרכים שלנו?
תשובה, אומר הרב קוק, על ידי דיני הכשרות.
דיני הכשרות בעם ישראל,
תפקידם להכניס בתוך התהליך הזה של השחיטה והאכילה,
בתוך התהליך המאוד מאוד מורכב הזה, שאנחנו משתמשים בבעלי חיים, וכמו שנראה, לא רק בעלי חיים, אלא גם בצומח וגם בדומם אפילו,
בתוך התהליך הזה מכניסים כל מיני מצוות, כל מיני מעשים,
שהתפקיד שלהם לפתוח לנו איזה שהם חלונות הצצה אל העתיד.
חרכים שבהם אנחנו נראה מה המציאות האידיאלית.
אנחנו אוכלים בשר, אבל על ידי המעשים האלה של דיני כשרות,
אנו מכניסים עידון ואצילות לכל התהליך.
מה הכוונה? בואו נראה.
כמה דוגמאות. נתחיל בדוגמה ראשונה.
אלה בעלי חיים מותר לאכול ואלה בעלי חיים אסור לאכול.
התורה מדברת על כל מיני בעלי חיים שאסור לאכול. למשל, נשר, אריה, נמר.
בעלי חיים נוספים שאסור לאכול, אומרת התורה.
חזיר, שפן.
מה המכנה המשותף לכל בעלי חיים הללו?
אומרים, בעלי הסוד של עם ישראל, חכמים בעלי הסוד,
כל בעלי החיים שנאסרו להכילה על ידי התורה הם או בעלי חיים אכזרים,
בעלי חיים טורפים,
או בעלי חיים מאוד גסים, שיש בהם תכונות,
לא באשמתם, הם עושים את זה בצורה לא מודעת,
אלא אינסטינקטיבית,
יש בהם תכונות של שפלות,
של גסות. חזיר, הוא נמצא ככה בבוץ, ברפש, בזוהמה, שפן,
יש שם איזה משהו מאוד מאוד גס בצד המיני.
כל בעלי החיים הללו,
בזה שתורת ישראל אוסרת לאכול אותם, המשמעות היא כזו.
אומרת התורה,
אנחנו אוכלים עכשיו בעלי חיים, כי אין לנו ברירה.
אמרנו, הגוף האנושי והנפש האנושית עוד לא בשלה להתנזרות כללית מבעלי חיים,
אבל לפחות התרחק מבעלי חיים האכזריים.
כי אם בעלי החיים האכזריים או בעלי החיים הגסים היו מותרים לאכילה,
היה צריך לגדל אותם. צריך לגדל אותם.
הם עכשיו נמצאים גדלים עם האדם.
יש תעשייה שלמה של בני אדם שמתעסקים בזה.
ובתהליך ארוך של אלפי שנים,
לאט-לאט נוצרת קרבה בין בעלי החיים הללו לבין בני האדם, וממילא
בן האדם עוד מסוגל לאמץ תכונות אופי שליליות של אותם בעלי חיים.
על ידי כך שתורת ישראל אוסרת את בעלי החיים הללו,
נוצר איזושהי הפרדה, איזושהי מחיצה,
בין בני האדם לבין בעלי חיים גסים ואכזריים.
כלומר, גם כשאתה אוכל,
לפחות תתרחק, שגם ככה כל האכילה והשחיטה זה אקט של אכזריות,
לפחות תתרחק מבעלי חיים שהם עצמם יכולים גם לחזק אצלך את התכונות הללו.
טוב, אז זה דין ראשון.
דין נוסף זה השחיטה.
יש בעם ישראל דינים מאוד מאוד מיוחדים, ככה אומרת התורה, איך שוחטים את בעלי חיים.
כן, אומר הפסוק, כאשר ציוותיך.
יש ציווי מיוחד איך שוחטים בעלי חיים.
לא ניכנס פה לכל הדינים,
אבל ניתן רק דוגמה, הסכין של השחיטה אמור להיות מאוד מאוד חד, ברמות של ליטוש מקסימלי.
יש גם מקום מסוים ששוחטים בעלי חיים או שוחטים עופות.
המכנה המשותף לכל דיני שחיטה הוא אחד,
לעשות לבעל החיים מוות כמה שיותר מהיר וקל,
כמה שפחות כאבים.
