עכשיו לכם הצופים בבית, היום נדבר על שני מושגים שקשורים אחד לשני ומשלימים אחד את השני: קידוש לבנה ועיבור שנה.
זה המושגים קידוש לבנה ועיבור שנה.
מה זה קידוש לבנה? קידוש לבנה פעם בחודש, בתחילת החודש,
כשהירח מתחיל להתמלא, זאת אומרת, אור השמש מתחיל לעיר על הירח, כשאנחנו רואים את הבננה הזו,
שלאט לאט הולכת ומתמלעת, כשאנחנו מגיעים לט'ו בחודש, לאמצע החודש, שאז הירח הוא מלא.
אז בתחילת החודש אנחנו יוצאים החוצה ומתפללים תפילה שהירח יתקדש, כן? לבנה זה ירח. קידוש לבנה, שהלבנה תתקדש, שהלבנה תתחדש.
עיבור שנה,
זה פעם בכמה שנים מוסיפים חודש שלם ללוח השנה היהודי. השנה היהודית, כידוע, יש בה 12 חודשים שמתחילים להימנות מניסן.
שנה יהודית מתחילה להימנות מניסן.
ניסן, אייר, סיוון, תמוז, אב, אלול, תשרי, חשוון, כסלו, טבת, שבט, אדר,
חודש אדר החודש האחרון,
מוסיפים חודש נוסף. שנה מעוברת, השנה כביכול מתעברת, מתעברת נכנסת להיריון ונולד לנו חודש נוסף,
חודש אדר בית.
למה מעברים שנה? למה מקדשים לבנה? על זה אנחנו הולכים לדבר.
קידוש לבנה. כמו שאמרנו פעם בחודש,
אנחנו יוצאים מתחילת החודש ומתפללים לא לירח, אלא מתפללים שהירח יתחדש.
קצת מצחיקה התפילה הזו, לפחות כלפי חוץ.
ראיתי כבר פעם מקרה שהתפילה הזו היא כוללת איזשהו משפט, לפחות לפי חלק מהעדות, שאומר, כשם שאני רוקט כנגדך, כן, אנחנו כביכול פונים אל הלבנה, אל הירח, ואומרים, כשם שאני רוקט כנגדך
ואיני יכול לגעת בך,
כך לא יוכלו כל אויביי לגעת בי לרעה.
ועכשיו, חלק מהתפילה הזו, שאומרים, כשם שאני רוקט כנגדך,
הם עושים איזה קפיצה, איזה סוג של ריקוד.
אז כבר שמעתי פעם מי שסיפרה, היא לא הבינה,
היא אומרת שהיא גרה ליד בכנסת והיא לא מבינה, היא אומרת. הדתיים האלה, ככה היא אומרת, פעם בחודש יוצאים ומתחילים לרקוד מול הירח. זה נראה משהו פגני לחלוטין.
אז בואו נסביר מה הכוונה בתפילה הזו. התפילה הזו של קידוש לבנה זה לא שמתפללים לירח,
אלא
מתפללים שהירח, שהוא מבטא משהו, ילך ויתחדש.
ישנם שני כוכבים שמלווים אותנו לאורך כל חיינו,
השמש והירח.
השמש והירח זה הכוכבים שמלווים את האנושות לאורך כל הדורות.
כוכבים שקרובים אלינו, לא רק מבחינה פיזית,
אבל שהם דומיננטיים בחיינו.
בלשון התורה,
השמש והירח נקראים המאור הגדול והמאור הקטן.
השמש המאור הגדול והירח זה המאור הקטן.
השמש היא ביטוי לאור ולחום של העולם.
אם תרצו, בלשון הקבלה, השמש היא ביטוי לקדוש ברוך הוא.
למציאות האלוהית שמעניקה חיים ושפע לעולם.
המקור האובייקטיבי של האור.
הירח, לעומת זאת הלבנה,
הוא ביטוי לכוכב שסופג את אור השמש.
