שלום לכם הצופים בבית, היום נדבר על תורה, אבל לא סתם על תורה, אלא על תורה ומדע.
מערכת היחסים בין עולם התורה לבין עולם המדע.
הרבה אנשים חושבים שקיימת סתירה בין עולם התורה לעולם המדע, עד כדי כך שהרבה פעמים ויכוחים שלמים על אמיתות התורה מתחילים בשאלה הזו, האם המדע סותר את התורה, האם התורה סותרת את המדע.
הוויכוחים האלה היו מאוד מאוד נפוצים וערניים לפני כמאה שנה,
היום הדברים קצת נרגעו אבל עדיין הם עולים מדי פעם ולכן כדאי שנדבר גם על זה.
האם התורה סותרת את המדע?
בדרך כלל בשביל להמחיש את הסתירה בין המדע לבין התורה מביאים דוגמה מתורת ההתפתחות.
תורת ההתפתחות או בשמה יותר ידוע תורת האבולוציה או הדרוויניזם,
על שם הממציא של אותה תורה צ'רלס דרווין,
טוענת שהעולם הוא תוצר התפתחותי של מיליארדי או מיליוני שנה.
וזה נראה סותר את פשט הפסוקים בפרשת בראשית, שפרשת בראשית משמע שהעולם נברא בשישה ימים,
וביום השביעי, כידוע, הקדוש ברוך הוא הגיע ליום השבת.
אז זו סתירה ראשונה.
סתירה נוספת שקשורה לאותו עניין.
על פי הפסוקים בספר בראשית,
האדם הראשון נברא על ידי הקדוש ברוך הוא מהאדמה.
ואילו, שוב, תורת ההתפתחות,
האבולוציה, טוענת שהאדם הוא תוצר התפתחותי של מינים אחרים,
אם זה אמבה, לאט-לאט הקוף, עד שבסופו של דבר
נוצר בן האדם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
טוב,
אז בואו ננסה להבין פעם אחת ולתמיד האם יש קיימת סתירה בין תורה ומדע או לא.
דבר ראשון,
הנחת מוצא, שהרבה פעמים שוכחים אותה.
התורה היא לא ספר מדע.
אין תפקידה של התורה להיות לא ספר היסטוריה,
לא ספר גיאוגרפיה,
לא ספר פיזיקה ולא ספר ביולוגיה.
אני מצטער אם שכחתי עוד כמה מקצועות.
התורה,
כדברי חכמים, תורה קדמה לעולם. כלומר, התורה היא באה לתת את הערך לכל העולם, את הצד המוסרי ואת הצד הערכי.
התורה לא באה לתאר לנו מבחינה פיזיקלית וביולוגית איך העולם נוצר.
יש כאן איזשהו חוסר הבנה בסיסית ביחס למה תפקיד התורה בעולם.
מה שכתוב בתורה ביחס לאיך העולם נוצר,
לא חייבים להבין את זה בפשט הפסוקים.
אולי נקדים פה כמה הקדמות.
על פי רוב,
כל מה שכתוב בתורה יש לו ארבעה רבדים,
כך אומרים לנו חכמים.
פרדס, ראשי תיבות,
פשט,
רמז, דרש וסוד.
כלומר, כל פסוק, כמעט כל פסוק שאנחנו נפגשים בתורה,
קודם כל יש לו את רובד הפשט.
למשל, אנחנו קוראים פסוק,
ויאמר השם אל אברהם, לך לך מארצך.
הפשט הוא, שבאמת היה אדם
שקראו לו אברהם,
שחי ונשם על פני כדור הארץ לפני כך וכך אלפי שנה,
והקדוש ברוך הוא דיבר עליו.
הדרש,
רמז וסוד זה עומקים נוספים שאנחנו מכניסים בתוך הפסוק הזה,
שלא רק שהיה אדם שקראו לו אברהם, אלא אברהם הוא מבטא רעיון גדול,
אברהם העברי, אומים חכמים, שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר.
