אנחנו בשיעור הקדוש של נפש הפרשה,
והעניין של השיעור הזה זה ללכת, לחיות עם הזמן,
כציוויו של אדמו״ר הזקן,
ללכת עם הזמן,
והזמן הוא זמן פרשת השבוע,
השבוע, בעזרת השם זוכים לקבל תורה,
לקבל תורה בפרשת יתרו.
אני רוצה לדבר היום,
ללמוד היום, אנחנו בעיקר נדבר על זה,
אני אזכיר הרבה מקורות, אבל פחות נראה אותם ביחד, יותר נדבר עליהם,
על הצמד המילים הללו שכבר נהפכו כמובן לפיתוי
שמבטא את האמונה וקבלת תורה, נעשה ונשמע.
כן?
הגמרא ממסכת שבת, בדף פח, פט,
מדברת על העניינים הללו,
ומרוממת מאוד את אמירת נעשה ונשמע.
כבר אומרת, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמה,
באו שישים ריבום מלאכי השרת וקשורו לכל אחד מהם
שני כתרים,
אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמה.
אמירת נעשה ונשמה היא אמירה מאוד מאוד מיוחדת, מאוד משמעותית,
מאוד קריטית, שבעצם הפכה את מתן תורה למה שהוא.
אנחנו ננסה רגע לעיין מה פשר האמירה הזאת, מה עניינה,
מה תכליתה. קודם כל נעיר כמובן הערה אחת
מאוד חשובה ברמת הפשט,
שהביטוי כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע לא מופיע בפרשת יתרו,
אלא מופיע בפרשת משפטים בכלל.
על סוף מעמד הר סיני בעצם
סוף מעמד הר סיני בעצם הופיע
בסוף פרשת משפטים,
שם משה רבנו קורא איתם ברית,
ואז העם אומרים, הנה אולי בכל אופן כן נראה את הדף,
ואז העם אומרים, כל אשר דיבר השם
נעשה ונשמע,
כן, ויקח ספר הברית
ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע,
כן?
כן?
אז זה המקור.
ועל זה, כמו שאמרנו, חז״ל מאוד מאוד העריכו בחשיבות
של העניין הזה.
אז אני מנסה להבין מה פשר החשיבות. למה זה כזה חשוב אמירת נעשה ונשמע? ואנחנו ננסה לעשות את זה היום דרך המבנה שלמדנו מהבעל שם טוב,
מספר קטע ראשון טוב של הכנעה, הבדלה והמתקה, בסדר? אמירת נעשה ונשמע, גם אמירת נעשה ונשמע, וגם הקדמת, בעיקר הקדמת... לא, צריך לסגור את זה.
בעיקר הקדמת נעשה ונשמע,
אפשר להתבונן בהם בשלוש זוויות,
אחת של הכנעה,
אחת של הבדלה ואחת של המתקה,
ואנחנו נראה את זה בעזרת השם. אז בואו נתחיל מההתחלה, נתחיל מההכנעה.
מה פשר אמירת מעשה ונשמע כהכנעה?
אז כדי להבין את הדבר הזה,
אנחנו צריכים להבין,
אומר את זה הרב קוק בעולת ראייה,
שגם אם יצאת לחירות,
מבחינה משפטית,
כן?
כמו שעם ישראל יצאו ממצרים,
והם לא היו כבר עבדים, אבל מבחינת התבנית הנפשית,
זה לא דבר קל לשנות תבניות נפשיות
של אדם,
ודאי לא של קבוצה, בפרק זמן כל כך קצר.
50 יום בסך הכל מיציאת מצרים,
אתה לא משנה תבנית נפשית של עבדים,
היא לא משתנה.
