שלום לכם, היום נדבר על מושג מעניין, עין הרע.
עין הרע.
רק להגיד את המילה הזו, זה כבר גורם צמרמורת מיסטית בכל הגוף.
מה זה עין הרע? כולנו שמענו על המושג הזה,
והמושג הזה באמת מופיע במקורות היהודיים.
יש דבר כזה שנקרא עין רעה.
מה זה עין רע?
בדרך כלל אנשים חושבים עין רעה במשמעות מאוד הייתי קורא לזה מיסטית.
אני מצליח בחיים,
העבודה פורחת, קניתי אוטו חדש, המשפחה מצליחה,
ואז מישהו, זה לא מוצא חן בעיניו, הוא מקנא בי והוא שם עליי עין רעה. זאת אומרת, הוא משדר איזו אנרגיה שלילית, מביט בי במבט מקנא,
ואז הכל נהרס.
המשפחה חלילה מתפרקת, אני מפוטר מהעבודה, והאוטו החדש שקניתי, בום, בתאונה,
הולך ונהרס.
מה הדרך להינצל מעין הרע על פי השיטה הזו? כולנו מכירים.
יש כמה שיטות.
השיטה הכי ידועה, כידוע, היא לשים חמסה.
מה זה חמסה?
איזה תבליט של יד ממתכת,
תולים את זה בקיר,
תולים את זה על הבית עם איזה פסוקים עליו.
זה דרך להינצל מהעין הרע.
יש כאלה שצובעים את כל הבית בצבע תכלת,
צבע שמגרש את העין הרע.
יש כאלה שתולים שן של שום או רגש תרנגולת,
מטיחים עופרת ועוד הרבה מאוד רעיונות שלא נפרט את כולם פה.
טוב, אז לא נגיד שזה דבר שהוא לגמרי לא נכון.
יש משהו בחלק מהמנהגים האלה, תכף נדבר על זה גם,
אבל יש כאן איזה חוסר הבנה בסיסית במשמעות העמוקה של הביטוי "עין הרע" על פי חכמים.
עין הרע זה לא משהו מיסטי.
זה לא איזה כוח שפועל עליי בלי בחירה ויכולת התנגדות מצידי,
סתם כי הצלחתי ומישהו מקנא בי.
עין הרע, ככה מסבירים חכמים,
זה בעצם שאדם מושפע
מהרוע של אחרים, איך?
בזה שלא אין עמדה עצמית.
כאשר לאדם אין ביטחון עצמי, העולם שלו לא מבורר,
אין לו עולם ערכי מסודר,
לא ברור לו מה נכון ומה לא נכון,
הוא לאט-לאט מושפע לרעה מתוך מה שאחרים חושבים עליו.
זה מתחיל אפילו בדבר פסיכולוגי פשוט.
אדם חושש מה יגידו עליו,
ואז הוא מחליט החלטות שהן לאו דווקא תואמות עם מה שהוא חושב שהוא אמיתי, העיקר כדי למצוא חן בעיני האחרים.
אבל החידוש הוא שזה יכול להגיע לרמות יותר עמוקות של השפעה תת-הכרתית.
למשל, כולנו הרי מכירים את זה, אנחנו נכנסים לחדר מלא אנשים.
עוד בלי שאמרו לנו מילה אחת, רק מזה שהמבטים ננעצים בנו,
אנחנו כבר מרגישים איזשהו חוסר ביטחון.
יש כאלה שזה חריף אצלם יותר. הם הולכים ברחוב ופתאום מרגישים שמישהו מסתכל עליהם.
מביטים אחורה,
באמת מישהו מסתכל.
זאת אומרת, אנשים שנמצאים בעמדה של תלות במה שאחרים חושבים.
וזה יכול להגיע גם לרמות תרבותיות,
שאדם בלי לשים לב הוא מיישר קו עם כל מיני סטנדרטים תרבותיים שהוא עצמו לא מאמין בהם. למשל,
מקובל בתרבות מה זה נקרא יפה,
מה זה נקרא אישה יפה,
מה זה נקרא גבר יפה.
ובן אדם לאט לאט מוצא את עצמו מסכים עם הסטנדרטים האלה, למרות שמבחינה אמיתית, אם הוא חושב על זה, הם בכלל לא נכונים,
הם החלטות שרירותיות.
כל הדברים האלה הם בגדר של עין רעה.
עין רע תלויה באדם, אומרים חז"ל. זה לא שמישהו מסתכל עליך וזה קורה,
זה תלוי בך.
