שלום לכם, היום נדבר על שיבת ציון.
שיבת ציון, המהלך שקורה במאה החמישים שנה האחרונות, שעם ישראל חוזר לארצו.
זה מושג ביהדות שצריך לדעת איך להתמודד איתו.
התהליך הזה הוא דבר שמשפיע בכל רגע ורגע ומאוד מאוד רלוונטי לחיים הציבוריים שלנו כיום במדינת ישראל.
ובואו ננסה להבין מה יש לנו להגיד גם מבחינה יהודית ודתית על המושג הזה של שיבת ציון.
בשביל להבין את התהליך הזה של שיבת ציון, צריך לתת קצת רקע היסטורי על התהליך של עם ישראל בגלות.
הגלות שעם ישראל אלפיים שנה היה בה, וכעת אנחנו חוזרים חזרה לארץ ישראל,
היא גם גלות שעברה כמה שלבים.
גלות אחרי גלות, פיזור אחרי פיזור.
ישנו ביטוי של הגאול מווילנה. הגאול מווילנה זה היה תלמיד חכם חשוב שחי בווילנה, בשם רבי אליהו מווילנה,
נחשב אחד מגדולי הדורות שהיו לעם ישראל.
הוא אומר, הגלות של עם ישראל עברה שלושה שלבים עד שהגענו למצב של החורבן הסופי שמשם התחילה הגאולה.
הוא ממשיל את המצב של עם ישראל בגלות כמו לגוף שנכנס לקבר.
הוא אומר, בתחילה יצאנו מארץ ישראל ונכנסנו אל הקבר.
זאת אומרת, הגלות היא סוג של מוות.
כידוע, מבחינה היסטורית, עם ישראל עבר כמה שלבים בגלות שלו. יש חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.
חורבן בית ראשון,
זוהי גלות בבל, נבוכדנצר מלך בבל מגלה את עם ישראל.
במשך 70 שנה עם ישראל נמצא בבבל, לאחר 70 שנה חלק קטן מאוד מעם ישראל חוזר לארץ ישראל ומקים את בית שני.
רוב עם ישראל נשאר בגלות בבל.
גם אותם יהודים שעלו לארץ ישראל והקיםו את בית שני, לאחר כמה מאות שנים
עובר השלטון לפרסים, משם ליוונים, בסופו של דבר לרומאים,
והרומאים מחריבים את בית שני, ועם ישראל יוצא לגלות.
אומר הגאון מווילנא, בשלב ראשון יצאנו לגלות,
אבל, הוא מתבטא בביטוי הבא,
נותרו ישיבות וחבורות גדולות.
כלומר, למרות שעם ישראל יצא לגלות,
בבל, כמו שאמרנו, שלשם עם ישראל הוגלה ונשאר שם במשך תקופה מאוד ארוכה,
היו שם חבורות וישיבות גדולות.
את הגלות הראשונה של עם ישראל, אמנם יצאנו מארץ ישראל, אבל בבבל הוקמה מעין אוטונומיה יהודית.
עם ישראל חי שם בצורה יחסית של רווחה,
באיזה שלטון פנימי שהיה בשליטה של היהודים, היה ריש גלות, הריש גלות הזה, ריש הגלות, איזה סוג של ראש ממשלה שניהל את העניינים הפנימיים של הקהילה היהודית.
הייתה שם פריחה רוחנית מאוד גדולה,
גדלו שם האמוראים, לאחר מכן הגאונים,
היו שם ישיבות גדולות,
סורה, פומפידיטה וכן, על זה הדרך.
זאת אומרת, בבל היה איזשהו מקום שעדיין שימש כמרכז רוחני ותרבותי ולאומי לעם ישראל, גם לאחר היציאה מארץ ישראל.
זה שלב ראשון בגלות.
שלב שני, אומר הגאול מבין לה, כמו הגוף שנכנס לקבר, עם הזמן הבשר נרכב.
הבשר נרכב, הוא אומר, אבל נותרו העצמות
שאין תלמידי חכמים מעמידי הגוף, אם נתרגם את זה לשפה מודרנית.