ואפשר גם להגיד שהמספר 50 הוא רומז לאות נו,
ונון, נון סופית,
זה בעצם כשאתה רוצה לחבר בין שני קצוות, יש לך את ו' בחיבור. כשאתה רוצה למתוח את החיבור,
להגיד, אני רוצה להתרחק מאיזה מקום מסוים,
אבל אני לא רוצה להתנתק ממנו,
אני רוצה להתרחק כמה שאפשר,
אבל עדיין להיות מוגדר כמחובר, אז אני לא אקח את ו' החיבור, אני אקח את נ', נ' סופית, שהיא כאילו הקו הכי הכי ארוך.
50 יום, להמתין 50 יום מיציאת מצרים,
זה להגיד שמצד אחד אני רוצה להתרחק ממצרים, כי אי אפשר לקבל תורה כעבד של פרעה,
מצד שני אני לא רוצה להתרחק יותר מדי,
מפני שחשובה לי התבנית של העבדים.
התבנית הנפשית של העבדים, עליה רוצה,
רוצה להתלבש כביכול לקדוש ברוך הוא,
ולתת לנו תורה כעבדים שמקבלים עול.
ולכן,
באמת זה עובד. כלומר,
כנגד אותה,
כלומר, עד אותו, עד לפני חמישים יום, כל פעם שהיה מגיע איזה מצרי והיה אומר,
תעשה משהו, מיד היית, מיד מוריד את הראש ומבצע.
בא הקדוש ברוך הוא ואומר, מעכשיו אני,
אנא נפשי כתביתי אבית, אנוכי
אנוכי, את עצמי כתבתי ונתתי,
ותבצעו.
כלומר, יש כאן איזו הכנעה.
כמו שלפני כן נכנענו לפני פרעה,
עכשיו אנו נכנעים לפני הקדוש ברוך הוא.
זה נקרא קבלת עול, עבודת עבד.
ולא סתם פרשת משפטים, שהיא הפרשה הסמוכה למתן תורה,
עוסקת בענייני עבדים. לכאורה זה הדבר האחרון שצריך לעסוק בו.
עבדים זה גם לא דבר כזה נפוץ,
וגם יש דברים לפני כן, אפשר לעסוק בשבת, במועדים,
דברים לפני כן, מה עכשיו פתאום נכנסים לעניין עבדים?
אומר הקדוש ברוך הוא, הייתם עבדים ונשארתם עבדים.
כל ההבדל למי אתם עבדים,
כמאמר
רבי יהודה הלוי, עבדי הזמן, עבדי עבדים הם, עבד השם הוא עבדו חופשי, אבל הוא עבד,
עבד השם. וזו הכנעה.
אנחנו קודם כל ניגשים אל עבודת השם כעבדים,
ומתן תורה ניתן לנו כשהתבניות הנפשיות הן תבניות של עבדות,
ולכן אנחנו נכנענו מפני הדבר הזה, נכון? הקדוש ברוך הוא בעל הכוח ובעל היכולת,
ויש כאן מימד של קבלת עול,
עול תקיף,
עול שאנחנו נכנעים לפניו, עול של יראה.
כן, זה המימד הפשוט ביותר.
מזכיר, במובן מסוים, מזכיר חיילים, חיילות,
תמיד רוצים להביא ביטוי לקבלת עול, זה הקוזקים של הצאר,
אבל גם חייל בצבא ההגנה לישראל.
בסוף, אם אין קבלת עול,
וכל אחד עצם מה שבא לו, אז לא יהיה צבא.
יש קבלת עול וזה,
היום אולי טיפה יותר ידעו את זה, אבל אחד הנושאים הכי הכי מרתקים, המחקרים הכי מרתקים איך אתה לוקח אזרח,
הופך אותו לחייל.
איך אתה עושה את הדבר הזה? יש צורך בדרך
לשבור לו כמה דברים.
כן, היום זה יחסית יותר קל מבעבר, כי היום פשוט עושים דבר אחד, לוקחים להם את הטלפון.