זאת אומרת, אברהם אבינו הוא מייצג רעיון גדול שמתחיל ללכת
ברגע שהקדוש ברוך הוא אומר לו, לך לך מארצך ומולדתך.
זאת אומרת, כל פסוק יש לו גם את הרובד הריאלי,
אם אפשר לקרוא לזה, של הפשט, ועל גביו רבדים עמוקים יותר.
אבל
ישנם פסוקים מסוימים שאין להם את הרובד של הפשט.
למשל, פסוק כמו, וייחר אף השם.
מדי פעם בתורה מופיע,
וייחר אף השם. מה הכוונה וייחר אף השם? שהשם כועס, נכון?
אבל איך הוא כועס?
מה זה ואיחר אף אשם?
לאשם אין אף.
אשם הוא לא גוף,
הוא לא מציאות מוגשמת.
אז מה הכוונה בפסוק?
הפסוק בא להגיד שהשם כועס, או אם נתרגם את זה לשפה יותר מופשטת,
יש כאן איזה חיסרון,
יש כאן איזה עיוות שמופיע במציאות שהוא זוקק השלמה.
התורה משתמשת בלשון משלית על מנת להסביר רעיון רוחני.
פסוק נוסף,
בפרשת משפטים,
אחת מהפרשיות בתורה,
כתוב הפסוק הבא,
עין תחת עין. כאשר אדם מוציא עין לחברו,
גורם נזק לחברו,
על פי התורה צריך להוציא לו עין במקום זה.
באים חכמים ואומרים, לא,
עין תחת עין, הכוונה של התורה במילים עין תחת עין, לא שבאמת מוציאים עין למי שהוציא את העין לשני,
אלא הוא צריך,
מי שגרם את הנזק, לשלם כסף,
לשלם ממון,
לכפר על הנזק שהוא עשה לשני.
נו, אם זה כך, מדוע התורה כותבת את המילה עין?
מסביר הגאון מווילנה,
אחד מגדולי ישראל, רבי אליהו מווילנה,
הוא מסביר את הדבר הבא,
הוא אומר משל למערכת יחסים בין הורים לילד.
הילד עשה משהו חמור מאוד, הוא שבר את החלום.
האבא והאימא, יש ביניהם איזשהו משחק תפקידים.
האבא מגיע ואומר, איך עשית את זה? אוי ואבוי לך. מרים את היד, כביכול לתת עונש מכה לילד.
ואז האימא מגיעה ואומרת, לא, לא, תרחם עליו.
תוותר לו הפעם.
ואבא לא מרביץ לילד.
אבא ואימא תיאמו את זה מראש, את המשחק הזה, שאבא ירים את היד והאימא תרגיע אותו.
מה הם רצו להשיג בזה? הם רצו להשיג בזה שאומנם את הילד בסוף לא מכים,
כי לא רוצים להגיש אותו במקרה הזה בצורה גופנית,
אבל האפקט של הפחד שאבא הרים את היד,
זה כבר בא ליצור אצל הילד מודעות לחומרת המעשה שהוא עשה.
על אותו משקל, אומר הגאון מבינה, זה גם מערכת היחסים בין התורה שבכתב,
פשט הפסוקים,
לבין התורה שבעל פה שבאה לתת את הרבדים העמוקים יותר.
בשעת הפסוקים אומרת עין תחת העין, כלומר מצד האמת,
זה כביכול האבא שמרים את היד,
מצד האמת היה צריך להוציא לך עין על זה שהוצאת עין לשני.
ועכשיו
באה התורה שבעל פה, שזה האימא,
ואומרת לא, תשלם רק כסף.
אבל בזכות זה שכתוב בתורה את המילים עין תחת עין,
נוצר אפקט נפשי שיחד עם האפקט הנפשי של התורה שבעל פה,
יוצר את השילוב הרצוי.