או אם תרצו בשפה שלנו, זה ביטוי למציאות הארצית,
לעולם הזה,
לאנושות שמקבלת את האור מהקדוש ברוך הוא.
ישנו מדרש שמספר שבתחילת הבריאה הקדוש ברוך הוא ברא את השמש והירח באותו גודל.
שניהם היו באותו גודל.
ואז באה הלבנה, בא הירח אל הקדוש ברוך הוא, וכביכול אמר לו,
אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. במילים אחרות, אני לא מוכן להיות באותו גודל כמו השמש,
אני רוצה להיות גדול יותר.
אמר הקדוש ברוך הוא ללבנה, אמר לירח,
מכיוון שקיטרקת, מכיוון שהתלוננת,
לך תמעט את עצמך, תהיה קטן יותר.
אז המדרש הזה בא לבטא רעיון רוחני.
בהתחלה השמש והירח היו באותו גודל. במילים אחרות, המציאות האלוהית והמציאות האנושית
היו ממוזגות, היו מאוחדים ביחד.
המציאות האנושית יכלה לקלוט באופן מלא את אור השמש, את האור האלוהי.
אלא שעם הזמן קטרג הירח, מה זה קטרג הירח? לא שהוא בא ודיבר אל הקדוש ברוך הוא ואמר לו משהו, אלא קטרג הירח זה ביטוי לבוא ולהגיד
שלאט לאט הולך ומתברר ככל שהאנושות עוברת זמן וההיסטוריה עוברת
שהעולם היום לא מסוגל לקלוט את אור השמש.
הירח לא יכול להיות באותו גודל כמו השמש, להפך. זה שהוא מנסה להיות יותר מהשמש זה רק מראה למה הוא עוד לא ראוי להיות בגודל של השמש.
אין עדיין כלי קיבול לקלוט את האור האלוהי של השמש.
לכן הירח נהיה קטן יותר. במילים אחרות, המציאות היום היא מוגבלת במהותה.
העולם האנושי היום הוא חסר מיסודו.
זה התפילה על קידוש לבנה.
תפילה על קידוש לבנה, אנחנו מתפללים שהירח יתחדש, שהלבנה תתקדש.
כשם שהירח לאט-לאט מתמלא באור השמש,
ואז הולך וחסר, ואז שוב חודש חדש מתמלא מחדש,
כך אנחנו מתפללים, הקדוש ברוך הוא, שאנחנו, העולם הזה,
ילך ויתחדש.
התפילה של קידוש לבנה, אגב, לבנה נמשלה על פי חכמים לכנסת ישראל, לעם ישראל.
הלבנה, שהיא ביטוי לעם ישראל, ביטוי לעולם כולו,
שהוא ביטוי למציאות המוגבלת של היום, אנחנו מתפללים שהיא תתחדש. התפילה על קידוש לבנה היא בעצם לזה שיש תקווה,
שיש לאט-לאט יכולת לאנושות, יש יכולת לעם ישראל לספוג את אור השמש.
לכן בתפילה אנחנו מברכים את הברכה הבאה.
ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים,
וברוח פיו כל צבאם, אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא, שברא את כל מרחבי השמיים,
את כל השחקים,
חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. הקדוש ברוך הוא קבע במציאות דברים מאוד יציבים.
נתן מסלול לכל הגרמים השמימים, לכל הקוסמוס,
שילך ויופיע בדיוק במתכונת שהוא צריך להופיע.
ששים ושמחים לעשות רצון קונם, המאורות, השחקים, הם ששים ושמחים לעשות את הרצון של הקדוש ברוך הוא.
פועל אמת שפעולתו אמת. הקדוש ברוך הוא פועל אמת שיצר פה משהו יציב שמביא את האמת והקדושה לעולם.
וללבנה אמר שתתחדש.
הקדוש ברוך הוא אומר ללבנה, את צריכה להתחדש. ואם לא נכון, הקדוש ברוך הוא אומר לנו,
אתם צריכים להתחדש, אתם צריכים להתקדש.
