שלום לכם הצופים בבית, היום נדבר על מצוות.
מצוות, היהדות היא לא רק דת מופשטת, רוחנית, פילוסופית,
היא משהו שיורד בסופו של דבר גם לאורח חיים מעשי,
לאקטים שאנחנו מבצעים פה בעולם הזה.
מה זה מצוות?
מצוות, ההבנה הפשוטה, מלשון ציווי,
מעשים שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לעשות.
אבל יש גם הסבר אחר, מצוות מלשון צוות, מלשון חיבור.
הדרך שלנו היא להתחבר עם אלוהים.
המצוות זה לא רק סמלים,
איזה שהם רעיונות שבאים להזכיר לנו רעיונות רוחניים ופילוסופיים.
מצוות בעצם ביטוי של הנשמה שלנו.
אנחנו עושים מעשים שמבטאים את העולם הפנימי שלנו,
וזה מעשים שעוטפים את כל חיינו.
ראוי לנו חכמים,
ישנם תרי"ג מצוות, 613 מצוות,
שמסובבות את כל חיי האדם, בכל זווית, בכל מקום ובכל רגע ורגע מחייו.
אנחנו לא נוכל כמובן להתעסק בכל המצוות,
אבל בואו ניקח דוגמה של כמה מהם.
אומר המדרש, אומרים חכמים, את הביטוי הבא: "מי שיש לו
תפילין בזרועו ותפילין בראשו,
ציצית בבגדיו ומזוזה בפתחו,
לא ממהרה הוא חוטא, שנאמר" על פי פסוק,
"החוט המשולש לא ממהרה יינתק".
כלומר, מצוינים פה שלוש מצוות: תפילין, כן, תפילין בראש, תפילין בזרוע,
זה אותה מצווה,
ציצית ומזוזה,
שהן יוצרות איזה סוג של אגודה שמחברת את האדם וגורמת לו שלא יחטא, זאת אומרת שישמור על הקו הערכי של חייו,
שנאמר החוט המשולש, משהו
שמבטא חוזק,
מבטא שלישות, זאת אומרת משהו שהוא מכל כיוון, חתום מכל כיוון,
הוא לא במהרה ינתק, זה משהו חזק ויציב.
אז בואו נראה את המצוות עליו, נתחיל מתפילין.
מצוות תפילין מופיעה בתורה בפסוקים,
וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך.
או זה היה לזיכרון בין עיניך.
מה זה המילים הללו? "וכשרתם מלאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך".
אנחנו מצווים, כך מסבירים לנו חכמים בתורה שבעל פה, שמסבירה את הפסוקים של התורה שבכתב,
לקחת בתים של תפילין שחורות,
מי שראה פעם תפילין, שמחובר אליהם רצועות אור,
שבתוכם יש פרשיות על קלף,
שיש שם פסוקים מהתורה.
איזה פרשיות נמצאים בתוך התפילין?
פרשה ראשונה, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד,
ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך.
פרשייה שנייה,
והיה אם שמוע תשמעו את זוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום.
פרשייה שלישית,
קדש לי כל בכור, עקב נבין מהי.
ופרשייה רביעית, והיה כביעך השם אל הארץ, ארץ ישראל.
הפרשיות הללו באיזשהו מקום מתמצתות את כל הרעיון של תורת ישראל.
דבר ראשון, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד. האדם קרוי לקחת את כל הכוחות של חייו,
ולאחד אותם,
לתפוס את כל העוצמות,
כל הניטיות, כל הכישרונות,
ולאגד אותם לכיוון אחד, לשם השם.
ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודיך.
כל הנפש שלך, כל מאודיך, דורשים חכמים, כל ממונך. זאת אומרת, האדם אמור לקחת את תמצית חייו ולחבר אותם לעבודת השם.
פרשייה שנייה,
והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי. כמו שאמרנו, היהדות כוללת גם מצוות, לא רק אהבה בלב,
לא רק אחדות במילים, אלא גם בביטוי המעשי.
והיה אם שמעתי שמול מצוותיי ונתתי גשמכם בעיתו, יורה ומלקוש.
יש שם פירוט שלם של מערכת יחסי הגומלין,
כביכול, בינינו לבין ריבונו של עולם,
אם אנחנו שומרים את מצוות ה' או חלילה אם אנחנו לא שומרים.
