אשמנו, בגדנו, גזלנו.
מה המילים האלה אומרות לכם?
המילים האלה לקוחות מסדר הווידוי שיהודי אומר כל יום בתפילת שחרית, בימים שאומרים את החנון, זה סוג של תפילה שנאמת לאחר תפילת שמונה עשרה.
וגם הווידוי נאמר ברגעים מאוד קריטיים בחיים של האדם.
אם אדם חלילה יודע שהוא עומד למות,
הוא אומר גם את הווידוי הזה, אשמנו, בגדנו.
או להבדיל כמובן, יש לפי חלק מהעדות,
שחתן וכלה אומרים את זה ערב יום החתונה שלהם. לא שאנחנו משווים כמובן בין הדברים,
אבל כאשר אדם מגיע לשלבים חדשים בחייו,
הוא אומר את הווידוי.
בתפילת יום הכיפורים, אגב, אנחנו אומרים חמש פעמים את הווידוי.
אשמנו, בגדנו, גזלנו.
הווידוי מורכב מ-22 פעלים שבהם אנחנו מפרטים את החטאים שלנו.
הווידוי המלווה בתנועה הזו,
הכאה על הלב.
מה המשמעות של המילים הללו ומה הם באים לבנות בנפש שלנו, על זה אנחנו הולכים לדבר.
נעבור כאן על ה-22 פועלים וננסה להבין מה כל אחד מהם מדבר אלינו.
הערת סוגריים, הסיבה שזה 22,
הווידוי בנוי על האלף-בית.
כל אות יש לה את הווידוי שלה. א', אשמנו, ב',
בגדנו, ג', גזלנו, ד', דיברנו דופי, נדבר על זה.
הרעיון הוא שכמו שמה-22 אותיות אנחנו בונים אין סוף צירופי מילים,
בונים את כל המחשבות ואת כל החיים שלנו,
ככה גם 22 הפעלים הללו הם מקיפים את כל הזוויות של הכישלון של חיינו ואנחנו מנסים לתקן אותם.
הווידוי הוא בא לתת לאדם עמידה מול עצמו,
לברר מה חטאיו ועל ידי כך ליצור תהליך של תשובה ותיקון.
מה שנסביר כמובן, יש הרבה מאוד הסברים על המילים של הווידוי, אבל נסביר פה הסבר אחד שינסה לכל מי שיגיד פעם את הווידוי,
לתת לו קצת מושג על מה הוא מתוודה.
אז בואו נתחיל.
המילה הראשונה,
הפועל הראשון שאיתו אנחנו מתחילים את הווידוי, זו המילה אשמנו.
אשמנו זה הנחת המוצא של הווידוי, אם תרצו, הנחת המוצא של כל תהליך התיקון של האדם.
אני אשם במעשיי.
לקיחת אחריות.
לא אף אחד אחר אשם מאיפה שאני נמצא. לא ההורים שלי, לא מערכת החינוך,
לא הבעיות שאיתן נתקלתי.
אדם עומד מול אלוהיו ומודה,
אני אשם.
זו הסיבה, כפי שאמרנו, שהווידוי מלווה בתנועה הזו.
הכאה על הלב.
הקאה על הלב זה לא הכוונה, סוג של הלקאה עצמית. יש כאלה שעושים את זה חזק. לא זה הכוונה.
הקאה על הלב, התנועה הזו היא בעצם התנועה, מה שהיום אנחנו עושים כך:
הפניית האצבע כלפי עצמנו.
על פי ההלכה, אדם שאומר וידוי,
גם הוא לעמוד קצת כפוף. זאת אומרת, באיזו עמדה של הכנעה וענווה מול בורא עולם ולקחת אחריות על מעשיו. אשמנו,
אני אשם.
יש כאלה שדורשים את המילה אשמה לשתי מילים.
אשמה, אש-מה.
לקחתי את האש של חיי, את הכוחות של חיי, והפכתי אותם למה?
לשממה.
לא ניצלתי את הכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן בי, והפניתי אותם לדברים שליליים.
זה ההתחלה, אשם.
מה שורש האשמה של האדם?
ב', בגדנו.
במי בגדנו?
בגדנו בעצמנו.
בגדנו בעצמיות שלנו.
לכל אדם יש תפקיד שהוא צריך לתת בעולם.
