על מושג שכולנו מכירים אותו,
יום השבת, שבת.
כולנו אוהבים את השבת.
מי אוהב את השבת?
אבא ואימא, סבא וסבתא.
שבת זה יום המנוחה,
שבת זה יום המשפחה,
איזושהי הפסקה מהמרוץ חיים המטורף שאנחנו נמצאים כל השבוע.
כל הדברים האלה הם כמובן נכונים.
שבת זה היום שכולם מתחברים אליו.
יחד עם זה,
ביהדות השבת תופסת מקום יותר מאשר עוד יום מנוחה.
יש רעיון של שבת קודש, שבת המלכה.
יש משהו בשבת שגם אמור לתת לנו איזה גוון ערכי לכל השבוע כולו.
בואו נדבר קצת על השבת.
מהי שבת?
הפסוקים שמופיעים בפרשת בראשית, פסוקים מאוד ידועים, אנחנו רואים אותם גם בקידוש,
נדבר גם עליו בהמשך.
הפסוקים שמדברים על יום השבת הם כאלה:
ויחולו השמיים והארץ וכל צבאם,
ויחולו השמיים, זאת אומרת השמיים כלוא,
נגמרה המלאכה של השמיים,
ויחולו השמיים והארץ וכל צבאם,
וייחל אלוהים ביום השביעים מלאכתו אשר עשה,
וישבות ביום השביעים מכל מלאכתו אשר עשה,
ויברך אלוהים את יום השביעים ויקדש אותו,
כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות.
פסוקים יפים.
מה הרעיון שעומד מאחורינו? ההבנה הפשוטה היא,
מה, הקדוש ברוך הוא עבד במשך שישה ימים, אחרי שישה ימים התעייף וקיבל איזשהו פסק זמן והחליט לעשות מנוחה, ומאז לדורי דורות כל שישה ימים אנחנו לוקחים יום הפסקה, יום מנוחה.
אני מבין,
כולנו מבינים הרי שיש משמעות קצת יותר עמוקה לפסוקים הללו.
הרעיון שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם בשישה ימים,
יום במשמעות התנ"כית זה לא יום במשמעות הפשטנית שלנו של 24 שעות.
הכוונה היא, העולם עובר שישה שלבים בהתהוות שלו, ביצירה שלו.
העולם מתחיל מתוהו ובוהו. תוהו ובוהו זה מה שאנחנו קוראים היום כאוס,
בלאגן, או במילים אחרות
מציאות גולמית,
מציאות שעוד לא יצאה ומימשה את עצמה מהכוח אל הפועל.
העולם לאט לאט מממש את עצמו, הולך ומתגלם ומופיע במציאות בצורה מסודרת.
בהתחלה הדומם זה השמיים והים, לאחר מכן הצמחים, האדמה,
בעלי החיים, בסופו של דבר ביום השישי נברא האדם, שהוא נזר הבריאה, יצור שאמור לתת את הכיוון למציאות, לכן אומרים שהאדם קורא שמות לבעלי החיים, זאת אומרת נותן את המהות של כל יצור מה תפקידו בעולם,
ואז מגיעים ליום השבת. יום השבת,
לא שהקדוש ברוך הוא נח ביום השבת במשמעות שהוא הפסיק לעבוד,
אלא הרעיון הוא שפעם בשבוע אנחנו מגיעים לסוג של שלמות.
זה הרעיון של שבת.
שבת מלשון שביתה, כלומר,
הפסקה ממלאכה, הפסקה מיצירה והגעה לאיזה מצב של אידיאל.
יש נקודה של שלמות שנמצאת בתוך מעגל הזמן.
פעם בשישה ימים אנחנו נפגשים עם המציאות העליונה.
חכמים קוראים לשבת מעין עולם הבא, איזשהו ניצוץ מהעולם הבא, מהעולם העליון, מהעולם העתידי.
על פי חכמי הקבלה,
המספר 6 בא לבטא את המימדים של עולם הטבע.
ימין, שמאל, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה.
ששת מימדי המציאות.
המספר שבע זה הנקודה האמצעית שבתוך ששת המימדים. במילים אחרות,
מה שנותן את התוכן, את הערך לכל ששת ימי השבוע.
