שלום לכם, היום נדבר על תפילת הקדיש וליתר דיוק על שתי תפילות. תפילת הקדיש ותפילת אל מלא רחמים.
התפילות הללו הן תפילות שלצערנו כולנו נפגשים איתן במהלך החיים.
כאשר לאדם נפטר קרוב משפחה, אבא, אימא, אח או אחות,
חלילה, בן או בת,
על פי היהדות אומרים את תפילת הקדיש.
לפני שנדבר על המילים של התפילות הללו, בואו נדבר קודם כל מה המשמעות של המושג מוות על פי היהדות,
שבמצב כזה אנחנו אומרים את התפילות הללו.
מוות ביהדות הוא חיסרון, הוא טומאה.
בניגוד אולי לדתות אחרות, שהמוות זה סוג של מקפצה לחיים יותר רוחניים, מנותקים מהעולם הזה,
מהחומריות,
בעם ישראל המטרה היא לקדש את החיים,
להופיע את השלמות האלוהית פה בעולם הזה.
ממילא,
כאשר אדם מת,
נפער פה חלל בשלמות האלוהית,
נפער פה חלל בחיים שלנו,
ולכן הדבר הזה מכונה בשם טומאה.
כאשר אדם נוגע בגוויה של אדם מת, או אפילו בכלי שנגע בו אדם מת,
הוא על פי היהדות טמא מת.
הוא צריך לעבור סוג של טהרה.
הכוהנים למשל, אנשי הקודש של עם ישראל,
אסור להם להיטמע למת, אסור להם להיכנס לבית קברות.
אישה בהיריון, על פי היהדות, אסור לה גם להיכנס לבית קברות.
האישה שמביאה את החיים לעולם, עכשיו שהתינוק נמצא ברחם שלה,
לא אמורה להסתובב במקום של טומאה.
איך ממלאים את החלל? זוהי בעצם השאלה.
איך מצליחים למלא את אותם חיים שעכשיו נפערו ואינם נמצאים איתנו פה היום?
ישנם כמה דרכים ביהדות
להנציח את המת, להנציח מלשון נצח.
הדרך המרכזית היא עילוי נשמה.
מה זאת אומרת עילוי נשמה? אנחנו עושים מעשים מסוימים שמוסיפים חיים פה בעולם.
למשל, נותנים צדקה לעניים לעילוי נשמת המת.
אנחנו עושים מעשה טוב,
מוסיפים פה חיים בעולם הזה לאדם שאין לו,
בשם הנפטר.
זאת אומרת, אנחנו לוקחים את אותם חיים שכבר אינם פה איתנו, האדם שמת,
ומנסים להמשיך אותם בצורה חיובית.
דרך נוספת למשל, זה ללמוד תורה לעילוי נשמת הנפטר.
אומרים לנו חכמים, כאשר תלמיד חכם נפטר, למשל,
מעמידים ישיבה על קברו, כלומר, לומדים את תורתו.
כאשר אנחנו לומדים את התורה של רש"י, למשל, או של הרמב״ם,
אומרים לנו חכמים, שפתותיו מדובבות בקבר.
כביכול השפתיים שלו נעות בקבר,
ובמילים יותר מודרניות,
הוא חי בינינו מחדש.
אנחנו לומדים מחדש על הדמות דרך הדברים שהוא השאיר בעולם.
ישנו ביטוי נוסף של חז"ל,
שאומר, "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
כלומר, מה שהזרע שהאדם השאיר בעולם, אם זה זרע אדם שהוליד ילדים והילדים נשארו בעולם,
או זרע מעשים טובים, החותם הטוב שהאדם השאיר בעולם,
זה הזיכרון שלו.
והתפילה המרכזית שאיתה אנחנו מעלים את נשמת המת, שבה אנחנו חיים מחדש את הדמות של המת, היא תפילת הקדיש.
ישנם כמה סוגי תפילות גם ביחס לקדיש.
הקדיש המרכזי, זה הקדיש שעליו אנחנו מדברים עכשיו, שנקרא קדיש יתום. קדיש שאומרים,
לאחר שנפטר לאדם קרוב. בדרך כלל זה יתום, כי נפטרים ההורים, אבל זה גם כאשר אבא אומר חלילה קדיש על הבן שלו, זה גם נקרא קדיש יתום.