מה שאני רוצה להראות בכך,
שלפעמים יש פסוקים מסוימים בתורה שאין להם הסבר של פשט,
אלא מתחילים את ההסבר ישר מהעומק שלהם.
הפסוקים שמתחילים את פרשת בראשית, על פי חלק גדול מהמפרשים,
אין להם פשט.
שכתוב שהקדוש ברוך הוא יצר את העולם בשישה ימים. מה הכוונה?
24 שעות?
הרי לא היה בכלל את המושג יום.
יותר מזה,
הפסוק הראשון שאומר שלפני שהקדוש ברוך הוא התחיל ליצור את העולם,
הארץ עתה תוהו ובוהו.
מה זה בדיוק תוהו ובוהו?
הוא הסבר ברור.
מבינים שזה בלאגן, אבל מה הכוונה בדיוק?
כתוב ביום הראשון, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.
הרי על פי המשך הפסוקים, המאורות, קרי השמש,
הירח והכוכבים, נבראו רק ביום הרביעי.
זאת אומרת, לפני היום הרביעי עוד לא היה בכלל את המושג יום.
אז מה הכוונה יום אחד?
הסברים המפרשים.
יש כאן ביטוי רוחני, משלי,
שהעולם נברא בשישה שלבים. מבחינה פיזיקלית, איך בדיוק העולם נוצר,
אנחנו לא יודעים.
ואם תרצו, נגיד את זה בצורה חריפה יותר.
זה גם פחות מעניין אותנו.
זה באמת התפקיד של עולם המדע.
יש ביטוי של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
אנחנו מזכירים אותו רבות בשיעורים הללו.
הוא היה אחד מהוגי המחשבה היותר מקוריים ויותר גדולים ביהדות, חי לפני כמאה שנה.
הוא כותב,
צריך לבנות את ארמון התורה מעל ארמון המדע.
ארמון התורה וארמון המדע זה שני רבדים שונים.
אין סתירה ביניהם, כי הם מדברים על מישורים אחרים.
המדע בא לסביבנו את המציאות הפיזיקלית, הריאלית, איך היא נוצרה.
התורה באה לתת את המימד המוסרי והערכי.
נכון שלפעמים התורה, או הרבה פעמים, התורה מדברת על מציאות ריאלית. ועכשיו צריך להבין איך המציאות הזו קרתה, באיזה אופן.
אבל ישנם דברים מסוימים שאנחנו לא יודעים איך הם בדיוק קרו מבחינה ריאלית.
או למשל, יש מדרש שאומר,
הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבם.
מאוד יכול להיות שמבחינה פיזיקלית היו עולמות קודמים לעולם שאנחנו מכירים היום.
והעולם שאנחנו מציינים שנברא בששת ימי בראשית ואנחנו ממשיכים איתו כבר, ה' אלפים תשע"ג שנים,
אלא אם כן התוכנית הזאת תוקרן בשנה הבאה, ואז זה כבר יהיה שנה נוספת.
הכוונה היא שנוצר עידן מסוים שאנחנו מתחילים למנות ממנו.
אבל לפני זה יכול להיות שהייתה מציאות,
כשם שמוצאים היום כל מיני ממצאים שהיו דינוזאורים או היו כל מיני בעלי חיים מיתולוגיים,
שהם היו פרה-היסטוריה, זאת אומרת, לפני ההיסטוריה המוכרת לנו.
אין צורך להתנגש
בין תורה ומדע במקומות שבכלל
הם לא מדברים על אותו מישור.
כנ"ל לגבי השאלה הזו מאיפה נוצר האדם.
האם האדם נוצר מהאדמה או שהוא נוצר, כפי שאומרת תורת האבולוציה,
בהתפתחות מהקוף?
גם כאן אין שום בעיה שהתורה אומרת שהאדם נוצר מהאדמה ולכן שמו אדם.
מסביר המהר"ל מפראג,
גם אחד מגדולי ישראל, שמו המלא, רבי יהודה ליוואי, ראשי תיבות מהר"ל מפראג,
הוא כותב
מה הכוונה שהאדם נוצר מהאדמה?
