שלום לכם.
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך.
זה ציווי שמופיע בעשרת הדיברות.
לכבד את ההורים.
כיבוד הורים.
כיבוד הורים ביהדות הוא לא עוד מצווה.
כיבוד הורים זה בסיס בכל הנושא הזה של עבודת השם.
מה יש בכיבוד הורים שהוא כל כך משמעותי?
כיבוד הורים, ככה אומרת הגמרא במסכת קידושין,
שלושה שותפים הן באדם,
הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו.
ההורים,
יחד עם הקדוש ברוך הוא,
הם הביאו את הנשמה שלנו לעולם.
הם הצינור שדרכו נשמתנו הגיע לעולם.
ממילא היחס להורים ביהדות הוא יחס, אני אומר את זה בשפה מאוד חריפה,
כמו לאלוהים.
כמו שאנחנו מתייחסים לקדוש ברוך הוא ואוהבים אותו ומאמינים בו, למרות שלא תמיד אנחנו מצליחים להבין איך הוא מנהיג אותנו,
ככה גם אדם אמור להתייחס אל ההורים באותה צורה.
בלי קשר
לא תלוי בצורת ההתנהגות שלהם, האם הם בסדר או לא בסדר, האם הם ממלאים את תפקידם, לא ממלאים את תפקידם.
האדם מכבד ואוהב את הוריו.
תכף נראה שאדם לא חייב כל דבר לעשות מה שהוריו אומרים, אם זה מזיק לו.
ויש נקודות שאדם צריך לפעמים, בוודאי במצבים קיצוניים, שהורים מתעללים או דברים מהסוג הזה,
שהאדם הוא עוזב את הוריו.
אבל במציאות הנורמלית, וככה זו המציאות האידיאלית, אדם אמור להיות מחובר אל הוריו.
הקשר אל ההורים זה בעצם הקשר אל המקור, אל המקום שממנו באתי.
ובעומק העניין זה הקשר למקור המקורות,
זה הקשר לריבונו של עולם,
זה הקשר לשרשרת הדורות, זה הקשר אל הנצח.
הגמרא אומרת לנו שכיבוד הורים זה הדיבר החמישי.
יש בעשרת הדיברות חמש דיברות שעל הלוחות מצד ימין וחמש דיברות על הלוחות מצד שמאל.
חמש הלוחות,
חמש הדיברות שממצד ימין מדברות על מצוות שבין האדם לבין הקדוש ברוך הוא.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, אנוכי השם אלוהיך.
חמש הדיברות שנמצאות על הלוחות מצד שמאל מדברות על מצוות שבין אדם לחברו. לא תגנוב, לא תרצח וכו'.
כבד את אביך ואת אמך זה הדיבר החמישי.
זה הדיבר שנמצא בין המצוות שבין האדם לאלוהים ובין המצוות שבין האדם לחברו. במילים אחרות זה החוליה המתווכת
בין הקשר לבורא, לקדוש ברוך הוא,
לבין הקשר לשאר מעגלי החיים.
היום הפסיכולוגיה המודרנית עלתה כבר על זה,
שהקשר האינטימי של התא המשפחתי של האדם והוריו,
יש לו השלכות לכל מעגלי החיים של האדם.
אם אדם יש לו בעיות קשות בתחום הזה של כיבוד הורים, בתחום הזה של מערכת יחסים עם ההורים,
יש לדבר הזה הרבה השפעות למעגלי החיים האחרים, זוגיים,
מעגלי החיים המשפחתיים, החברתיים,
מעגלי החיים בעבודה,
יחסי העבודה.
לא שהאדם לא יכול להשתחרר מזה כמובן, אבל יש כאן איזו הבנה שלמערכת היחסים עם ההורים יש משמעות מאוד גדולה לכל מהלך החיים של האדם.
הקשר עם ההורים הוא בעצם הקשר עם המקור שמשם באת.
היחס שלנו להורים,
דבר ראשון, זה יחס של הכרה טובה.
הכרה טובה זה הבסיס המוסרי של האדם.
