שלום לכם הצופים בבית,
היום נדבר על המושג ברכות השחר.
לאחר שפתחנו את היום בברכה מודה אני לפניך מלך אל חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.
המילים הללו שכבר דיברנו עליהם באחד הפרקים של הסדרה הזו,
המילים הללו הן המילים שכל יהודי פוקח את העיניים בבוקר ואומר אותם דבר ראשון.
אנחנו מודים לריבונו של עולם שמאמין בנו רבה אמונתך לך,
הקדוש ברוך הוא, יש אמון רב בנו שנצליח לממש את הפוטנציאל שלנו ביום שמתחדש לפנינו.
למרות הכישלונות,
למרות כל המאבקים שהיו ביום הקודם,
הנה, הלילה גורם לנו התחדשות ואנחנו ניצבים מול יום חדש מלא אמונה.
לאחר שאמרנו את המילים הללו, מודה אני לפניך,
אנחנו מגיעים לבית הכנסת ואומרים ברכות השחר.
ברכות השחר הן 15 ברכות
שבאופן הדרגתי,
לאט לאט,
מעצבות את האישיות שלנו לקראת היום החדש.
בהערת סוגריים,
המספר 15 הוא מספר שמבטא הדרגתיות ביהדות.
למשל,
הלוויים בבית המקדש היו עומדים על 15 מעלות והיו משוררים את פרקי התהילים.
בליל הסדר,
כשאנחנו רואים את הסימנים כדי שורחץ כרפס יחץ,
גם שם מדובר בחמישה עשר סימנים שבאים ליצור הדרגתיות במהלך ליל הסדר.
מכל מקום לענייננו, אנחנו אומרים 15 ברכות השחר.
מהם ברכות השחר?
בואו נעבור עליהם אחת לאחת.
הברכה הראשונה היא,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן לסכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
הסכווי זה התרנגול.
אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שנתן לתרנגול את הבינה להבחין בין יום ובין לילה. התרנגול כידוע,
כאשר עולה עמוד השחר,
הוא קורא את הקריאה שלו,
מוצא את הקוקוריקו,
כלומר,
מאיר אותנו ליום חדש.
מה הברכה הזו באה לומר? פשוט.
לא רק אנחנו מתעוררים לחיים בבוקר החדש.
הטבע כולו, המציאות כולה,
שהטרנגול הוא ביטוי לעולם החי,
כולו מתעורר לקראת יום חדש.
יש כאן מציאות
שכולנו שייכים אליה.
היום הזה הוא לא רק יום שלנו, הוא יום שההוויה כולה,
החיים כולם מתעוררים לחיים, ואנחנו קרואים יחד עם החיים ללכת ולהתאחד לקראת היום החדש ולהופיע בו חיים ושמחה שיחלחלו לכל מעגלי החיים, לחי,
לצומח ולדומם,
הנותן לסכבי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
הברכה השנייה שאנחנו מברכים,
ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם שלא עשני גוי.
אנחנו מודים לריבונו של עולם שאנחנו יהודים,
שייכים לעם ישראל ולא לעמים אחרים.
חשוב
לדבר על הנקודה הזו, שאגב לא קשור רק לברכות השחר, אלא בכלל
לתפיסה ביהדות,
ביחס בין ישראל לבין הגויים.
צריך להבין,
על פי היהדות,
לא שהיהודים הם יותר מהגויים והגויים הם יותר מהיהודים.
מדובר כאן במצויות שונות שלכל אחד יש את התפקיד שלו וכל אחד משלים את התפקיד של השני.
כשאנחנו מברכים ברוך אתה השם אלוהים איך עולם שלא עשני גוי אנחנו רוצים לבוא ולומר יש לנו תפקיד ייחודי שאנחנו מודים לך ריבונו של עולם שזה התפקיד שלנו.
אם תרצו, אם הגויים היו מברכים ברכה, היו גם צריכים לברך ברוך אתה השם אלוהים איך עולם שלא עשני ישראל.
לכל אחד יש את התפקיד שלו.