אנחנו שוחטים בעלי חיים, כמו שאמרנו, אין ברירה.
אנחנו היום משתמשים בצרכים של החי בשבילנו.
אבל לפחות לעשות את זה בכמה, במינימום כאב.
בן אדם, תחמול, תחמול על בעלי חיים. תעשה את זה בצורה כמה שיותר עדינה.
כמובן שיש היום ויכוחים,
יש כל מיני ארצות היום באירופה שטוענות שיש דרך אחרת לעשות את זה. לא ניכנס לוויכוח הזה. אני אומר פה עכשיו את העיקרון הכללי של התורה.
לשחוט בכמה שפחות אכזריות.
דין נוסף, למשל, אומרת התורה,
אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
יש איסור לשחוט בעל חיים ואת הבן שלו באותו יום.
כמה בעל החיים באופן אישי הוא מודע לכך שהולכים לשחוט את הבן שלו יחד איתו, אני לא יודע.
אבל תורת ישראל מדברת אל האדם.
גם אם בעל החיים לא יודע את זה,
אתה אל תעשה את המעשה האכזרי הזה.
כי ברגע שאתה עושה כזה מעשה, אתה מטמיע בעצמך,
בתוך כל התהליך הזה, שגם ככה הוא רווי באכזריות,
אתה מטמיע בעצמך עוד יותר חוסר רגישות.
לפחות לא בבת אחת.
לא אותו ואת בנו ביום אחד.
דין נוסף שיש לנו, שהוא לאו דווקא בדיוק לאכילה וכשרות, אבל הוא ביחס שלנו לבעלי חיים,
זה שילוח הקן.
שילוח הקן.
יהודי, ככה אומרת התורה, שהוא נפגש,
שהוא הולך בדרך ורואה קן סיפורים על הארץ,
ויש עליה את האימא, את הציפור, והוא מזהה שהקן הזה כנראה כבר לא יחזיק מעמד, הוא נמצא על הארץ, לא על העץ, עוד מעט תרמסו אותו.
יש ציווי לשלח את האם, לשלח את הציפור ולקחת את האפרוחים והביצים.
זאת אומרת, לחמול על המשפחה של בעלי חיים. בעלי החיים נמצאים גם ככה במצוקה.
בואו תציל לפחות את הילדים, תציל לפחות את הבנים.
זה דין נוסף.
בואו נלך לעוד דין.
יש דין כשרות נוסף בתהליך השחיטה,
שזה נקרא כיסוי אדם.
כיסוי אדם, ששוחטים חיה.
חיה זה בעל חיים שנמצא בשדה, עיל, צבי,
גדל באופן פרי בשדה הפתוח,
או עוף,
ציפור, ששוחטים חיה, עוף,
צריך לכסות את הדם.
כן, מי שפעם מסתכל בשחיטה, יראה יש ממש דלי של חול ששופכים
על הדם שנשפך.
מה הרעיון? פשוט מאוד. כי עיסוי הדם זה אקט של בושה.
לכסות משהו זה להסדיר.
אומרת התורה,
בן אדם, אתה אוכל בשר, אתה שוחט, בסדר, הבנו, אין ברירה.
לפחות תביע פה סוג של צער.
זה לא אמור להיות.
תכסה את הדם, תסתיר את הבושה. בזה שאדם עושה פעולה כזו,
למרות שהוא ממשיך לשחוט,
הוא לאט-לאט מטמיע לאורך.
אנחנו מדברים פה על תהליכים של אלפי שנים.
לאט-לאט מוטמע שכל התהליך הזה של אכילה ושחיטת בשר זה בדיעבד, זה לא אמור להיות.
אגב, אני אומר רק סוגריים,
תנו לב איך הדקויות של התורה היא.
אומרת התורה, אם אדם
שוחט באמה,
באמה, בניגוד לחיה, אמרנו שזה בעל חיים שגדל בשדה,
באמה זה בעל חיים שגדל בחצר של האדם, כן? פרה, כבשה,
שם דווקא לא מכסים את הדם. גם כששוחטים, לא מכסים את הדם. למה?
ההסבר הוא פשוט.