לומר, כמו האדמה שזורעים בה דברים והיא מצמיחה את
מה שזרעו בתורה,
ככה גם האדם אמור להצמיח את הפוטנציאל האלוהי שקיים בקרבו.
מבחינה ריאלית, איך בדיוק נוצר האדם כפי שאנחנו מכירים היום?
האם בצורת התפתחות של מיליוני שעה מבעלי חיים נחותים, הוא היישר מהאדמה?
זה לא כל כך חשוב.
להפך, לפעמים אני אומר לאנשים,
מה יותר טוב להגיד לכם,
שהאדם נוצר מקוף או שהאדם נוצר מבוץ?
תגיד שהוא נוצר מבחינה ריאלית מקוף, זה לא סותר שום דבר.
וכך אנחנו מגיעים לנקודה עמוקה יותר.
התורה והמדע לא רק שלא סותרים אחד את השני, אלא גם משלימים אחד את השני.
למשל, תורת ההתפתחות, שהיא כביכול, שעליה נוצרו כל כך הרבה ויכוחים,
כותב הרב קוק, התורה הזו היא רק עוזרת לביסוס האמוני של התורה.
מדוע? הוא כותב כך בספרו "אורות הקודש". שימו לב למשפטים הבאים:
תורת ההתפתחות, ככה הוא כותב,
ההולכת וכובשת את העולם כעת,
לפחות בזמנו של הרב קוק, מאז היא עברה כמה וכמה גלגולים,
התיאוריה המדעית הזו של האבולוציה,
היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה
יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות.
אומר הרב קוק, בעומק העניין,
תורת ההתפתחות מתאימה מאוד לתורת הנסתר של עם ישראל.
מדוע?
ההתפתחות ההולכת במסלול של התעלות,
היא נותנת את היסוד של האופטימיות,
את היסוד האופטימי בעולם,
כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכול מתפתח ומתעלה?
מה זה תורת ההתפתחות?
ואני אומר שוב, תורת ההתפתחות עצמה עברה הרבה מאוד שינויים מאז שהיא נוצרה לפני כ-200 שנה על ידי צ'ארלס דהווין.
אבל הרעיון שלה,
שישנו תהליך שכל הזמן מקדם את המציאות ברמה הפיזיקלית הביולוגית,
זה מתאים מאוד לכיוון הפנימי של התורה.
והכיוון הפנימי של התורה הוא שהמציאות הולכת ומתעלה.
זה מה שנקרא גאולה.
העולם לאט-לאט נגאל, נגאל מהמיצרים שלו,
נגאל מהמגבלות שלו, נגאל באלף כמובן,
והולך ומתקדם עוד ועוד, עוד ועוד, עוד ועוד.
האופטימיות, ההבנה שיש תקווה,
שהמציאות תלך ותשתפר, זה אבן יסוד בתורת משה.
ולכן הרעיון המדעי הזה, לא רק שהוא לא סותר, אלא בדיוק הפוך.
הוא בונה, הוא מתאים מאוד למבט הרוחני של התורה. רק שהתורה, כאמור, היא מדברת עכשיו במישור הרוחני הערכי,
ותורת ההתפתחות מתייחסת למישורים הפיזיקליים והביולוגיים.
הבאתי את הדוגמה הזו על תורת ההתפתחות כדוגמה,
אבל היא אמורה לעורר בכלל חשיבה.
הנחת המוצא הנפשית הרבה פעמים, לא השכלית,
שתורה ומדע סותרים, היא מגיעה מתוך חוסר הבנה, לדעתי, מה זה בדיוק תורת ישראל.
ישנה תפיסה שהתורה דורשת מהאדם לפרוש מהחיים.
התורה אומרת לאדם,
תתנתק מכל המציאות האנושית, מכל החוכמה האנושית,
ותתעלה לרעיונות רוחניים,
בקשת מתנכר לשכל שלך,
ליכולת ההתפתחות שלך, לטכנולוגיה.
