שלום לכם.
בית המקדש.
שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. זו התפילה שכל יהודי אמר ואומר במשך אלפי שנים.
כל יהודי מסיים בליל הסדר לשנה הבאה בירושלים הבנויה, שהכוונה היא, מה זה ישולם הבנויה?
לא רק שיש שם גורדי שחקים, אלא שנבנה בית המקדש.
מה יש בית המקדש? מה חסר לנו היום?
מה, מקום להתפלל? יש כל כך הרבה בתי כנסת שאפשר להתפלל.
מה היה בבית מקדש? היה קורבנות?
שלקחו בעלי חיים ושחטו אותם? זה מה שעושה לנו את זה? בשביל זה אנחנו כל כך מתפללים שבית המקדש ייבנה?
מה זה בית מקדש?
יתרה מזו, היו כמה בתי מקדש בעם ישראל.
היה בית מקדש ראשון, בית מקדש שני,
ואנחנו מתפללים גם לבית מקדש שלישי.
מה זה בית מקדש ומהם בתי המקדש שעם ישראל עבר במהלך ההיסטוריה?
על זה אנחנו הולכים לדבר.
אז בואו נתחיל.
בית מקדש
זה לא עוד בכנסת.
כשאנחנו מתפללים שיבנה בית המקדש, אנחנו לא רק מתפללים למקום חדש שנוכל להתפלל, או מקום ישן שיתחדש שנוכל שוב להתפלל בו,
אלא בעצם אנחנו מתפללים על עידן אחר שיגיע בעולם, על עבודת השם מסוג אחר לגמרי.
כשאנחנו היום באים לבית כנסת,
אנחנו באיזשהו מקום מתנתקים מהחיים.
אנחנו חיים את החיים שלנו, עובדים, אוכלים, ישנים, שמחים,
ואז באיזשהו שלב מגיעים למקום שבו אנחנו משביתים את החיים וחושבים על אלוהים.
מופיעים איזה רגש דתי של תפילה,
משהו שקצת יוצר איזו התעלות רוחנית,
או יש כאלה שיקראו לזה חוויה רליגיוזית, חוויה דתית.
זה המצב שלנו היום.
בית המקדש זה היה משהו אחר לגמרי.
בית המקדש, אדם היה נכנס עם כל החיים לבית המקדש. בית המקדש
זה היה המקום שכינס בתוכו את כל החיים על כל הגוונים שלהם.
כל הכוחות של האדם, הרגש, הדמיון, כולם השתתפו בעבודת השם בבית המקדש.
בית המקדש, וגם לפני זה המשכן, שזה היה בית המקדש הזמני שעם ישראל נשא איתו במדבר,
הם היו מקומות שהם נבנו בצורה כזו שיכילו בתוכם את כל גווני החיים.
היו שם את כל סוגי המתכות, זהב, כסף נחושת.
היו שם כל מיני סוגים של בדים, צמר, פשתים.
היו שם כל מיני בעלי חיים, לא רק בעלי חיים, גם צמחים, הקורבנות היו מוקרבים גם מהצומח,
גם מהחי,
גם הדומן השתתף באיזושהי צורה בבנייה ובתהליך של בית המקדש.
הרעיון היה שבית המקדש הוא המשכן,
הן מיקרוקוסמוס של כל המציאות כולה.
הכול הולך ומתכנס במקום אחד, ומה קורה איתו שם?
הוא מתקדש.
זה בית המקדש. הוא מתעלה.
למשל, מסבירים המקובלים, מה זה הקרבת קורבנות בבית המקדש?
הקרבת קורבנות זה לא היה רק חגיגה על האש לכוהנים ולבעלים שבאו יחד איתם.
הקורבנות, הרעיון,
ככה מסביר האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא,
גדול המקובלים של עם ישראל,
אומר, הקורבנות זה היה, כך הוא מכנה, עליית העולמות.
מה הכוונה עליית העולמות?
אומר,
בן אדם היה מביא קורבן לבית המקדש, פער, כבש.
הקורבן הזה היה נשחט, והבעלים, אלה שהביאו אותו, או הכוהנים, היו אוכלים את הבשר.
