מזל טוב, קיבלת הזמנה לחתונה.
בתיבת הדואר מצפה לך הזמנה לחתונה של בן דון שלישי מצד הסבתא.
אתה רק רואה את ההזמנה הזו, כבר מתחיל להיות לך. אתה יודע מה זה אומר.
זה אומר עכשיו לבזבז ערב שלם עם אנשים שאתה לא מכיר,
להיות במקום משעמם,
להיפרד מצ'ק של לפחות 500 שקל,
ובעיקר להיות בטקס חופה שלא מובן מה הוא אומר.
הרב עומד שם עם שני בני הזוג, קוראים מילים בארמית, שוברים כוס, נותנים טבעת.
מה כל הרעיון הזה של החופה?
אז זה מה שאנחנו הולכים לדבר עכשיו.
מה זה חופה וקידושין בעם ישראל?
נעבור לאט-לאט על טקס החופה,
כדי שבחתונה הבאה שתהיו,
תבינו על מה קורה.
אז בואו נתחיל.
דבר ראשון, חופה כהנחת מוצא זה משהו ציבורי.
מגיעים הרבה אנשים.
מוזר, לכאורה חופה,
חתונה,
זה משהו של שני בני הזוג, משהו אינטימי, משהו רומנטי.
למה צריך את כולם? למה צריך את הסבא והסבתא?
למה צריך את החברים והחברות,
כולם מגיעים לחופה.
אגב, שימו לב שזה לא רק בעם ישראל,
גם בחתונות, בכל התרבויות בעולם.
חתונה זה תמיד משהו חברתי.
הרעיון מאוד פשוט.
חתונה היא באמת לא רק עניין של שני בני הזוג.
חתונה היא למעשה ההמשך של שרשרת הדורות.
הזוג עכשיו בונה נדבך נוסף בשרשרת הנצחית של העולם, בשרשרת הנצחית של עם ישראל.
יש כזה ביטוי של חכמים.
כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.
ירושלים לא הכוונה רק לעיר ירושלים,
שבנויה מבחינה טכנית ונוסעת ברכבת הכלה,
אלא בנה אחת מחורבות ירושלים,
הוא בונה לבנה אחת מהנצח.
בונה לבנה אחת,
כמו שאמרנו,
מהשרשרת שהולכת לאט-לאט ומביאה ילדים לעולם וממשיכה את הקיום האנושי ואת הקיום של עם ישראל.
לכן, כשחתן וכלה מתחתנים,
גם אם הם לא רוצים.
כל החברה כולה באה לשמוח בשמחתם ולהגיד להם,
אנחנו מאמינים בכם,
אתם חוליה נוספת בתוך הבנייה של החברה.
אז חתונה היא תמיד כרוכה בהרבה מאוד אנשים.
מה קורה בחופה?
הטקס של החופה מחולק לכמה שלבים.
דבר ראשון צריך לדעת,
בחופה יש גם את השלב שנקרא אירוסין,
או בלשון חכמים קידושין,
וגם את השלב של הנישואין.
בימינו משתמשים הרבה פעמים בביטוי אירוסין על האירוע הראשון שהחתן והכלה החליטו להתחתן, ומאז הם מתכננים את החתונה.
זה נחמד, אבל אין לזה קשר למושג ההלכתי.
בימים עברו, האירוסין,
וגם היום זה מה שאנחנו עושים בחופה,
זה אותו מעמד שהחתן נותן את הטבעת לכלה ואומר, הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל. זה האירוסין בלשון חכמים, או הקידושין בלשונם.
פעם, בזמנים עברו, אחרי שהחתן היה נותן את הטבעת לכלה, הם היו נפרדים לכמה חודשים.
החתן היה הולך להכין את הבית, להכין את צורכי החתונה,
ואז היו נפגשים שוב והיה מכניס את הכלה לתוך ביתו.
היום עושים את זה בטקס אחד, שכולל בתוכו גם את הקידושין
וגם את הנישואין.
הקידושין זה נתינת הטבעת, ותכף נראה, הברכות, ברכה מסוימת.
לאחר מכן יש קריאת הכתובה,
שזה אמור להפריד בין הנישואין ובין הקידושין,
ולאחר מכן את שלב הנישואים, שזה שבע ברכות ובעצם הכניסה אל הבית.