בשביל מה אנחנו עובדים? בשביל מה אנחנו יוצרים תהליך מאוד מאוד מתיש של עבודה ומלאכה במשך שישה ימים?
לא עבודה לשם עבודה במשמעות של שקיעה, בעמל היומיומי, בקטנוניות היומיומית.
אלא אנחנו מגיעים לשבת,
יש איזושהי שלמות, איזושהי מטרה שעומדת בבסיס הכול.
ולכן כל הרעיון של שבת והלכות שבת זה ליצור את הנקודה הזו,
שהאדם נוגע בשלמות של חייו,
והדבר הזה מלווה אותו לכל השבוע שעוד יבוא ויהיה.
איך הדברים באים לידי ביטוי? למשל,
באיסור מלאכה בשבת.
על פי התורה ישנן מלאכות מסוימות שאסור לעשות בשבת. איזה מלאכות?
יש ל"ט מלאכות, 39 מלאכות שאסור לעשות בשבת. למשל, אסור לחרוש, אסור לזרוע, אסור לקצור,
אסור לתפור, אסור לברור, צריך להבין מה זה.
כל המלאכות הללו נקראות אבות.
זאת אומרת, עקרונות של מלאכות.
מהמלאכות הללו, מהאבות הללו, משתלשלים תולדות. תולדות זה לשון הולדה, כלומר, ילדים של המלאכות האלה,
כל מיני תתי-סעיפים וסעיפים ועוד תתי-סעיפים שיוצאים מכל מלאכה.
זה אותו עיקרון, רק מופיע בסגנון אחר.
מה הרעיון? מאיפה הגיעו ל-39 המלאכות האלה דווקא, שהן אסורות לעשות אותן בשבת?
אומרים חכמים, אנחנו לומדים אותן ממלאכת המשכן.
המשכן, זה היה בית המקדש הזמני שעם ישראל היה איתו בזמן הנידודים במדבר.
משכן מלשון שכינה, שהקדוש ברוך הוא שוכן במקום הזה.
המשכן היה סוג של מיקרוקוסמוס,
תמצית של כל המציאות כולה.
היו שם כל סוגי המתכות,
זהב, כסף, נחושת.
היו שם כל מיני בדים,
כל מיני אורות, אורות עילים מאודמים, עצי שיטים.
גם הקורבנות שהגיעו לבית המקדש,
קרי המשכן שהיה אז,
זה היה סוגים של צמחים שונים או בעלי חיים שונים. הרעיון הוא שכל הגוונים, כל הכוחות במציאות,
מתכנסים במקום אחד ומתעלים.
מכך אנחנו גם מבינים שהמלאכות שמהן נבנה המשכן היו 39 חכמים,
מנו 39 מלאכות שיצרו את המשכן.
המלאכות הללו הן בעצם ביטוי לכל סוגי היצירה האנושית.
זוויות שונות של יצירה.
כל מלאכה היא מבטאת כיוון אחר בעמל האנושי.
כשאנחנו אומרים שיש איסור מלאכה בשבת, הרעיון הוא שבשבת לא יוצרים דבר חדש.
הכל כבר שלם.
אנחנו נמנעים מ-39 מלאכות כדי לבטא שאנחנו נוגעים עכשיו במציאות עליונה, במציאות של מעין עולם הבא.
אנחנו לא יוצרים דבר חדש.
כאן יש טעות שהרבה פעמים אנשים נופלים בה. הרבה פעמים אנשים חושבים, מה זה מלאכה בשבת?
מלאכה בשבת זה משהו שדורש מאמץ, כי שבת זה שבת מנוחה, צריך לנוח בה.
אז אומרים, טוב, אם אני סוחב אבנים ממקום למקום, אני מתאמץ.
אבל אם אני מדליק או מכבה מתק בשבת, איזה מלאכה עשיתי?
פעם, לפני הרבה שנים, כדי להעביר אש, היו צריכים להתאמץ, להביא עצים,
לכן זה אסור.
אבל היום, מה הבעיה בלהדליק חשמל?