בזכות ההורים אני פה,
בלי קשר לצורת ההתנהגות, בלי קשר שהורים רגילים,
מה שרק הם השקיעו בילד עד גיל שלוש,
שזה כבר מספיק שמצד הכרה טובה לא ננשום לידם למשך כל החיים.
אבל אני אומר, גם אם ההורים לא בדיוק מילאו את תפקידם,
עצם זה שאני באתי מהם, זה כבר נותן לי
את היחס של הכרה טובה וקשר אל המקור ממנו, משם אני בא.
הדבר הזה הוא לא רק שייך לעם ישראל, זה משהו ששייך למוסר אוניברסלי, מוסר אנושי.
כשהתלמוד הבבלי רוצה ללמד אותה על נושא של כיבוד הורים,
הוא מלמד אותנו מאדם לא יהודי,
בשם דמה בנתינה.
מספרת הגמרא שפעם אחת,
בזמן שבית המקדש היה קיים,
עבדה אחת מאבני החושן. החושן זה היה תכשיט שהיה על
ליבו של הכהן הגדול, שהיו משובצים שם 12 יהלומים,
אבנים טובות, שכל אחת ביטאה שבט אחר בעם ישראל.
יום אחד הלכה לאיבוד אחת האבנים היקרות הללו, שכמובן עלתה הון תועפות.
שמעו חכמים שיש סוחר יהלומים באשקלון,
של אותה תקופה,
בשם נתינה.
זה היה שמו,
ויש לו אבן טובה שהם יוכלו לקנות ולשבץ אותה בחושן. הלכו, משלחת מכובדת,
נדבר כאן בעסק רציני מאוד, של הרבה מאוד כסף,
משלחת מכובדת של חכמים,
והגיעו לבית של אותו אדם באשקלון, דפקו על הדלת, והנה פתח בנו,
דמה, דמה בנתינה שמו.
אמרו לו חכמים, אנחנו רוצים לקנות את היהלום הזה.
אמר, אין בעיה, הלך וחיפש את המפתח של הקופסה ששם היו מונחים,
של הכספת ששם היו מונחים היהלומים. והנה הסתבר לאותו דמא בן נתינה שהמפתח היה מתחת לכרית שאביו ישן.
ואז מהחשש שמא אביו התעורר הוא לא הסכים להוציא את המפתח ושם מסופר הגמרא שהוא הפסיד כסף אדיר בעסקה הזו, כי חכמים הלכו לסוחר אחר,
העיקר לא להאיר את אביו.
כמובן לאחר מכן הוא קיבל פיצוי על זה, אומרים חכמים שנולדה לו פרה אדומה,
גם איזה בעל חיים שהיה מאוד נצרך בזמן בית המקדש,
ואותו כסף שהוא הפסיד על היהלום,
הוא הרוויח על מכירת הפרה האדומה.
בכל מקום, הרעיון הוא,
חכמים מביאים לנו מודל לכיבוד הורים,
שאדם מוכן להפסיד הרבה מאוד כסף, העיקר לא להפריע לאביו אפילו בדבר קטן כמו שינה, ואת זה לומדים מדם עבה נתינה. זאת אומרת, לאו דווקא יהודי, יש כאן איזה מוסר אוניברסלי שכולם שייכים אליו,
לכבד את ההורים.
אנחנו רואים את זה בעיקר, לצערנו, אחרי המוות,
שכאשר הורים נפטרים,
אתה רואה אנשים יוצאים מגדרם על מנת לכבד את זכרם ולהרגיש שייכים לאיזה שרשרת.
כיבוד הורים הוא מעצב את האישיות של האדם.
הרמב״ן, רבנו משה בן נחמן, אחד מגדולי ישראל, הוא כותב בעשרת הדיברות על הדיבר כבד את אביך ואת אמך,
הוא אומר, בדיבר כבד את אביך ואת אמך,
הוא אומר,
מכונסת כל התורה כולה,
כל שער תשעת הדיברות.
מי שלמשל, ככה הוא כותב,
מפקפק בהוריו, מתחיל לשאול האם ההורים שלי הם ההורים שלי, ההורים שלי הם כן ההורים שלי,
דברים כאלה, בעיקר בגיל ההתבגרות.