אז בואו נתחיל לאט-לאט ונראה מה קורה.
דבר ראשון, החתן והכלה מגיעים כשהם מלווים באורים.
החתן מלווה באבות והכלה מלווה באימהות, משני הצדדים. הרעיון הוא, כמו שאמרנו קודם, החתן והכלה לא הולכים לבד.
הם חלק מהדורות, הם חלק מהמסורת, הם חלק מהדור הקודם שהולך
ומלווה את הזוג החדש לבניין הבית החדש שהוא הולך להקים פה בעם ישראל.
החופה, יש חלק מהמנהגים, שהיא נעשית תחת כיפת השמיים.
ביטוי לרעיון, כמו שנאמר לאברהם אבינו, והיה זרעך ככוכבי השמיים.
זאת אומרת שבני הזוג הללו ילכו ויופיעו יותר ויותר חיים לעולם כמו הכוכבים.
החופה זה ארבע מוטות שעליהם פרוס סוג של בד.
ביטוי לבית, משהו שחופה, לכן זה נקרא חופה.
משהו שעוטף את שני בני הזוג ליחידה אחת.
יש חלק מהמנהגים בעם ישראל שהחתן מביא טלית חדשה ביום החתונה,
ופורסים את הטלית מעל החתן והכלה.
הרעיון הוא אותו רעיון.
הטלית זה הבגד של הקדושה.
יש כזה ביטוי, הכניסיני תחת כנפיך. החתן והכלה נכנסים תחת הקדושה,
תחת כנפי השכונה,
השכינה, והולכים להקים בית חדש בישראל.
אז כפי שאמרנו,
החתן והכלה מגיעים מלווים בהורים, ההורים מחזיקים, שימו לב, נרות.
הרעיון של הנרות, פעם זה היה לפידים,
בגלל חשש שריפה זה הפך להיות נרות.
זכר למעמד הר סיני, ששם נאמר, במעמד הר סיני, שעם ישראל מקבל את התורה,
שהיה שם לפידים ואש. זאת אומרת,
המעמד של החופה הוא מעין מעמד הר סיני, הוא קבלה מחדש של התורה.
יש פה איזו נשמה חדשה שמופיעה אצל החתן והכלה.
החתן והכלה מגיעים, ואז הכלה מקיפה, שוב, לפי חלק מהמנהגים,
מקיפה
שבע פעמים
את החתן, מסובבת שבע פעמים את החתן. למה המספר שבע?
המספר שבע הוא תמיד מספר שמבטא בעם ישראל סוג של קדושה. נכון? יש לנו שבת, יום השביעי,
או כמו שנראה בחופה, יש שבע ברכות,
שבעת ימי פסח, שבעת ימי סוכות.
המספר שש, על פי המקובלים, בא לבטא את עולם הטבע.
יש שישה צדדים למציאות: ימין,
שמאל, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה.
הנקודה השביעית זה האמצע שבתוך כל המימדים.
זו הקדושה שנותנת את הערך אל הטבע.
החתן והכלה הולכים לבנות בית מלא קדושה,
בית שיביא חיים לעולם,
ולכן הכלה מסובבת שבע פעמים את החתן,
ואז מתייצבת לידו,
והרב, שהוא הנציג,
לצורך העניין, של הציבור, הנציג של החברה ששמחה בשמחת החתן והכלה,
הוא מתחיל את טקס הקידושין,
מה שמענו, טקס האירוסין.
איך זה מתחיל?
דבר ראשון, הרב מברך על היין, בורא פרי הגפן.
ברוך אתה ה' אלוקינו ערך העולם, בורא פרי הגפן.
כל האירועים הגדולים של עם ישראל הם על יין.
למה יין?
יין זה ביטוי לנוזל פנימי.
היין זה נוזל שגורם להתרוממות רוח, אם הוא כמובן במילון הנכון,
גורם להתרוממות רוח לאדם.
הענבים זה המציאות החיצונית, זה המעטפת החיצונית.
אנחנו מרסקים את המעטפת החיצונית ומוציאים את מה שיש בפנים.
נכנס יין, יצא סוד. לכן היין מלווה,
כפי שאמרנו, את כל האירועים הגדולים.