יש קדיש נוסף שאומרים בזמן התפילה,
שזה לא קשור דווקא ליתום או לאבל, אלא זה חלק מהתפילה,
שגם כאן ישנם שני סוגי קדיש.
יש חצי קדיש וקדיש תתקבל. חצי קדיש זה גרסה מקוצרת של הקדיש, שאומרים בקטעים מסוימים לתפילה,
וישנו קדיש שאומרים לאחר תפילת שמונה עשרה, שזו התפילה המרכזית,
נקרא קדיש תתקבל או קדיש שלם,
שבו מוסיפים חלק נוסף,
בין השאר יש שם את הביטוי תתקבל צלעותון ובעותון.
התקבל התפילה והרצונות של עם ישראל,
ולכן זה נקרא בשם הזה.
ישנו קדיש נוסף שאומרים,
לאחר שעושים מעשים של קדושה, למשל ברית מילה או לומדים תורה, אומרים קדיש,
זה נקרא קדיש דה רבנן,
קדיש של חכמים,
שבא גם לדבר על הנקודה הזו של הקדושה שמופיעה בזמן שעשו את הדבר החיובי שהיה באותה שנייה.
בכל מקרה, מהם המילים של הקדיש?
המילים הן כאלה:
יתגדל ויתקדש שמי רבה,
יתגדל ויתקדש שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא.
וכל הקהל עונים אמן.
אמן ביהדות זה אמת.
זאת אומרת, הרעיון הוא שעכשיו החיים האלוהיים צומצמו בעולם,
ועכשיו אנחנו מגדלים ומקדשים אותם על ידי התפילה, על ידי זה שאנחנו מביעים את הרצון להוסיף חיים לעולם,
כולנו מתרובבים. גם אומר הקדיש וגם אלה שעונים אמן,
ובמילא גם אותן נשמות שאינן פה איתנו,
גם הן הולכות ומתעלות.
אגב, תפילת הקדיש נאמרת בשפה הארמית.
בשפה הארמית יש כזה ביטוי של חכמים שאומרים, הארמית זה השפה
שמלאכי השרת מדברים בה.
כלומר, זו שפה ששייכת לעולם עליון. דווקא בשהיא לא כל כך מובנת,
למרות שבזמנם זו דווקא הייתה השפה המובנת. אז דיברו היהודים באותה תקופה ארמית, ויש סיבה שדווקא בגלל זה הקדיש נאמר,
כדי שכולם יבינו,
אבל מבחינה פנימית יש כאן שפה ששייכת לעולם עליון.
ולכן אומרים את זה דווקא בארמית.
יתגדל ויתקדש שמי רבה,
בעלמא דברה חירותי וימליך מלכותי ויצמח פורקנה ויקרב משיכה.
מהם המילים?
בעולם שהוא ברא כרצונו הבורא,
וימליך מלכותו ויצמיח את ישועתו ויקרב את משיכו.
דווקא על ידי המוות,
דווקא על ידי הכאב שאנחנו חווים עכשיו,
הדבר הזה גם מסובב על ידי הבורא בשביל תיקון העולם.
בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל,
בעגלה ובזמן קריב, ואמרו אמן.
בחיים ובימים של כל עם ישראל, בעגלה ובזמן קריב, ממש בימינו אלה,
ואמרו אמן. וכל הקהל עונה עכשיו משפט שלם.
אמן יהא שמי רבה מברך לעלם ולעלמי אלמיה.
יהא שמו מבורך של הבורא בעולם הזה,
ובעולמי העולמות וגם בעולמות העליונים, כי זה הרעיון של הקדיש,
לגעת בעולם שהוא מעבר לעולם הזה.
להמשיך את הנצח פה,
בתוך העולם הזה, למרות שהגוף לא נמצא,
הנשמה נשארת איתנו.
ממשיך הקדיש, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתעלל שמי דקודשה בריחו.
יתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא, וכולם אומרים אמן.