רבי יהודה הלוי, אחד מגדולי ישראל, שכתב את הספר אולי החשוב מכל במחשבה הישראלית, ספר הכוזרים,
הוא ממשיל את התפקיד של עם ישראל בין אומות העולם ללב באיברים.
כדוגמת הלב שנמצא בגוף,
הלב מזרים חיים ודם לכל האיברים.
ככה גם עם ישראל אמור לתת כיוון מוסרי וערכי לכל העמים כולם.
אבל,
המשל הוא מדויק,
לב בלי איברים, לב בלי ריאות, לב בלי מוח,
גם לא יכול לתפקד.
כלומר, עם ישראל בלי גויים גם לא יכול לבטא את עצמו.
גם האיברים וגם הלב, לכולם יש אותו תפקיד, להופיע את הנשמה.
נכון שיש תפקיד חשוב יותר וחשוב פחות, ואנחנו מאמינים שיש לנו תפקיד יותר חשוב,
אבל לא בגלל כך הגויים לא נצרכים או שאנחנו מתנשאים עליהם.
כל אחד עושה את תפקידו וכולנו יחד מבטאים את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שיופיע בעולם.
לכן אנחנו מודים,
אחת הברכות הראשונות בבוקר,
אנחנו מודים לריבונו של עולם על התפקיד הייחודי שלנו.
ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם, שלא עשני גוי.
ברכה השלישית שאנחנו מברכים,
ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם, שלא עשני עבד.
אנחנו לא עבדים.
בזמן שהברכה תוקנה, בזמן חכמים, הכוונה הייתה מן הסתם למציאות שהייתה קיימת באותה תקופה, שהיו עבדים והיו אנשים חופשיים. כלומר, עבדים היו אנשים שהיו מסורים באופן שלטוני תחת
רשותם של אנשים אחרים.
ואנחנו מודים שאנחנו בני חורים, כי ברור שמציאות של עבדות היא מציאות
חסרה ומוגבלת.
כיום, כשאין כל כך עבדים במצב הסוציולוגי,
צריך להבין את הרעיון
של עבדות בצורה רוחנית.
כשאנחנו באים ואומרים שלא עשני עבד, אנחנו מתכוונים, אנחנו מודים לריבונו של עולם שברא בנו נפש מלאת חירות,
מלאת חופש.
עבדות זה לא רק עבדות למסגרת חיצונית,
לאדון או למישהו אחר, לבעלים שמכריחים אותי מה לעשות.
עבדות לפעמים זה אדם, הוא עבד לתאוות שלו,
עבד ליצרים שלו.
הוא לא עושה את מה שהוא באמת צריך לעשות, אלא משועבד לכל מיני צרכים אחרים.
יש ביטוי של חכמים שאומרים,
אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
רק מי שעוסק בתורה, במשמעות העמוקה של העסק בתורה, אדם שעוסק בצדים ערכיים, רוחניים, מוסריים,
הוא בן החורין האמיתי,
הוא איש החופש האמיתי.
או אם נזכיר שוב את דבריו של רבי יהודה הלוי, שציינו קודם,
הוא כותב כך, "עבדי הזמן, עבדי עבדים הם.
עבד השם, ולבדו חופשי".
כלומר,
מי שהוא עבד לזמן, עבד למציאות של העולם הזה,
הוא עבד, הוא משועבד לכל מיני מגבלות.
עבד השם, מי שפותח את עצמו למימד הרוחני הערכי,
הוא לבדו חופשי. זה החופש האמיתי.
כשאנחנו מודים, בברכת השחר,
ברוך אתה השם אלוהינו מערך העולם שלא עשני עבד, אנחנו מודים לריבונו של עולם ומבקשים ממנו
שהיום הבא יהיה יום מלא חופש,
שלא נהיה משועבדים לתאוות,
ליצרים,
לכל מיני דברים שמסיטים אותנו מהתפקיד,
אלא נחפש מה הייחודיות שלנו, מה התפקיד שלנו בעולמו של הקדוש ברוך הוא,
ונבצע אותו בצורה הטובה ביותר.
