שלום לכם הצופים בבית, היום בפינה שלנו על מושגים ביהדות הייתי רוצה לדבר על מושג,
ליתר דיוק הרבה מושגים שאפשר לקרוא להם החגים בעם ישראל, המועדים בעם ישראל.
בעם ישראל יש הרבה מאוד חגים, כולנו יודעים את זה. חג זה אומר ארוחות משפחתיות, לפעמים קצת מעיקות,
חג זה אומר הרבה אוכל,
חג זה אומר הרבה תפילות,
אבל יש עוד משהו בחגים.
יש משמעות רוחנית מאוד מאוד עמוקה לחגים, ולא סתם לחגים בעם ישראל,
אלא לסדר שבו החגים מופיעים בעם ישראל.
המילה שנה בעברית היא מלשון שינוי.
המילה חודש היא מלשון חידוש.
החודשים והשנים שעוברים עלינו הם לא סתם.
הם באים ליצור התחדשות ושינוי אצלנו באישיות.
והחגים הם מובנים באופן מאוד מאוד מדורג בלוח השנה היהודי,
על מנת ליצור אצל האדם קומה אחרי קומה עיצוב מחדש של האישיות שלו.
אז בואו נתחיל.
יש לנו מסלול ארוך לפנינו. בואו נתחיל מהראשון.
החודש הראשון בלוח השנה היהודי הוא ניסן, לא תשרי, אלא ניסן.
אחד בניסן זה ראש השנה, ככה אומרים חכמים, למלכי ישראל.
מה קורה לנו בחודש ניסן?
בחודש ניסן, לשנות חג הפסח,
נולד עם ישראל בעולם. עם ישראל יוצא ממצרים.
צריך להבין מה המשמעות של יציאת מצרים להיסטוריה של עם ישראל. היציאה ממצרים זה לא רק קבוצה של עבדים שיוצאת מאיזה מיקום גיאוגרפי שנקרא מצרים לפני 3,000 או 4,000 שנה,
ליציאה ממצרים יש כאן משמעות, ככה מסבירים חכמים,
ליציאה מהמיצרים, היציאה מהמגבלות.
מצרים זה הביטוי לעולם האלילי בצורה הכי מסואבת שלו,
שקיעה בעבדות מאוד מאוד קשה, לא רק פיזית,
אלא עבדות תרבותית,
עבדות שישקה את האדם בצדדים הכי גסים של החיים.
עם ישראל יוצא ממצרים זה בעצם רצון להגיד, עם ישראל יוצא מהמגבלות.
עם ישראל, פעם ראשונה בהיסטוריה,
עם הולך ומשתחרר מהמגבלות של העולם הזה,
מהמגבלות של העולם האלילי.
לא סתם חודש פסח,
חודש ניסן וחג הפסח,
הם חלים דווקא בחודש האביב,
בזמן האביב.
יש אפילו מערך שלם בלוח השנה היהודי שלפעמים מוסיפים חודש, מה שנקרא שנה מעוברת,
מוסיפים חודש לשנה היהודית מדי פעם,
על מנת באמת שחג הפסח יופיע בתיאום עם האביב, כי זה הרעיון של יציאת מצרים, זה הרעיון של הפסח.
האביביות, הפריחה, להוציא את הכוחות מהכוח אל הפועל.
במצרים היינו שקועים בעבדות. לא סתם הסמל המצרי,
בעל החיים שסימל את המצריים, זה היה השה, הטלה.
בעל חיים שמבטא משהו טבעי, מאוד גולמי.
עם ישראל, הוא זובח את השה, הוא מנצח את הטבע.
גם אגב, הסימון הגרפי של האל המצרי,
לפחות אחד מהם,
זה היה עיגול.
משהו שסגור בתוך העולם הזה. מעגליות, שאי אפשר לפרוץ אותו.
הסימון הגרפי של עם ישראל כידוע זה מגן דוד.
מגן דוד זה משולש שעולה מלמטה כלפי מעלה ונענה ממשולש מלמעלה כלפי מטה.