זו תפיסה שאינה יהודית.
בתפיסה היהודית בדיוק הפוך.
יש פסוק,
לא תוהו בראה לשבת יצרה.
כלומר,
אומרים על הקדוש ברוך הוא, הוא לא ברא את העולם לתוהו,
לשממה,
אלא לשבת, ליישוב, ליישובו של עולם.
היהדות לעולם לא נלחמה נגד המדע.
להפך,
היו הרבה מגדולי ישראל, כמו הרמב״ם,
שהיו גדולי מדע ותורה בעת ובעונה אחת.
הרמב״ם עצמו, רבי משה בן מימון, שהיה כאמור רופא, אחד מגדולי הרופאים באותו דור,
הוא כותב בהקדמתו לספר "מורה נבוכים".
זה ספר פילוסופי מאוד עמוק של הרמב״ם,
שבשביל שאדם יעמיק בתורה,
הוא חייב לפני זה שיהיה לו ידע במדעי חול רחב מאוד,
רכבות אופקים.
איך עושים את זה בדיוק היום? באיזה סדר? זה כבר עכשיו ויכוח חינוכי-טקטי.
אבל מבחינה רעיונית,
זה שככל שהאדם מכיר יותר את המציאות הטבעית, הדבר הזה יותר מאפשר להעמיק את המימד המוסרי, הערכי, האמוני שמופיע בתורה,
זה דבר שכל גדולי ישראל במהלך הדורות תמכו בו.
היו תקופות שלפעמים פחדו מההתפתחות המדעית שהיא תוביל גם לחוסר אמונה. צריך להבין מה השורשים לדבר הזה.
אבל ברמה העקרונית יש עניין לפתח את המציאות.
זה שפעם,
לפני אלף שנה או לפני 200 שנה,
היו אלף עבדים צריכים לעבוד בשדה כותנה במשך שלושה ימים על מנת להביא כך וכך
כותנה כדי ליצור כמות מסוימת של בגדים.
והיום ניתן לעשות את אותה עבודה במשך שעתיים על ידי קומביין,
על ידי מכונה,
זה חלק מהגאולה שבאה לעולם.
על-פי יהדות זו ברכה.
אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שנתן לבני האדם את השכל ואת היכולת
לבנות דברים מדעיים שישכללו ויהפכו את החיים ליותר נוחים וליותר איכותיים.
תבואו ותשאלו, מה זה אומר שהאדם הוא זה שבונה את הכול ולא הקדוש ברוך הוא?
אין סתירה בין הדברים על פי היהדות.
הקדוש ברוך הוא נותן לבן אדם את הכוח לפעול דרך הפעולות שלו.
מסופר על אחד מגדולי ישראל בדור האחרון,
שהיה יוצא בזמן יום העצמאות,
בזמן שעוד היו מצעדים ביום העצמאות,
והיה יוצא מהתלמידים שלו לראות את הטנקים של צה"ל
נוסעים ברחובות.
שאלו אותו תלמידיו, רבנו,
איך אנחנו רואים את הטנקים האלה?
הלא נאמר בפסוק, ואמרת בלבבך, כוכי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. כלומר, ישנו פסוק
שאומר שאדם צריך להיזהר, שלא יגיד שכוכי ועוצם ידי, לא יתגאה בטכנולוגיה, לא יתגאה בהישגים שלו.
אמר אליהם אותו רב,
אין בעיה לומר כוכי ועוצם ידי,
כי יש המשך לפסוק.
המשך הפסוק אומר,
וידעת כי השם אלוהיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.
אין בעיה עם הכוכי ועוצם ידי,
כלומר, אם זה שהאנושות הולכת ומתפתחת,
היהדות לא נלחמה במדע, היהדות רצתה לפתח את המדע.
יש בעיה כאשר האדם חושב שכל היכולות הללו הן מעצמו, והוא לא נפתח לכך שישנו מקור עליון לחייו,
שהוא זה שנותן לו את הכוחות.