ומכאן אתם מבינים שהדרך להינצל מעין הרע זה לא לעשות כל מיני טקסים ומנהגים שעוד יותר מפתחים את התלות שלך וכל מיני קסמים,
אלא הדרך להינצל מעין הרע ומחכמים זה לבנות עולם יציב בנפש,
עולם ברור, עולם ערכי,
וכך האדם ניצל מעין רע.
ישנה גמרא בתלמוד הבבלי,
במסכת ברכות, שמספרת את הדבר הבא.
אני אגיד את הדברים בארמית ונתרגם אותם לעברית.
אומרת הגמרא במילים הללו:
איימן דסליק למטה, בתרגום.
איימן, מי שסליק מגיע למטה.
מטה זה עיר חדשה.
מי שמגיע למקום חדש,
אומרת הגמרא, ודחיל מאין נבישה,
וחושש מאין הרע, דחיל, לישון חיל ורעדה,
אינא בישא, אין ביש, אין רע, וחושש מאין רע, מה יעשה? שימו לב מה אומרת הגמרא,
מה דרך להינצל מאין הרע, שאדם מגיע למקום חדש והוא חושש ממנה.
אומרת הגמרא כך,
לנקוט זקפא דידא דימינאי בידא דיסמלאי.
ולנקוט זקפא דידא דיסמלאי בידא דימינאי, בתרגום לעברית,
ייקח את האגודל של ידו הימנית. זקפא זה אגודל.
זקפא דידא דימינאי,
האגודל של ידו הימנית ויכניס אותה לתוך ידו השמאלית.
ולינקוט זקפא דיסמלאי וייקח את האגודל של ידו השמאלית ויכניס לתוך ידו הימנית.
מעניין, אה?
ואז אומרת הגמרא, ולא רק זה,
אלא הוא יעשה עוד מעשה בשביל להינצל מעין הרע.
לימה אחי, יאמר כך,
האדם יעשה את התנועה הזו,
אגודל בתוך אגודל, ויאמר את המשפט הבא:
אנא אני פלוני בר פלנטיה.
אני פלוני בן פלוני, זאת אומרת סימן הזיהוי, אני שמי כזה וכזה.
אני מזרע דיוסף כעטינא, אני בא מזרעו של יוסף, יוסף הצדיק, בנו של יעקב,
דלא שלטה בי עין נבישה, שלא שולטת בו עין רעה,
שנאמר בפסוק,
בן פורת יוסף,
בן פורת עלי עין.
עלי עין שהוא מעל העין, יוסף הוא מעל העין ואני מהזרע של יוסף ולכן גם אני אנצל מעין רע.
טוב, אז אם קודם אמרנו שאנחנו לא הולכים בכיוון מיסטי, אז עכשיו לגמרי הדברים נראים הזויים לחלוטין.
אדם חושש מאין הרע, יעשה תנועה כזו, יגיד פסוקים, תכף נגיד שהוא צריך לעמוד על הראש וגם לשרוק.
מה הרעיון העמוק שעומד מאחורי הגמרא הזו?
מסבירים ומפרשים.
אדם שמגיע למקום חדש,
איימן דסליק למטה ודחיל מעין הבישה. אדם שמגיע למקום חדש וחושש מאין הרע.
כל החיים שלנו אנחנו קצת חוששים מאין הרע.
במילים אחרות, כל החיים שלנו אנחנו נמצאים באיזה עמדה
של פחד ממה שיגידו אחרים, עמדה של תלותיות ביחס לסביבה.
כולנו ברמה זו או אחרת שפוטים של החברה.
אבל, אומרת הגמרא,
יש רגעים מסוימים באדם שהפגיעות הזו, הרגישות הזו לעין רעה, למה שיגידו אחרים,
זו רגישות יותר גדולה.
כשאדם מגיע למקום חדש,
אדם מגיע למסגרת חיים חדשה,
מגיע לעיר חדשה, למקום עבודה חדש,
הוא יותר רוצה למצוא חן, ובעיקר כשאדם מתחיל שלב חדש בחיים.
אדם מתחתן,
אדם הולך לצבא,
אדם מתחיל לעבוד,
אדם בונה משהו חדש בחייו,
באופן טבעי הוא מעוניין ליישר קו עם הסטנדרטים שקיימים.
הוא רוצה למצוא חן בעיני הסביבה.
זה גם דבר טבעי, אדם רוצה להיות חלק מהמערכת החדשה שאליו הוא נמצא.
