שלום לכם.
היום הייתי רוצה לדבר על אחד המושגים שבמבט ראשון נראים קצת משונים ביהדות, שזה המושג דחיית המתים.
דחיית המתים הוא מושג, כמה שהוא נשמע קצת משונה, הוא מאוד מאוד יסודי ביהדות. עד כדי כך שהרמב״ם,
רבנו משה בן מימון, אחד מגדולי ישראל שהחל לפני כ-800 שנה,
הוא כתב 13 עיקרים, 13 עקרונות שעליהם כל היהדות מושתתת.
העיקר השלושה עשר, העיקר האחרון,
ויש כאלה שטוענים שזה העיקר החשוב ביותר,
מדבר על דחיית המתים.
יש כאלה שאומרים כל יום אחרי התפילה, על פי 13 העיקרים של הרמב״ם,
את המשפט הבא:
אני מאמין באמונה שלמה שתהיה דחיית המתים בעת שיעלה הרצון מאת הבורא יתברך שמו.
הרמב״ם כותב גם במקום אחר: דחיית המתים,
יסוד יסודות מתורת משה. זאת אומרת, זה היסוד של כל התורה כולה.
מה כל כך חשוב דחיית המתים?
ויותר מזה, מה זה בכלל דחיית המתים?
בואו נתחיל.
ההבנה הפשוטה של דחיית המתים,
פשוט אדם נפטר באיזשהו שלב,
בשיבה טובה, חלילה לא בשיבה טובה, בגיל מוקדם,
ובאיזשהו שלב יגיע יום והמתים יקום מקברם. יגיע יום וכל המתים יחזרו לחיות בינינו.
צריך כמובן להתעמק גם בהבנה הזו, מה הכוונה, אבל אני הייתי רוצה כאן
ללכת קומה קצת מופשטת יותר, להבין מה העיקרון שעומד מאחורי כל המושג הזה, דחיית המתים,
ומזה להשליך גם אליהם.
בואו נתחיל קודם כל, לפני שמדברים על תחיית המתים, לדבר מה זה מוות.
על פי היהדות, מה זה בכלל מוות?
תשובה.
מוות ביהדות זה לא רק מוות פיזי.
זה לא רק שהגוף מפסיק לפעול והלב מפסיק לפעום.
לא.
מוות זה בעצם חיסרון של חיים בכל הרמות.
למשל, אומרים חכמים ביטוי כזה: שינה, שאדם ישן,
זה אחד משישים ממוות.
יש משהו בשינה,
שבגלל שהגוף פועל פחות,
גם מבחינה פיזיולוגית, גם מבחינה אישיותית, אדם פחות פעיל, פחות רגיש, פחות חושב,
יש בזה קצת מוות.
מוות זה כל חיסרון של השלמה, כל חיסרון של תיקון.
יוצא שהמוות הוא מלווה אותנו למעשה כל חיינו.
כל הזמן אנחנו נמצאים במגבלות, כל הזמן אנחנו נמצאים בחסרונות.
הרעיון של תחיית המתים זה לא רק המתים שיקימו פעם מהקבר.
הרעיון של תחיית המתים זה להוציא את המציאות מחיסרון להשלמה.
שימו לב,
הברכה השנייה בברכת שמונה עשרה, בתפילת שמונה עשרה, התפילה המרכזית שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום,
תפילת שמונה עשרה בברכה השנייה מוקדשת כל-כולה לנושא הזה של תחיית המתים.
הברכה הולכת ככה, בואו נקרא.
אתה גיבור לעולם השם,
מחיי מתים אתה רב להושיע,
משיב הרוח ומוריד הגשם.
זה פסוק, אגב, שאנחנו אומרים בחורף.
בקיץ אנחנו אומרים, מוריד הטל.
אני אומר פה משהו בהערת סוגריים שקשור לכל הרצף שאנחנו מדברים,
ששימו לב שיש קשר בין הטל והגשם, בין מה שמביא את החיים לעולם,
לבין הנושא הזה של תחיית המתים.
בואו נחזור לברכה.
אתה גיבור לעולם השם,
מחיה מתים מטריו להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם,
מחלקל חיים בחסד,
מחיה מתים ברחמים רבים,
סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר,
מי חמוך הבעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה,
ונאמן אתה להחיות מתים. אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא, אתה נאמן עלינו שתחיה את המתים.