ברית מילה, נישואים, שבת, ליל הסדר, תמיד זה סביב היין.
הרב מברך על היין, כלומר,
אומר, יש כאן איזו מציאות פנימית, עולם פנימי שהולך ונחשף פה בחיבור החדש הזה בין החתן והכלה,
ואז הוא מברך את ברכת הקידושין.
הברכה הולכת ככה:
ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, אשר קידישנו מצוותיו וציוונו על האריות. זאת אומרת, ציווה שאנחנו נתרחק מאריות, אריות זה קשר נישואין בין קרובי משפחה שהוא אסור על פי התורה.
ואסר לנו את הארוסות, אסר לנו את הארוסות לאחרים, את הנשים של אנשים אחרים,
והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין.
ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.
כלומר, הברכה היא פשוטה.
הקשר בין החתן וההכלה,
במה הוא בא לידי ביטוי בייחודיות שלו?
בזה שהוא נפרד מקשרים אחרים.
החתן וההכלה הם נפרדים מקשרים אחרים,
נפרדים מאנשים אחרים, מנשים וגברים,
ומתייחדים לקשר אינטימי שיהיה שייך רק לשניהם.
זה כל הרעיון של ברית הנישואין.
המילה ברית, כמו שאומרים, ברית שלום.
כשאני כורת ברית שלום עם מישהו,
אני לא יכול לכרות ברית איתו ובמקביל עם האויב שלו.
אני כורת ברית עם אחד.
החתן והכלה כורתים ברית אחד עם השני,
הולכים ומקדישים אחד את השני, הולכים ומתקדשים אחד לשני,
שהם שייכים רק לשני ולא לאף אחד אחר,
וזה מה שיוצר את הקדושה.
ואז החתן נותן מטבע, פעם זה המטבע,
היום הוא נותן טבעת לכלה ואומר, הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל.
למה נותנים טבעת? פעם, כפי שאמרנו, זה היה מטבע.
החתן היה נותן מטבע לכלה, משהו ששווה פרוטה, זאת אומרת, משהו סמלי שיש לו ערך מינימלי,
כדי להראות שהקידושין, הקשר הנפלא הזה, הרומנטי הזה, בין החתן והכלה,
הוא צריך בסופו של דבר להיות גם עם חלות בעולם הזה. צריך להתממש במשהו קנייני ששייך פה לעולם הזה,
כי זה לא רק קשר אפלטוני מופשט שיכול מחר להיעלם,
אלא זה משהו יציב שיכול להתממש כאן בחיים האלה עם כל הסיבוכים שלהם. תכף נראה, זה גם הרעיון של הכתובה, שנדבר עליהם.
עם הזמן המטבע הפך להיות טבעת.
גם זה יותר אסתטי, וגם יש כאן איזה רעיון רוחני שהטבעת זה צורה עגולה. זאת אומרת, משהו שלם, משהו שהחתן והכלה מתאחדים למשהו אחד מושלם.
הטבעת ניתנת לכלה,
והחתן אומר, הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל. מה הרעיון של מקודשת?
אלה חושבים שמקודשת זה לשון קדושה, זה כמובן נכון,
אבל המקור של המילה מקודשת זה מהמילה הקדש.
הקדש, בזמן שבית המקדש היה קיים,
היו דברים מסוימים, חפצים מסוימים שהיו שייכים לבית המקדש,
ואסור היה לאף אחד להשתמש בהם. אלה חפצים ששייכים רק לקודש, רק לבית המקדש.
הביטוי, הרי את מקודשת לי, זה בעצם, הרי, כך אומרים חכמים,
הרי את אסורה על כל העולם כהקדש.
זאת אומרת, את, כל העולם לא יכול להיות איתך, והפוך.
אני לא יכול להיות עם אף אחת אחרת.
שנינו מקודשים, מיוחדים אחד לשני, כמו שאמרנו בברכת הקידושין, ברכת האירוסין,
וזה כמובן יוצר את הקדושה.
הרי את מקודשת לי, כפי שמקובל בדת משה וישראל.
זה שלב ראשון של החופה, שלב האירוסין, שלב הקידושין.
עכשיו מגיע השלב של קריאת הכתובה.
מה זה קריאת הכתובה?