ואז באופן טבעי אדם מאוד מאוד נושא עיניים ומביט ימין שמאל,
מה מקובל?
יאהבו אותי, לא יאהבו אותי,
אני אמצא חן בעיני אחרים,
אני לא אמצא חן בעיני אחרים.
זו הנקודה הרגישה שהאדם יכול ליפול בעין הרע.
האדם יכול למצוא את עצמו עושה דברים שהוא לא היה מאמין על עצמו שהוא יעשה,
כדי למצוא חן בעיני החברה החדשה שהוא הגיע אליה.
אומרים חכמים, מי שמגיע למקום חדש וחושש מעין הרע, מה יעשה?
ייקח את האגודל של ידו הימנית ויכניס בידו השמאלית,
וייקח את האגודל של ידו השמאלית ויכניס בידו הימנית.
צד ימין ביהדות מבטא את הצד הרוחני,
כי זה הצד החזק. בדרך כלל הצד ימין הוא הצד החזק.
יש כאלה שאצלם שמאל זה הצד החזק,
אבל על פי רוב ימין זה הצד החזק.
הצד החזק, הימין בא לבטא את העולם הרוחני.
ימין השם עושה חיל.
ימין השם עושה חיל. הכוח הרוחני של הקדוש ברוך הוא זה שפועל ומעצב את המציאות.
יד שמאל, לעומת זאת, באה לבטא את הצד הגופני,
את הצד היותר חלש.
כמה זה מפתיע, היינו מצפים לחשוב שהצד הגופני הוא החזק והצד הרוחני הוא החלש.
ביהדות זה הפוך.
הצד הגופני הוא הצד היותר שכבול במגבלות של העולם הזה.
לכן אולי הוא חזק מבחינה פיזית,
אבל הוא חלש מבחינת האמת.
זה מבטא צד שמאל.
זה אגב, בהערת סוגריים, הסיבה שמניחים תפילין על יד שמאל.
למעט מי שהוא שמאלי, ואז הוא מניח תפילין על יד ימין,
זאת אומרת, מניחים תפילין של יד על היד החלשה.
תפילין כידוע מניחים על יד,
שמים את הבית של התפילין כנגד הלב, קושרים שבע קשירות על הזרוע,
ושמים תפילין על ראש כנגד המוח.
הרעיון הוא בתפילין שאתה משעבד גם את הצד הליבי,
גם את הלב,
גם את הרגש וגם את הצד הרוחני השכלי,
אתה משעבד לעבודת השם, אתה קושר את הצדדים הגופניים והרוחניים שלך לעבודת השם.
בתפילין יש פרשיות של קריאת שמע, ואהבת את השם אלוקיך, כל מיני פסוקים שבאים להזכיר ולחבר אותך למימד האלוהי.
מכל מקום, את התפילין של יד, מניחים על היד החלשה, שהיא בדרך כלל יד שמאל,
כדי לחזק את הצדדים האלה. דווקא הצדדים הארציים,
שהם קצת יותר מנותקים מאלוהים, הם זקוקים ליותר חיזוק, ולכן מניחים תפילין דווקא על צד שמאל.
אבל אני חוזר לענייננו.
צד ימין, אמרנו, זה הצד הרוחני החזק,
וצד שמאל זה הצד הפיזי, שהוא קצת פחות חזק.
האגודל שאמרנו,
כן, לינקוט זקפא דידא דסמלא, אומרת הגמרא, שאדם ייקח את האגודל של ידו השמאלית, האגודל של ידו הימנית,
אגודל זה האצבע הכי חשובה ביד.
היא האצבע שיוצרת את האחיזה, נכון? אם ננסה לתפוס משהו בלי האגודל, זה קשה.
האגודל הוא הבריח שתופס את כל האחיזה של היד,
הוא המוקד של היד,
הוא המרכז של האחיזה.
במילים אחרות אומרת הגמרא,
תכניס אגודה ליד ימין ביד שמאל ואגודה ליד שמאל ביד ימין,
תיקח את המרכז של העולם הרוחני שלך,
תיקח את המרכז של העולם המעשי שלך, העולם הגופני,
ותכניס אותם אחד בשני. במילים אחרות,
תיצור איזון בנפש בין עולם הרוח לעולם החומר.
תיצור הרמוניה בין הצדדים הרוחניים שלך לצדדים המעשיים שלך.
תפתח עולם יציב,
עולם הרמוני, שבו ברור לך מה אתה הולך לעשות.