ברכה נוספת שאנחנו מברכים,
ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם שלא עשני אישה, זה במידה ואתה גבר,
במידה ואת אישה, אישה מברכת, ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם שעשני כרצונו.
הברכה הזו, ברכה שכבר נשברו עליה קולמוסים רבים, לכאורה נראית ברכה שמזלזלת באישה ומעצימה את הגבר.
גם פה, להבדיל או שלא להבדיל, בגבי היחס בין ישראל לגויים, ככה גם צריך להבין את ההבדל בין גבר לאישה על פי היהדות.
על פי היהדות,
לא שהגבר שווה יותר מהאישה ולא שהאישה שווה יותר מהגבר.
מדובר כאן בשני יצורים שונים שלכל אחד יש
תפקיד שמשלים אחד את השני.
הגבר פועל במציאות בצורה של התגברות, לכן הוא נקרא גבר. כלומר, בצורה של מאבק, של מלחמה.
הגבר מגדיר את עצמו על ידי
חתיכה שכלית, הוא חותך דברים, מסביר מה הוא לא.
זה המרכז הדומיננטי באישיות של הגבר.
הגדרה שנעשית על ידי דרך השלילה.
האישה, לעומת זאת, מטבעה היא יותר פנימית, היא יותר זורמת.
הגבר, על פי היהדות, יותר אחראי על המציאות החיצונית,
על המעטפת החיצונית של המסגרת המשפחתית, הלאומית,
הוא זה שמתעסק במלחמת החיים.
והאישה עושה תפקיד, לא פחות, אם לא יותר חשוב,
שזה למלא את המסגרת הזו בתוכן, בשמחה, באהבה, באמונה, באסתטיקה,
ברוחניות ובעדינות.
ממילא,
הדרך שהגבר מגדיר את עצמו זה על ידי שלילה,
שלא עשה מאישה.
האישה, שהיא מיטיבה יותר פנימית, יותר ספורטנית, יותר זורמת,
מגדירה את עצמה על דרך החיוב.
שעשני כרצונו.
אם תבואו ותשאלו אם זה כך, מדוע כאשר אישה מדברת בברכות הקודמות אומרת שלא עשני גויה או שלא עשני שפחה,
שזה גם נוסח שנשים אומרות בברכות השחר שדיברנו עליהן קודם, תשובה,
כאשר האישה מדברת בשם עם ישראל שלא עשני גויה או שעשני בן חורין,
היא כעת לא מישהי פרטית, אלא מדברת בשם הציבור של עם ישראל.
וכאשר מדובר ברמה ציבורית,
מתנסחים בלשון גבר,
בלשון זכר,
כי המציאות החיצונית היא מוגדרת,
לפחות על פי חז"ל, בצורה גברית.
אבל כאשר מדובר במציאות בתוך עם ישראל, ההבדלים בין גבר לאישה,
פה האישה מדברת על פי הטבע הפרטי שלה ומגדירה את עצמה בדרך החיוב,
שעשני כרצונו.
ברכה נוספת שאנחנו מברכים,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, פוקח עברים.
מה הרעיון בלפקוח עברים?
המשמעות הפשוטה היא, בלילה אנחנו היינו בשינה,
במציאות של חשיכה,
לא ראינו, והנה בבוקר אנחנו פורחים את העיניים ומסוגלים לראות את אור השמש.
זה כמובן ההסבר הפיזיקלי.
הסבר עמוק יותר, הסבר רוחני,
לילה הוא זמן של אפלה.
לילה הוא זמן של חושך. יש כזה ביטוי של חז"ל שאומרים
בשעת הסכנה מופיעה הלילה,
או בלילה מופיעה הסכנה.
כלומר,
המציאות של הלילה מבטאת
משהו לא ברור, מעורפל.
בלילה עולים הרבה צדדים אפלים באישיות שלנו.
כל הטשטוש, כל הפחדים,
כל הדברים שצברנו במהלך היום יכולים לצוף באופן לא בריא בלילה.