מה זה הכוונה?
מסביר המדרש: פיתחו לי פתח
כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח
כפתחו של עולם. במילים אחרות אנחנו פורצים, עם ישראל פורץ את המעגליות של הטבע מלמטה כלפי מעלה, כלפי ריבונו של עולם,
ונענה משפע על ידי ריבונו של עולם.
זה אגב הסיבה של מגן דוד ולא מה שמופיע בספר צופן דה וינצ'י למי שקרא.
סגור סוגריים.
בואו נחזור אלינו
אל הסבב המועדים.
חג הפסח, יצאנו לחירות.
בכל דור ודור, אומרים חכמים, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור אדם לוקח יציאת מצרים ויוצא מהמגבלות, מהכישלונות,
מהחסרונות שלו ופורץ הלאה.
אבל יציאת מצרים היא רק שלב ראשון ביציאה לחירות.
אנחנו נעשים בני חורים בהיסטוריה של עם ישראל מבחינה גופנית. זהו, אנחנו כבר לא עבדים.
אבל עוד צד צריך להשתחרר בעם ישראל.
הצד של התודעה, הצד של הרוח.
ולכן במוצאי חג הפסח, בבית המקדש,
הכוהן לוקח את העומר,
עומר זה ערימת שעורים,
עומר זה מידה של שעורים,
ומניף אותו כלפי מעלה.
מה הרעיון? אומרים חכמים, שעורים זה מאכל בהמה, האוכל של הבהמות.
אנחנו לוקחים את הצדדים הבהמיים שהשתחררנו אצלם במצרים ומניפים אותם הלאה. הולכים ומתרוממים גם למדרגות רוחניות.
לכן נכנסים מיד בצאת הפסח למסלול של 49 ימים שמוכנים ספירת העומר.
ספירת העומר, יום אחרי יום אנחנו הולכים ומתקדמים.
ויש שלבים שם, על פי תורת הסוד יש ימים שהם שייכים להוד, תפארת, גבורה, מלכות,
כל מיני קודים שמבטאים התקדמות מבחינה רוחנית,
הולכים ומתקדמים עד שמגיעים לוו בסיוון, שזה חג השבועות.
בחג השבועות, אם פסח זה היה היציאה של הגוף של עם ישראל לחירות,
בחג השבועות אנחנו מקבלים את התורה.
זה היום שבו קיבלנו את התורה מהשמיים,
אנחנו יוצאים לחירות מבחינה תודעתית ורוחנית.
לכן בבית המקדש בחג השבועות היו מקריבים את שתי הלחם.
היו מביאים קורבן, שני לחמים,
אומרים חכמים, הלחמים האלה היו עשויים מחיתים.
בניגוד לסעורים, שזה מאכל בהמה,
חיתים זה משהו מובחר יותר. זה מאכל אדם, כפי שמגדירים זאת חז"ל.
במילים אחרות,
אנחנו מתרוממים מהמדרגה הבהמית אל המדרגה האנושית.
אנחנו הופכים להיות יותר אציליים ויותר רוחניים.
בתווך
בין חודש ניסן לבין חודש סיוון, בין היציאה של הגוף הישראלי לחירות לבין היציאה של הרוח הישראלית לחירות,
יש לנו בתווך את חודש אייר.
חודש אייר במבט ראשון הוא נראה חודש שומם מחגים, שרק נמצא בין שני החודשים הגדולים של עם ישראל.
אבל מעניין,
בעלי תורת הסוד המקובלים אמרו כבר לפני מאות שנים שבחודש אייר גנוז גם הקדושה של חודש ניסן וגם הקדושה של חודש איוון.
גם הצדדים הלאומיים וגם הצדדים הרוחניים.
והדברים האלה,
שנשמעו פעם כמשהו לא מובן, זכינו בדור שלנו לראות את זה בפועל.
הוקבע בחודש אייר שני חגים.
חג אחד זה יום העצמאות.
עם ישראל כאן בדור האחרון בונה את התשתית החומרית הלאומית של מדינת ישראל, של חזרת עם ישראל לארצו.