קוראים סוג של חוזה משפטי
בין החתן והכלה.
מה החתן חייב לתת לכלה מבחינת צרכים כלכליים,
פרנסה,
ומה הכלה חייבת לתת לחתן גם יחסי גומלין אחד עם השני.
נראה מוזר, נכון? בחתונה,
כזה מצב יפה, הפעמונים מצלצלים, הציפורים מצייצות. עכשיו זה זמן לדבר על כסף, כמה כל אחד נותן לשני?
תשובה, כן.
כי הדברים בעולם, כמו שכולנו יודעים, הם לא רק באווירה רומנטית.
יש גם בסופו של דבר התמודדות עם היום-יום.
וביום-יום צריך לעגן את כל הרגשות הנפלאים, והחתן והכלה.
ברור שהם עכשיו מאוד אוהבים אחד את השני,
אבל בהמשך הזמן, כידוע, החיים הולכים ויש עליות וירידות. יש הרבה פיתולים. צריך שיהיה פה איזה עוגן ברור של הסכם משפטי.
מה כל אחד נותן לשני?
הדברים האלה
פעם לא היו.
באמת פעם לא הייתה כתובה בעם ישראל,
כי סמכו על הקשר הנפשי, הנשמתי הזה שילך ויחזיק. אבל עם הזמן ראו חכמים שבתים מתפרקים. בגלל שאין כתובה, אין חוזה משפטי, אין איזה רשת ביטחון,
אז אנשים מפרקים בתים בלי לחשוב יותר מדי.
עד שעמד אחד מחכמי ישראל בשם רבי שמעון בן שטח, אחד מהתנאים,
אחד מחכמי המשנה, והתקין שחייבים לתת כתובה. למה?
שלא יהיה קל בעיניו לגרשה.
שלא יהיה קל בעיני אנשים לפרק את הבית ולעשות גירושים.
לפני שאדם עכשיו מפרק את הבית, שיחשוב טוב טוב מה הוא הולך להפסים.
אז את הדבר הזה קוראים בזמן החופה.
קוראים את זה בשפה הארמית.
למה בשפה הארמית? כי השפה הארמית, בניגוד לשפה העברית,
היא שפה יותר סודית.
פחות מבינים אותה.
וקוראים על הנושא המשפטי הזה,
ראוי שהוא יישאר בכל זאת, למרות שקוראים אותו לפני כולם,
יישאר באופן קצת יותר אינטימי.
זה הכתובה.
הכתובה, אמרנו, מפרידה בין השלב של האירוסין והקידושין ובין השלב של הנישואין.
עכשיו מתחיל בעצם טקס הנישואין, השלב שבו החתן והכלה הופכים להיות גוף אחד.
זה מתחיל על ידי שבע ברכות.
מברכים
שבע ברכות שכל אחת מהן בונה נדבך נוסף בקשר בין בני הזוג.
הברכה הראשונה היא כמו תמיד ברכת היין.
ברוך אתה ה' אלוהיך עולם, בורא פרי הגפן.
ברכה שנייה, זו הברכה הבאה.
ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו.
ביום שהאדם מתחתן,
שיש לו כאלה רגשות נפלאים ואדירים בנפש,
צריך להזכיר לו,
כל הדברים פה הם לכבודו של השם יתברך, לא להתבלבל. הבית הזה שהולך להיבנות זה לא סתם בית, זה לא רק קשר רומנטי, מיני-זוגי.
יש כאן משהו גדול יותר.
יש כאן את הכבוד של השם,
את השלמות האלוהית שהולכת ומופיעה בעולם דרך בין בני הזוג.
ממשיכה הברכה השנייה,
ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם.
זו הברכה השנייה.
איך אמרנו שהכל זה בשביל הקב"ה, לכבודו של השם?
איך הקב"ה מופיע את כבודו, איך הקב"ה מתגלה בעולם,
הוא מתגלה בצורה הדרגתית,
על ידי כמה מימדים.
יש מימד הדומם,
מימד הצומח, מימד החי,
ויש את המימד של בני האדם. בני האדם, אומרים חכמים, זה נזר הבריאה.
האדם זה הייצור המרכזי שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם,
שהוא אמור לתקן את העולם כולו.
זה האדם, זה הייצור עם הבחירה,
עם הבחירה החופשית, המוסריות.