הבוקר הוא ביטוי לבהירות,
משהו שאפשר להבחין, אפשר לחדד, אפשר לפעול מתוך אור השכל,
מתוך המימד הרוחני.
אנחנו מודים לריבונו של עולם שאתה מאפשר לנו לקום מתוך האפלה ולהביט אל הדברים במבט בהיר ומלא אור.
ברכה נוספת שאנחנו מברכים,
ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם,
מתיר אסורים.
גם פה צריך להבדיל בין הפשט, בין ההבנה הפשוטה, לבין העומק.
ההבנה הפשוטה היא, בלילה הגוף היה כבול,
היה נמצא,
לא היה יכול להופיע בתנועה,
אלא היה דומם במקום אחד, כביכול היה אסור בכבלים, והנה הבוקר אנחנו מתחילים לזוז.
אבל כמו שאמרנו, יש כאן ביטוי למציאות עמוקה יותר.
לילה זה זמן של פסיביות, של סטטיות.
אדם לא זז, אדם לא פועל, אדם לא יוצר.
בבוקר אנחנו מתירים את העשורים, מתירים את הכבלים,
מתירים את השלשלאות,
והם יכולים להתחיל לפעול באופן דינמי, שמח ומלא עוצמה פה,
בתוך המסגרת של העולם הזה.
אנחנו מודים לריבונו של העולם שאתה עוזר לנו להתיר את הכבלים שלנו ולפעול את מה שאנחנו אמורים לפעול ביום שמתחדש מול עינינו.
ברכה נוספת שאנחנו מברכים.
ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם מלביש ארומים.
אנחנו מודים לריבונו של עולם שנתן לנו בגד ללבוש.
כאן צריך להבחין בברכה הזו.
יש הבדל מהותי בין האדם ובין בעל החיים.
בעל החיים זקוק אך ורק לתפקוד קיומי, פונקציונלי. הוא צריך אוכל, הוא צריך שתייה,
דברים מהסוג הזה.
בגד זה כבר צורך אנושי.
בגד מעיד לא רק על תפקוד קיומי חומרי,
אלא על מציאות נפשית, כבוד.
לא, הגוף הוא לא חשוף, הגוף מכוסה בבגד. ככה חז"ל מכנים בתלמוד הבבלי את הבגד.
אומרים, בגד זה הכבוד של האדם.
לא במשמעות של כבוד, שאדם צריך שיסתכלו עליו, אלא כבוד
שהאדם בכך שהוא מתלבש ולא עולה חשוף, הוא מעיד
שמה שחשוב זה לא רק הצדדים הגופניים החומריים,
אלא יש מציאות פנימית.
הגוף קצת מכוסה,
הצניעות באה לבטא שהצד הבשרי,
הצד החיצוני הוא לא העיקר, אלא העיקר הוא מה שיש בפנים.
אנחנו מודים לריבונו של עולם שנתן לנו את הנפש,
הנפש האנושית,
לא רק לחיות כמו בעלי חיים של אכילה ושתייה ותפקוד מינימלי, פונקציונלי,
אלא אנחנו מחפשים משהו עמוק יותר.
אנחנו מחפשים גם את המימדים הרוחניים, האציליים, הדיניים,
שעל ידי לבישת הבגד אנחנו מתחילים את היום בכיוון הזה.
ברכה נוספת שאנחנו מברכים,
ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים.
הבנה פשוטה, בלילה אנחנו שכבנו, והנה כעת, בבוקר אנחנו יכולים לזקוף את קומתנו וללכת באופן ישר.
גם פה חשוב להגיד על ההבדל בין בן האדם לבין בעל החיים.
האדם הולך זקוף,
הראש נמצא למעלה והגוף נמצא מתחת לו.
בעלי חיים,
כידוע, הולכים על ארבע, שהגוף והראש נמצאים באותו קו.
הרעיון הוא פשוט:
בן האדם הולך בקומה זקופה.
המימד הרוחני, הראש, שולט על הצדדים הגופניים.
לזה אנחנו מודים לריבונו של עולם.
בעל החיים,
הגוף והראש נמצאים באותו קו.