הרעיון הוא שבעל החיים הזה הלך והתעכל בתוך הקיבה של האדם. במילים אחרות,
מה שהיה במדרגת חי עובר עכשיו תהליך של שדרוג והופך להיות חלק מהגוף של הבן אדם.
יש פה איזה סוג של אבולוציה,
סוג של התרוממות,
שכל המציאות כולה הולכת ומתנקזת לבית המקדש ומתרוממת.
הכהן הגדול,
שהוא הדמות הקדושה ביותר בעם ישראל, בבית המקדש היו כל הגוונים של עם ישראל.
היה ישראלים,
היה לוויים, היה כהנים,
הכהן הגדול.
בעומק העניין, אגב, לא רק היו לוויים ישראלים וכוהנים,
היו גם, כל העולם כולו מצא מקום לבית המקדש. ככה שלמה המלך, מי שבנה את בית המקדש הראשון, הוא מתפלל בזמן שהוא בונה את בית המקדש, שגם הגוי אשר יבוא מארץ רחוקה יוכל להתפלל בבית הזה.
העולם כולו מתברך מתוך בית המקדש.
אבל השיא של אותם אנשים שעבדו בבית המקדש, שזה הכוהן הגדול,
הכוהן הגדול היה מקטיר את הקטורת ביום הכיפורים.
ביום הכיפורים הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים.
קודש הקודשים זה החדר בבית המקדש,
המקום הקדוש ביותר בבית המקדש, שעשוי היה להיכנס אליו כל השנה כולה,
למעט הכהן הגדול ביום הכיפורים.
הכהן הגדול, האיש הקדוש ביותר,
בזמן הקדוש ביותר, יום הכיפורים,
במקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים, בבית המקדש, בירושלים,
היה נכנס ועושה שני דברים:
מקטיר את הקטורת
ומזה את דם הפר ודם השעיר.
מה הכוונה?
הכוהן הגדול היה לוקח קטורת. קטורת זה היו 11
אבקות שבלשון חכמים קוראים להן סממנים.
11 סממנים שהיו עושים מהם תערובת.
היו לוקחים 11 סממנים שכל אחד יש לו צבע אחר, ריח אחר, והיו עושים מהם תערובת אחת.
היו מחממים,
ועל ידי החום היה נוצר איזה עמוד ענן שהעדיף ריח קטורת.
מה הרעיון הרוחני שעומד מאחורי הקטורת שמבטא את כל עבודת בית המקדש?
הרעיון הוא שכל אחד מהסממנים האלה, כל אחת מהאבקות הללו,
היא מבטאת רעיון אחר, כוח אחר במציאות.
וכאן הדבר המופלא.
עשרה סממנים, עשר אבקות, יש להם ריח טוב בדרך כלל.
אבקה אחת, אומרים חכמים, היה לה ריח רע, קראו לה החלבונה.
אבל האבקה הזו,
כאשר היו מערבבים אותה עם שאר האבקות,
וזה עבודת הקטורת,
כתיר בארמית לשון קשר,
כאשר היו מקשרים אותה עם שער האבקות,
החלבונה שבדרך כלל יש לה ריח רע הייתה הופכת להיות ריח טוב.
ולא רק זה,
אלא גם הריח של שער הסממנים, שבדרך כלל היה ריח טוב חלש,
על ידי המפגש עם החלבונה, על ידי עבודת הקטורת,
היה הופך להיות ריח טוב חזק,
ריח טוב חריף.
כלומר,
גם הכוחות השליליים,
גם הכוחות שבדרך כלל יש להם ריח רע,
בבית המקדש הם מתערבבים ויוצרים ריח טוב,
והכוחות השליליים הם מתסיסים ונותנים גם לכוחות החיוביים את הכוח.
מחוץ לבית המקדש אנחנו נלחמים ברע.
בבית המקדש, בקודש הקודשים, מעלים,
או בלשון המקובלים מעלים ניצוצות, לוקחים את כל הכוחות החיוביים וגם כוחות החיוביים שנמצאים בתוך המקומות השליליים ומעלים אותם.