ויום ירושלים,
שבו אנחנו בונים קומה נוספת של קומה רוחנית של הקודש, שזה מקביל לחג השבועות.
שוב, בהערת סוגריים, קוריוז מעניין,
יש ספר נפלא שנקרא "מדרש שלמה",
שכתב אותו רבי שלמה ריבלין,
אחד מהתלמידים הגדולים
שמבית המדרש של הגאון מווילנה,
אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים. והוא כתב ספר לפני 150 שנה, שהוא כותב שם במילים הבאות,
שיש מסורת מהגאון מווילנה,
יש מסורת מאותו תלמיד חכם חשוב,
שישנם שני ימים שהם מיוחדים לבניין הארץ.
והוא מונה את הימים האלה. הוא אומר, הימים האלה זה כ"א לעומר, יום ה-20 לספירת העומר,
ויום המ"ב לעומר, יום ה-42 לספירת העומר.
שזה כ' לעומר זה ה' אייר,
ומ"ב לעומר זה כז' אייר, היום שבו התחילה המערכה לירושלים.
זאת אומרת, בעם ישראל מדורי דורות היה ידוע שיש בחודש אייר, ובעיקר בשני הימים הללו,
פוטנציאל לבניין ארץ ישראל.
טוב,
אבל בואו נחזור למהלך שלנו.
יש לנו את שלושת החודשים הראשונים של השנה היהודית,
מניסן, אייר, סיוון.
זה הרבעון הראשון של השנה.
ברבעון הזה אנחנו מכריזים מה המטרה שלנו,
מה השאיפה שלנו.
שאיפה שלנו, של עם ישראל ושל כל אדם ברמה הפרטית,
זה לחבר בין קודש לחול, בין חומר לרוח,
לחבר בין המימדים הארציים למימדים הרוחניים.
אבל כמו כל אידיאל גדול, כמו כל חזון גדול,
גם ברמה האישית שלנו, אנחנו יודעים את זה, יש לנו שאיפות גדולות, חלומות גדולים.
אחרי זה, כשמתחילים ליישם את זה במציאות, כשמתחילים להופיע את זה בחיים,
יש התנפצות, יש משבר, יש כישלון,
הדברים נתקלים בקשיים של המציאות.
וגם פה זה לא יוצא מהכלל.
אחרי שהכרזנו על השאיפה הגדולה שלנו לקדש את החיים ולחבר בין חומר לרוח ולצאת ממצרים ולקבל את התורה,
כשעם ישראל מתחיל לממש את זה בהיסטוריה שלו,
מגיעים חודשים תמוז ואב,
חודשי החורבן.
כל הצרות של עם ישראל במהלך הדורות התנקזו אליי החודשים הללו. גם חורבן בית ראשון, גם חורבן בית שני.
כי שוב, להוריד את הדברים הגדולים למציאות,
יש הרבה מאוד משברים.
וצריך לזכור את זה גם ברמה האישית,
שאנחנו רוצים דברים גדולים,
לא להיבהל מזה שיש משברים. המשברים באיזשהו מקום זה משהו הכרחי.
ולכן אנחנו צולחים גם את חודשים תמוז ואב.
כל יהודי כל שנה עובר גם את החודשים הללו,
מצליח להחזיק עמדה גם במשברים ומגיע אל החודש השישי, חודש אלול.
חודש אלול, כפי שאמרנו, זה החודש השישי על פי הספירה היהודית.
המספר 6, ככה מסבירים בקבלה,
זה מספר שבא לבטא את המימדים של עולם הטבע.
על פי תורת הסוד של עם ישראל,
יש שישה מימדים למציאות.
ימין, שמאל,
קדימה, אחורה, למעלה ולמטה.
שישה מימדים.
במילים אחרות, בחודש אלול, שזה החודש השישי, אנחנו לוקחים את המימדים של עולם הטבע ומתחילים לקדש ולתאר אותם.
להכין אותם לקראת החודש השביעי, שתכף נראה מה עניינו.