תשובה,
יש פה חוסר הבנה בהגדרה מה המלאכה שאסורה בשבת. אם העיקרון שאנחנו מדברים עליו הוא מובן,
שהרעיון בשבת
זה לא ליצור יצירה חדשה,
אז ההגדרה מה מותר ומה אסור בשבת על פי התורה לא נמדדת במאמץ.
אין לי שום בעיה להתאמץ בשבת. אני יכול לקחת עכשיו ספר ולהסתובב איתו ברונדלים סביב החדר,
והדבר הזה לא ייקרא חילול שבת.
לעומת זאת, כשאני מדליק
או מכבה את המתג, אני יוצר יצירה. איזו יצירה?
ויש ויכוח בין חכמים.
יש כאלה שאומרים שזה בונה.
אתה בונה פה מעגל חשמלי, סוגר מעגל חשמלי.
במשכן בנו אותו, כן? כל הקרשים יצרו את המבנה של המשכן, ואתה עושה מעין יצירה כזו. אתה בונה פה משהו.
יש כאלה טוענים, לא,
זה לא בנייה של מעגל חשמלי, אלא זה כמו להעביר אש.
כן? אתה מעורר פה איזה ניצוץ חשמלי שהוא כמו הדלקה של אש.
זה הוויכוח שהיום ניכנס אליו, אבל הרעיון הוא שהמדד הוא האם יצרת יצירה חדשה.
אם אתה יוצר פה משהו מהותי שלא היה בעולם קודם,
בנית משהו,
העברת אש,
אתה כבר לא נמצא במצב של שלמות, אתה כבר לא נמצא בשבתיות,
אלא אתה נמצא בימי החול.
ושבת אמורה להיות משהו אחר.
הרעיון הזה של השלמות שמופיעה בשבת, של איזו נקודה אחת שאנחנו מתרוממים שם למצב שכולו שייך לעולם העתידי,
בא לידי ביטוי לא רק במה להימנע מלעשות, אלא גם בדברים חיוביים.
למשל, סעודות שבת.
בשבת אנחנו אוכלים שלוש סעודות. הרעיון הוא שבת מציאות של שלמות, היא באה לידי ביטוי גם בעולם הפיזי, גם בעולם החומרי. סעודות שבת,
כתוב וקראת לשבת עונג, צריך לענג את השבת עם סעודות שהן קצת יותר רחבות,
קצת עם כלים יותר אסתטיים,
לתת מציאות אסתטית ושלמה גם לשבת.
והסעודות, ישנם, כפי שאמרנו, שלוש סעודות.
סעודה ראשונה היא בליל שבת.
מה הסעודה של ליל שבת?
איך שאנחנו נכנסים לשבת בלילה אנחנו שוברים את הרעבון.
אנחנו עכשיו אוכלים סעודה שבנויה בשלבים.
שלב ראשון, שרים את השיר "שלום עליכם".
אנחנו פונים אל המלאכים, כלומר, אותם כוחות חיוביים שמופיעים בשבת באופן יותר בולט,
פונים אליהם "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון,
ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"
מבקשים שיברכו אותנו, "ברכוני לשלום מלאכי השלום,
צאתכם לשלום", מלווים אותם ביציאתם.
ומשם אנחנו אומרים את השיר אשת חייל. אשת חייל זה בעצם פרק בספר משלי מהתנ״ך,
שכל כולו מדבר על האישה שבבית,
על עקרת הבית,
האישה שהיא עיקר הבית, במילים אחרות,
האישה שכל הבית סובב סביבה. היא הבריח שהבית מתלכד סביבה. שבת זה עניינה.
השלמות שבאה גם במישור המשפחתי.
כולם נמצאים ביחד סביב האישה, זאת אומרת סביב מי שמלכדת את הבית.
זה אגב,
יש כאלה שנוהגים בשבת לברך את הילדים בליל שבת,
שמחוזרים מבית כנסת,
מברכים את הילדים, ישמחה אלוהים כאפריים וכמנשה,
כמו ברכה שברך יעקב את נכדיו.
יש כאלה שמוסיפים,
יברכך השם וישמרך, יאר השם פניו אליך ויחונק,
יישא השם פניו אליך וישם לך שלום.
אנחנו בשבת מחברים את הדורות, יוצרים פה את השרשרת.