כדי להינצל מעין הרע,
בשביל לא להיות מושפע
ממה שאחרים חושבים,
ועוד פעם, מה שאחרים חושבים זה ברמות היותר עקרוניות של המילה הזאת. זאת אומרת, לא רק מה יגידו, אלא אדם רוצה לעשות דברים, מה שנכון ואמיתי,
ולא בגלל מה שמקובל ומה שהוא חושב שימצא חן.
אדם כזה צריך ליצור אישיות מאוד מלוכדת בין הצד השכלי לצד הפיזי.
להכניס את העולם הרוחני בתוך העולם המעשי שלו.
איך עושים את זה? בשתי צורות.
מכניסים יד ימין ביד שמאל ויד שמאל ביד ימין. במילים אחרות,
דבר ראשון, מכניסים את הצד הרוחני בתוך הצד המעשי.
לומדים.
אדם לומד דברים ערכיים, דברים מוסריים, לומד תורה,
מברר מה אמת ומה לא אמת.
וברגע שהוא מחליט מה אמת, הוא הולך עם זה עד הסוף.
זה נקרא להכניס אגודל של יד ימין ביד שמאל.
להכניס את המימד הרוחני לתוך העולם המעשי.
ויש גם כיוון הפוך,
להכניס יד שמאל ביד ימין. לעשות מעשים, לקחת את העולם המעשי,
שיגרמו לפיתוח העולם הרוחני.
יש כזה ביטוי של רבנו בחיי, אחד מגדולי ישראל,
יש לו ספר שנקרא חובת הלבבות.
בספר הזה הוא אומר את הביטוי הבא:
אחרי המעשים יימשכו הלבבות.
אדם עושה מעשים מסוימים, והמעשים האלה גורמים גם באיזה שלב ליישור קו עם המימד הרגשי והשכלי.
למשל,
אדם נמצא בחברה מסוימת ששם הוא רואה דמות שהיא מנודה.
היא נמצאת בשוליים, כולם צוחקים עליה, כולם מתעלמים ממנה.
אדם אומר, אני דווקא הולך להתחבר עם הדמות הזו כדי להרגיל את עצמי,
לא לשים לב מה קורה בסביבה. כמובן, חוץ מללכת ולעזור לדמות, שזה מצווה כשלעצמה,
אבל יש פה גם חינוך עצמי דרך המעשים, דרך הרגליים.
עכשיו, כמובן שמדובר על דברים נכונים וחיוביים. לא שאדם צריך לעשות דווקא מעשים שהם נגד החברה.
כן? להיות מוזר בדווקא. לא זו הכוונה.
אדם אמור להיות נורמלי,
לחיות בחיים חברתיים נורמליים.
יש כזה ביטוי של חכמים במסכת דרך ארץ.
יש מסכת כזו שעוסקת בנימוסים והליכות בדרך ארץ, איך אדם אמור להתנהג.
ובין השאר, אומרים שם חכמים,
לעולם יהיה אדם עומד בין העומדים ויושב בין היושבים. זאת אומרת, אדם,
כמו שאמרנו, לא אמור ליצור מוזרות.
אדם אמור להיות חלק מהחברה. כאשר החברה עושה משהו חיובי, כולם יושבים עכשיו, כולם עומדים עכשיו,
תהיה חלק מהנורמה.
אנחנו מדברים, כאשר הנורמה היא לא נכונה,
כאשר יש כאן משהו שהחברה עושה שהוא לא נכון,
האדם עושה מעשים שמכריחים אותו לעמוד מול החברה,
ועל ידי כך הוא בונה בנפש
את היכולת להינצל מעין הרע, את היכולת להיות עבד,
להיות שפוט של המציאות הסביבתית שנמצאת סביבו.
זה היה חלק אחד מהדברים.
חלק נוסף אמרה הגמרא, חוץ מאשר להכניס את האגודל באב ימין והאגודל ביד שמאל, אומרת הגמרא שאדם יגיד את המשפט,
אני מזרעו של יוסף בא,
שלא שולטת בו עין רעה.
יוסף,
כידוע בסיפורים בתורה, הוא היה בנו של יעקב,
שנמכר על ידי האחים שלו למצרים.
ושם הוא הגיע לבית פוטיפר,
שהיה אחד מהשרים של פרעה, המלך המצרי.
ושם יש שם סיפור איך הוא מצליח לעלות לגדולה בבית פוטיפר,
מעבד פשוט, הוא הופך להיות סוכן הבית, מישהו שאחראי שם על כל המשק.