על ידי שמקטרים אותם, מקשרים אותם,
במינון נכון ובמדויק זה יוצר את הריח הטוב.
והריח הזה, אומרים חכמים,
הריח הקטורת שהיה יוצא מבית המקדש על ידי עבודת כהן הגדול,
היה ריחן נודף
בכל ארץ ישראל עד שהעיזים ביריחו היו מתעטשים מריח הקטורת.
במילים אחרות,
יריחו, שזה הגבול של ארץ ישראל,
והעיזים, העיזים זה הכוחות העזים, הכוחות התוססים.
כל הכוחות בעם ישראל, כל הכוחות בעולם כולו,
היו מתברכים מתוך העבודה הזו של בית המקדש.
וזה גם היה הדבר השני שהכהן גדול היה עושה בקודש הקודשים.
היה לוקח את דם הפר.
פר זה ביטוי לכוחות העשייה,
שור שחורש את האדמה, משהו מסיבי.
שעיר זה איזשהו תאי שמקבצץ, זה ביטוי אצל חכמים לכוחות ההרס,
מה שפורץ גבולות, שלא יכול להיות בתוך מסגרת רגילה.
הכהן הגדול היה לוקח גם את דם הפר וגם את דם השעיר,
גם את התמצית של כוחות העשייה,
גם את התמצית של כוחות ההרס,
והיה מזה אותם על הפרוכת. הפרוכת זה היה המסך שהבדיל בין קודש הקודשים לשער המקדש. במילים אחרות,
לוקח את כל הכוחות שקיימים במציאות ומחבר אותם אל הקדושה.
זה היה עניינו של בית המקדש.
בבית המקדש כולם הרגישו שייכים. גם ילדים שלא מבינים ולא חשבו יותר מדי רעיונות מופשטים,
ברגע שהם הגיעו לבית המקדש ונפגשו
עם הקדושה בכל הרבדים,
כל עולם הדמיון והרגש שלהם, הכל נגע, הם הריחו, מיששו,
ראו את האסתטיקה, הפאר, כל הדברים האלה יצרו התעלות רוחנית שחלחלה לכל המערכות.
זה היה בית המקדש.
מכאן אתם מבינים
שהיום שבו נרחב בית המקדש, זה לא רק שיש לנו עכשיו איזה בית שאנחנו מתפללים בו.
היום שבו נרחב בית המקדש זה היום שבו כפתה השמש בעולם.
אין יותר אפשרות לחבר בין הקדושה לבין החיים.
אומרים חכמים, מיום שנחב בית המקדש,
בתל טעם בפירות,
בתל טעם בביאה, בביאה זו מערכת יחסים הזוגית בין איש לאשתו,
וניתן לעוברי עבירה.
במילים אחרות,
אין יותר אפשרות לחבר בין הפירות, בין הרעננות של הטבע, כוחות החיים,
לבין הקדושה.
בביטוי אחר של חכמים,
מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים.
יש איזה סוג של הפרדה,
בידול בינינו לבין ריבונו של עולם.
כשאנחנו מתפללים שייבנה בית המקדש, אנחנו בעצם מתפללים שנוכל לחזור לעידן הזה שהחיים הופיעו מתוך הקדושה.
ובית המקדש, כפי שאמרנו, היו כמה בתי מקדש.
היה בית מקדש ראשון ובית מקדש שני, ואנחנו מתפללים כעת לבית המקדש השלישי.
בית המקדש הראשון הוא נבדה על ידי שלמה המלך,
ונחרב על ידי הבבלים, דבוכדנצר המלך בבל.
עם ישראל יוצא לגלות של 70 שנה.
לאחר מכן,
אלה ששבים מהגלות הם בונים את בית המקדש השני, שנחרב כמה מאות שנים לאחר מכן על ידי הרומאים.
ההבדלים בין בית המקדש הראשון לבין בית המקדש השני במסורת היהודית הם קשורים לרעיון שדיברנו קודם.
בית המקדש הראשון הוא מבטא את אותה תקופה שבה החיים והקדושה הופיעו בד בבד.
כאשר הייתה אפשרות לזרום עם עוצמות החיים,
והקדושה התלוותה אליהם באופן פשוט.