שנאמר, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה.
הלבנה היא העטרת, עטרת זה כתר מלכות,
תפארת, לשון פאר, לעמוסי בטן. מה זה עמוסי בטן? מסבירים ומפרשים,
זה עם ישראל, שמבטן עימם הם עמוסים. כלומר,
יש עליהם צרות.
במילים אחרות, עם ישראל או האנושות
היא מלידתה נמצאת עם כל מיני תלאות.
יש עליה מכשולים,
יש תקלות שצריך להתגבר עליהן,
זה נקרא עמוסי בטן.
ועמוסי בטן הללו הם יכולים להתחדש ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו,
ברוך אתה השם, מחדש חודשים.
בנוסף לכך אומרים עוד כמה דברים בתפילת קידוש לבנה,
יש כאלה שמוסיפים שלוש פעמים את המשפט: דוד מלך ישראל חי וקיים. דוד מלך ישראל, שהוא ביטוי למצב האידיאלי של עם ישראל,
למשיח חי וקיים.
אנחנו מתפללים שעם ישראל ילך ויתמלא, ילך ויופיע באופן שלם כמו הלבנה.
יש כאלה גם שמרבים אהבה בעם ישראל בתפילת קידוש לבנה. איך?
פונים לשלושה אנשים שסביבך ואומרים להם,
שלום עליכם, והם עונים עליכם שלום.
זאת אומרת,
מרבים פה את החיבור בעם ישראל על מנת להופיע את הרעיון הזה של ההתחדשות.
ואומרים גם מזמור תהילים,
שיר למעלות אשא עיניי להרים מאין יבוא עזרי.
שוב, אנחנו נמצאים, להזכירכם, בתפילה שנמצאת בחוץ.
אגב, זה המקור לביטוי אותיות של קידוש לבנה.
פעם, שוודאי לא היו פנסי רחוב, שהיו יוצאים לתפילה הזו, לא היה אור, אי אפשר היה לראות את הכתוב. ולכן הדפיסו את התפילה הזו באותיות מאוד גדולות. בסידורים של פעם, גם קצת היום,
נדפסים את זה באותיות גדולות ועבות.
ומאז נשרש הביטוי הזה,
השתרש הביטוי הזה, אותיות של קידוש לבנה, אותיות גדולות ובולטות.
אז אנחנו בתפילה הזו, כשאנחנו מסתכלים על מרחבי השמיים, על הירח, אנחנו מתפללים.
שיר למעלות אשא עיניי להרים מאין יבוא עזרי,
עזרי מעם השם עושה שמיים וארץ.
על יתן למות רגליך,
הקב"ה לא ייתן לרגליים שלנו להתמוטט, הוא משאיר אותנו ישר.
אל ינום שומריך, הקב"ה הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. הקב"ה שומר עלינו ולא נם.
השם שומרך, השם צילך על יד ימיניך, השם יציל אותך, הוא עומד על יד ימיניך.
יומם השמש לא יככה וירח בלילה.
גם השמש, גם הירח, כל כוכבי השמיים הם חלק
מהבריאה של הקדוש ברוך הוא, שמשמשת אותנו.
השם ישמורך מכל רע, ישמור את נפשך,
השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.
אז זאת תפילת קידוש לבנה.
תפילת קידוש לבנה, כפי שמענו, זה שהלבנה תתחדש.
בזמן שבית המקדש שהיה קיים, שהיה בית דין גדול בירושלים,
הייתה הלכה, מנהג,
שכאשר הירח היה מתחדש, כאשר הלבנה הייתה קצת מתחילה להתמלא בתחילת החודש,
היו מיד אנשים שראו את הלבנה באיזשהו מקום בארץ ישראל מתחדשת,
היו מיד רצים לבית דין הגדול בירושלים ומעידים עדות בבית דין שהלבנה מתחדשת.