הפרשייה השלישית עוסקת "קדש לי כל בכור", מדובר על הקדושה של הבכורות,
אבל בעומק העניין היא מוזכרת בגלל ששם מצוינת יציאת מצרים,
המאורע המכונן של עם ישראל.
עם ישראל יוצא מהמיצרים,
אז בבית העבדים של מצרים, ובעצם מתגבש בזהות לאומית.
גם את זה אנחנו מזכירים בתפילין.
פרשייה האחרונה, והיה כביאך השם אל הארץ,
ארץ ישראל.
עם ישראל הוא לא רק עם רוחני,
כמו שאמרנו, הוא לא רק מתעסק בדברים רוחניים ונמצא במדבר,
אלא הוא הולך וצועד ומופיע את עצמו בתוך ארץ,
בתוך מציאות ארצית, נורמלית,
חיי חברה תוססים,
כלכלה, צבא, מדינה.
זה עניינה של תורת ישראל.
לאחד את כל העולמות,
גם עולם הרוח וגם עולם החומר.
כל הדברים האלה אנחנו שמים בתוך התפילין. אגב, בתפילין של יעד שמים את זה בפרשייה אחת רצופה,
תפילין של ראש שמים את זה בארבע תאים נפרדים,
בארבע פרשיות נפרדות.
הרעיון הוא שאנחנו קושרים את הרעיונות האלה גם על הזרוע, גם על היד וגם על הראש.
על הזרוע זה ביטוי של הצד המעשי. אגב, אנחנו מניחים תפילין על צד שמאל או מי שהוא ימני,
זאת אומרת, מי שימני מניח על צד שמאל, מי שהוא שמאלי מניח על צד ימין, הרעיון הוא על היד החלשה.
המציאות הגופנית, שחלשה היא זקוקה לחיזוק. זאת אומרת, היא חלשה, היא חזקה מבחינה פיזית,
אבל היא חלשה מבחינת העולם הרוחני,
היא צריכה לחיזוק רוחני.
אנחנו שמים את הבית של התפילין על הזרוע כנגד הלב.
אנחנו מחברים את הלב, את כוחות העשייה שלנו, את כוחות החיים שלנו,
את כוחות הרגש שלנו,
לעבודת השם. אנחנו קושרים,
מאגדים את עצמנו עם הרעיונות הגדולים הללו שמופיעים בפרשיות.
על אותו משקל אנחנו שמים את זה על הראש.
על הראש, הצד השכלי, הצד הרוחני,
גם הוא מחובר על ידי הנחת התפילין לרעיונות הגדולים הללו.
תפילין נקראים עוז לישראל. זאת אומרת, הם נותנים את הגבורה לישראל,
הם ביטוי לעוצמה הרוחנית של עם ישראל,
שאיתם אנחנו מניחים אותם בבוקר.
בזמנו היו הולכים עם זה כל היום,
היום אנחנו לא מספיק נקיים ותיאורים שללכת עם זה כל היום, אז רק מניחים בתפילת שחרית,
אבל זה עניינם של התפילים.
לאחר מכן ראינו מצווה נוספת, ציצית.
ציצית, יש פרשייה שלמה בתורה שמדברת על הציווי לעשות ציצית.
והיום אומר השם אל משה לאמור,
דבר אל בני ישראל מרת עליהם ועשו להם ציצית על קלפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת,
והיה לכם לציצית, וראיתם אותו, וזכרתם אותו,
וזכרתם את כל מצוותיי,
וכולי וכולי. זאת אומרת, הציצית עניינה להזכיר לנו את המצוות.
איך הציצית מזכירה את המצוות? מה זה בכלל ציצית?
ציצית זה בגד שיש לו ארבע כנפות, ארבע פינות, שאליהן מחוברים ציציות
חוטי צמר, שקשורים באופן מסוים.
למה דף כזה אמור להזכיר לנו את המצוות?
ההסבר, על פי דרשת חכמים,
שציצית, המילה ציצית בגימטריה זה 600. גימטריה זה החלפה של האלף-בית במספרים,
הצדיק זה 90,
יו"ד עשר, שוב צדיק תשעים, שוב יו"ד עשר ותו, זה ארבעה מאות, סך הכול שש מאות.