אין מימד רוחני שמוביל את בעל החיים.
אנחנו מודים לריבונו של עולם שנתן לנו בבוקר החדש את היכולת לזקוף את קומותינו.
אנחנו מודים ומתפללים לריבונו של עולם שייתן לנו את הכוח ביום הזה לנהל את החיים מתוך שכל,
מתוך המימד האנושי, מתוך מוסר,
מתוך אור ומתוך דעת.
ברכה נוספת שאנחנו מברכים,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,
רוקה הארץ על המים.
רוקה זה למתוח.
אנחנו מודים לריבונו של עולם שמטח את הארץ,
מטח את הקרקע על המים.
בסיפור מעשה בראשית מסופר שקודם כל נבראו הימים.
קודם כל הקדוש ברא את הים.
רק יום לאחר מכן הקדוש ברא את היבשה.
הסיפור הזה, כמובן, יש לו משמעות רוחנית.
ים זה ביטוי למרחב אינסופי, ללא גבולות,
אבל חסר יציבות.
אי אפשר ללכת על המים,
למעט כאלה שחשבו שהם יכולים ללכת על המים,
אבל על פי רוב לא הולכים על המים.
יבשה זה ביטוי ליציבות,
ואם ירצו, יבשה זה ביטוי להעמדת גבולות.
כשאנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא רקע את הארץ על המים,
מתח את הארץ על המים, אנחנו מתכוונים לומר, העולם הזה הוא לא חסר יציבות.
העולם הזה הוא לא מעורפל,
יש בעולם הזה גבולות ברורים.
הארץ תוחמת את המים, אומרת למים עד כאן.
המים זה משהו נוזל, משהו זורם,
שיש לו כמובן מקום, אבל זקוק לגבולות מאוד ברורים.
מודים לריבונו של עולם שהיום
שבא לפנינו הוא יהיה יום יציב,
עם כיוון ברור.
בניגוד אולי ללילה, ששם
יותר שולט המים,
יותר שולטות המציאויות המעורפלות,
חסרות היציבות,
ביום אמור לשלוט המימד הרוחני, היציב, השכלי,
שאנחנו נוכל להציב בו את רגלינו באופן בטוח.
ברכה נוספת שאנחנו מברכים,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המכין מצעדי גבר.
גבר פה זה לאו דווקא גבר או אישה, גבר הכוונה היא בן האדם. הקדוש ברוך הוא נותן לנו את היכולת לצעוד בגבורה פה בעולם הזה.
הקדוש ברוך הוא נותן לנו את היכולת ללכת ולפעול במציאות,
להתגבר ולהשיג את מה שאנחנו צריכים להשיג.
ברכה נוספת,
ברוך אתה השם אלוהינו מערך העולם שעשה לי כל צורכי.
בניגוד לברכת מלביש ערומים שדיברנו עליה קודם, שהיא דיברה על הצדדים המיוחדים של האדם,
הבגד, שזה בא לבטא את הצד הנפשי המכובד האצילי של האדם,
אנחנו מודים לריבונו של עולם לא רק על הצדדים האלה,
אלא גם שעשה לי כל צורכי. זאת אומרת, הקב"ה דאג
לכל צרכינו, החל מהמינימלי ביותר.
זה שיש לנו מה לאכול,
זה שאנחנו יכולים לנשום,
זה כבר צריך הרבה מאוד הודעה לריבונו של עולם.
רבנו בחיי אבן פקודה,
אחד מגדולי ישראל שחי לפני מאות שנים,
כתב בספרו "חובות הלבבות",
שאם נביט על המציאות נראה
שככל שהדבר יותר נצרך לאדם, ככה הוא מצוי בצורה יותר נגישה.
למשל,
אוויר שאדם זוקק אותו כל שנייה ושנייה,
הוא נמצא ללא הגבלה בעולם.
מים,
שהאדם זקוק להם, אבל בצורה קצת פחותה, נמצאים,
אבל פחות.
אוכל, פחות.