ישנה גמרא מרתקת שאומרת את הדבר הבא:
כאשר אדם מגיע לשמיים,
עומד מלאך בכניסה לגן עדן ושואל אותו,
מה שמך?
אם האדם יודע מה שמו, הוא נכנס אקספרס לגן עדן, אם לא,
שימו לב לביטוי, הגמרא אומרת,
המלאך לוקח שרשראות של ברזל ומכה את האדם עד שיזכר מה שמו.
והדבר הזה נקרא בלשון המקובלים, חיבוט הקבר.
בסביבים מפרשים,
מה זה השם של האדם? השם של האדם זה לא רק הכינוי הטכני שלו.
השם של האדם זה ביטוי למהות שלו.
כשהאדם מגיע לגן עדן, מגיע לגן עדן זה לא רק אחרי המוות.
בכל רגע ורגע המלאך
עומד בפתח גן עדן. בשביל שאדם יוכל לחיות את גן העדן,
הוא צריך לעבור את התביעה של המלאך, את התביעה האלוהית ששואלת אותו,
מה שמך?
האם מילאת את תפקידך בעולם?
האם מצאת את המסלול הייעודי שלך בתוך עבודת השם?
ואם אתה לא יודע מה תפקידך, אם אתה שוכח את שמך,
המלאך מכה אותך בשלשלאות של ברזל, ובשפה שלנו המציאות טופחת על הפנים.
אדם נכשל, אדם מגיע לכישלונות, לנפילות.
הקדוש ברוך הוא מכריח את האדם בדרך הקשה לברר מה השם שלו,
מה העצמיות שלו.
ואומרים חכמים, זה נקרא חיבוט הקבר, שכביכול, כמו בקבר, שאדם נמצא חסום ולא יכול לפרוץ,
ככה גם אדם,
גם אם הוא חי, אבל הוא חסום,
הוא לא מוצא את המסלול היהודי שלו.
מה הדרך להינצל מחיבוט הקבר? אומרת הגמרא, אדם צריך לזכור את הפסוק שלו בתורה.
לכל שם של אדם יש ראשי תיבות שנרמז בתורה באיזשהו פסוק.
הרעיון העמוק שעומד מאחורי הרעיון הזה,
זה שלכל אדם מתוך תורה הוא יכול לברר מה התפקיד שלו, מה האות, מה הפסוק המיוחד שלו בתורה,
שאיתו הוא יוכל להופיע את העצמיות שלו.
אז אני חוזר לווידוי. אשמנו, בגדנו. במה בגדנו?
שלא מצאנו את השם שלנו,
שלא חיינו את החיים שלנו.
בגדנו, יש כאלה שדורשים,
לבשנו בגדים לא לנו.
ניסינו לחיות חיים של אחרים.
ואז באופן טבעי מגיעים לדבר הבא: גזלנו, בגימל.
מה זה גזלנו?
הפשט זה כמובן גזלנו רכוש וכסף של אחרים.
המשמעות העמוקה, מסבירים ומפרשים, גזלנו,
גזלנו חיים של אחרים.
אדם שבוגד בעצמיות שלו, שלא חי את החיים שלו,
הוא מנסה לפתח חיים של חקיינות,
השוואות לאחרים, תחרותיות,
מנסה לקחת כל מיני מודלים ולאמץ אותם לחיים שלו,
בלי לבדוק אם זה באמת מתאים לו.
זה מפתה, זה נותן איזו תחושה של אשליה, של קיצור דרך.
אבל בעצם האדם כל הזמן גוזל חיים של אחרים.
אומרים המקובלים, הבעיה בגזל, של כל גזל, גם גזל של רכוש,
זה לא רק מה שאתה מזיק לשני,
אלא שאתה מכניס לתוך החיים שלך מושגים,
או בלשונם, ניצוצות זרים, דברים שלא שייכים אליך.
וממילא זה לא יכול להתרכב,
זה לא יכול להיות חלק ממארג החיים שלך.
גזלנו,
אנחנו מתוודים לפני ריבונו של עולם,
ניסינו לחכות ולחיות חיים שאינם שלנו.
וממילא, משם מגיעים אל הפועל הבא.
דיברנו דופי, בד'
דיברנו דופי, הטלנו דופי בזולת.