טלפון אליי בבקשה,
כל החיילים יוצאים את הטלפון, סוגרים את זה בארגז בברוס, חמישה ימים הטלפון לא יצחה, ואתה עכשיו, זהו, אגב, אנשים בלי טלפון הם,
אדוני, הבנת בדיוק אצל מי הכוח. אתה רוצה לקבל את הטלפון, תתנהג יפה כל השבוע, תהיה חייל טוב, וכן על זה הדרך. אבל אתה צריך לעשות משהו בדרך,
כן, להעיר אנשים, לטרטר אותם קצת, לקחת להם זה, להציב,
לשבור להם את האזרחות כדי שיהיה להם קבלת עול של חיילות,
כי בלי קבלת עוד שום דבר לא זז, וזה כנגד הכנעה.
ועל הרקע הזה מתן תורה נעשה דווקא
חמישים יום אחרי יציאת מצרים,
דווקא חמישים יום אחרי יציאת מצרים,
בדיוק בשביל הדבר הזה,
כדי שזה מצד אחד יהיה
רחוק
אבל מצד שני זה יהיה לא רחוק מדי,
כדי שהתבניות תישארנה. ככה אומר הרב קוק
בעולת ראיה בפירוש שלו להגדה של פסח
הוא אומר, כן,
כן, אני תכף אענה על השאלה הזאתי.
הוא אומר
שלא סתם אנחנו מתחילים את הגדולה של פסח,
בעבדים היינו לפרעה במצרים, בו יוצאנו השם משם.
עבדים היינו לפרעה במצרים זה לא רק רקע היסטורי,
זה גם רקע נפשי.
יש לנו רקע של עבדים, ודווקא יש איזשהו צד חיובי בעבדות,
והצד הוא צד של קבלת העול.
קבלת העול.
התורה היא לא רק תוכנית מבחירתך.
יש המון המון המון דברים בתורה שהם קשורים לקבלת עול,
נכון? לא כל דבר אתה עושה כי בא לך,
ולא כל דבר אתה עושה כי זה נחמד.
רוב הדברים, ובמובן הזה, ככה רוצים להגיד, ראיתי בעוד בכמה מאמרי חסידות, שכל מצווה מתחילה מקבלת עול. קודם כל, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו.
אחר כך, מה עוד ציוונו?
ככה וככה, אבל קודם כל,
קבלת העול.
כל עוד אין קבלת עול,
לא באמת נכנסת לעניינים, אתה לא באמת עבד, בסדר?
אז שאלו כאן, שאלה יפה מאוד,
כן,
לאדם, אבי נירון שאל, לאדם השתנדלות תמימית בריאה לקבלת מרות, איך עובדים את השם עם התכונה הלן?
זה בדיוק העניין,
כן, השאלה קבלת מרות ממי.
אנחנו מדברים על קבלת מרות מאת הבורא יתברך,
כן, כמו שאמרנו, עבדי הזמן,
עבדי עבדים הם עבד השם הוא לא עבדו חופשי,
כן, אבל זה ברור, בוא נגיד ככה, אדם ללא מרות כלל,
הוא אדם בדרך כלל פראי, הוא פרק,
הוא יהיה עבד כנראה לדברים הנמוכים שלו.
בא הקדוש ברוך הוא ואומר, אני הולך לשעבד אתכם,
אני הולך להעביד אתכם, אבל להעביד אתכם לדברים הגבוהים,
לדברים הגדולים, לדברים הקדושים, אבל עדיין צריך פה שיעבוד ויעבדו.
תראו, המהר״ל מבאר את זה בצורה מאוד מאוד יפה.
המהר״ל אומר,
נתון כזה שלא שמים לב לב, הוא אומר ככה, הם אמרו נעשה ונשמע, נכון? עם ישראל אמרו נעשה ונשמע.
אז אם אמרו נעשה ונשמע, למה הקדוש ברוך הוא צריך לכפות עליהם ער כגיגית?
הרי הם רוצים.