הדיינים היו בודקים אותם, ולפי
ההחלטה של הדיינים, היו מכריזים שעכשיו ראש חודש. זאת אומרת,
הלבנה היא הסימן שמתחיל החודש החדש.
הזמנים של עם ישראל נקבעים על ידי בית דין, על ידי הלבנה.
ברגע שקובעים ראש חודש, לפי זה קובעים את החגים.
אם למשל חודש אדר, קובעים שיש ראש חודש אדר,
מעכשיו 14 יום לי"ד אדר חל חק פורים. זו אחריות לא פשוטה.
הזמנים בעם ישראל הם בידיים של בית דין.
שימו לב, עם ישראל הוא זה ששולט על הזמן.
הוא זה שמקדש את הזמנים.
יש פסוק כזה שאומר, אלה מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם.
דורשים חכמים,
מה זה אותם?
דורשים, אל תקראי אותם, אלא אתם.
אתם קוראים את מקראי הקודש.
אתם בית דין.
אתם קובעים מתי יחולו הזמנים. אומרים חכמים, אפילו שוגגים,
אפילו מוטעים,
אפילו מזידים. אפילו אם בית דין שוגג וטועה,
אפילו אם הוא מזיד, הוא טועה בכוונה,
עדיין סדר הזמנים חל על פי מה שקובעים חכמים.
מסופר במשנה על ויכוח ידוע שהיה בין שני חכמים גדולים.
רבן גמליאל, שהיה נשיא ישראל,
ורבי ישועה, אחד מגדולי החכמים באותו הדור,
שהם התווכחו מתי יחול יום הכיפורים. שוב, ויכוח על קידוש החודש, מתי חל א' תשרי, ולפי זה י' תשרי, שאז יום הכיפורים.
ורבן גמליאל גזר על רבי ישועה,
אני גוזר אליך שאתה תבוא ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך,
תבוא אליי במקלך ובארנקך.
זאת אומרת, תכלל את יום הכיפורים באופן מופגן על פי החשבון שלך,
כדי להראות לכולם שחשבון הזמנים הולך על פי מה שאני קובע,
נשיא ישראל.
וככה באמת עשה רבי ישוע,
כדי שלא יהיו שתי תורות, וכל עם ישראל נצמד לחשבון של בית דין.
מקום מקום על פי הלבנה, קובעים את החודש, קובעים את הזמנים.
אז עם ישראל מקדש על פי הלבנה.
אומרים חכמים את הביטוי הבא:
אומות העולם מונים לחמה, חמה השמש.
יש כאן איזה ביטוי שחכמים רוצים לבוא ולהגיד,
שיש מאומות העולם, הכוונה היא מהתרבויות העולמיות,
שהם מונים את הזמן שלהם לא על פי הלבנה והירח, כמו שעם ישראל עושה, אלא על פי השמש.
שהמשמעות העמוקה של הביטוי הזה זה לבוא ולהגיד
שישנן תרבויות שלא מתעסקות עם הסיבוכים של העולם הזה. כל מיני דתות ותפיסות עולם שמתעסקות עם השמש,
שבודקות את הזמן שלהם על פי השמש,
אך ורק בצדדים העליונים, המופשטים, הרוחניים,
לא מתמודדים עם כל הקשיים שהעולם הזה, שבא לידי ביטוי על ידי הלבנה, על ידי הירח,
זוקק מאיתנו.
עם ישראל הוא לא מונה לשמש,
הוא הולך ומתמודד עם הירח, הוא מנסה לקדש את הלבנה.
אבל,
זה דבר חשוב, עם ישראל לא מסתפק רק בלבנה.
כי ישנן גם תרבויות, אם אמרנו שישנן תרבויות באומות העולם שמונות רק לשמש,
ישנן גם תרבויות הפוכות.
האסלאם למשל, הוא מונה אך ורק ללבנה.
כל סדר הזמנים עובד שם על פי הירח, זה גם הסמל של האסלאם, השר.