ברוך אתה ה' מחיה המתים.
הדגש, אני רוצה להראות פה בברכה שהברכה לא מדברת בלשון עתיד.
לא כתוב ברוך אתה ה' תחיה המתים, או ברוך אתה ה' שיחיה את המתים.
כתוב בלשון הווה, ברוך אתה ה' מחיה המתים.
החייאת מתים היא בעצם כל שנייה ושנייה.
אני רוצה שוב לחדד את הדברים.
מוות, אמרנו, זה חיסרון.
מוות בעם ישראל זה טומאה,
זה נגיעה בצדדים הקשים של החיים.
בעם ישראל, כאשר אדם נוגע במת, ולא רק אם הוא נוגע באמת,
הוא נוגע בכלי שנגע בו מת.
הוא יושב על מושב שיושב עליו מת, הוא שוכב עליו מת,
הוא כבר נטמא.
אנחנו מתרחקים מהמוות.
בניגוד אולי לדתות אחרות שדווקא די מתלהבות מהמוות.
יש דתות מסוימות שהבתי תפילה שלהן ממוקמים באמצע בית קברות.
כי זה הרעיון, אדם, מתי הוא מתקרב לאלוהים? אחרי שהוא מת, שהוא מפסיק להתעסק עם העולם הזה.
בעם ישראל זה לא כך.
המוות זה משהו שלילי שמנסים יותר ויותר להתרחק ממנו.
למשל, הכוהנים, שהם אנשי הקודש בעם ישראל,
אסור להם להיטמע למת ולכן אסור להם להיכנס לבית קברות.
כהן רגיל, יש מקרים מסוים שהוא כן יכול לגעת. באמת, אם מדובר בקרובים ממדרגה ראשונה, אבא, אמא, אשתו,
בניו, בנותיו, הוא יכול אז להיטמע להם.
הכהן הגדול, האיש הקדוש ביותר בעם ישראל,
אסור לו להיטמע אפילו לקרובים שלו ממדרגה ראשונה.
כל כך התורה מנסה להשאיר את הקדושה,
את אנשי הקודש,
לא במגע עם מוות.
דוגמה נוספת,
אישה בהיריון, על פי ההלכה היהודית,
אסור לה להיכנס לבית הקברות.
אותו רעיון, האישה שמביאה את החיים לעולם, שהיא מולידה את החיים שעתידים להיוולד בעולם,
כמה שיותר תתרחק ממוות.
אנחנו רוצים להתרחק מהמוות, המוות הוא טומא, הקדושה זה חיים,
כמה שיותר לחיות.
או עכשיו נבין,
תחיית המתים זה לא רק משהו שיהיה בעתיד או היה בעבר, תחיית המתים זה משהו שהוא כל הזמן קורה.
כל הזמן המציאות היא יוצאת מחיסרון להשלמה,
ממוות לחיים.
כל תיקון שקורה בעולם,
כאשר אנחנו הופכים להיות יותר מתוחכמים,
גם טכנולוגית, מדעית, מוסרית, ערכית,
כשאנחנו הופכים להיות יותר בהירים, יותר רגישים,
האנושות כולה הולכת ומתקדמת בכל המישורים, כל הדברים האלה זה דחיית המתים. דחיית המתים זה משהו שקורה בכל רגע ורגע.
לחיות זה בעצם להיות קשור אל הנצח,
להיות שייך אל ההשלמה ואל התיקון של העולם.
אומרים חכמים, שימו לב לביטוי,
צדיקים במותם קרואים חיים. אדם צדיק, כלומר, אדם צדיק במשמעות הרחבה של הביטוי צדיק.
הוא קשור אל התיקון, הוא קשור לשיפור של העולם.
גם כשהוא מת מבחינה פיזית, הוא בעצם חי.
בהפוך, אומרים חכמים, רשעים בחייהם קרואים מתים.
אדם רשע, שוב, אדם שמנותק מהמסלול הזה של השיפור וההתקדמות ויישוב העולם,
גם כשהוא חי מבחינה פיזית, הוא נושם, הוא מסתובב,
הוא בעצם מת.
ביטוי נוסף של חכמים אומרים,
מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים. כאשר אדם השאיר זרע בעולם, או זרע במשמעות הפיזית, ילדים,
או זרע במשמעות שהשאיר חותם במציאות, הוא עשה דברים חיוביים במציאות,
הוא בעצם בחיים.