אומר הרמב"ן, הוא עובר על הדיבר, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.
אם אדם, הוא אומר, נשבע לשקר בשם הוריו, אומר הרמב"ן, זה כאילו הוא נשבע לשקר בשם הקדוש ברוך הוא. כמו שאמרנו,
יש
הקבלה בין היחס לקדוש ברוך הוא לבין היחס להורים.
זו הסיבה שכותב הבן איש חי.
בן איש חי, אחד מגדולי ישראל בשם הרב יוסף חיים מבגדד. הכינוי שלו היה בן איש חי על שם ספר הלכות שהוא כתב, שהתקבל על חלק מקהילות ישראל.
הוא כותב שם הלכה, שיש כאלה שממשיכים לנהוג אותה עד היום.
הוא אומר שילד וילדה שמגיעים בליל שבת מהבית כנסת הביתה,
הם צריכים לנשק את היד של אבא ואמא.
לנו קצת קשה לשמוע את הדבר הזה, כי אנחנו רגילים,
אנחנו חיים בחברה שזה לא מקובל, כאלה גינונים.
אבל יש כאן איזה קריאת כיוון,
שהיחס אל ההורים הוא יחס של כבוד והערצה,
כי זו החוליה שמחברת אותך לריבונות של עולם,
מחברת אותך למוסר הכי בסיסי של הכרה טובה.
כיבוד הורים הוא משליך, כמו שאמרנו, על הרבה מאוד מעגלי חיים באישיות,
וכיבוד הורים הוא מורכב משני צדדים.
יש כיבוד הורים ויש מורא הורים, ככה אומרת הגמרא.
הפסוקים בתורה מדברים פעמיים ביחס לכיבוד הורים. פסוק אחד אומר,
כבד את אביך ואת אמך,
מופיע בעשרת הדיברות.
פסוק שני אומר, איש אימו ואביו תיראו.
כלומר, לפעמים מתייחסים להורים במשמעות של כבד את אביך,
כן, במינוח שקשור לכבוד, ולפעמים במינוח שקשור ליראה.
איש אימו ואביו תיראו. מסבירים חכמים,
היחס אל ההורים הוא יחס כפול.
מצד אחד, כבוד.
כבוד זה נתינת המקום להורים, כמו שאמרנו, בלי קשר להתנהגות. בלי קשר לצורה שהם מתנהגים.
אדם נמצא בעמדה של כבוד להוריו ואהבה להוריו,
אהבה אינסופית וכבוד אינסופי.
מעבר לזה, יש גם יראה.
יראה זה בשונה מכבוד.
כבוד זה הכרת הערך
מול מה שעומד מולי.
יראה
זה הכרת הפער.
ההורים, לא רק שאני מכבד אותם, אני גם ירא מהם. ירא, לא במשמעות של פחד, מעונש,
ירא במשמעות של יראת כבוד.
אני מבין שיש גם פער ביני ובין ההורים, שאני מנסה כל הזמן ללכת ולהתקדם אליו.
אני כל הזמן גם מנסה ללמוד מההורים,
להבין מהדור הקודם, להתחבר אל הדורות הקודמים, זה לא רק ההורים הביולוגיים שלי,
להתחבר לשרשרת הדורות.
אומרת הגמרא, שלושה שותפים הם באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו.
בשעה שאדם מכבד את הוריו, אמר הקדוש ברוך הוא,
מעלה אני עליו, על אותו אדם שמכבד את הוריו,
כאילו אני,
הקדוש ברוך הוא,
דרתי ביניהם וכיבדונו, כאילו כיבדת אותי.
ואז ממשיכה הגמרא ואומרת:
"בידוע שהבן מכבד את אימו יותר מאביו,
ולכן הקדים הפסוק
כבד את אביך ואת אימך.
ובידוע שהבן מתיירא מאביו יותר מאימו, ולכן הקדים הפסוק איש אימו ואביו תיראו".
כלומר,
הפסוק "כבד את אביך ואת אימך", שמדבר על חובת הכבוד אל ההורים,
הוא מקדים את האבא, כבד את אביך ואת אמך. למה?