בן האדם הוא זה שמתקן את העולם. הקדוש ברוך הוא יצר את האדם בשביל שיתקן את העולם, והחתונה הזו זה חלק מאוד משמעותי מיצירת האדם,
שתוכל להביא את הכבוד האלוהי לעולם.
איך האדם יתקן את העולם? הנה מגיעה הברכה הנוספת.
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו,
בצלם דמות תבניתו,
והתקין לו ממנו בניין עדי עד,
ברוך אתה ה' יוצר האדם.
היצירה של האדם היא לא רק אדם פרטי,
הקב"ה התקין מהאדם בניין עדי עד.
הקדוש ברוך הוא התקין מהאדם יכולת לבנות בתים. לא רק להישאר בחיים שלו,
אלא ליצור המשכיות של הדורות.
זה הרעיון של הנישואים.
ישנו ביטוי שמופיע אצל חכמי הקבלה,
שהאדם וחווה,
בדרך כלל אנשים מבינים את פרשת בראשית, שכתוב נברא האדם הראשון, ואז באיזה שלב כתוב שהקדוש ברוך הוא הפיל תרדמה על האדם, לקח אחת מהעצלעות שלו,
וממנה נוצרה אישה. אני לא רוצה להיכנס, אתם מבינים, לבד,
שזה לא רק בהבנה של פשט הדברים, יש כאן רעיונות רוחניים.
ועל פי חכמי הקבלה,
איך מבינים את הרעיון הזה שהאישה נבראה מהצלע של האדם? הם מסבירים את זה אחרת.
הם אומרים, בתחילה נבראו האדם וחווה, הזכר והנקבה, נבראו בצורה שלמה,
בתור גוף שלם.
אלא מה?
הם היו מחוברים זה לזה מאחור.
חיבור אחורי.
זה שכתוב שהקדוש ברוך הוא לקח צלע מהאדם וממנו נבראה האישה,
לא הכוונה היא צלע כמו שאנחנו מבינים,
אלא מהצלע, מנקודת החיבור האחורית בין הזכר והנקבה,
הוא הפריד אותה.
קוראים לזה בלשון המקובלים נסירה.
הייתה פה נסירה בין הזכר והנקבה שהיו מחוברים בצלע גב אל גב,
ועכשיו כל התהליך זה שהם ייפגשו שוב, יתחברו שוב,
ועל הפעם פנים אל פנים.
במילים אחרות, יש איזה קשר טבעי זורם בין הזכר והנקבה,
מה שבא לידי ביטוי בחיבור גב אל גב,
משהו שמגיע באופן אינסטינקטיבי, שהזכר והנקבה נמשכים אחד לשני,
אבל עכשיו התהליך של הבנייה זה שהקשר הזה לא יישאר רק ברמה הלא-בכירית, רק ברמה האינסטינקטיבית,
אלא קשר שיבוא גם פנים אל פנים, מתוך מודעות ועקרה.
וזה הרעיון של הנישואין.
להתקין בנייה נא די עד זה להיפגש שוב הזכר והנקבה, להיפגש שוב הגבר והאישה,
אבל הפעם מתור בחירה חופשית, ממילא זה קשר שעל גבי הקשר הקודם, שהוא היה טבעי וזורם,
קשר ברמה בה הרבה יותר גבוהה.
זה מה שקורה בזמן הנישואים, ועל זה אנחנו מברכים שהקדוש ברוך הוא בונה בניין עדי עד מתוך האדם.
ואז ממשיכה החופה ומגיעים לברכה נוספת.
סוס תסיס ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה,
ברוך אתה השם משמח ציון בבניה.
סוס תסיס ותגל העכרה. העכרה זה האומה הישראלית, כנסת ישראל, עם ישראל.
עכשיו, בזמן שעם ישראל בגלות,
כן, אנחנו רואים לפני הרבה שנים,
עם ישראל, האומה הישראלית היא כביכול עכרה, היא לא מולידה ילדים, היא נמצאת בחורבן, היא נמצאת בשממה. אנחנו אומרים,
עכשיו לא, עכשיו שנבנה בית בישראל, שחתן וכלה בעם ישראל בונים בית,
זה גורם לעכרה לעם ישראל ללכת ולשמוח.