הדבר הזה קשוב מאוד בנושא של השכרות,
או שאנחנו מתעסקים לפעמים באבלות, במוות.
לא התבוססות במה שהיה, הבנה מה נשאר.
החותם שהאדם השאיר במציאות.
הילדים שלו, הדברים הטובים שעשה,
המפעלים שהקים.
עוד איזה ביטוי שאפשר לדון בו, שאומרים חכמים,
כאשר תלמיד חכם נפטר,
כאשר אדם גדול, שוב, שהיה קשור לשיפור וההתקדמות, הוא נפטר,
מעמידים ישיבה על קברו.
כלומר, בתרגום שלנו,
לומדים את תורתו.
ואז שלומדים את תורתו, אומרים חכמים, כאשר אנחנו לומדים את התורה של אותו תלמיד חכם שנפטר,
הביטוי של חכמים, שפתותיו מדובבות בקבר.
במילים אחרות, הוא כביכול מדבר בקבר,
הוא חי בינינו מחדש.
זה היחס של היהדות ביחס למוות.
אנחנו כל הזמן רוצים לתקן ולהוסיף חיים בעולם, וזה החייאת המתים.
והדבר הזה הוא אגב לא רק במישור האנושי, הוא בכל המישורים כולם, גם בחי, גם בצומח, גם בדומם. בואו ניקח למשל דוגמה.
כאשר יש לי כיסא,
אם אני מניח את הכיסא במקום מסוים,
למשך שנים, עשרות שנים, מאות שנים, אלפי שנה.
מה קורה לו בסוף?
הוא לא מתכלה, זו טעות, הכיסא הוא לא מתכלה.
הכיסא באיזשהו עובר תהליכים, הוא מתפרק, הוא נרקב,
בסופו של דבר הוא מתאדה.
ועל ידי שהוא מתאדה,
הוא עולה ונכנס למחזוריות של הטבע,
מגיע לעננים וחוזר אחרי זה למציאות שוב
בצורת גשם ומינרלים,
ומהמינרלים האלה צומחים עצים חדשים שאפשר לעשות מהם כיסאות חדשים.
במילים אחרות,
אין כיליון במציאות.
אין הפסק, אין מוות.
הכל כל הזמן הולך ומשתפר, הולך ומתקדם.
כל הזמן ישנה דחיית מתים.
כל הזמן יש אפשרות לשפר את המציאות. זו הסיבה
שדחיית המתים הפכה להיות כזה יסוד יסודות מתורת משה, כמו שאומר הרמב״ם.
האמונה בתחיית המתים זה בעצם האמונה שאפשר לתקן,
שיש תקווה,
שיש תמיד אפשרות לשפר את הדברים.
ישנם כל מיני סוגי של תחיית מתים.
לדוגמה, אומרים חכמים,
כאשר לא ראיתי את חברי במשך 12 חודש,
כשאני פוגש אותו על פי ההלכה,
אני צריך לברך ברוך אתה השם מחיי המתים.
כלומר, כאשר אני לא ראיתי את חברי במשך 12 חודש, שנה, שזה ביטוי לאיזה מחזוריות של חיים, לאיזה מעגל,
והרגשות שלי כלפיו הומתו, כביכול, יש איזה נתק שנוצר בינינו.
עכשיו כשאנחנו נפגשים והדברים מתחיים מחדש,
אני מברך מחיי המתים.
במילים אחרות, חיית המתים זה יסוד שחורז את כל המציאות, מקיף את כל חיינו.
אנחנו מאמינים בתחיית המתים,
אנחנו בעצם מאמינים בחיים.
בתחיית המתים ישנם בכל מיני מישורים, לא רק במישור הפרטי,
יש גם במישור הכללי של עם,
עם שחוזר לתחייה.
עם ישראל הוא גם חוזר ממוות לחיים,
מהגלות לארץ ישראל.
ישנו פרק מופלא בנביא יחזקאל,
פרק שנקרא פרק ל"ז בנביא יחזקאל, שמכונה חזון העצמות היבשות,
ששם הנביא מתאר בסוג של משל איך עם ישראל,
הגבייה שלו, העצמות של עם ישראל, הן חוזרות לתחייה.
בואו נראה כמה פסוקים מהפרק הזה.