בסביבים חכמים,
באופן טבעי הבן מכבד יותר את אמו. זאת אומרת,
הקשר הזה של כבוד, של אהבה,
של נתינת המקום, יותר חזק מהצד האימהי בבית כלפי הבן.
האבא הוא יותר תובעני, הוא יותר שייך לצד של העירה.
לכן,
במושג של כבוד,
קודם כל מקדימים את האבא כי הוא נמצא באיזו עמדת נחיתות מול האמא,
ביחס הכבוד של הבן כלפיו.
לעומת זאת, במושג של יראה זה הפוך.
אומר הפסוק, איש אימו ואביו תיראו.
קודם מקדימים את האימא,
כי הבן באופן טבעי יותר ירא מהאבא.
האבא הוא תובע מהילד להתקדם,
האימא פחות, הצד האימאי פחות, ובדרך כלל זה כמובן,
זה לא משהו פרסונלי, לפעמים יש אימא שהיא קצת אבא ואבא שהוא קצת אימא,
אבל באופן כללי, בדרך כלל הצד האימאי הוא היותר נותן מקום לילד והצד הבאי הוא היותר תובע.
לכן מקדימים במקרה של אירא דווקא את האימא,
כי היא נמצאה באיזו עמדת נחיתות בנושא של עירה מצד הילד.
מכל מקום, שני הצדדים האלה, כבוד ועירה, הם שני צדדים שמשלימים אחד את השני. ההורים,
זה גם לא רק ביחס של הילד כלפי הוריו, גם היחס של ההורים כלפי הילד.
יש את הצד האימהי שמכבד את הילד, ההורים אוהבים את הילד בלי קשר לאיך שהוא מתנהג.
אתה הבן שלנו, אנחנו תמיד אוהבים אותך.
יחד עם זה, יש גם תביעה.
אתה צריך ללכת ולהתקדם. אנחנו אוהבים אותך, אבל אתה גם צריך להיות עם עירה, זאת אומרת, מאיזו הכרה של פער
שאתה אמור ללכת ולהתקדם בו.
זה שני הצדדים שמרכיבים את היחס בין ההורים ובין הילדים.
אבל, וכאן מגיע אבל גדול,
יש הרבה אנשים שטועים בנושא של כיבוד הורים וחושבים שהמשמעות של כיבוד הורים זה שהילד צריך לשמור על ההורים בכל דבר שהם אומרים ולא להתחשב ברצונות שלו.
זוהי טעות.
ההגדרה של כיבוד הורים,
ההגדרה ההלכתית על פא יהדות היא מאכיל,
כך אומרת גם המסכת קידושין, מאכיל, משקה, מלביש,
מכניס ומוציא.
בתרגום,
שירותים שההורים נזקקים מהילד,
הילד צריך לתת להם את זה מדין כיבוד הורים. אם הורים אומרים, למשל, הילד,
אנחנו רוצים שתביא לנו את החפץ הזה והזה, אנחנו רוצים שתביא לנו נעלי בית,
אנחנו רוצים שתעזור לנו,
הילד מחויב לעשות את זה מדין כיבוד הורים.
אבל, וזה אבל גדול,
אם הורים אומרים לילד,
כמובן מדובר כאן על ילד בוגר מעל גיל בר מצווה, היום זה לא רק גיל בר מצווה, זה גיל יותר מבוגר.
אם הורים אומרים לילד, אתה חייב לעשות כך וכך במשהו שקשור לחיים שלו,
אתה צריך לעבוד בעבודה הזו והזו.
אנחנו רוצים שאתה תאכל דבר כזה וכזה.
אנחנו רוצים שאתה תתחתן עם הבחורה הזו, את חייבת להתחתן עם הבחור הזה.
באלף ואחד דברים שקשורים לחיים של הילד,
פה הילד לא צריך לשמוע להוריו מדין כיבוד הורים. זו טעות שהרבה טועים בה.
חושבים שכיבוד הורים,
גם מצד ההורים, דורשים הילד דברים שנוגעים לחייו.
מדין כיבוד הורים אתה חייב לעשות את זה כדי לכבד אותנו. והילד,
גם הוא עושה את זה,
הוא מרגיש שהוא חייב ואין לו ברירה.