עם ישראל גם הולך ומתפזר מבבל, מסיבות כאלה ואחרות.
היהדות הבבלית, המרכז הבבלי הולך ומתנפץ,
ועם ישראל הולך לאט-לאט ומתפזר לחופי אגן הים התיכון, בצפון אפריקה,
בדרום אירופה, מקימים קהילות יהודיות,
אבל עדיין היו עצמות.
אומר הגאון מבינה, כמו שהגוף בהתחלה נרקב הבשר, אבל העצמות עדיין נותרות, ככה גם לאחר שעם ישראל מתחיל יותר להירקב בגלות ולהתפזר,
יש עדיין,
הוא אומר, תלמידי חכמים מעמידי הגוף. היו עדיין מרכזים רוחניים בעם ישראל שהחזיקו עמדה, גם אם לא בעוצמה של ימי בבל,
והם נתנו כיוון רוחני לעם ישראל. המרכז הגדול לאחר גלות בבל הוא כמובן בספרד.
יהדות ספרד במשך 400 שנה, יש את תור הזהב,
שכמה מאות שנים יש שם פריחה רוחנית, גם כלכלית, גם רוחנית, יש שם שמות ידועים כמו הרמב״ם, רבנו משה בן מימון, רבי יהודה הלוי,
שהם מנהיגים את עם ישראל,
ועדיין נותר איזושהי הנהגה, איזשהו מרכז רוחני שמוביל את עם ישראל גם בתקופה החשוכה של הגלות.
אבל אז מגיע השלב השלישי,
חורבן יהדות ספרד, גירוש ספרד.
אומר הגאול מווילנה,
אבל אתה, הוא כותב את הדברים כמה מאות שנים לאחר גירוש ספרד, הוא אומר, אבל אתה לא נותר מאיתנו אלא תרווד של רקאב. תרווד של רקאב, הכוונה היא עיסה של רקאב.
כי חורבן יהדות ספרד, גירוש ספרד, צריך להבין, זה לא עוד גירוש שעם ישראל עבר במהלך ההיסטוריה.
חורבן יהדות ספרד זה נחשב שבר לאומי,
שעד היום יש צלקות בעם ישראל מאותו גירוש.
חורבן גירוש ספרד שהיה בשנת 1492 למניינם,
הוא בעצם מסמן עידן חדש בגלות של עם ישראל.
אין יותר מרכז רוחני אחד,
יש אלפי קהילות מפוזרות ברחבי אירופה, צפון אפריקה, אסיה,
אין כל כך קשר ביניהם.
למעשה הגלות מגיעה לנקודה הכי תחתונה שלה.
המקובלים, בעלי הסוד, אומרים שישנן גירוש ספרד, כמו שמענו, הייתה ב-1492,
בספירה היהודית זה יוצא שנת ה' אלפים מ' ז' ר' ה',
שזה בצירוף אותיות שנת מזרה.
יש כאן איזה ביטוי, רמז, ככה אומרים, מקובלים לפסוק בנביא, שאומר מזרה ישראל.
עם ישראל נמצא בזירוי, זירוי זה פיזור.
יש כאן פיזור מוחלט
שלכאורה נראה שאין עתיד לעם ישראל. וזו באמת התחושה באותה תקופה.
הספרות שמתעדת את אותם ימים מדברת על ייאוש אדיר שהיה אז בעם ישראל. הייתה איזו תחושה שלא יהיה,
לא יהיה יותר עם ישראל, אין עתיד. עם ישראל כולו מפוזר, מפורד,
אין סיכוי שאי פעם עם ישראל יחזור לארצו.
המהר"ל מפראג, גם אחד מגדולי הדורות שחיו בתקופה קצת לאחר גירוש ספרד,
הוא כותב ספר שלם שנקרא "נצח ישראל", שעדיינו לתת תקווה מחדש לעם ישראל ולהסביר לו, יהיה נצח.
זאת אומרת, יש עתיד ועם ישראל לא ילך לאיבוד.
ובתקופה הזו,
שגירו ספרד, שנראה שהכול אבוד, דווקא אז
מתחילה להתנוצץ הגאולה. דווקא אז עם ישראל מתחיל לשוב לארצו.