עד שהוא מגיע לדברים כמו מותרות, יהלומים וזהב, שאין להם צורך פונקציונלי לאדם, והם נדירים ובקושי אפשר להשיג אותם.
הדבר הזה אומר, רבינו בחיי, בא ללמד
שהמציאות סך הכל מזומנת לאדם.
הקדוש ברוך הוא ברא את המציאות באופן שכזה שהאדם יוכל לתפקד בה.
ועל זה אנחנו מודים לריבונו של עולם, שעשה לי כל צורכי.
אנחנו מסתכלים על המציאות, אנחנו רואים איך העולם כולו
הוא מזומן לחיי האדם, וממילא זה ממלא אותנו ברגע של הכרה טובה לריבונו של עולם.
הברכה הבאה,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוזר ישראל בגבוהה. את הברכה הזו במקור תיקנו חכמים לברך בזמן שחוגרים את החגורה.
היום אנחנו מברכים את זה בבית הכנסת, יחד עם שאר הברכות.
מה הרעיון?
בלילה האדם נמצא בפיזור כוחות.
הכוחות לא ממוקדים, לא מפוקסים. אדם, כמו שאמרנו, נמצא בחוסר יציבות, לפעמים גם בא לידי ביטוי בשפת הגוף בשינה.
אדם רובץ על מיטתו בידיים ורגליים פשוטות.
הבוקר זה הזמן של כינוס הכוחות.
לקחת את כל האישיות שלי ולמקד אותה לקראת היום החדש. להתגבר.
לקחת את כל הכישרונות, את כל התחושות,
ולהביא אותם לקראת היום החדש.
החגורה זה ענייניה, החגורה זה פריט לבוש שבא לבטא כינוס כוחות.
כל הכוחות יחד מתכנסים ונחגרים בחגורה אמיצה.
אנחנו מברכים, ברוך אתה השם, אלוהים מלך העולם, עוזר ישראל בגבורה, נותן לנו את היכולת
לקחת את הכוחות שלנו ולפעול בגבורה, בהתגברות, במיקוד,
באחדות, אם תרצו, זו בעצם המילה היהודית לריכוז,
לקחת את כל הדברים ולאחד אותם לכיוון אחד,
למטרה ברורה שאנחנו רוצים להגשים אותה ביום הקרוב.
יש אגב כאלה שמברכים בזמן ברכת ברוך אתה ה' אלוהינו מכולם עוזר ישראל בגבורה,
גם ממששים בתפילין של יד ומנשקים אותה.
התפילין של יד באים לבטא מציאות של גבורה,
של יכולת פעולה בעולם הזה.
אנחנו מנשקים, כלומר נזכרים בתפילין שבזמן הגבורה, בזמן העבודה בתוך המציאות שלנו,
אנחנו צריכים להיות קשורים לריבונו של עולם.
הברכה הבאה שאנחנו מברכים,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה.
זו כבר מדרגה גבוהה יותר.
לא רק גבורה מעשית,
עוטר ישראל בתפארת, תפארת זה ביטוי למציאות רוחנית,
לפאר, להוד והדר.
יש כאלה, אגב, שמששים בתפילין של ראש בזמן עוטר ישראל בתפארה.
כלומר,
גם העולם הרוחני אנחנו מודים לריבונו של עולם שנתן לנו.
והברכות האחרונות,
ברוך אתה השם, אלוהינו מערך העולם, הנותן ליעף כוח.
ברוך אתה השם, אלוהינו מערך העולם, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפפיי.
הברכות הללו באות לבטא את ההתחדשות שקורית לנו בבוקר.
הלילה זה זמן של עייפות, אדם הולך לישון שהוא מפורק,
שהוא מותש,
והנה הקדוש ברוך הוא נותן לו התחדשות של כוחות
במהלך הלילה, והוא קם רענן מלא שמחה,
מלא תקווה לקראת היום החדש שעומד לפניו.
תודה לכם שהייתם איתי,
בעזרת השם ניפגש בפעים הבאות.
תודה לכם שהייתם איתי, בעזרת השם ניפגש בפעים הבאות.
(חותם על ההצהרה)