זה חודש תשרי.
חודש אלול זה חודש הרחמים והסליחות.
החודש שבו מתחילים להגיד סליחות, הספרדים אומרים את זה כל החודש,
לפי האשכנזים אומרים רק שבוע לפני ראש השנה,
כי האשכנזים כידוע יש להם פחות חטאים,
לכן הם לא עושים את הסליחות.
אבל, אני צוחק כמובן,
הרעיון הזה של חודש אלול זה ללכת ולהתכונן יותר ויותר לקראת ראש השנה. יש כזה ביטוי בחסידות, המלך בשדה.
המלך בשדה, כלומר הקדוש ברוך הוא כביכול נגיש יותר,
הוא נמצא פה אצלנו בשדה, יש לנו יותר אפשרות להתקרב אל הקדושה.
במשך החודש הזה אנחנו מכינים את עצמנו,
ומגיעים לחודש תשרי.
חודש תשרי זה החודש השביעי, ואם תרצו זה השיא של השנה היהודית.
אם אמרנו שהמספר 6 הוא בא לבטא את עולם הטבע,
המספר 7 בא לבטא את הקדושה שבטבע,
את הנקודה האמצעית שנמצאת בתוך ששת המימדים,
מה שנותן את הערך לכל המימדים.
אם תרצו, השבת שנותנת את הערך לכל ששת ימי המעשה.
החודש השביעי, חודש תשרי,
אנחנו הולכים ולוקחים את כל הרעיונות הגדולים שדיברנו עליהם עד עכשיו, ביציאה ממצרים וקבלת התורה,
ועברנו את חודשי החורבן, והכנו את עצמנו וקידשנו את עצמנו,
ואנחנו מגיעים
אל החודש שבו אנחנו מקדשים את המציאות,
חודש תשרי.
חודש תשרי
הוא חג שבו מרוכזים, הוא חודש שבו מרוכזים רוב החגים של עם ישראל.
יש לנו בחודש תשרי 22 יום שבהם אנחנו פותחים את חודש תשרי. 22 יום,
עשרת ימי תשובה שמתחילים בראש השנה ונתחמים ביום הכיפורים,
ארבעה ימים שבין יום הכיפורים לסוכות,
פלוס שבעת ימי סוכות, פלוס יום אחד אחד אחרון בסוף, שזה שמיני עצרת, חג שמחת תורה,
בסך הכל 22 יום.
22 יום, אומרים חכמים, זה כנגד כ"ב האותיות באל"ף ב"ת העברי.
כמו שהאל"ף-ב"ת אותיות,
אנחנו בונים מהם אינסוף צירופי מילים, ולמעשה כל החיים שלנו הם בנויים מתוך
הצירוף הזה של האותיות של א' ב' העברי,
ככה גם ה-22 יום הללו, אפשר לבנות מהם אין סוף צירופי חיים.
כל השנה כולה,
כל מה שיהיה לנו כל השנה כולה,
הוא הולך ונבנה מתוך ה-22 יום הללו.
איך ה-22 יום הללו בנויים?
דבר ראשון, אנחנו פותחים בראש השנה.
ראש השנה זה יומיים,
על פי המסורת היהודית,
באל"ף בתשרי,
נברא האדם הראשון.
אני לא נכנס כאן למשמעות ההיסטורית,
הפיזיקלית,
מתי נברא האדם.
קשה לנו לדעת את הדברים האלה.
מה שחז"ל מתכוונים להגיד לנו פה, שיש כאן איזושהי משמעות ערכית.
העולם נברא. לעולם הזה יש בורא,
פעילים אחרות,
יש מטרה עבורה, העולם הזה קיים.
העולם הזה הוא לא הפקר.
זה מה שכל יהודי מכריז בראש השנה.
יש לעולם הזה אלוהים.
יש לעולם הזה איזשהו כיוון שמוביל אותנו. יש לעולם הזה ראשית, יש לו התחלה,
ואם יש לו ראשית, זה אומר גם שיש לו אחרית.