ימי שלמה המלך, הימים שבהם נבנה בית המקדש, הם נחשבים ימי השיא של עם ישראל.
הזוהר הקדוש אומר על ימי שלמה המלך,
וקיימה סיהרה בשלמותה.
השר, אני מתרגם בארמית, השר זה הירח.
השר נמצא בשלמותו.
הירח נמצא בשלמותו. זו תקופת הזוהר של עם ישראל.
כשמסתכלים בפסוקים שמתארים את ימי מלכות שלמה,
מה אנחנו מוצאים שם?
לא מתארים כמה תורה הם למדו, או כמה מעשי חסד הם עשו, למרות שזה ודאי גם היה.
כל התיאורים שם מדברים על עוצמה אדירה של חיים,
כסף וזהב,
ורבות שלמה, מאכל שלמה,
ובני ישראל אוכלים, שותים ושמחים. במילים אחרות,
לפני עינינו מופיעה אימפריה של קדושה.
אימפריה שמופיעה את הקדושה בתוך כל המערכות של החיים.
וכל מלכי מזרח ומערב, כך אומר הנביא,
שומעים את שמע שלמה. העולם כולו עומד עמום מול התופעה הזו של מלכות שלמה, שבתוכה יש את בית המקדש הראשון.
מלכת שבא,
מי שמבטאת את המלכות שמעבר להררי החושך, המלכות הכי רחוקה,
היא באה לבקר את המלך שלמה.
ואז כתוב שהוא מראה לה את כל מלכותו, היא מאוד מתרשמת,
אבל אז הוא מראה לה,
ככה אומר הנביא, את עולתו אשר יעלה בה.
מסבירים המפרשים מה זה עולתו אשר יעלה בה.
עולה זה גשר.
היה גשר שחיבר בין בית המקדש ובין הארמון של שלמה.
כאשר מלכת שבא רואה את הגשר, כאשר מלכת שבא רואה את הקשר
בין בית המקדש ובין הארמון המלכות,
בין המערכות של החול, של הצבא, של הכלכלה, המערכות המדיניות,
לבין בית המקדש, לבין הצד הרוחני,
אז היא מבינה את הסוד של מלכות שלמה. ואז כתוב,
ותפעם רוחה,
אתה תיפול על פניה ותאמר אשרי עבדיך משרתים לפניך.
זה בית המקדש הראשון. בזמן בית המקדש הראשון החיים והקדושה זרמו ביחד.
מאז בית המקדש השני הדברים כבר הורידו רמה.
בית המקדש השני זה כבר הימים שבהם אין נבואה בעם ישראל.
בית המקדש השני הוא בית המקדש הראשון במיני.
במה זה בא לידי ביטוי?
זה בא לידי ביטוי למשל שבזמן בית המקדש הראשון
היה פחות הלכות וציוויים מאשר יש בימינו אנו.
אנחנו, שאנחנו בעצם תוצר של ימי בית המקדש השני ואילך,
משופעים בהרבה מאוד גזרות של חכמים וסייגים. למה?
כי בזמן בית המקדש הראשון לא היה צריך כל כך
גדרות חיצוניים כדי למנוע את האדם מלכתו.
הייתה איזושהי טבעיות של האדם להתחבר אל הקדושה בלי יותר מדי מעקבים.
מאז שנכת בית המקדש הראשון, מאז שהנבואה הסתלקה מהעולם,
עבודת השם היא הופכת להיות קצת חיצונית.
צריך כל מיני סייגים חיצוניים כדי לגרום מהאדם לא להגיע לחטאים.
לכן עזרא הסופר, שהוא המנהיג של עם ישראל בימי בית שני,
הוא מתקן עשר תקנות.
הוא מתחיל לתקן כל מיני גזרות שמתחילים את העידן של התורה שבעל פה.
בית המקדש השני זה בעצם ביטוי לעידן חדש בעם ישראל, לעבודת השם שלא מגיעה מהצדדים הטבעיים הספונטניים,
אלא יותר מהצדדים השכליים, האינטלקטואליים, החיצוניים, וכדברי חכמים,
מימי בית המקדש השני,
חכם עדיף מנביא.