כאשר האדם לא חי את החיים שלו,
לא מברר מה תפקידו בעולם,
וגוזל ומנסה להיות כל הזמן בתחרותיות ובהשוואה מול אחרים,
באופן טבעי הוא גם מתחיל לדבר דופי באחרים,
ללכת ולהסביר למה אחרים לא בסדר.
יש כזה ביטוי של רבי ישראל סלנטר.
הוא היה תלמיד חכם חשוב שחי לפני כמאה חמישים שנה.
הוא ייסד שיטה שנקראת תנועת המוסר.
שיטה שעסקה המון בפיתוח המוסר והאישיות של האדם.
הוא אמר ביטוי יפה.
הוא אומר, ישנן שתי דרכים לאדם איך להיות גבוה.
דרך אחת זה לעמוד על גבעה.
דרך שנייה זה לעשות בור לשני, כדי שהוא יהיה יותר נמוך.
לפעמים אדם מנמיך את האחרים כדי להרגיש טוב עם עצמו.
הדיבור
שהיה אמור לקשר בין בני אדם,
ליצור חיבור של חיים בין בני אדם,
הופך להיות דיבור של דופי.
יש כאלה מחכמים שדורשים את הביטוי הזה, דופי.
דופי, הם אומרים, זה צירוף של שתי מילים.
דו-פי.
דו, בארמית זה שתיים.
שתי פיות.
אחד בפה ואחד בלב, צביעות,
חנופה, לשון הרע.
אדם מדבר דופי,
הוא מדבר דיבורים שהוא לא מאמין בהם כדי להנמיך את האחרים ולהשלות את עצמו שהוא בסדר.
משם ממשיכים לאות A בווידוי, האבינו.
האבינו, החיים מתעוותים,
החיים תופסים כיוון לא נכון, חיים של עיוות.
כי אדם לא חי את חייו שלו,
אלא הוא סוטה לכיוונים אחרים.
ומשם מגיעים לאות ו' בווידוי.
והרשנו.
אדם מגיע לרשך.
כלומר, לא רק עיוות,
אלא הוא מתחיל לעשות אידיאליזציה.
מתחיל להסביר באופן מאוד מובן ומאוד מתוחכם
למה הוא צודק וכולם טועים.
זה תהליך טבעי שקורה.
למה כולם תפאורה והוא במרכז, וממילא אפשר לרמוס אותם.
זה כבר רשע.
זה כבר משהו יותר מתוחכם.
ואז מגיעים לאות ז'.
בעוד זין בווידוי, זה הביטוי "זדנו".
מזיד זה בכוונה.
כל מה שראינו עד עכשיו זה תהליך שאדם מוצא את עצמו מתגלגל לשם.
מזיד זה כבר משהו אחר. האדם מתוך כוונה ותכנון מזיק לאחרים,
כי שוב האחרים מאיימים עליו,
וממילא הוא יוצר עכשיו חיים שפוגעים באחרים,
ויש לו הסברים מאוד מאוד מתוחכמים, עוד מהירשם,
למה הוא צריך לעשות את זה.
יש כזה ביטוי בזוהר הקדוש,
שאומר, הרשעה מזידה את נזידה.
במילים אחרות, בוחשת בנזיד, בוחשת בתבשיל.
האדם המזיד הוא כבר בוחש, הוא כל הזמן עסוק מתוך תכנון וכוונה איך להראה על האחרים.
משם מגיעים לאות חטא, חמסנו.
חמס, יש כמה גדרים של אדם שמזיק לבריאות, בגמרא.
גדר ראשון זה גנב, זה אדם שגונב בלילה.
הוא מפחד שיראו אותו,
גונב בסדר ומזיק לאחרים.
גזלן זה מישהו אחר, זה מי שגוזל לאור יום.
אדם באומץ, מתוך גסות, אדם אלים, לוקח מאחרים.
חמס זה משהו אחר. חמס אצל חכמים זה אדם שמכריח אחרים לתת לו משהו,
גוזל מהם, אבל מה?
הוא נותן להם תמורה.
יש צד שזה יותר גרוע מכולם,
כי האדם הזה משקיט את המצפון שלו שהוא בסדר.
הגנת הגזלן, יכול להיות שיום אחד הם יבינו שהם עושים טעות, שהם לוקחים מאחרים.