ואז, כשהוא נמצא בשיא ההצלחה שלו, מגיעה אשת פוטיפר,
אשתו של פוטיפר, זו שבעצם אחראית עליו,
אדנותו, כן, מי שהיא יכולה להכניס אותו לכלא או להרוג אותו ככה,
ודורשת ממנו לשכב עימה, מנסה לפתות אותו.
ויוסף הצדיק עומד מול דילמה לא פשוטה. כמו שאמרנו, החיים שלו הם בידיים שלה.
וגם מן הסתם יש פה משהו יצרי.
יחד עם זה, יוסף הצדיק, כך אומרים חכמים,
עומד ביצרו ואומר את הפסוק,
איך אעשה הרעה הגדולה הזו וחטאתי לאלוהים.
יוסף הצדיק הוא הביטוי לאדם שנמצא לכאורה בשיא השליטה החיצונית,
ויחד עם זה, מחזיק עמדה.
לא מוכן ליפול, והוא מוכן לשלם את המחיר, ובאמת המחיר הוא קשה.
שולחים אותו לכלא, הוא מפסיד את כל מה שהוא הרוויח,
כל מה שהוא השיג עד עכשיו,
לא משנה, כי יש פה אמת.
כאשר אדם, אומרים חכמים, כאשר אדם אומר את הביטוי הזה, אני מזרעו של יוסף, אנחנו בעצם רוצים לבוא ולהגיד, כל אחד מאיתנו, מעם ישראל,
יש לו ניצוץ מיוסף,
מהיכולת לעמוד מול החברה, מול הלחצים, ולעשות מה שנכון ומה אמיתי.
לכן חכמים קוראים ליוסף צדיק יסוד עולם.
הצדיק שהוא היסוד של כל המציאות. הוא הבסיס שהמציאות עומדת עליו.
אדם עושה את התנועה הזו, כן? לא הכוונה בפשט, אלא באופן רעיוני.
אדם מאחד בין העולם הרוחני לעולם החומרי שלו,
ואומר את המשפט, אני מזרעו של יוסף.
אדם הולך ומפנים, מעמיד את דמותו של יוסף מול עיניו, שיש לו יכולת להתגבר על הלחצים הסביבתיים.
ככה הוא ניצול מעין הרע.
זו תכונה מיוחדת של עם ישראל, כי כולנו באמת מזרעו של יוסף.
עם ישראל, אפילו משה רבנו כבר קורא לעם ישראל עם קשי עורף.
עם ישראל זה עם עקשן.
משה רבנו אומר את זה באופן שלילי,
שלפעמים עקשנים במקום שלא צריך להיות,
אבל הרבה מאוד מפרשים מסבירים שיש פה גם ביטוי לאיזו תכונה אופיינית,
ויש בה המון חיוב בעם ישראל.
עם ישראל הוא עם עקשן.
העם היהודי לאורך כל הדורות היה עקשן.
הוא לא היה מסוגל לשרוד בכל מה שעברנו במהלך ההיסטוריה
אם לא היינו עקשנים.
גם במדינת ישראל כיום כולנו יודעים, עקשנות זו תכונה ישראלית מאוד מאוד טיפוסית.
לפעמים שלילית,
אבל הרבה פעמים גם חיובית.
עקשנות במשמעות החיובית זה יכולת העמידה.
לכן גם יעקב אבינו נקרא בשם ישראל,
המלאך שנאבק אם הוא, ככה כתוב בספר בראשית, שיעקב נאבק עם מלאך, ובאיזה שלב המלאך מוכן,
זאת אומרת,
יעקב תפס את המלאך, והמלאך מבקש שישחרר אותו. יעקב מוכן לשחרר אותו אם המלאך יברך אותו. והמלאך מברך אותו: "לא יקרר את שמך יעקב כי אם ישראל". למה אנחנו נקראים ישראל, ומאז כולנו נקראים ישראלים?
"כי שרית עם אלוהים ואנשים ותאכל".
שרית זה נאבקת.
אתה, יעקב, מסוגל להיאבק עם אלוהים, הכוונה עם הכוחות שקיימים במציאות,
כוחות מלאכים.
יש כאן אין סוף עוצמות במציאות שאתה עומד מולם עם אלוהים ואנשים, גם עם כוחות אנושיים,
ותאכל, ואתה מסוגל להתמודד.
זו התכונה הישראלית.
זו התכונה שאיתה ניצלים מעין הרע.