על פי אגב, אחד מגדולי הפוסקים של עם ישראל,
הבן איש חי,
הוא פוסק שבן ובת, כשהם חוזרים בליל שבת מבית כנסת ומגיעים לסעודת ליל שבת,
הם מנשקים את היד של אבא ואימא.
גם להביע איזה סוג של חיבור בין ההורים ובין הילדים,
שהוא בא לידי ביטוי דווקא בשבת.
לאחר מכן אנחנו עושים קידוש.
מה זה הקידוש?
לוקחים יין.
היין זה נוזל שתמיד מלווה את המאורעות הגדולים בעם ישראל.
אם זה, כמו שאמרנו, קידוש בשבת, אם זה ברית מילה, אם זה נישואים,
אם זה ליל הסדר.
מה הרעיון?
יין זה נוזל פנימי.
הענבים, הפרי שממנו יוצא היין,
זה המעטפת החיצונית.
אנחנו מרסקים את המעטפת החיצונית ומוציאים את העסיס הפנימי, את הנוזל הפנימי.
יין עניינו להוציא את הפנימיות של האדם מהכוח אל הפועל.
נכנס יין, יצא סוד.
אם כמובן היין נעשה במינון אחרון ויש לאדם עולם פנימי שכדאי להוציא אותו,
אז יין הוא מעולה.
הוא גורם עכשיו התרוממות רוח ועליו מקדשים את השבת,
הקדושה הולכת ומופיעה ככל שהאדם בשבת,
הנשמה שלו הולכת ומתעוררת.
משם אנחנו בוצעים על הלחם,
אנחנו בוצעים על שתי חלות בשבת.
למה שתי חלות? ישנן כמה סיבות. אחת הסיבות היא
שבזמן שעם ישראל היה במדבר,
הם כל יום היו מקבלים מן. מן זה היה איזה סוג של אוכל שמימי, איזה לחם שמימי ניסי,
שהיה מופיע כל בוקר ליד פתחי האוהלים של עם ישראל.
בשבת המן לא היה יורד, כי שבת, כפי שאמרנו, זה לא זמן ללקט את המן,
זה לא סמן לעבוד על האוכל, אלא זה כבר אמור להיות מוכן.
ולכן ביום שישי היה פעמיים מנה כפולה של מן.
לזכר זה אנחנו לוקחים שתי חלות. הרעיון הכללי הוא, שוב, בשבת יש הרחבה של החיים.
יש לא רק אוכל כמו בדרך כלל, אלא משהו ששייך יותר למציאות של שלמות. אז הנה, זו הסעודה הראשונה של ליל שבת.
לאחר מכן יש את הסעודה של יום שבת.
אם הסעודה בליל שבת הייתה יותר,
כפי שאמרנו, זה היה בלילה,
זה היה הזמן של החשיכה,
שרק שברנו את הרעבון,
ביססנו את עצמנו בהתחלה של השבת,
ביום השבת זו כבר סעודה שהיא רחבה יותר.
זה כבר המציאות השלמה באור היום.
אנחנו הולכים וממשיכים את השלמות, את העונג של השבת.
ובסופה של השבת אנחנו מגיעים לסעודה שלישית.
הסעודה השלישית היא כבר משהו שהוא מעבר למה שנצרך.
אדם זקוק בדרך כלל לסעודה אחת ביום. כבר אכלנו סעודה אחת בבוקר.
אנחנו אוכלים סעודה נוספת,
סעודה שלישית של שבת, כדי לבטא שבשבת יש פה ערך מוסף.
הנשמה נמצאת עכשיו במצב שזקוק גם לחומר תבערה באופן רחב יותר מהרגיל,
ולכן אוכלים סעודה שלישית. זו סעודה שבדרך כלל עושים לקראת צאת שבת, לקראת השקיעה,
שאז אומרים חכמים, זה הזמן של רעבה דרעבין, או בתרגום מהארמית,
רצון הרצונות.
זה הזמן שבו הנשמה מרגישה את הגעגועים והכיסופים לבורא עולם,
לכן גם בדרך כלל שרים בסעודה השלישית הזו שירים שמבטאים את הרעיונות הללו.
ויוצאת שבת.
יוצאת שבת, איך אנחנו מוצאים שבת?