עכשיו,
בגנף של הציצית יש שמונה חוטים וחמש קשירות,
שזה הכול יחד עולה למניין שש מאות ושלוש עשר, כמו שהזכרנו בהתחלה,
שש מאות ושלוש עשר מצוות, תרי"ג מצוות. זאת אומרת, הבגד הזה אמור להזכיר לנו שצריך לשמור על תרי"ג מצוות.
אבל אם ניכנס יותר לעומק,
הרעיון של ציצית זה בגד שעוטף אותנו כל הזמן.
זה הולך איתנו.
זה הבגד שעוטף את הנשמה,
ומתוך הבגד הזה משתלשלים הציציות.
הציציות זה רעיון,
זה ביטוי לרעיונות הגדולים, לרעיונות הנשמתיים, שהם הולכים לאט-לאט ומחלחלים לתוך המציאות הארצית.
הרעיונות, האידיאלים הגדולים של עם ישראל,
הם לא נשארים מרחפים,
הם הולכים ומתאגנים ומושרשים לתוך הקרקע.
המצוות ינם לקחת את הרעיונות הגדולים ולהביא אותם פה אל העולם הזה לאורח חיים מעשי,
ברור שמקיף את כל חיינו.
זוהי הציצית.
אגב, על פי התורה כתוב שהייתה זאת פתיל תכלת לציצית. זאת אומרת, אחד מהחוטים הללו בכל צד של הציצית אמור להיות צבוע בצבע תכלת.
מה הרעיון של תכלת?
ראוי לנו חכמים,
תכלת דומה לים, זה הצבע של הים, הים דומה לרקיע, לשמיים,
ורקיע דומה לכיסא הכבוד. זאת אומרת, השמיים מבטאים את השמימיות, את הקשר שלנו אל האינסופיות האלוהית.
כשאנחנו מביטים על הציצית,
על החוטים הללו שמבטאים את המצוות ועל הפתיל תכלת,
אנחנו נזכרים במטרה שעבורנו עושים את המצוות.
האם היום הולכים עם פתיל תכלת או לא, זה ויכוח ידוע בתוך עולם ההלכה.
יש כאלה שטוענים שאנחנו לא מכירים היום את הצבע תכלת שהיה נהוג בזמן התורה,
יש כאלה שטוענים שכן.
מכל מקום, זה עניינו של הפתיל תכלת.
מעבר לציצית, יש לנו גם טלית.
טלית זה ציצית גדול.
אם הציצית היא משהו שמותאם למידה האישית של האדם,
טלית זה משהו גדול יותר, רחב יותר. היא קרויה, אגב, טלית בלשון להטיל ציצית. זאת אומרת, אנחנו שמים בה את הציציות.
הטלית היא בגד שכבר עוטף לא רק אותנו,
אלא את כל עם ישראל.
יש כאלה שבזמן החתונה, יש מנהגים כאלה ששמים טלית, פורסים טלית מעל החתן והעכלה. כלומר, ביטוי שגם החתן והעכלה נכנסים לתוך מציאות של בית אחד.
הכניסיני תחת כנפיך הטלית, אם הציצית זה הבגד האישי,
הטלית זה הבגד של כולנו.
ולכן, אגב, זה מעניין שמדינת ישראל עוד לא קמה, אבל הייתה בשלבי הכנה בתנועה הציונית, אז העוזר של הרצל, וולפסון,
הוא בחר את הדגל ישראל, הדגל שכולנו מכירים אותו,
בגלל הטלית.
זאת אומרת, זה מזכיר את הטלית, שהיא פעם הייתה תכלת, היום, אגב,
הרבה רוסים בצבע שחור, אבל הרעיון הוא שיש משהו בטלית,
משהו שמבטא את הצד הלאומי של כל עם ישראל.
אז זה ציצית וזו טלית. מעבר לזה,
יש לנו, כמו שאמרנו, מזוזה.
מה יהיה מזוזה?
מזוזה זה קלף שיש עליו פרשיות מהתורה. איזה פרשיות?
שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד, ואהבת את השם אלוהיך וכל לבבך וכל נפשך,
ואת פרשיית ואיה אם שמוע תשמעו למצוותיי.
פרשיות, כמו שאמרנו, שמבטאות את הרעיון של האחדות של האדם שמתמסר כולו לעבודת השם,
ומקיים מצוות מורידות זה לאורח חיים מעשי,
את זה שמים בפתח הבית. כתוב בתורה:
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.