החמסן זה האדם שעושה מניפולציות,
מתמרן את האחרים לתת לו מה שהוא רוצה ומאיים עליהם בצורה מתוחכנת, שאם הם לא יעשו את זה,
כמובן יהיה לזה מחיר. זה יכול להיות בכל מיני צורות, זה יכול להיות בין חברים, בין בני זוג,
שאחד מבני הזוג אומר לשני ככה, אתה לא מסכים לזה?
בסדר, תזכור.
לא אמרתי כלום, אני לא אעשה לך כלום.
אבל יש כבר איזה איום מוסווה,
משהו שהוא מתוחכם, איזו אלימות פסיכולוגית מאוד מעודנת,
אבל שהיא יותר דקה. חכמים אומרים לבן אדם, כשאתה מתוודה,
תיזהר גם לא לרמוס אחרים אפילו בצורה עדינה,
אפילו בצורה שאתה כביכול נותן להם תמורה.
מה שחשוב זה האם זה אמיתי והאם אתה עושה טוב לשני או לא.
משם מגיעים לאות עץ.
טפלנו שקר.
אדם שנמצא במסלול כזה, באופן טבעי, הוא בורח לעולמות השקר,
לעולם הדמיון. הוא לא מסוגל לחיות עם החיים שלו,
כי החיים שלו הם ריקים, הם חיים של בגידה,
הם חיים של גזלה,
הם חיים של רמיסה של אחרים.
מה נשאר?
נשאר לברוח לעולם האשליות, ששם הכול טוב, הוא תמיד צודק,
כולם תמיד טועים, הוא הכי טוב מכולם, כולם מסתכלים עליו.
טפלנו שקר,
הביטוי "לטפול" זה להדביק באופן מלאכותי, להדביק מבחוץ.
השקר, אומרים חכמים, אין לו רגליים.
שקר הוא לא עומד בפני עצמו.
הוא צריך כל הזמן תחזוק.
כל הזמן צריך להחזיק אותו מבחוץ,
כדי שאדם יוכל להחזיק את התדמית המזויפת שהוא בנה
כלפי אחרים, ובעיקר כלפי עצמו.
לשכנע את עצמו ואת כולם שהוא בסדר.
השקר,
הוא נכנס לעולמות השקר.
משם ממשיכים לאות יו"ד, יעצנו רע.
עצה
זה משהו מאוד בוגר.
זה היכולת של האדם לקחת רעיונות,
ניסיון חיים,
ולתרגם את זה למיקום מאוד מאוד נקודתי, שעכשיו הוא נפגש בו. יש כאן מישהו שנמצא בבעיה, אני לוקח את כל ניסיון החיים שלי, ובסופו של דבר מתרגם מה הוא צריך לעשות.
יעצנו זה היכולת של האדם להסתכל על המציאות
מהמבט של השני,
להיכנס לנעליים של שני ולהבין מה הבעיות שלו.
אומרים חכמים במסכת אבות,
בין חמישים לעצה.
יש גיל מסוים שבו אדם יכול להתחיל לתת עצה. זו לאו דווקא הדרכה מעשית, אבל יש פה איזו אמירה
שצריך בשלות רוחנית בשביל לתת עצה.
מי שנמצא במסלול של חיים לא אמיתיים,
נשללת ממנו היכולת לתת עצה. גם כשהוא נותן עצה, זה עצה רעה.
הוא מכניס את האינטרסים שלו בתוך העצה שהוא נותן לשני.
משם אנחנו ממשיכים לאות כף.
כזבנו.
כזב.
כזב זה כבר שקר יותר גדול.
יש כאלה שדורשים כזבנו מלשון אכזבה.
היינו כמעיין אכזב.
אכזבנו את עצמנו, אכזבנו את האחרים.
מה זה אכזבה?
מסבירים מפרשים שהאדם בונה לעצמו ציפיות שלא מתאימות ליכולות הריאליות שלו.
אדם בונה לעצמו דמיונות, חלומות שהם לא מתאימים לכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לו בעולם.
זה סוג של חטא.
אדם צריך לבנות את עצמו ולבנות את אלה שסובבים אותו על פי הנתונים שהקדוש ברוך הוא נתן,
ובתוך כך להכניס את הרצון והדמיון והתקווה.
אבל להתאים את הציפיות למה שאפשר, לקבל בענווה את היכולות שהקדוש ברוך הוא נתן לי.