הכל על אותו ציר. היינו במצב של שלמות, עכשיו אנחנו עוברים חזרה לימי החול.
זה נעשה בצורה הדרגתית על ידי הבדלה.
מהי הבדלה?
שוב,
לוקחים יין, הנוזל שתמיד מלווה אותנו במעברים,
בחיים שלנו בין קודש לחול ובין חול לקודש.
לוקחים נר, מדליקים נר ומברכים,
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מאורי האש.
מה הרעיון של להדליק אש במוצאי שבת?
חכמים אומרים במדרש שהאדם הראשון בגן עדן,
הוא מצא את האש במוצאי שבת.
הרעיון הרעיוני שעומד מאחורי המדרש הזה,
זה שהיצירה האנושית שבאה לידי ביטוי על ידי האש, היא הולכת ומתחדשת במוצאי שבת. במוצאי שבת הדברים הולכים,
ובן אדם ממשיך לבנות את העולם הזה.
ולכן גם מריחים ריח בסמים.
בסמים, יש כאלה שלוקחים סוג של עלה או סוג של בושם, משהו שמדיף ריח טוב,
ומריחים אותו.
הרעיון הוא שהנשמה עכשיו, כשהיא יוצאת משבת ליום חול,
היא מרגישה איזה סוג של נביקה, סוג של חיסרון,
היא צריכה עכשיו להתמלא מחדש במשהו רוחני.
ריח זה אומנם משהו שמגיע מהעולם הפיזי,
אבל אומרים חז"ל, זה דבר שהנשמה נהנית ממנו.
זה משהו מאוד מופשט.
זה יוצר איזושהי התרוממות,
התרוממות, איזשהו מילוי לנשמה לפני שהיא הולכת ונפגשת שוב, ימי החול האפורים והקשים.
יש כאלה שגם מוסיפים סעודה נוספת במוצאי שבת, סעודה הנקראת מלווה מלכה.
מלווים את המלכה, מלווים את השבת,
מלווים את האדם מהיציאה אל הקודש, אל ימי החול, על מנת שהשבת באמת תלווה אותנו כל ימי השבוע ותזכיר לנו כל הזמן
למה אנחנו עובדים.
כל הרעיונות האלה של שבת,
שאפשר להרחיב בהם לאין סוף, לדעתי הם מופיעים בפיוט נפלא,
שהתקבל על ידי כל העדות בישראל להגיד אותו בליל שבת.
פיוט שנקרא "לך דודי".
את הפיוט הזה כתב רבי שלמה אלקווץ,
אחד מגדולי המקובלים של עם ישראל שחי בצפת,
וכפי שאמרנו,
כל קהילה בישראל אומרת אותו בליל שבת.
בפיוט הזה מרוכזים כל הרעיונות של שבת. בואו נראה כמה בתים מהפיוט הזה כדי לראות את הראש הכללי.
הפיוט מתחיל כך: "לך דודי לקראת כלה,
פני שבת נקבלה".
"דוד",
בביטוי התנ"כי זה "חתן".
מערכת יחסים בין "דוד" ל"כלה" זאת אומרת, מערכת יחסים בין "החתן לכלה". אנחנו פונים אל הדוד. מי זה הדוד?
יש כאלה שדורשים, הכוונה היא לעם ישראל,
יש כאלה שדורשים שהכוונה היא לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם. אנחנו פונים לעם ישראל או לקדוש ברוך הוא ואומרים: "לך דודי,
בואו נלך יחד ונקבל את פני שבת המלכה.
בואו נפתח את עצמנו לקדושה הזו שהולכת ונמלכת פה בעולם על ידי השבת.
ואז אנחנו מתחילים.
שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד.
השם אחד הוא שמו אחד לשם ולתפארת ולתהילה.
שמור וזכור, ישנם שני פסוקים בתורה.
אחד אומר שמור את יום השבת לקודשו,
השני אומר זכור את יום השבת לקודשו.
מסבירים חכמים, שמור זה על ידי אימנעות מלעשות מלאכה. אתה משמר את עצמך מלעשות דברים.
זכור זה קדושה חיובית.
תזכור לעשות את השבת על ידי מעשים מסוימים, סעודות שבת, תפילות שבת.