מזוזות הבית,
השערים, צריך שיהיה להם חותם של הפרשיות הללו.
הרעיון הוא שאדם נכנס לתוך הבית,
מהפתח של הבית,
יש כאן ביטוי שהבית כולו שייך לרעיונות הללו.
לכן יש כאלה ששמים על המזוזה את האותיות ש, ד, י,
שזה שדאי, שדאי, זה אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, ויש כאלה שדורשים את זה בראשי תיבות,
שומר דלתות ישראל. זאת אומרת, יש כאן
איזה רעיון רוחני ערכי ששומר הדלתות הבית.
זו דוגמה למצוות דאורייתא, למצוות שמופיעים בתורה ואנחנו הולכים ומקיימים אותן.
יש גם דברים שהם מנהגים, למשל המנהג ללכת עם כיפה.
הרעיון הזה של ללכת עם כיפה הוא לא כתוב בתורה,
גם בימים קדומים לא כולם הלכו עם כיפה,
גם אלה שכינו עצמם דתיים, אלא רק יותר בזמן התפילה או בזמן לימוד תורה.
במאות שנים האחרונות זה נתפס כמנהג שיותר ויותר יהודים מקיימים אותו. הרעיון הבסיסי של הכיפה זה שיש משהו מעליך, כן? האדם לא הולך בגלוי ראש, זה איזשהו ביטוי לקומה סחופה שהוא רואה את עצמו כמרכז,
אלא יש משהו שהוא בענווה מתכופף אליו.
דבר, מנהג נוסף שאנחנו מכירים זה למשל ללכת עם זקן,
וגם כמובן לא הלכה, אבל יש הרבה שעושים זאת.
מה הרעיון של זקן?
הרעיון של זקן זה גם שכתוב בתורה שצריך לא לגלח את פאת הראש, שזה פה,
למרות שזה גם ניתן להתגלח ולא לגעת בנקודה הזו.
ויש כאן רעיון רוחני, על פי תורת הסוד,
שהפנים, הם מבטאים את העולם הרוחני.
זה המקום של המחשבות, מקום של הרעיונות.
מהפנים צומחים שערות כלפי מעלה וכלפי מטה.
כלפי מעלה זה ביטוי לרעיונות הגדולים שהולכים לאט לאט לאט ומסתעפים יותר ויותר.
הזקן זה הסערות שיורדות כלפי מטה, זה ביטוי לרעיונות הגדולים, די דומה למה שאומרים לגבי ציצית,
שהולכים לאט לאט לאט ויורדים אל העולם הזה.
זאת אומרת, אדם הולך ומיישם את הרעיונות הגדולים שנמצאים בראשו,
בקישור אל התורה ולמוסר ולערכים,
אל תוך המציאות הארצית.
כל המצוות הללו, ויש עוד רבות כמובן,
עניינם אחד,
האדם היהודי עטוף כל הזמן במצוות.
כל רגע ורגע בחייו, בכל מקום שהוא נמצא,
בשבטו ובביתו ובלכתו בדרך,
בכניסה לבית,
בזמן השינה ולפני השינה, הוא כל הזמן עטוף במצוות, בדרכים שהוא מצוות את עצמו לעבודת הבורא.
חשוב להוסיף נקודה נוספת.
האם יש טעם למצוות או אין טעם למצוות? זה ויכוח ידוע בין חכמי ישראל לאורך הדורות,
האם דורשים את הטעם למצוות, או שצריך לקיים אותן?
כי ככה השם ציווה.
אנחנו מוצאים ספרים, כמו ספר החינוך, אחד מהספרים החשובים שנכתבו על טעמי המצוות,
ומורה נבוכים לרמב״ם, לרבי משה בן מימון,
שגם הם נותנים שם טעמים למצוות. הרמב״ם אומר, המצוות הן כנגד המלחמה בעבודה זרה. ספר החינוך מדבר על המצוות שהן זכר ליציאת מצרים,
אבל לעומת זאת מצינו מחכמי ישראל,
שאומרים שאדם לא אמור לחפש טעם למצוות, אלא לקיים אותם כגזירת מלך.
ההסבר, על פי חכמי ישראל, הוא משולב.
מצד אחד יש טעם למצוות, ומצד שני אין טעם למצוות.