וזה עם הזמן יוצר הדחקות ובסוף זה מתפרץ, מה עם החיים שלי,
אחרי זה לא מדברים אחד עם השני עד סוף החיים חלילה.
לא.
צריך לדעת את הגבול, גם ההורים וגם הילד.
הילד חייב לתת להוריו כל מה שהם צריכים בשבילם.
לגביו באופן אישי, יש לו את האוטונומיה שלו.
הוא מנהל את חייו על פי הבנתו. כמובן שהדבר הזה אמור להיות מלוור, כמו שאמרנו, ביחס של כבוד ואירה. כלומר,
יחס של כבוד להורים,
לא באיזו צורה של התנערות וניתוק יחסים,
אלא התייעצות, שמיעה, הקשבה, שיתוף.
עדיין זה לא משנה שההחלטה על החיים של הילד היא בידיים שלו. כמובן, אם הוא בוגר, הוא יכול להחליט בעצמו.
היחס אל ההורים הוא תלוי מאוד במציאות הנפשית שאדם משדר כלפי הוריו.
אדם אמור לשדר להוריו מציאות נפשית של כבוד,
גם כאשר אמן מגיעים למצבים שיש ויכוח והילד לא חייב לשמוע כי זה קשור לחיים שלו,
הוא צריך לעשות את זה בצורה עדינה שלא תפגע.
למשל, אומרת הגמרא,
מה זה כבוד כלפי ההורים?
לא יושב במקומו, לא יושבים במקום של אבא.
גם לא קוראים לאבא ואימא בשם הפרטי.
אומרת הגמרא, גם לא סותר את דבריו. זאת אומרת, לא אומרים באופן מפורש ובוטה להורים, אתם טועים. אלא משתמשים בניסוחים עדינים יותר,
אני חושב כך וכך.
אבא, אפשר להגיד כך וכך.
זו מציאות מורכבת, אבל מי שיש לו עדינות ורגישות, יודע להלך בין הטיפות,
לשמור על החיים שלו, ויחד עם זה לתת להורים כל הזמן תחושה של שיתוף
ותחושה של חיבור.
אומרת הגמרא,
מעשה באחד שהיה מטחינו את אביו ברכיים,
וזכה לחיי העולם הבא. הוא מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו פנסיוני,
פנסיוני זה בשר מובחר,
והיה יורש גיהנום. מספרת הגמרא מעשה באחד שלקחו את אביו לעבודת המלך. זאת אומרת, לאיזו עבודת כפייה באחד מהרגעים הקשים של עם ישראל, ששלטו עלינו עמים אחרים.
ואז הבן שראה שלוקחים את אביו לעבודה, הוא שמע, ככה אומרת הגמרא,
שמע שהשוטר, הנוגס, מי שאחראי שם לעבודה, אומר, הזקן הזה הוא לא יעיל, צריך להרוג אותו.
מה עשה הבן?
לקח את אביו והכניסו ברחיים. זאת אומרת, שם עליו איזו עבודה קשה,
לסחוב דברים כמו חמור,
שעשה פה משהו שנראה ביזוי שאין כדוגמתו.
אבל מכיוון שהכוונה הייתה להציל את האבא כדי להראות שהוא יעיל בעבודה, לצערנו היו תקופות כאלה. בעם עשרים אנחנו יודעים, בשואה, שאנשים היו צריכים להוכיח שהם כשירים לעבודה אחרת, היו הורגים אותם.
על הדבר הזה הוא חכמים, הוא זכה לחיי העולם הבא.
כי הוא התכוון,
למרות שמבחינה חיצוני עשה פה משהו של ביזוי, העיקר הכוונה, הוא התכוון בלב למשהו שיכבד ויציל את אביו.
לעומת זאת אומרת הגמרא,
מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו פנסיוני.
מעשה באחד, אומרת הגמרא, שהיה עשיר גדול, ואבא שלו היה סמוך על שולחנו, אכל את האוכל שלו,
והיה נותן לו אוכל מאוד מובחר. לכאורה משהו מאוד מכובד, מאכל פנסיוני, בשר מובחר.