כדברי הפסוק, הזכרנו קודם את הפסוק, מזרי ישראל,
ממשיך הפסוק,
יקבצנו.
דווקא הזירוי הזה גורם לקיבוץ הגלויות.
כמה שנים לאחר גירוש ספרד,
אחת מהמשפחות של מגרשי ספרד, משפחת קארו.
קארו,
משפחה ידועה באותה תקופה שאחד מבניה היה יוסף קארו שלימים נודע בשם רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך מי שבעצם כתב את ספר ההלכה שכל עם ישראל קיבל אותו עליו כפוסק לכולם רבי יוסף קארו כמה שנים לאחר גירוש ספרד יושב בעיר קונסטנטינפול שבטורקיה
לשם המשפחה שלו הוגלתה מספרד והוא מקים שם בית מדרש שיושבים איתו התלמידים
וכאן קורה דבר מופלא מספר על זה רבי שלמה אלכווץ
רבי שלמה אלכבץ, אחד מגדולי המקובלים של עם ישראל,
מי שחיבר את הפיוט הידוע שאנחנו אומרים בערב שבת,
לך דודי לקראת כלה,
הוא היה תלמידו של רבי יוסף קרו, והוא מעיד בעדות שקרה שם דבר מופלא.
הוא אומר,
כמה שנים לאחר גירוש ספרד, רבי יוסף קרו יושב עם התלמידים שלו בתיקון ליל שבועות. בחג שבועות,
כידוע, יש מנהג להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה.
זה נקרא תיקון ליל שבועות.
אנחנו מתקנים את עצמנו לקראת קבלת התורה,
שזה עניינו של חג שבות.
ובאותו תיקון לשבות, ככה מספר רבי שלמה אלקווץ,
הוא עם שאר התלמידים ישבו עם רבי יוסף קארו ולמדו משניות,
משניות שעסקו בנושאי ארץ ישראל, בנושאי הדינים שקשורים לארץ ישראל, כלאיים, זרעים,
מושגים הלכתיים שקשורים לעבודת האדמה בארץ ישראל.
ואז הוא מספר, תוך כדי לימוד,
נשמע, זה הביטוי שלו,
קול המדבר מפי החסיד. אומר, נשמע בת קול מתוך גרונו של רבי יוסף קארו שאמרה את המילים הבאות:
אני המשנה הדוברת מתוך גרונו של החסיד. כביכול המשנה, או אם נרצה, השכינה, הקדוש ברוך הוא מדבר מתוך גרונו של רבי יוסף קארו
ואומר את המילים הבאות: אני המשנה הדוברת מתוך גרונו של החסיד.
זה כמה שנים שאין מנחם לי ואני מושלכת בעפר. זאת אומרת, עם ישראל נמצא בגלות,
השכינה נמצאת בעפר, זה ביטוי של חכמים.
הקדוש ברוך הוא כביכול לא נמצא בעולם, כל עוד עם ישראל לא בארץ ישראל.
אני מושלכת בעפר, וזה כמה שנים שאין מנחם לי, ואם הייתם יודעים, ככה כביכול אומרת המשנה מתוך גרונו של רבי יוסף קארו,
אם הייתם יודעים, אחת מיני אלפי אלפים ריבבי ריבבות הצער שיש לי,
לא הייתה עולה בצחוק על שפתותיכם כל ימי חייכם. זאת אומרת, עכשיו זה גלות, כמו שאמרנו,
זה שיא השפל, עם ישראל מפוזר,
עם ישראל מיואש,
אבל, ממשיכה הבת קול ואומרת, אבל אתה,
עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. יש שם ביטויים שלקוחים מהפסוקים בשיר השירים, אחת המגילות של עם ישראל, שבעלי הסוד מדברים שם על התעוררות של הגאולה.
עת הזמיר הגיע, הזמיר, כן, כביכול הציפור מתחילה לשיר.
עת הזמיר הגיע, קול התור,
גם זה סוג של ציפור,
הקול מתחיל להישמע בארצנו,
ממשיכה הבת קול ואומרת לתלמידים של רבי יוסף קארו,
קומו ועלו לארץ ישראל.