כאשר אדם לא עושה את זה, באופן טבעי הוא מגיע למסלול שמסתיים באכזבה,
בכזב, כי הוא לא אמיתי.
משם מגיעים לאות ל',
לצנו, ליצנות.
זו גם דרך התמודדות.
כאשר החיים ריקים, כאשר החיים מלאי אכזבות,
כאשר אחרים מצליחים סביבי,
מה הדרך לעשות?
מה הדרך להתמודד?
ליצנות.
ציניות.
זלזול.
צריך להבחין.
צחוק זה דבר חיובי. צחוק זה לא ליצנות.
צחוק זה כאשר אדם
הוא צוחק על מצב מסוים והוא מבין שיש איזו אמת שהיא יותר גדולה ממה שנראה על העין.
זה צחוק חיובי. אנחנו למשל, יש כזה פסוק שאומר שלמה המלך,
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.
עם ישראל צוחק למוות. מה זה צוחק למוות? לא מזלזל במוות,
אלא הוא מבין שמאחורי המוות יש איזה עולם גדול יותר.
המוות הוא לא סוף פסוק.
ליצנות זה משהו אחר.
ליצנות זה זלזול לשם הזלזול.
זה לא לחשוף משהו אמיתי יותר.
זה להשקיע את הכל בבוץ של ייאוש,
ציניות, שום דבר לא שווה, כולם מושחתים, כולם גנבים. אתה עושה את זה בצורה מתוחכמת, מאוד סאטירית,
אבל המסר הוא,
העולם הוא כלום.
ואז מה?
ואז אפשר להמשיך ולשקוע איפה שאני נמצא בלי להרגיש ייסורי מצפון.
זה הליצנות, על זה אנחנו מתוודעים בווידוי.
אחרי הליצנות אנחנו מגיעים,
ואחרי האות ל' מגיעים לאות מ', מרד.
מרד,
כמו שאמרנו לגבי הצחוק, לפעמים הוא חיובי.
יש ביטוי כזה בחסידות, שאומר, המרד הקדוש.
לפעמים צריך לשבור מסגרת כדי לבנות משהו גדול יותר.
אבל המרד שעליו אנחנו מתוודעים זה מרד
שהורס דברים בלי לבנות שום דבר אחר במקום.
יש ביטוי בגמרא,
בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא,
שאומר את המשפט הבא:
לוליסטור איניש בתקנישתא,
אדליבני בתקנישתא אחריטי.
בתרגום מארמית,
אסור להרוס בכנסת לפני שבונים בכנסת אחרת.
כשאתה הורס משהו, משהו טוב בכנסת, משהו חיובי,
תבדוק שיש לך אלטרנטיבה.
למרוד בממסד, בסמכות, בהורים,
זה מאוד נחמד, אבל מה אתה בונה במקום?
המרדנו זה חוסר היכול של האדם להבין שהמציאות מתקדמת כמעה-כמעה.
באופן הדרגתי.
אין דבר כזה עולם ישן עד היסוד מחריבה, כמו שהיה ההמנון של הקומוניסטים בתחילת המאה הקודמת.
לא.
אתה לא מחריב את העולם, אתה בונה קומה על העולם.
מראנו זה חוסר היכולת של האדם להבין שיש תהליך.
אדם לא מסתפק בחלקיות ורוצה או הכל או כלום.
זה המראנו.
ומשם מגיעים לאות נ'.
ניאצנו.
ניאצנו, לנאץ זה כבר קללה,
חירוף וגידוף.
אדם כבר כל כך נמצא מאוים שהוא כבר מגיב באלימות,
ממש מילולית או פיזית כלפי הסביבה.
בכל קורס בסיסי בקרימינולוגיה ידברו על זה,
שהאדם הקרימינל, האדם האלים,
זה האדם שפשוט מרגיש מאוים מהסביבה.
כן, יש כזה הסבר של אחד מחכמי ישראל שאומר המילה אכזר,
כן, שאדם אכזר כלפי השני,
זו מילה שמורכבת משתי מילים.
אח זר,
כשאדם נמצא בזרות,
רק זרות, כל-כולו זרות כלפי השני,
הוא גם מגיב באלימות. נכון? רואים למשל בגן ילדים.