לעילה מן כל ברכתה ושירתה, תושבחתה ונחמתה, דאמירם בעלמה, ואמרו אמן.
אנחנו משבחים את הבורא מעל כל השירות והתשבחות שנאמרות פה בעולם הזה.
שוב, עולם עליון,
זה מה שנאמר בקדיש, זה מה שגורם לנו המפגש עם המוות.
וכולם אומרים אמן.
יהא שלמה רבה מן שמעיה וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
יהיה שלום שמופיע בעולם עלינו ועל כל עם ישראל ויאמרו אמן,
עושה שלום במרומיו,
הקדוש ברוך הוא, שעושה שלום במרומיו, שהוא מביא את ההרמוניה במציאות כולה,
הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ויאמרו אמן.
תפילה נוספת שנוהגים לומר כאשר אדם נפטר, אומרים את זה בדרך כלל על הקבר בזמן הקבורה של המת,
וגם באזכרות,
זו תפילת אל מלא רחמים, שהיא קשורה לאותו עניין. התפילה הולכת כך:
אל מלא רחמים שוכן במרומים.
אמצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר ערקיע מזהירים.
אנחנו פונים אל הבורא,
מבקשים ממנו שייקח את אותה נשמה שעזבה את העולם הזה וירים אותה ויחבר אותה לשרשרת הנצח של עם ישראל.
תיקח את נשמת, כאן אומרים את השם, של הנפטר שהלך לעולמו בעבור,
שאנחנו נודבים לצדקה בעבור הזכרת נשמתו, בעד הזכרת נשמתו.
גם הרי אנחנו ממשיכים, עושים מעשה טוב,
בונים את החיים מתוך המוות של אותו אדם.
לכן בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים, כן? הקדוש ברוך הוא כביכול,
ייקח אותו אל כנפיו, יסתיר אותו בתוך חיכו,
ויצרור בצרור החיים את נשמתו.
זה הביטוי שמתייחסים ביהדות למוות,
צרור החיים.
מצד האמת אין מוות.
הנשמה שלא נמצאת פה איתנו, היא מתחברת אל החיים בצורה עליונה יותר.
ישנו צרור, צרור זה אגודה,
צרור שמחבר את כל הנשמות של עם ישראל לדורי דורות.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. זה הביטוי שהרבה פעמים חקוק על המצבות בראשי תיבות, תנצב"ה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
השם הוא נחלתו.
האדם הזה נמצא עכשיו יותר קרוב אל הקדוש ברוך הוא.
וינוח בשלום על משכבו ואינו אמר אמן.
ינוח בשלום על משכבו שמצד האמת הוא לא נח.
הוא אומנם הפסיק עכשיו אולי את ההפרעות של העולם הזה,
אבל הוא שייך עכשיו למציאות חיים עליונה יותר.
אז זוהי תפילת הקדיש, זוהי תפילת אלמלא רחמים,
והתפילות הללו משרישות בנו את היחס הנכון כלפי כל המושג של המוות וכל המושג של החיים.
כאשר אדם אומר את זה במשך 12 חודש, זה עניינה של תפילת הקדיש,
12 חודש זה סוג של מעגליות,
של מחזוריות.
לאחר 12 חודש האדם משלים עם המוות
ופותח את החיים שעכשיו בלעדי אותה נשמה
קרובה לנו, שעכשיו לא נמצאת איתנו,
אבל הנשמה הזו ממשיכה ללוות אותנו.
ככה מופיע הרבה פעמים בספרי המקובלים,
תורת הנסתר של עם ישראל, שאדם צריך לדעת שהנשמות של הוריו,
הנשמות של הקרובים,
למעשה ממשיכות ללוות אותו במהלך חייו, הם יחד איתו,
הוא חלק מהם.
הוא והם חלק מהצרור הגדול הזה שהולך וממשיך,
ואנחנו בעזרת השם ניפגש
בעולם הזה ובעולם הבא.
וכולנו מקווים שנגיע לימים שעליהם אומר הנביא,
בילה המוות לנצח ומחה השם אלוהים דמעה מעל כל פנים.
תודה לכם שהייתם עמנו, ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
תודה.