חכמים ראו פה איזושהי תפיסה הפוכה.
זאת אומרת של תרבות שמתמודדת אומנם עם הקשיים של העולם הזה, עם הסיבוכים של העולם הזה, דת שמנסה לפעול בתוך העולם הזה,
אבל מזניחה את המגע עם המציאות האלוהית העליונה.
עם ישראל לא מסתפק לא רק בירח ולא רק בשמש.
עם ישראל מנסה ליצור תיאום שלם בין השמש ובין הירח.
וכך אנחנו מגיעים למושג השני שעליו דיברנו, שזה עיבור שנה.
מספר הימים שכדור הארץ סובב סביב השמש במהלך שנה, כידוע,
הוא 365 ימים.
לעומת זאת,
מספר הימים שהירח סובב סביב כדור הארץ במהלך 12 חודש הוא 354 יום.
זאת אומרת, יש כאן איזשהו פער בין שנת השמש ושנת הירח.
עם ישראל רוצה ליצור תיאום בין שנת השמש לבין שנת הירח, או במושגים שלנו ליצור תיאום בין המציאות האלוהית שמבוטאת על ידי השמש לבין המציאות האנושית שמבוטאת על ידי הירח.
מה קורה? כאשר הפער הזה הולך וגדל, הולך ומצטבר, נוצר מצב בעייתי.
עונות השנה כידוע הם תלויים בשמש,
קיץ, חורף, סתיו אביב.
לעומת זאת, המועדים של עם ישראל כמו שלמדנו הם תלויים בירח,
הם תלויים בקידוש הלבנה, בראש חודש על פי בדי.
כאשר הפער הזה בין הימים שבהם כדור הארץ סובב סביב השמש והימים שבהם הירח סובב סביב כדור הארץ הולך וגדל,
עם הזמן מגיע מצב שחודש ניסן שחל על פי שנת הירח, על פי קידוש החודש של עם ישראל,
הוא לא חל בתקופת האביב.
הוא חל מוקדם יותר, וזה בעיה.
כי התורה אמרה שחודש ניסן צריך להיות חודש האביב.
למה חודש ניסן צריך להיות חודש האביב?
עם ישראל בחודש ניסן יוצא ממצרים.
עם ישראל למעשה נולד על במת ההיסטוריה.
זה שעם ישראל יוצא ממצרים,
צריך להבין, זה לא רק איזה מאורע היסטורי של כך וכך עבדים, איזה שבט עבדים שיצא ממקום שקראו לו מצרים.
היציאה של עם ישראל ממצרים זה ביטוי בעצם שאפשר לצאת מהעבדות,
אפשר לצאת מהמיצרים.
היציאה ההיסטורית של עם ישראל מבית העבדים של מצרים
היא ביטוי לכך שאפשר לפרוץ את הכבלים,
אפשר לשבור את מסגרות הטבע.
זה גם הסיבה שעם ישראל שוחט את האלוהים של המצרים, שזה היה עשה.
משהו שמבטא בעל חיים, שמבטא תמימות,
עדר כבשים, משהו ללא כוונה, ללא מודעות.
עם ישראל מנצח את הטבע ויוצא לחופשי.
היציאה של עם ישראל, הלידה של עם ישראל והבשורה שהוא מביא לאנושות צריכה להיות בחודש האביב, כי חודש האביב
זה חודש הפריחה.
הפריחה שבה המציאות, בה הטבע, מוציא את עצמו מהכוח אל הפועל.
יש הכרח שיציאת מצרים של חודש ניסן של עם ישראל יחול דווקא בחודש האביב.
ובמילים אחרות, בהקשר שלנו, יש הכרח שהיציאה הזו של עם ישראל, שמופיעה את התיקון של העולם הזה, של הסיבוך של העולם הזה,
זה יחול בהתאם לעונות השנה על פי השמש,
גם שהשמש כביכול תסכים לזה שעם ישראל,
שהאביב יחול בזמן שעם ישראל מופיע על במת ההיסטוריה.