ואל תחששו על הכלים שלכם, אל תחששו על ההפסד שיהיה לכם.
עיניכם אל תחוסו על כליכם, כי מטוב הארץ תאכלו.
קומו ועלו לארץ ישראל.
ובאמת מספר רבי שלמה אלכבד שלמוחרת
אותו שבועות,
תלמידי רבי יוסף קארו יחד עם רבי יוסף קארו עצמו עולים עלייה ראשונה.
פעם ראשונה מאז שנחרב בית המקדש עולה עלייה מרוכזת של יהודים לארץ ישראל.
עד אז עלו כמובן פה ושם יהודים באופן בודד, משפחה,
אבל באופן מרוכז זה עלייה ראשונה.
רבי יוסף קרא ותלמידיו עולים לארץ ישראל ומייסדים את היישוב היהודי בעיר צפת.
מתחיל התהליך הזה של קיבוץ גלויות. עם ישראל מתחיל לשוב לארץ ישראל.
ובאותו זמן בצפת קורה דבר מופלא.
רבי יוסף קרא יושב שם עם תלמידיו,
ויחד עם זה שהם מיישבים את ארץ ישראל,
הוא גם מחבר את הספר, כמו שאמרנו, שולחן ערוך, שזה ספר הלכה שמתקבל על כל עם ישראל.
פעם ראשונה מאז נחתם התלמוד יש ספר שעם ישראל כולו מקבל אותו עליו כפוסק הלכה.
במקביל, רבי יוסף קרא, באותו זמן בצפת,
ישנו רב חשוב אחר בשם הארי, הארי זה ראשי תיבות,
רבי יצחק לוריא,
גדול המקובלים של תורת הסוד של עם ישראל. הוא יושב שם עם תלמידיו הגדולים, רבי חיים ויטל,
הם יושבים גם בצפת באותה תקופה, וכמו שרבי יוסף קארו עושה לספרות ההלכתית, ככה גם הוא עושה לספרות הקבלית.
זאת אומרת, הוא יוצר איזו משטה קבלית שמתקבלת על כל עם ישראל.
במילים אחרות, כשעם ישראל מתחיל לשוב לארץ ישראל,
גם התורה, שהייתה מפוזרת בהרבה מאוד גלויות,
מתחילה להתמרכז חזרה פה בארץ ישראל.
כמה מאות שנים לאחר מכן מגיעה עלייה נוספת, מאירופה.
מגיעים שתי עליות של גדולי תלמידי החכמים באירופה.
ראשונה נקראת עליית תלמידי הגאון מווילנה. הגאון מווילנה, שדיברנו עליו קודם,
יש לו תלמידים,
כולם רבנים, מחשובי הרבנים באירופה,
הם עולים בעלייה מרוכזת, עומד בראשם רב חשוב בשם רבי ישראל משקלוב,
הם עולים פה לארץ ישראל בשביל לבנות פה מחדש את היישוב היהודי.
במקביל אליהם, קצת לפני, קצת אחרי, יש על זה ויכוחים,
מגיעה עלייה נוספת מאירופה של גדולי תלמידי הבעל שם טוב. הבעל שם טוב זה היה מנהיג תנועת החסידות, היה לו תלמיד חשוב בשם רבי, מנחם מנדל מויטיביסט, כשהוא עולה עם גם כמה עשרות משפחות של גדולי החכמים, גדולי הרבנים באירופה,
הם עולים פה לארץ ישראל גם במטרה להקים פה מחדש את היישוב היהודי.
והעליות הללו מתיישבות בארבעת ערי הקודש,
צפת, שכבר ישבו שם יהודים,
ירושלים, חברון, טבריה,
ומתיישבים כאן בארץ ישראל.
עם הזמן מגיעה עלייה נוספת,
עלייה של יהודי תימן, נקראת עלייה ראשונה בשם אעלה בתמר.
לאט-לאט מתחילים לשוב, אמנם באופן קטן ומפוזר, אבל מתחילים לאט-לאט לשוב יהודים לארץ ישראל.