יש ילד חדש שמגיע לגן,
כל הילדים מכניסים לו מכות.
למה? מה הוא עשה לכם?
הוא מאיים. הילדים בתת-הכרה מרגישים, נכנס פה גורם חדש
שמאיים על המקום שהיה לנו קודם,
המקום המוכר והידוע שלכל אחד היה בגן.
ילד קטן מגיב באלימות כלפי הזר.
לפעמים גם מבוגר שהוא ילד, ילדותי, ככה הוא מגיב, בניאצנו.
מגיב באלימות בוטה כלפי אחרים שהם כביכול מאיימים עליו. על זה אנחנו מתוודעים, ניאצנו.
ניאצנו, ומשם ממשיכים לאות ס'
שררנו.
שררנו,
סרנו מן הדרך.
ברקנו כל רס.
האדם נכנס שוב למסלול של פירוק אישיותי,
שכבר שום דבר לא מעניין אותם,
ומשם הוא מגיע מאות ס' לאות ע',
עווינו.
שימו לב, כבר הזכרנו את הפועל הזה,
התעוותות באות א', אה-עווינו.
אבל שם האות א' בא לבטא סוג של משהו חיצוני.
אדם מתאמץ בשביל להתעוות.
כאן, כשהתהליך הוא כבר יותר מתקדם, הריקבון יותר גדול,
אדם כבר מגיע לעווינו.
זאת אומרת, הוא וההתעוותות הופכים להיות משהו אחד.
אדם נכנס לרוח איווים.
זאת אומרת רוח טירוף, כבר עושה דברים בלי לשים לב לתוצאות,
כי הוא עכשיו נמצא,
לא מעניין אותו שום דבר.
זה אבינו.
משם ממשיכים על לאות פ, פשענו.
פשענו, אומרת הגמרא, אומרת התלמוד הבבלי במסכת יומא,
הפשעים אלה המרדים.
מרד
זה מרד קטן.
המרדים זה המרד הקטן. בניגוד למם, שזה המרד הגדול, שהאדם
מפרק את כל המסגרת וחושב שהוא המציא את העולם מחדש.
מרדים זה המרד היומיומי,
שהאדם נמצא כל הזמן בחוסר סיפוק,
בחוסר שמחה, בתחושת החמצה,
כל הזמן בתחושה שהדברים לא בסדר. מה שהוא עושה הוא לא שמח בחלקו,
וכל הזמן נמצא בחוסר סיפוק.
זה הפשע.
ומשם מגיעים, פשענו, צררנו.
צררנו, הפשט זה עשינו צרה לשני.
יש כאלה שמפרשים, צררנו מלשון מיצר.
הכנסנו את עצמנו למיצר, לצרות אופקים.
אדם שנמצא במסלול של זיוף ושקר ודמיון,
אסור לו להכיר את העולם.
כי העולם מסביב, שוב, יגרום לו איום, הוא יראה מסביב הצלחות.
מה הוא עושה? באופן תת-הכרתי,
מפתח צרות אופקים. יכול להיות שיש לו הרבה ידע.
הוא מכיר באינטרנט כל מה שקורה בעולם,
אבל הכל בסופו של דבר מתכנס לשאלה הזו, האם זה מאיים עליי או לא מאיים עליי.
העולמו הוא צר כנמלה, זה צררנו.
צר מאוד בתפיסה שלו, הכל עובר דרך האגוצנטריות שלו.
צררנו,
שם מגיעים לאות תקוף.
כי שינו עורף.
עורף זה האיבר שמחבר בין הגוף ובין הראש.
בין הצדדים החומריים, שזה בא לידי ביטוי בגוף,
לבין הצדדים הרוחניים.
קישינו עורף, חז״ל מנסחים לנו את הווידוי במילים הללו, רוצה להגיד,
עשינו קושי, עשינו חציצה,
עשינו מחיצה
בין הגוף ובין הראש, בין העולם הגופני לעולם החומרי.
איך עושים את זה?
סליחה, בין הגוף החומרי לעולם הרוחני, שזה הראש.
איך עושים את החציצה הזו?
על ידי עקשיית עורף, כלומר עקשנות.
האדם מתקבע, לא רוצה להשתנות,
לא מוכן להיפתח לעולמות גדולים יותר.