לכן פעם בכמה שנים אנחנו מוסיפים חודש, מעברים את השנה. אמרנו עיבור זה הריון.
השנה כביכול מתעברת ונולד חודש נוסף.
אנחנו לוקחים את החודש האחרון של השנה, על פי השנה היהודית, חודש אדר,
ומאדירים אותו.
אדר לשון אדירות, לשון גודל.
מאדירים, מוסיפים כוח לחודש אדר ויוצרים אדר ב'.
מה קורה בחודש אדר? בחודש אדר חל, כידוע, פורים.
פורים, רואים לנו חכמים ביטוי מאוד מעניין על חג פורים.
עדו קיבלוה בימי אחשוורוש.
בתרגום לעברית,
חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש. יש מסורת, שזה נושא ארוך, לא נדון בו עכשיו,
שבזמן הסיפור עם אחשוורוש, המן, מרדכי ואסתר, לאחר שהיהודים ניצלו מהגזרה של המן,
זה לא רק היה הצלה פיזית,
אלא הם קיבלו מחדש את התורה.
אותה תורה שקיבלנו במעמד הר סיני ואמרנו נעשה ונשמע, היא עדיין לא הייתה לגמרי מבוססת בעם ישראל. אבל פורים זה היה איזה חותם שעם ישראל קיבל על עצמו באופן מלא את קבלת התורה.
ולא סתם תורה, אלא התורה שבעל פה.
פורים כידוע הוא ההתחלה של ימי בית שני.
מימי בית שני ואילך מתחילה להתפתח התורה שבעל פה, זאת אומרת לא רק התורה שבכתב שניתנה למשה מסיני,
אלא גם גזרות וסייגים שחכמים הלכו ותיקנו. במילים אחרות, פורים זה הזמן שבו אנחנו מתמודדים עם כל הקשיים של העולם הזה.
התורה שבעל פה, שאותה
קיבלו עם ישראל בפורים,
זו התורה שהולכת ומתמודדת עם כל הבעיות.
זה כל הגזרות, כל התקנות. לא רק דברים עליונים, רוחניים, מופשטים.
משהו שצריך לבוא ולהתעסק עם כל הפרטים של העולם הזה.
זה מה שאנחנו עושים בעיבור שנה.
בעיבור שנה אנחנו מאדירים את חודש אדר,
יוצרים שנה יותר גדולה ועל ידי כך יוצרים תיאום מלא בין השמש ובין הירח.
אז יש לנו מצד אחד את קידוש לבנה, כמו שאמרנו, מחדשים את החודש, מתפללים שהמציאות תלך ותתקן.
מצד שני, יש לנו את העיבור שנה שדואג כל הזמן שהשמש והירח יישארו באותה מתכונת, באותה מערכה,
על מנת ליצור השלמה בין הדברים ועל ידי כך עם ישראל הולך ומתקדם.
עם ישראל הולך ומכריז פעם אחרי פעם, כל חודש,
אפשר לתקן את המציאות.
ואיך מתקנים את המציאות?
בזה שגורמים שהשמש והירח, שהקדוש ברוך הוא ובני האדם, האנושות והמציאות האלוהית,
הם יחידה אחת.
והדבר הזה גורם לנו, כל פעם שאנחנו מביטים לשמיים ורואים את השמש והירח,
לגרום לנו, לבני האדם, לרצות להיות טובים יותר,
מוסריים יותר, ערכיים יותר, להופיע יותר את אור השמש,
את האור העליון, פה עלי האדמות, ולבנות עולם טוב יותר.
אז זה קידוש לבנה, זה עיבור שנה. פעם באה שאתם רואים אנשים רוקדים מול הירח,
מדי פעם תדעו, זו הסיבה. ופעם באה שאתם רואים שמוסיפים חודש נוסף ללוח השנה,
תבינו למה.
תודה לכם שהייתם עמנו. ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