בלי הענווה,
באמת כל ההתפתחות הזו יכולה להוביל, כמו שלצערנו אנחנו לפעמים רואים,
להשמדה עצמית.
אבל כאשר האדם נמצא בעמדה נפשית אמונית,
שהכול מאת הבורא,
הדבר הזה נותן לו מוטיבציה ללכת ולהופיע יותר ויותר, להשכיל יותר ויותר.
ישנו ביטוי של הגאון מווילנה,
רבי אליהו מווילנה,
גם אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות,
שהוא כותב
שעל כל יד אחת שחסר לאדם מהחוכמה, כלומר,
כמות שחסר לאדם מהחוכמה הכללית,
חסר לו שבע ידות בתורה.
חסר לו פי שבע בתורה. זאת אומרת,
ההתפתחות הרוחנית הערכית היא תלויה בהתפתחות ההשכלה והמדע והכרת המציאות.
כפי שאמרתי, איך עושים את זה בדיוק, זו עוד שאלה.
האם קודם כל בונים את הצד הרוחני הערכי ורק לאחר מכן נחשפים לצד
של עולם החול ועולם הטבע?
מה המינום שכל אדם אמור לעשות את זה?
מה התפקיד של כל אחד? יש אנשים שבאמת הולכים להתמסר יותר ויותר לעולם התורה,
ויש כאלה שהולכים ומתמסרים יותר ויותר לעולם המדע.
זה כבר שאלות פרטיות.
אבל הכיוון העקרוני
שצריך לשלב בין העולמות,
לא רק לשלב בין העולמות, אלא בעומק העניין, העולמות הללו משלימים אחד את השני.
ועולם התורה,
ארמון התורה, כפי שקרא לזה הרב קוק, וארמון המדע, הם שתי ארמונות שנבנים בד בבד,
שמשלימים כל אחד את המימד שהשני לא אמור להשלים.
הדברים הללו
הם אמורים ליצור אצל האדם המאמין,
מתוך הגישה הזו, יחס חיובי ונכון לכל העולם הזה.
ישנו ביטוי של רבי יהודה הלוי.
רבי יהודה הלוי היה אחד מגדולי ישראל שכתב את ספר הכוזרי, שנחשב
הספר המרכזי ביותר בלימוד האמונה והמחשבה בעם ישראל.
הוא כתב,
מה זה האדם האידיאלי?
הוא קרא לזה האדם החסיד.
החסיד במשמעות של רבי יהודה הלוי, הכוונה היא האדם השלם.
האדם השלם זה לא האדם שפורש מהחיים,
מתנזר מהחיים,
מתנכר למדע, להתפתחות,
הוא אמר, החסיד הוא המושל.
החסיד זה אותו אדם שמסוגל לקחת את כל הכוחות שקיימים במציאות,
לנווט אותם בהרמוניה ולתת לכל אחד את המקום שלו.
וזה העיקרון שתורת ישראל נותנת לאדם.
לקחת את כל הכוחות במציאות, המדעיים, היצירתיים, הכלכליים, הטכנולוגיים,
הצבעיים, הכול.
להכול יש מקום,
רק הכל אמור על פי התורה לבוא מתוך כיוון ערכי ומוסרי שנותן לכל כוח את המקום שלו, שלא יגלוש למקומות שאסור לו לגלוש אליהם,
והפוך, שיתפתח במקומות שהוא צריך להתפתח בהם.
אז פעם הבאה שאתם שומעים את הוויכוחים הללו על תורה ומדע,
תחשבו על זה.
האם באמת יש כאן סתירה, או אולי יש פה פשוט דו-שיח שלא כל כך מבין אחד את השני,
והדברים הללו צריכים לבוא במקביל ולא בסתירה אחד לשני.
תודה לכם שהייתם איתי, ניפגש, בעזרת השם, בפעמים הבאות.