יש לו איזה כיוון.
ולכן התפילות בראש השנה, מי שיסתכל, הן עסוקות אך ורק בדבר אחד,
בהמלכת השם בעולם.
התפילות הן וידע כל פעול כי אתה פעלתו,
ויבין כל יצור כי אתה יצרתו,
ויאמר כל אשר נשמה באפו,
השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משנה.
יומיים של ראש השנה יש להם מטרה אחת,
לפתוח את האדם לקראת ההכרה הזו שיש מלך לעולם.
קח את החיים שלך ותכווין אותם לאור המטרה הגדולה של העולם,
שזה המלאכת השם.
ולכן גם המצווה העיקרית בראש השנה היא כידוע שופר.
שופר,
מה המשמעות שלו? שופר זה משהו שלוקחים מהטבע,
לוקחים קרן מאייל,
זה בעל חיים עציני שמדלג על ההרים,
מקפץ על הגבעות,
משהו שמתקדם, אבל לא בצורה גסה ומסיבית, אלא בצורה עדינה וכלילה.
לוקחים ממנו את הקרן,
משהו טבעי. זה לא חצוצרה, זה לא מלאכותי,
זה לא מעשה ידי אדם, זה משהו ששייך אל המציאות האלוהית הטבעית.
ותוקעים תקיעה.
התקיעה זה קול בלי מילים.
עוד בלי הסיבוכים שלנו, עוד בלי הצדדים האנושיים שהכנסנו, לא.
אנחנו קוראים
תקיעה אחת שמחזירה אותנו אל המקור, אל הטהרה.
אדם בראש השנה חוזר אל נקודת ההתחלה של הכול.
אלא מלאכת השם לזה שיש הקדוש ברוך הוא בעולם, לזה שיש מטרה לעולם.
זה ראש השנה.
לאחר ראש השנה אנחנו נכנסים לתהליך של שבעת ימי תשובה עד יום הכיפורים,
שבהם אנחנו הולכים לאט לאט ומתקנים את כל מה שהיה כל השנה כולה.
חודש אילול זה היה גם סוג מסוים של הכנה,
אבל שבעת ימי תשובה
הם מקצה שיפורים.
כל יום בשבעת ימי תשובה זה כנגד כל הימים שהיו כל השנה.
יום ראשון של עשרת ימי תשובה כנגד כל ימי ראשון של השנה כולה.
יום שני של עשרת ימי תשובה כנגד כל ימי שני.
שבת תשובה היא כנגד כל השבתות.
אנחנו מכינים את עצמנו ומגיעים בסוף התהליך ליום הכיפורים.
יום הכיפורים,
אם בראש השנה המלכנו את השם, עסקנו בדברים הגדולים,
יום הכיפורים זה הירידה אליך, האדם הפרטי.
נכון שהקדוש ברוך הוא מלך,
אבל השאלה היא איפה אתה נמצא בתוך התהליך הזה?
כיפורים, יום הכיפורים, לשון רבים, הרבה כיפורים.
כל אחד, כל אדם פרטי, הולך ומתחבר אל התהליך הגדול הזה ומכפר על נפשו, הולך ומתקן את עצמו.
לכן יום הכיפורים פותח בתפילה כל נדרי.
כל נדרי, כולם נמצאים על זה בכנסת, הרבה מתרגשים כשהם שומעים את המנגינה של כל נדרי.
במה עוסקת תפילת כל נדרי?
כל נדרי עוסקת בעטרה של כל השבועות, הנדרים,
כל ההתחייבויות שהיו לנו מהשנה הקודמת.
אדם פותח דף חדש,
הוא מתיר את כל הקשרים השליליים שקשרו אותו לשנה הקודמת,
ופותח עכשיו
דף שאיתו יוכל לכתוב את החיים שלו בשנה החדשה.
יום הכיפורים אנחנו מטענים בחמישה עינויים,
אכילה ושתייה,
רחיצה, אנחנו לא אוכלים, לא שותים, לא מתרחצים,
לא סחים בשמן, לא בורחים את עצמנו בשמן.