עם הזמן ישנם שני רבנים חשובים בשם הרב קלישר והרב אלקלעי, שהם כותבים ספרים מאוד מאוד מרכזיים ומדברים לעם ישראל שחובה לשוב לארץ ישראל ולהקים פה מחדש את היישוב היהודי.
ומגיעה עלייה ראשונה.
עלייה ראשונה זו עלייה שמורכבת גם מיהודים שקשורים לתורה ומצוות, מקים פה את המושבות פה בארץ ישראל,
והתהליך הזה של שיבת ציון מתחיל לצפות צורה,
אבל, וכאן זה אבל הגדול,
פה הדברים נתקעים.
התהליך הזה שאמרנו,
היה של רבי יוסף קארו,
של תלמידי הגאון מווילנה, תלמידי הבעל שם טוב,
הם אומנם הגיעו לארץ ישראל,
אבל הם נשארו מה שמכונה בין החומות. זאת אומרת, הם התיישבו בארבעת הערים,
ישבו ולמדו תורה, מה שנקרא כוללים, עם הזמן גם פותח איזה מושג שנקרא שדרים, זאת אומרת שליחים שיצאו מארץ ישראל והתרוצצו ברחבי הגלות לאסוף כסף, לפרנס את אותם יהודים שלומדים תורה בארץ ישראל,
אבל ללכת ולפרוץ הלאה, להקים פה תשתיות של כלכלה, ביטחון וכולי,
זה דבר שהם לא כל כך מצליחים. גם אנשי העלייה הראשונה שהקימו מושבות,
הם מסתבכים בבעיות כלכליות,
עם הזמן הם צריכים עזרה מהברון רוטשילד ואז הוא נותן להם פקידים, יש פה איזה משטר שמאוד מדכא אותם והדברים עומדים במקום.
כאן מגיע השלב השני של שיבת ציון.
ישנם באירופה באותה עת כוחות חדשים שמתעוררים.
מצד אחד במערב אירופה מופיע הרצל, דוקטור הרצל,
שמייסד את התנועה הציונית.
המטרה המוצהרת של התנועה הציונית
זה היו יהודים שהיו כבר ברמה זו או אחרת בתוך התרבות האירופאית,
אבל התייאשו ממה שמכונה האנטישמיות המודרנית והחליטו למצוא מקלט בטוח פה בארץ ישראל לעם ישראל.
במקביל ויחד איתו,
באותו זמן במזרח אירופה יש תנועת חובבי ציון, אגודות של צעירים,
סוציאליסטים, עם תפיסת עולם מאוד חברתית,
שהם
גם מתאגדים באגודות ומגיעים לארץ במה שמכונה גל העלייה השנייה.
גל העלייה השנייה זה כוחות שמורכבים לאו דווקא מיהודים שומרי תורה ומצוות,
אלא אנשים שבאים השקפת עולם להקים פה מדינה,
להקים פה תשתיות לחברה יהודית.
להפך, הם רואים קצת במסורת התורנית, בכל מה שהיה במהלך הדורות, משהו שקצת מעכב את ההתפתחות של עם ישראל,
והם מכוננים את כל התשתיות שעליהן נבנית מדינת ישראל עד היום.
העלייה השנייה, שהיא מ-1902 עד 1914 למניינם,
העלייה הזו
היא מייסדת הרבה מאוד דברים שאנחנו חיים מהם עד ימינו אנו.
למשל, בתשתיות של הביטחון. הם מקימים את האגודות השומרים הראשונות, בהתחלה זה השומר, בר גיור, לאחר מכן זה מגיע לפלמ"ח, ההגנה, צה"ל.
הם מקימים תשתיות כלכליות,
קיבוצים, חקלאות, עם הזמן, תנובה, סולל בונה,
כל התשתיות הכלכליות, וגם הנושא של ממשל. יש בהתחלה אגודות פועלים, לאחר מכן זה סוכנות, מה שהופך להיות ממשלה.
וכאן ברגע הזה,
שגם מצד אחד יש את הכוחות הדתיים,
שניסו כבר ללכת ולפרוץ פה את העלייה לארץ, ומצד שני הכוחות הלא דתיים,
בנקודת המפגש הזו
יש מבוכה.