בעל החיים שגדל בחוץ לא חייב לך כלום.
הוא גדל בעצמו, גידל את עצמו, אתה פתאום תופס אותו, חוטף אותו והורג אותו.
שם העוול, הגזל של החיים שלו, בהרבה יותר בולט.
בהמה שגדלה אצלך בחצר, יש איזה הסכם לא כתוב
בין האדם לבין בעל החיים,
שאני נותן לו אוכל ומזון, ובתמורה אני שוחט אותו.
כן, זה כמובן,
לא יודע אם בעל החיים כל כך אוהב את ההסכם הזה,
אבל יש כאן לפחות משהו שבן אדם צריך פחות להתבייש.
ולכן תורת ישראל אומרת, פה אל תכסה את הדם. פה,
כדי לא לדחוק את הבן אדם יותר מדי למקומות שהוא עוד לא נמצא שם, כאן תשאיר את הדברים כמו שהם.
בעלי חיים בחוץ, אותם תכסה את הדם.
אוקיי?
בואו נראה דין נוסף.
חלב.
יש איסור לאכול חלב.
חלב זה חלקי שומן שנמצאים בתוך הגידים של הבשר.
החלב זה ביטוי לשומן רווי, למשהו מאוד מאוד שמן, מאוד מאוד טעים גם כנראה,
אבל תורת ישראל אוסרת לאכול אותו. למה? פשוט.
אתה אוכל בשר,
לפחות לא את חלקי השומן.
תאכל, אבל אל תלקק את האצבעות.
אם גם ככה כל התהליך הזה הוא תהליך שלא אמור להיות, ולהטיל לבוא, אנחנו ניפטר ממנו עכשיו, כשאוכלים,
לפחות לעשות את זה בצורה קצת עדינה.
לוותר על הצדדים שהם כבר לקקנות והם סתם מותרות.
אולי בהקשר הזה יש איזה סיפור שידגים את הרעיון.
יש מעורר היסטורי מאוד קשה שהיה בתולדות עם ישראל במאה ה-19,
שקראו לזה גזירת הקנטוניסטים.
הייתה תקופה,
באצל יהדות רוסיה,
שהצאר הרוסי, המלך הרוסי גזר גזירה קשה,
שכל הילדים, או חלק מהילדים היהודים,
הם ילכו לצבא, לצבא הצאר, שזה בעצם היה מנתק אותם מהמשפחות לעשרות שנים.
רובם לא חזרו בחיים, וגם מי שנשאר בחיים כמובן
היה בסביבה עוינת מבחינה דתית,
שהיה חייב להמיר את דתו בשלב זה או אחר.
ואז מסופר שקבוצת ילדים שנחטפו לצבא הצאר, הם שלחו מכתב לחפץ חיים.
חפץ חיים זה רבי ישראל הכהן מרדים,
אחד מגדולי הדור באותה תקופה.
הם שלחו לנו מכתב ואמרו, אנחנו בצבא של הצאר, אין לנו ברירה אלא לאכול אוכל טרף, אוכל חזיר, אין כאן אוכל אחר, אחרת אנחנו נמות ברעב.
מה עושים?
אמר למחפץ חיים תשובה שמדגימה את הרעיון שלנו פה.
אמר למחפץ חיים, תראו, אתם חייבים לאכול בשר. פיקוח נפש דוחה את הנושא הזה של בשר לא כשר.
תאכלו חזיר, אבל, זה הביטוי שלא אמר,
לפחות אל תמצצו את העצמות.
זה היה הביטוי.
כלומר, גם כשאתם אוכלים בשר חזיר כי אין לכם ברירה,
בזה שאתם לא מוצצים את העצמות, בזה שאתם משאירים קצת בצלחת,
זה מזכיר לכם שכל האכילה הזו של הבשר היא לא אמורה להיות.
אותו רעיון פה.
אנחנו עושים כל מיני אקטים שתפקידם לבוא ולהגיד שכל האכילה הזו היא לא אמורה להיות,
וככה לאט-לאט אנחנו נשתחרר גם מזה לעתיד לא.
והדין האחרון, שאולי הוא הידוע מכל, זה ההפרדה בין בשר וחלב.