זה היה פעם סוג של עידון מסוים שעשו לגוף.
יש איסור תשמיש אמיתה,
יש איסור נעילת הסטנדרט, זאת אומרת לא נועלים מנעלים של אור, אלא מחליפים לנעליים שהם לא מאור, הם מבד או מסוג כזה.
מה הרעיון? הרעיון שלוקחים את כל הקומות של האישיות,
החל מהבסיסיות ביותר.
אכילה ושתייה זה צורכי החיים הבסיסיים ביותר.
המשך הלאה לרחיצה ושיחה,
שזה כבר ביטוי למותרות,
למשהו שקצת מרחיב את החיים.
תשמיש המיטה, גם הנקודה הרגישה ביותר בחיי האדם, היצר המיני,
גם היא מתקדשת.
נעילת הסנדל,
נעילת הסנדל,
הסנדל הוא נמצא על העקב.
העקב זה ביטוי לקומה הכי תחתונה של האדם.
נקודת הממשק בין האדם לבין הקרקע.
סנדל של אור, אור זה משהו גס, משהו מחוספס.
כשאנחנו משילים מעלינו את הסנדל של האור,
זה בעצם רעיון לבוא ולהגיד שאנחנו משילים מעלינו את החומריות,
משילים מעלינו את הגסות,
גם מהצדדים הכי נמוכים של האישיות,
גם אותה אנחנו מתארים.
לכן משה רבנו, שנמצא
במעמד הסנה,
שיש מולו סנה בוער שאיננו עוקל,
הוא שומע את הקדוש ברוך הוא שאומר לו,
של נעליך מעל רגליך,
תשיל מעליך את הצדדים החומריים.
כל קומות האישיות הולכות ומתקדשות.
לא שיש לנו משהו נגד אכילה, שתייה, רחיצה,
לא.
אין לנו שום דבר נגד כל צורכי החיים. אבל יום אחד בשנה אנחנו נזכרים מה המקור של הכל. המקור של הכל זה המימד הרוחני, העולם הרוחני.
אנחנו מתנזרים מכל הדברים הללו כדי להזכיר לנו מה ייתן לנו את הכוח לכל השנה כולה ללכת ולחיות במלוא השמחה ובמלוא העוצמה.
מה שייתן לנו את הכוח זה הקדושה, זה העולם הרוחני.
סיימנו את יום הכיפורים ואנחנו יוצאים לחג הסוג.
על פי ההלכה, במוצאי יום הכיפורים יהודי אמור כבר לקחת יתד לסוכה פטיש ולהתחיל לבנות את הסוכה.
מה זה חג הסוכות?
אם ראש השנה זה היה המלאכת השם,
אם זה יום כיפור זה הייתה ירידה אל הפרטים והתיקון של כל אחד, בקשת הסליחה,
אנחנו מתוודים על החטאים שלנו,
אדם עוד יכול לטעות ולחשוב שהמטרה שלנו היא להישאר בבית כנסת, שהמטרה שלנו היא להישאר פרושים מהחיים,
כמו שעשינו בראש השנה ויום הכיפורים.
תשובה לא.
אנחנו יוצאים אל הסוכות.
מה זה סוכה?
סוכה זה משהו טבעי.
כל הרעיון של סוכה זה לצאת אל הטבע בבית שהוא לא בית,
משהו שהוא ארעי.
כל ההלכות של בניית סוכה זה הרעיון שלה.
להשאיר אותנו באיזו מציאות מצד אחד לא בבית הווירטואלי שלנו, לא שאנחנו מנותקים מעולם הטבע,
לצאת קצת, לחוש את המציאות, להתחבר אל עולמו של הקדוש ברוך הוא.
חג הסוכות זה חג האסיף,
זה החג שבו אוספים את התבואה אל הבית, שוב,
מחברים את כל המימדים של העולם אל האדם.
בחג הסוכות אנחנו לוקחים ארבעת המינים,
ארבעה סוגי צמחים, שכל אחד הוא כנגד זווית אחרת.