זאת אומרת, השבת הולכת ומתקדשת גם על ידי שאנחנו נמנעים מעשייה, כמו שראינו, מעשיית מלאכה,
וגם על ידי שאנחנו יוצרים כן דברים חיוביים שאמורים להיות בשבת.
שמור וזכור בדיבור אחד, זה שני צדדים של אותו מטבע,
שהשמיענו אל המיוחד,
כפי שאמרנו בהתחלה.
השבת היא לא רק
איזשהו רעיון אנושי של מנוחה, רגיעה.
השמיענו אל המיוחד. השבת מגיעה מרעיון מיוחד, מרעיון ששייך לריבונות של עולם,
ששייך למציאות העליונה.
ואז אנחנו ממשיכים.
"לקראת שבת לכו ונלכה כי אי מקור הברכה".
השבת היא המקור של הברכה, השבת היא נותנת לנו את הכוח לכל ימי השבוע.
היא נותנת לנו את הברכה,
את המטרה לכל העמל שלנו.
לקראת שבת לכוון הלכה, כי אם מקור הברכה,
מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה.
השבת היא מראש מקדם. עוד מימים קדומים,
היא נסוכה, התנסחה בשמן, היא מראש כבר יועדה לדברים הגדולים שלה.
סוף מעשה במחשבה תחילה.
כל המעשה שלנו במהלך ימי השבוע הוא מתוך המחשבה,
ומתוך הרעיון הזה של השבת,
של השלמות הזו שמתנוצצת ודוחפת אותנו לאורך כל ימי השבוע.
בואו נמשיך עם הבתים.
מקדש מלך עיר מלוכה,
קומי צאי מתוך ההפיכה,
רב לך שבת בעמק הבכה, והוא יחמול עלי חמלה.
בזכות הנשמה שמתעוררת בשבת, בזכות המדרגה הזו שנחשפת בשבת, הנגיעה בשלמות,
אנחנו גם מתעוררים לבנייה מחודשת של בית המקדש, חזרת המלוכה לעם ישראל.
מקדש מלך עיר מלוכה,
רב לך שבט בעמק הבכה. די לעם ישראל, די לאומה הישראלית לשבת בחשיכה.
קומי, צאי מתוך ההפיכה.
בוא נצא מתוך החשיכה והקדוש ברוך הוא יחמול עלי חמלה. הקדוש ברוך הוא יחמול עלינו.
ואז, אני מדלג קצת על הבתים,
אנחנו מגיעים,
ימין ושמאל תפרוצי ואת השם תעריצי על יד איש בן פרצי ונשמחה ונגילה. אנחנו פונים אל האומה הישראלית, אנחנו פונים אל השבת ואומרים לה, ימין ושמאל תפרוצי.
בואו נפרוץ את הגבולות, נוציא את הקדושה הלאה לכל העולם כולו.
על יד איש בן פרצי,
בן פרצי הכוונה היא לדוד המלך, שאחד מאבותיו נקרא פרץ.
אבל המילה פרץ היא לא רק מבחינה טכנית, אלא פרץ זה ביטוי שוב לפריצה,
לפריצת הגבולות.
על יד איש בן פרצי, על יד המשיח שהוא מזרע בן דוד,
ונשמחה ונגילה, וזה יגרום לשמחה ולגילה שתופיע בעולם.
ואז מסיים הפיוט,
בואי בשלום עטרת בלה,
גם ברינה, בשמחה ובצהלה.
בואי בשלום השבת, שהיא העטרת, היא הכתר שלנו,
בשמחה, ברינה ובצהלה,
תוך אמוני עם סגולה. בואי תיכנסי לתוך הלב של המאמינים של עם סגולה,
לעם המיוחד הזה, עם ישראל.
בואי כלה שבת מלכתה. בואי שבת המלכה ותמלאי אותנו בקדושה שלך.
לך, דודי, בואו נצא יחד לקראת כלה.
פני שבת נקבלה.
אז זהו, זה היה בתמצית מאוד קצרה מעט מרעיונות שיש בשבת.
נקווה שבשבת הקרובה כולנו קצת נחשוב עליהם,
ושאלה כולם שבת שלום.