"הייתה על היד ה' ויוציאני ורוח ה' ויניחני בתוך הבקעה, והיא מלאה העצמות.
והעבירני עליהם סביב סביב, והנה רבות מאוד על פני הבקעה,
והנה יבשות מאוד.
הנביא יחזקאל מתאר בחזון איך הקדוש ברוך הוא לוקח אותו לבקעה שהיא כולה מלאה עצמות.
הכל מוות מסביב, ובנמשל עם ישראל בגלות, שהוא מחוץ לארץ ישראל, אלפיים שנה הוא נראה מת.
אין תקווה.
הכל מפוזר, הכל מפורק.
אנטישמיות, פרעות, מאבדים את האמונה, מאבדים את התקווה.
ואז מה קורה?
ויאמר אליי,
ככה אומר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, ויאמר אליי, בן אדם,
התחיינה העצמות האלה?
ואומר, השם אלוקים, מתי ידעת?
יש סיכוי לעצמות האלה לחיות?
אומר הנביא יחזקאל, אני באמת לא יודע.
אתה הקדוש ברוך הוא, תגיד לי.
ויאמר אלי, הנווה על העצמות האלה ואמרת אליהם, העצמות היבשות, שמעו דבר השם.
כה אמר השם אלוקים לעצמות האלה, הנה אני מביא בכם רוח וחייתם,
ונתתי עליכם גידים, והעליתי עליכם בשר, וכרמתי עליכם אור, ונתתי בכם רוח,
וחייתם וידעתם, כי אני השם.
הקדוש ברוך הוא מתאר איך לאט לאט העצמות חוזרות,
נקרם עליהן בשר,
עם ישראל חוזר מכל התפוצות,
לאט לאט כביכול המשל, כמו שהבשר נקרם על העצמות, ככה גם עם ישראל לאט לאט מגבש זהות לאומית,
מחייה מחדש את התרבות שלו,
ויקרם עליהם אור מלמעלה ורוח אין בהם.
כלומר, הנביא מתאר,
וניבאתי כאשר צוויתי, ואי כל כי הנביא והנה רעש ותקרבו,
עצמות עצם אל עצמו, וראיתי והנה עליכם גידים ובשר עליו, ויקרם עליהם אור מלמעלה, ורוח אין בהם.
ויאמר אלי, ינווה אל הרוח, ינווה בן אדם.
ואמרת אל הרוח, כה אמר השם אלוקים,
מארבע רוחות בו ירוח הופכי בהרוגים אלה ויחיו.
הנביא מתאר איך מארבע רוחות השמיים, ארבע רוחות זה לא רק מציאות פיזית,
הכוונה מכל גווני המציאות. עם ישראל חוזר לארץ ישראל,
גם קיבוץ גלויות באופן ממשי, אבל יותר מזה,
כל התרבויות,
כל הכישרונות, כל הנטיות, כל המפלגות, כל הכוחות שבעם ישראל,
כולם לאט-לאט הולכים ומתקבצים והרוח מתחילה לחיות בהם.
והניבאתי כאשר ציווני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד.
ויאמר אליי בן אדם, העצמות האלה, מה המשל?
כל בית ישראל המה.
הנה אומרים, יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרה לנו.
ככה עם ישראל מרגיש שאין תקווה.
לכן ינבא ואמרת עליהם, כה אמר השם אלוקים, הנה אני פותח את קברותיכם,
ועליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל,
וידעתם כי אני השם בפיתחי את קברותיכם ובעלותי אתכם מקברותיכם עמי.
זו הנבואה הגדולה שהנביא יחזקאל מתאר על עם ישראל,
וזו האמונה הגדולה שלנו בתחיית המתים. כמו שאמרנו, תחיית המתים, אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים,
אני מאמין באמונה שלמה שכל שנייה ושנייה אפשר לתקן את המציאות,
שהמציאות יכולה לצאת מהמוות, מהקיפאון, מהשלילה,
מהרוע אל החיים, אל הטוב, אל הצדק.
זו האמונה שלנו,
ועליה אנחנו מתפללים, על תחיית המתים, מאמינים בתחיית המתים,
עד שנגיע לאותם ימים מופלאים שעליהם אומר הנביא:
"ובילה המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסר".
תודה לכם שהייתם עמנו בעזרת השם נפגש בפרים הבאות.