כלומר,
כל מצווה יש לה בוודאי טעם, דבר שאנחנו יכולים להתחבר איתו ולהבין אותו, כמו שעכשיו אמרנו, כמה טעמים.
אבל צריך להיזהר לא להתקבע בטעמים הללו.
לא לחשוב שהטעמים הללו הם חזות הכול.
יש עוד אינסוף רבדים ועומקים שהולכים ונחשפים מדור לדור ולנצח נצחים.
כשחכמי עשרה אומרים לא דורשים טעם למצוות,
הם רוצים להזהיר את האדם,
אל תתקבע בטעם שאתה נותן עכשיו. למשל,
אתה עכשיו מנסה להבין מה הטעם של מצוות השבת.
אתה יכול לתת הסברים, יש פה מנוחה סוציאלית,
זה מקרב את המשפחה, מגבש את החברה.
זה ודאי נכון,
וזה נותן לאדם נקודת השקה והזדהות עם השבת איפה שהוא נמצא.
יחד עם זה,
תבין שזו מצווה אלוהית שיש לה עוד רבדים שמן הסתם ייחשפו במהלך הדורות.
מצד שני, אם אדם רק יישאר בהבנה שיש פה עומק אלוהי שהוא עצמו לא נוגע בו,
רק מבחינת נעשה ונשמע, זה יכול ליצור ניכור.
לכן גם דורשים טעם למצוות.
במילים אחרות, כל מצווה יש בה מימד שאנחנו מבינים ומימד שלא מבינים.
יש מצוות שהצד של ההבנה הוא בה הרבה יותר בולט.
מכנים זאת חכמים מצוות שכליות,
שאפשר להבין אותם יותר על ידי השכל. גם לשאר המצוות יש הבנה,
אבל יותר קשה להגיע אליהם.
למשל, לא תרצח.
לא תרצח זו מצווה שכלית מאוד ברורה. כל אדם נורמלי מרגיש הבנה והזדהות עם המצווה הזו.
גם פה, אבל אומרים חכמים, תדע שיש רבדים שאתה עוד לא מבין.
ועם הזמן יהיה עומקים עוד יותר גדולים שתבין למה נאמר בתורה לא תרצח.
לעומת זאת, יש מצווה,
למשל, כמו פרה אדומה,
שזו מצווה הנחשבת עמוקה מאוד, שקשה להבין את הטעמים שלה.
גם לה יש טעמים,
אבל קשה לנו לראות את הטעמים הללו, והמצווה הזו,
יש שם יותר דגש על המימדים האלוהים האינסופיים.
בין כך ובין כך, אדם אמור מצד אחד לקיים את המצוות, בין אם הוא מבין אותן, בין אם הוא לא מבין אותן,
והוא מבטא בזה רעיונות גדולים, גם שבהכרה שלו הוא לא כל כך מודע להם.
יחד, במקביל לכך, הוא גם הולך ולומד,
הולך ומעמיק בתוך המסלול הזה של המצוות,
כדי לחבר את עצמו ואת האישיות שלו יותר ויותר למעשים הללו.
הרעיון הכלבה של כל המצוות, כמו שאמרנו,
זה לעטוף את האדם ברעיונות ערכיים ומוסריים.
אדם היהודי, בכל מצב שהוא נמצא,
בשבטך, בביתך ובלכתך בדרך, כמו שנאמר בתורה, בשכבך ובקומך,
כל שנייה ושנייה, מה הרגע שאתה קם בבוקר.
יהודי פותח במילים, מודה אני לפניך.
אדם פותח בהודעה לריבונו של עולם,
ממשיך, נוטל ידיים,
הולך להתפלל, מניח תפילין, שם ציצית, אוכל, מברך,
שם מזוזה בפתחו, בפתח ביתו.
כשהוא הולך לנסוע למקום מסוים הוא מתפלל תפילת הדרך.
כשיש חגים ויש שבתות, גם להם יש את המצוות שלהם.
כל שנייה ושנייה אדם עטוף בדברים שאמורים לעורר אותו ולחבר אותו ולבטא את העולם הפנימי והערכי ולצוות אותו,
לצוות אותו, לחבר אותו לעולם של הקדוש ברוך הוא, של אלוהים.
אז בעזרת השם שנזכה כמה שיותר להבין ולעשות את הדברים הללו. תודה לכם שהייתם עמנו, ניפגש בעזרת השם בפעים הבאות.