עם ישראל מגיע מהגלויות, כל אחד מגיע עם הזוויות שלו, עם הדעות שלו, עם התפיסות שלו,
והאם יהיה אפשר להקים פה משהו מאוחד, משהו משותף.
פה מופיע שחקן חדש בזירה,
תלמיד חכם חשוב בשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הידוע יותר בשמו,
הראייה קוק.
הרב קוק היה אחד מגדולי תלמידי חכמים באותה עת באירופה, היה הרב של עיר חשובה בשם בויסק במזרח אירופה.
הוא נקרא על ידי רבה של ירושלים באותה תקופה האדרת, האדרת ראשי תיבות, רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומין,
שהיה גם החותן של הרב קוק,
היה אחד מגדולי הדור, הוא קרא לרב קוק לבוא ולהיות הרב פה של יפו והמושבות.
יפו והמושבות זה למעשה המקום שבו התיישבו בני העלייה השנייה.
הרב קוק מגיע לארץ והופך להיות הרב של איפה והמושבות ומייסד שיטה.
שיטה שמדברת על כך,
אומר הרב קוק,
שמה שאנחנו רואים מול עינינו זה שעם ישראל חוזר לארצו מכיוונים שונים, מזרמים שונים.
גם שהם לא תמיד מכיוון של תורה וגם לפעמים לא מכיוון של יצירה ומלאכה.
כל הכיוונים האלה זה הגאולה, אומר הרב קוק. זה החידוש הגדול.
התהליך הזה של שיבת ציון הוא תהליך שכל עם ישראל יהיה שותף לו, לא רק חלק אחד.
ויחד יהיה אפשר להקים פה משהו שמשלב את כל הזרמים וכל העוצמות שקיימים בעם ישראל מדורי דורות.
התהליך הזה של שיבת ציון הוא לא רק שיבה גיאוגרפית של עם שהיה מפוזר בכל העולם,
יש פה גם שיבה רוחנית, שיבה תרבותית.
לאט לאט עם ישראל מחזיר את כל הכוחות שלו פה ובונה כאן
ממלכת כהנים וגוי קדוש. יבנה פה מדינה שלא רק תהיה מדינה שמנוהלת בצורה כלכלית, חברתית, ביטחונית,
אלא מדינה שגם תיתן את הערך והמוסר והתורה לעולם כולו.
נהיה אור לגויים.
הרעיון הזה, זה רעיון שאנחנו נמצאים בעיצומו.
חלק מהתהליך שאנחנו חווים בכל רגע ורגע.
כל הוויכוחים שקיימים היום בחברה הישראלית,
כל הכוחות השונים שקיימים בעם ישראל ומושכים,
כל הדברים הללו אמורים ללכת
לכיוון אחד, להתאחד,
כל אחד לראות את הצד החיובי שנמצא בשני, מה הוא תורם, מצד אחד המסורת הדתית,
כמו שראינו לאורך הדורות כולם,
מצד שני הכוחות של העשייה, המלאכה, היצירה,
כולם יחד יוצרים משהו חדש פה בארץ ישראל,
בונים את ירושלים.
ירושלים,
ככה אומרים חכמים, זה מקום בו נשקי רקיע וערא אהדדי,
בתרגום מקום שבו נושקים הארץ והשמיים, ירושלים מלשון שלמות,
המקום שבו מחברים בין העולמות.
זה הרעיון שאמור לצמוח פה בארץ ישראל.
והתהליך הזה שאנחנו מצויים בעיצומו על כל הבירורים ועל כל הקשיים שבו,
מוטל על כל אחד ואחד מאיתנו.
להצטרף אחד למפעל הגדול הזה שבונה פה בארץ ישראל את התקווה של כל הדורות כולם,
שיבת ציון, משיב את עם ישראל לארצו עם כל הסיבוכים, עם כל הבעיות,
עם כל הבעיות הביטחוניות, הכלכליות, החברתיות,
ובונה כאן משהו גדול ואמיתי שכולנו נהיה שותפים בו.
אז בעזרת השם, שנזכה כולנו לשיבת ציון במהרה בימינו, אמן.