סוס תסיס ותגיע להכרה. הנה, תראי ההכרה, תראי כנסת ישראל, תראי האומה הישראלית.
יש פה משהו שממשיך אותך.
בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
הבנים שלך מתקבצים חזרה אלייך. עם ישראל חוזר לארצו ומקים פה בתים ומביא את ההמשכיות של הדורות של עם ישראל.
ממשיכה הברכה,
ברכה נוספת, הברכה השישית.
שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.
ברוך אתה השם משמח החתן והכלה.
אנחנו פונים לקדוש ברוך הוא ואומרים, שמח תשמח רעים אהובים.
אהובים, בה"א הידיעה,
את הרעים, את החתן והכלה, שהם עכשיו רעים אהובים. הם מחוברים באהבה אחד לשני.
שמח תשמח אותם כשמחך יצירך בגן עדן מכרם. כמו שאמרנו,
אדם וחווה,
הזכר והנקבה הראשוניים של העולם, שהיו מחוברים בגן עדן, שהיו שייכים אחד לשני,
ככה תחבר גם את שני בני הזוג האלה ותופיע את הקדושה דרכם.
ואז אנחנו מסיימים בברכה האחרונה.
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה,
חתן וכלה,
גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות.
כל הגוונים של השמחה,
כל הגוונים של העושר,
כולם יופיעו בבית הזה שהולך להיבנות.
מהרה השם אלוקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה,
קול חתן וקול כלה.
בזמן הגלות אומר הנביא,
השבתי מירושלים קול ששון וקול שמחה.
אין שמחה בעם ישראל, אין כביכול עתיד לעם ישראל.
אבל עכשיו,
כשהבית הזה נבנה, ותזכרו,
חופות היו בעם ישראל לאורך כל הדורות, גם בתקופות האפלות ביותר,
שעם ישראל היה רדוף,
והסתתר וסבל,
תמיד בטקס החופה והקידושין זכרו את זה,
שהקדוש ברוך הוא עוד יישמע בערי יהודה, לשון עתיד, עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה.
עם ישראל ימשיך להיבנות למרות הכול, ולעתיד עוד נראה, כמו שאנחנו זוכים לראות בדור שלנו,
איך הששון והשמחה חוזרים לעם ישראל. ממשיכה הברכה:
מהרה השם אלוקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה,
כל חתן וכל כלה,
כל מצעלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם.
האושר, השמחה, תשוב לירושלים,
ישוב לעם ישראל.
ברוך אתה השם, משמח החתן עם הכלה.
זה הברכות.
בסוף הברכות אנחנו עושים דבר נוסף,
שוברים את הכוס. יש אגב כאלה שעושים את זה לפני הברכות, אבל רוב המנהגים לעשות את זה לאחר הברכות.
לוקחים כלי שלם, כוס, שוברים אותה, והחתן אומר,
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.
תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי,
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
זה השיא של החתונה.
בזמן האושר הכי גדול של האדם,
באופן פרטי, האדם מתחתן,
הוא זוכר את ירושלים.
שובר כוס, זאת אומרת, ביטוי למשהו שלם שנשבר. השמחה שלנו היא עדיין שבורה, היא עדיין לא שלמה.
כל עוד ירושלים לא בנויה,
כל עוד עם ישראל לא הגיע לגאולה השלמה,
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי,
על העיקר של שמחתי,
כל השמחה שלנו היא תלויה בירושלים.
כל העושר הפרטי שלנו הוא תלוי בתוך התהליך הגדול הזה, שבני הזוג לא מתכנסים רק בתוך עצמם,
אלא הם חלק מתהליך גדול שהולך ובונה את הנצח, הולך ובונה דברים גדולים להם, לעצמם, לעם ישראל ולעולם כולו.
אז זה טקס החופה.
פעם ראש שאתם עומדים ושומעים רעש בצדדים וחושבים על הצ'ק שהפסדתם על הערב הזה והאוכל בבופה לא משהו,
תזכרו גם את הדברים האלה.
כי בחופה הזו, מהחופות הללו, נבנה עם ישראל וגם כל אחד מאיתנו. אז שיהיה בעזרת השם במזל טוב וניפגש בפעמים הבאות.