יש לו את הקונספציות שלו, את התפיסות שלו, איך צריך העולם ליראות, איך צריכה להיות מערכת היחסים הזוגית ליראות,
איך צריך ליראות מערכת היחסים החברתית שלו, מה הוא חושב על זה, ומה הוא חושב על פוליטיקה, ומה הוא חושב על כל דבר בעולם,
והוא לא מוכן להשתנות, הוא עקשן, הוא מקובע.
זה חלק מהווידוי. כי שינו עורף,
לא היינו מוכנים להשתנות, לא היינו מוכנים להיפתח לעולמות גדולים יותר.
ואז מגיעים לריש.
רשענו.
הרשע, שהוא בניגוד לאות ו', ששם היה והרשענו,
שזה נעשה, שהוא באופן קצת מלאכותי,
רשענו, זה כבר התמזגות עם הרשע.
אדם מתחיל ליהנות מהרשע,
מתחיל להתענק קצת על זה שהוא רומס אחרים.
שוב, אם ניקח דוגמה בגן ילדים,
להראות איך הטבע האנושי לפעמים עובד,
יש ילד קטן, עושה קובייה,
עושה מגדל מקוביות,
מגיע חבר שלו,
מפרק את המגדל.
מה יצא לך מזה?
תחושה של כוח.
אני רומס את השני ואני מרגיש איזו אשליה שהנה אני יותר.
לפעמים זה הולך ומתפתח הלאה.
אדם מתחיל ליהנות מלרמוס את השני.
זה מצב מאוד בעייתי באישיות, שגם עליו אנחנו קצת נוגעים, כמו כל הדברים. לא שחלילה אנחנו עושים את הדברים האלה באופן מלא,
אבל כל אחד נוגע קצת בדברים האלה,
ועל זה אנחנו מתוודעים.
ואנחנו מגיעים לאות שין, שיחתנו.
שיחתנו, להשחית זה להרוס את מה שכבר יפה.
עד עכשיו לא דיברנו על דברים שאנחנו לא מצמיחים דברים חדשים, לא עושים דברים טובים.
כאן זה כבר משהו אחר. לוקחים דברים טובים ומשחיתים אותם.
ישנם כל מיני סוגי השחתות.
אפשר להשחית את הטבע,
האדם יכול להשחית את עצמו.
כל דבר שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם של יופי וטוב,
האדם מסוגל לקחת אותו ולהרוס אותו.
זה שיחתנו.
בסוף מגיעים לאות ת"ו, תיעבנו.
תיעבנו זה מהמילה תועבה.
דורשים חכמים מהמילה תועבה,
תועה בה.
אדם נמצא בתעייה, באיזה סוג של מבוכה,
כמו שא תועה.
האדם נמצא בכזה מסלול שהסתבך עם האישיות שלו,
שהוא כבר לא ברור לאן הוא מוביל את עצמו.
הוא נמצא בתיעבנו, או לפי גרסה אחרת זה תעינו.
נמצא בתעייה ובתעתועים.
כבר לא ברור לו מה נכון ומה לא נכון.
זה הווידוי שאנחנו אומרים
בכל יום אחרי תפילת שחרית, ביום הכיפורים אמרנו אותו חמש פעמים.
הרעיון הוא שאדם ניצב מול עצמו,
עובר על כל האישיות שלו, על כל הזוויות,
גם על כל הדקויות ועל כל הבעייתיות שיש בה, בדברים הכי הכי דקים,
מתאר.
זה לא בא ליצור איוש, זה בדיוק הפוך.
זה בא ליצור אמונה בבחירה החופשית של האדם, ללכת ולתקן.
כמו שאמרנו, הוא מכה על הלב,
הוא מבטא את זה שהוא לוקח את האחריות על עצמו,
ועל ידי כך הוא פותח תהליך תשובה שדורש חרטה,
כמו שאומר הרמב״ם, ארבעת השלבים בתהליך התשובה של האדם, דבר ראשון, חרטה על העבר,
עזיבת החטא, אדם עוזב את הדברים הרעים שעשה,
מתוודה עליהם,
כמו שראינו,
ומקבל לעתיד ללכת ולהשתנות.
הדבר הזה הולך ויוצר אישיות יותר מאוזנת ויותר ממוקדת.
תודה לכם שהייתי ממנו.
נפגש בעזרת השם הפעמים הודות.