החוכמה, הדרך שלנו להתקדם, זה על ידי לימוד של טקסטים חיצוניים,
של עשייה של דברים חיצוניים,
שהם עוזרים לנו להתחבר לריבונו של עולם.
אבל כאמור, בזמן בית המקדש הראשון הדברים באו בזרימה בהרבה יותר מאוחדת בין הדברים.
הבדל נוסף בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני,
בזמן בית המקדש הראשון, ובכלל בימי התנ״ך, בימי הנבואה,
התורה לא כל כך מדברת על השכר שהאדם יקבל לאחר המוות.
כל הפסוקים בתורה,
וגם בימי מלכות שלמה, הם מדברים על הקדושה שמופיעה בחיים.
למשל, אומרת התורה,
"והיין שמוע תשמעו מצוותיו אשר אנכי מצווה אתכם היום,
מה אז יקרה?
ונתתי גשמכם בעתו,
יורה ומלקוש, ואספת דגניך, תירושך ויצריך".
מה יהיה השכר?
חיים בריאים ומלאי כוחות בתוך העולם הזה.
זה היה אידיאל של ימי הנבואה, זה היה אידיאל של ימי האבות, זה היה אידיאל של ימי בית המקדש הראשון.
מאז שנחף בית המקדש הראשון ועבודת השם הופכת להיות קצת חיצונית,
מתחילים לדבר על שכר שיהיה לאחר המוות.
אומרים חכמים, דע,
מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא.
אחרי המוות אתה תתחיל לראות את השכר, כי פה בעולם הזה כבר קשה לראות.
הוא ביטוי אחר של חכמים, שאומרים אותו היום בזמן הלוויה.
עקביה בן מעלל אומר,
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.
דע מה למעלה ממך,
ולפני מי אתה הולך,
ולפני מי אתה עתיד, ניתן דין וחשבון.
זאת אומרת,
תירגע קצת עם החיים, עם כל הכוחות והשערות,
ותבין שיש חיים שלאחר המוות.
בית המקדש הראשון, לא צריך לדבר על זה כל כך, כי הדברים הופיעו בצורה מאוחדת.
מכאן אתם מבינים שהתפילה שלנו, שיבנה בית המקדש השלישי,
היא להגיע לעידן עוד יותר חדש בעם ישראל.
לעידן שבו נאחד בין בית המקדש הראשון לבין בית המקדש השני.
שתהיה עבודת השם, שגם תהיה סוערת, מלאת כוחות, מלאת עוצמה, כמו בימי מלכות שלמה,
אבל יחד עם זה גם תרוסן מתוך שכל, מתוך תורה,
שתיכנס לתוך מסגרות נורמליות בתוך העולם הזה.
העולם עובר שלבים.
ימי בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בעצם זה סימונים להתפתחות של העולם.
הרצון להגיע לבית המקדש השלישי זה להגיע לעבודת השם שמורכבת מכל הכוחות.
כי בית המקדש הראשון לבד, אותם הכוחות שזרמו במלאי כוחות ושמחה, כמובן הייתה בהם עוצמה אדירה שהיום אין לנו,
אבל מצד שני היה חשש שהדבר הזה יגיע לפרעות.
זה משהו שיכול גם להגיע לשבירת מסגרות.
כל הכוחות האדירים הללו.
לכן יש אלפיים שנה מאז ימי בית המקדש השני וגם לאחר החורבן שלו,
שעם ישראל מפתח את התורה שבעל פה,
מפתח עבודת השם שקשורה לשיקול דעת, זה כל המשנה, הגמרא,
תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, סבוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים, כל המפעל האדיר של התורה שבעל פה עד ימינו אנו.
ובית המקדש השלישי, שעם ישראל יחזור לארצו,
כמו שברוך השם אנחנו רואים מול עינינו,
לאט-לאט ייבנה עידן חדש,
תיבנה תרבות שתאחד בתוכה גם את העוצמה, גם את השמחה,
גם את שיקול הדעת,
גם את בית המקדש הראשון, גם את בית המקדש השני.
אז בעזרת השם, שיבנה בית המקדש למהרה בימינו, אמן.