כולנו יודעים, יש בהרבה בתים שני קיורים, קיור מסרי, קיור חלבי.
יש מערכת שלמה של סעיפים בכל הנושא הזה של הפרדה בין בשר וחלב.
מה הרעיון של הפרדה בין בשר וחלב?
תשובה.
אם בשר, אמרנו, זה סוג של רצח, אנחנו לוקחים את החיים של בעל החיים,
חלב
זה סוג של גזל.
אנחנו לוקחים את הרכוש של בעל החיים.
החלב של הפרה אמור להיות לעגל, אמור להיות לתינוק שלה,
לא בשביל הקיבה של הבן אדם.
כמו שאמרנו, אין ברירה. היום אנחנו אוכלים בשר, היום אנחנו שותים חלב,
כי האנושות היא לא מסוגלת לעמוד בסטנדרטים האלה?
לפחות לא ביחד.
התורה אומרת, לא תבשל גדי בחלב אמו. אגב, האיסור הוא במיוחד על גדי בחלב של האימא שלו,
שכאן האכזריות היא מאוד ברורה.
אבל חכמים מתחו את האיסור הזה ליותר דברים.
אסור לערבב בכלל בין בשר וחלב,
כי לערבב בין בשר וחלב זה מעין הרצחת וגם ירשת.
אתה גם לוקח את החיים של בעל החיים וגם את הרכוש שלו,
לפחות לא ביחד.
בזה שאתה מפריד, אתה מטמיע אצל האדם שאתה עושה כאן משהו שהוא לא אמור להיות.
וככה לאט-לאט הדברים ילכו ויתפתחו.
הרעיונות האלה שאנחנו רואים פה עכשיו, אתם יכולים להגיד בצדק,
מה, מי שאוכל בשר או מי שמפריד בין בשר וחלב, הוא חושב על כל הדברים האלה? תשובה, לא.
הוא לא תמיד חושב על זה בהכרה.
אנחנו בסופו של דבר אוכלים את השניצל על הצלחת בלי לדעת את כל התהליכים שהוא עבר.
אבל מבחינה תרבותית, מבחינה כללית,
זה שבמשך אלפי שנים בעם ישראל הקפידו על הדינים האלה,
הדבר הזה הולך ומחלחל.
הוא הולך ומכניס לאנשים את העדינות ואת התחושה הרגישה והמוסרית הזו,
שהנושא של אכילת בשר ושימוש בצרכים של בעלי חיים, זה לא אמור להיות.
וככה לאט לאט האנושות הולכת ומתעקנת.
והחזון הנבואי הגדול של תורת ישראל מדבר שיגיעו ימים אחרי שבני אדם יפתרו את הבעיות בינם לבין עצמם,
לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
אז גם נגיע למצב שיש שלום בין בני אדם לבעלי חיים.
כל החיים יתאדנו ויהפכו להיות פחות מלחמות,
פחות טורפים אחד את השני.
מלחמת הקיום,
ששוב, היא לא רק היום בין בני אדם לבעלי חיים, גם בינינו לבין עצמנו.
זה שהחזק שורד, התחרותיות,
כל המאבקים שאנחנו היום מלווים את העולם שלנו,
הם לאט-לאט ילכו ויתאדנו, ילכו וייעלמו.
ולעתיד לבוא, אומרים הנביאים, אריה כבקר יאכל תבן.
האריה, אך בעלי החיים הטורפים, הם יהפכו להיות יותר עדינים,
הם יאכלו צמחים.
ושיעשע יונק על חור פטם.
זאת אומרת, תינוק ישחק עם נחשים.
יהיה איזה מציאות, כל הפסוקים האלה, גם אם לא יתממשו בדיוק כמו הפשט שלהם, אבל הרעיון הוא
שנגיע למצב של שלום עולמי.
העולם לאט-לאט יתעלה ויגיע למצב של הרמוניה,
וכל כוח בעולם הזה, גם בני אדם, גם בעלי חיים,
ימצאו את מקומם הנכון,
ומהכל יחד
אנחנו נגיע אל הגאולה השלמה שבעזרת השם תבוא אלינו במהרה בימינו.
תודה לכם שהייתם עימנו גם הפעם.
ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