אומרת הגמרא, בשביל שאדם ינצל מעין הרע,
הוא צריך לאמץ בעצמו את היכולת לעשות את הדברים מצד האמת.
מכאן אתם גם מבינים שהסגולות שהזכרנו בהתחלה,
יש בהן משהו אמיתי. יש חלק מהן שזה סתם אמונות טפלות, שאין מה להתייחס אליהן.
אבל יש גם סגולות שבאמת מופיעים על פי חכמי הסוד. למשל,
חמסה, מה שנקרא,
אותו אמרנו, צורת יד שתולים על הקיר, שיש עליה פסוקים, כמו "שיביתי ה' לנגדי תמיד",
יש לזה מקור בקבלה. מה הרעיון?
לא שהיד הזו היא איזה קסם שמונע מעין הרע לבוא אליך,
אלא ככה מסבירים חכמים,
היד הזו באה להזכיר את הפסוק,
"הנה יד ה' אויה במקנך".
כן, ככה משה רבינו אומר לפרעה,
שהוא הולך להביא עליו מכת דבר, הוא אומר, הנה יד השם הויה מכה במקנך.
במילים אחרות, מי שמנהל את העולם זה יד השם.
זה הסמל הזה בא לבטא.
שמה שמנהל את המציאות זה לא מה שקורה מסביב. אדם צריך להפנים ולזכור שזה הדבר שחשוב. מה הקדוש ברוך הוא רוצה, מה האמת רוצה בעולם.
וזה מזכיר לאדם, על ידי כך אדם ניצל מעין הרע.
פרט סוגריים, זה קשור לכל המושג של סקולות וקמעות.
אבל הרעיון הפשוט שסגולות וקמעות הם לא פועלים בצורה מיסטית וקסם, אלא הם באים לעורר את האדם להשתנות מבחינה מוסרית.
למשל, יש היום תופעה שאם יש איזושהי בעיה בבית,
אומרים להחליף מזוזה.
כמובן נכון, יש לזה מקור,
אבל מה המשמעות העמוקה?
אם למשל יש איזושהי בעיה בבית, נגיד
הילד חלילה יצא לתרבות רע, החינוך בבית לא הצליח,
לא מצליח להשתלט על ילדים וכולי.
אדם פותח את המזוזה ובאמת הוא רואה שהמילים ולימדתם אותם את בניכם, בקלף של המזוזה,
יש שם פסוק ולימדתם אותם את בניכם, המילים מחוקות.
אתה אומר, או, הנה הסיבה שבגלל זה הילדים, החינוך של הילדים לא הצליח.
זה באמת הסיבה.
או שאולי הסיבה היא שאתה מחנך גרוע.
וזה שאתה מחנך גרוע, זה משתקף במילים במזוזה שנמחקו.
מה יהיה דרך התיקון? דרך התיקון זה לא רק להחליף מזוזה, זה בוודאי להחליף מזוזה.
אבל חוץ מהחלפת המזוזה, החלפת המזוזה אמורה ליצור החלפה של כל הבית.
שינוי חינוכי בכל הבית.
זה כל הרעיון במזוזה,
בקמעות.
הרעיון הוא לבנות תהליך אישיותי שישנה את האדם. כמובן שגם עצם הדבר עצמו משפיע,
כי הדבר עצמו הוא כבר, זה שאתה תולה את החמצה זה כבר מראה שיש לך איזו שייכות לדבר הזה.
אבל מכל מקום זה הרעיון.
הדרך להינצל מעין הרע במשמעות העמוקה
זה לבנות עולם אמיתי,
וזו הדרך של האדם להתמודד פה בעולם הזה, זה חלק מאוד בסיסי בעבודת השם.
להינצל מעין רעה, להיות כמו יוסף הצדיק,
שעליו נאמר, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, ומעל העיניים,
ומעל מה שאחרים חושבים. הוא עושה את הדברים בגלל שהם אמת ונכון,
וכדבריהם של חכמים,
כל מעשיך יהיו לשם שמיים.
אדם צריך לעשות את המעשים לשם שמיים, אם תרצו,
לשם משמימיות,
לשם הנצחיות,
לשם האמת, לשם הצדק,
וככה הוא ניצל מעין רעה. אז פעם באה שמישהו עושה עליכם עין רעה,
תזכרו את זה,
תעשו לי את התנועה הזו ותגידו לו,
אני מזרעו של יוסף,
אני עושה דברים בגלל האמת, וממילא כל העין רעה שלך לא תשפיע עליי.
תודה לכם שהייתם עמנו, ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