ואז אומרת הגמרא, שאל אותו אביו,
בני מאין לך זה, מאיפה יש לך כל כך הרבה בשר לתת לי?
אמר לו אותו הבן, שימו לב לביטוי המזעזע, אמר לאותו בן,
מה אכפת לך זקן?
שתוק ואכול.
כלומר, אל תבלבל במוח, שב תאכל וצא החוצה.
הדבר הזה הוא חכמים, האדם הזה יורש גיהנום.
למרות שהוא עשה פה פעולה שכיבדה את הוריו,
המציאות הנפשית הייתה מציאות של ביזוי.
הערת סוגריים, לצערנו יש הרבה פעמים דבר כזה היום.
ואם יש סבא וסבתא שהם עריריים, הם נמצאים לבד, באים לאכול ארוחה אצל הילדים,
אז נותנים להם אוכל, אבל המציאות הנפשית שמשודרת כלפיהם היא שאתם מטרידים, ועדיף שתשתקו וכולי.
זה דבר מאוד בעייתי.
הסבא, הסבתא, ההורים הם המרכז של הבית.
סביבם צריכה להתנהל השיחה.
יש כאן איזושהי הבנה שהדברים צריכים לעבור מדור לדור.
הקשר בין ההורים זה קשר שמחבר בין הדורות.
הקשר בין ההורים לילדים הוא יוצר את השרשרת הזו של עם ישראל,
שהדברים עוברים מדור לדור, מתקופה לתקופה,
ועל ידי כך אדם הולך ובונה יותר ויותר גם את הבית שממנו הוא בא,
וגם את הבית שלשם הוא בונה הלאה.
כי הדבר הזה מאוד פשוט.
איך שאדם מתייחס להוריו,
ככה גם הילדים שלו יתייחסו אליו.
זה דבר מאוד מאוד פשוט.
יש מושג כזה שנקרא העברה בינדורית.
הדברים עוברים.
הנכדים, הילדים, קולטים איך אבא ואמא מתייחסים לסבא ולסבתא, הם מרגישים את שפת הגוף, מרגישים לפעמים את הזלזול,
ומפנימים שזה היחס לדור המבוגר.
הביטוי הזה שהיום כל כך נפוץ, העולם שייך לצעירים,
זה לא ביטוי יהודי.
העולם לא שייך לצעירים. העולם גם לא שייך למבוגרים.
העולם שייך לכולם.
זה נכון שהצעירים הם אלה שמובילים את הדברים קדימה,
אבל אסור שהדברים האלה יבואו על חשבון הדור המבוגר, על זלזול בדור המבוגר.
הדבר הזה מנתק את השורשים.
המצווה הזו של כיבוד הורים שאיתה פתחנו, היא המוקד, היא הבסיס של עבודת השם.
היא מחברת את האדם לשרשרת. היא מחברת את האדם למשהו יציב,
למשהו אמיתי,
למשהו שעובר מדור לדור,
למשהו שהוא בעצם אלוהים.
מחבר אותו אל הקדוש ברוך הוא.
ולכן, ברגע שאדם הולך ומטפח,
מטפח את היחס הזה של כיבוד הורים אצלו, אצל בניו, במשפחה.
הדבר הזה יוצר תאים משפחתיים בריאים,
שמחים,
מלאי שורשים שיכולים להצמיח ענפים הלאה והלאה ולהביא ברכה ופירות לעצמם ולכל העולם כולו.
אז בעזרת השם, שנזכה כולנו לקיים את המצווה הזו, "כבד את אביך ואת אמך", אומר הפסוק,
"למען יאריכון ימיך".
יאריכון ימיך גם במשמעות הטכנית.
התורה מבטיחה שאדם שמכבד את תוריו יחיה הרבה שנים,
ויש כאן יותר ברכה מבחינה איכותית.
החיים יהיו ארוכים, החיים יהיו מלאים,
יהיו רחבים, יהיו מלאי אושר, שמחה, משפחתיות.
במידה והמצווה הזאת תישמר,
והקשר בין הדורות ילך ויתפתח.
תודה לכם שהייתם עמנו. ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