אחד יש לו טעם וריח,
אחד יש לו רק ריח,
אחד יש לו רק טעם,
אחד גדל על מים, אחד לא על מים,
אחד לאורך, אחד לרוחב.
לוקחים את כל סוגי הצמיחה ומאגדים אותם באגודה אחת,
ואת האגודה הזו מניעים לשישה כיוונים.
אחרי שמברכים על ארבעת המינים, על הגולב,
אנחנו הולכים ומניפים אותם לשישה כיוונים.
מקדשים את כל המרחבים של העולם,
מחברים אותם אל הקדושה,
ולכן גם בחג הסוכות,
בבית המקדש, היו מקריבים שבעים פרים.
מסבירים חכמים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.
לא ניכנס בדיוק מה המשמעות של המספר שבעים, אבל הרעיון הוא,
אנחנו הולכים, וכל העולם כולו הולך ומתברך מתוך בית המקדש.
לאחר שעברנו את חג סוכות,
יש עוד יום אחד בחגים,
שמיני עצרת.
היום השמיני של חג הסוכות זה היום השמיני, עצרת
זה התכנסות.
אומר המדרש, ככה אומרים חכמים, אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל,
עשו לי סעודה קטנה שאהנה מכם.
לפני שאתם יוצאים לימי השגרה,
לפני שאתם יוצאים לימי החול,
יום אחרון,
סעודה קטנה שלי ושלכם.
ולכן היום הזה, היום האחרון, זה היום שגם מוקבע בעם ישראל במהלך הדורות
לחג שמחת תורה.
התקבע בעם ישראל שהסבב שאנחנו קוראים בפרשיות השבוע חמישה חומשי תורה,
הוא הולך ומסתיים בשמחת תורה.
הרעיון הוא להזכיר לנו שכל התהליך הגדול הזה שעברנו אותו, ולאן שאנחנו הולכים עכשיו, אל ימי השגרה, אל ימי החורף,
הכל מתחיל מהתורה.
הכל מתחיל מהקשר האינטימי שיש בינינו לבין ריבונו של עולם.
כאן למעשה מסתיימים החגים של עם ישראל, בחודש תשרי.
החגים בעם ישראל,
שלושת הרגלים,
מניסן עד תשרי, פסח, שבועות, חג הסוכות, באמצע ראש השנה ויום הכיפורים,
הם כולם מרוכזים בימי הקיץ, שהשמש זורחת בעולם, שיש אור,
אנחנו מתמלאים באורה,
ועכשיו יש לנו את הכוח לימי החורף הארוכים.
במהלך ההיסטוריה של עם ישראל,
גם כל מיני מאורעות שבעבורם הוקבעו חגים מדה רבנן, על פי חכמים,
שזה חג חנוכה וחג פורים.
צריך כמובן להבין מה המשמעות שלהם,
אבל מהתורה החגים מרוכזים בקיץ.
וזה נותן לנו את הכוח ללכת לימי החורף, להיכנס לשגרה,
לעבודה היומיומית אחרי שהתמלאנו בקדושה,
ללכת ולהגיע שוב לחודש ניסן, להגיע שוב לחג הפסח.
השנה בעם ישראל זה כמו ספירלה,
זה תנועה מעגלית,
אבל כל פעם מגיעים לנקודה יותר גבוהה מהפעם הקודמת.
חודש ניסן של השנה הוא יהיה שונה מחודש ניסן של השנה שעברה,
וחודש ניסן של עוד שנה יהיה שונה מחודש ניסן השנה.
כל הזמן אנחנו הולכים ומתקדמים, בונים שנה והתחדשות,
משנים את עצמנו, מחדשים את עצמנו מפעם לפעם,
וככה הולכים ומתקדמים בעבודת השם.
תודה לכם שהייתם עמנו, עשינו פה סקירה ארוכה של כל השנה היהודית,
אבל אני מקווה שלפחות חלק מהדברים נקלטו.
בעזרת השם ייפגש בפן הנולדות.