אומר המהרד, גם אם הם רוצים, צריך לכפות עליהם, בסדר? כלומר, יש משהו ביסוד הכפייה שצורב את זה באישיות.
זה לא רק תלוי ברצון שלנו,
נחמד לי אני עושה, לא נחמד לי אני לא עושה,
חייב, אתה מכוייב. ולכן, יציאת מצרים היא מקושרת ומחוברת למתן תורה,
נקפה על הימר כגיגית, כגיגית, כדי שנקבל על עצמנו את העול של תורה ומצוות
עם אותן תבניות של עבדים.
עבדים היינו לפרעה במצרים, ועתה אנחנו עבדים,
הללויה עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל עבדים עדיין.
וזה חשוב מאוד. זה מסביר המון המון דברים, כמו שאמרתי, בעיקר זה מסביר למה פרשת משפטים סמוכה למתן תורה והעיסוק בעבדות, כי אתם עדיין עבדים, תכירו את זה שלכם. אז זה כנגד הכנעה.
כלומר, עם ישראל עומדים מתחת להר סיני, מקבלו את התורה, ומיד נכנעים.
זה צורב בנו איזושהי צריבה.
זוהי ההכנחה.
וכנגד זה, הם אמרו נעשה ונשמע,
באמת באו המלאכים, קשרו אליהם כתרים,
כלומר, בזה הרגע אפשר גם
להסביר, ככה מסבירים בכל מיני מקומות, שקשירת הכתרים
היא בעצם ביטוי להחלפת האדון,
להחלפת האדון. כתוב שעבד שהיה יוצא לחירות,
היה לו, נכון,
כך כתוב ביובל, שהעבדים שיוצאים לחירות,
היה להם איזה כתרים כזה בראש של עלים,
עלי הדס. אז קשרו להם קשרים, פני שהם יצאו לחירות
מלהיות עבדי פרעה, אבל הם נכנסו לעבדות אחרת.
לכן קשרו,
ולא כתוב בגמרא, קשרו להם כתרים, ולא כתוב והכתירו אותם או עטרו להם כתרים.
קשרו, אתם עכשיו קשורים.
רק שבמקום שתהיו קשורים לפרעה,
לצדדים הנמוכים, לצדדים המופרעים של המציאות, להפרעות, הם עכשיו קשורים לקדוש ברוך הוא, אבל יסוד העבדות נשאר,
זוהי ההכנעה.
האם עד כאן?
אבל הבעל שם טוב אומר שמה?
שכל תהליך רוחני הוא בנוי מהכנעה, הבדלה והמתקה.
כאן צריך
להבין מה הפשר אמירת נעשה ונשמע ברובד ההבדלה.
מהי הבדלה קודם כל? הבדלה זה עבודה שאדם עובד,
שהוא מבין שכדי לטפס לאיזה מדרגה, אני חייב להיבדל מן המדרגה הקודמת ולטפס לאיזה מדרגה חדשה, בסדר? תמיד כל שינוי, כל התקדמות,
דורשת מאיתנו להסכים רגע לוותר על תובנות קודמות,
על תחושות קודמות, ולהסכים להתפתח לאיזושהי מדרגה חדשה, נכון? ככה זה עובד, זוהי ההבדלה.
כל עוד אנחנו אחוזים בדברים הישנים,
אז הקליק שהוא מלא, הוא לא יכול לקלוט.
צריך רגע להיפרד מהדברים הישנים ולהיות פתוח
לדברים חדשים.
כאן,
במפגש עם התורה,
עם ישראל הבינו והסכימו
לקבל על עצמם את ההבדל המהותי שיש בין מה שהרב קוק קורא
חוכמת הקודש הפועלת
לבין חוכמת חול.
בחוכמת חול,
כשאנחנו באים לכל חוכמת חול שתהיה, מתמטיקה, פיזיקה, הנדסה,
היסטוריה, לא משנה מה, אומר האדם למי שמאמת, תקשיב, בוא תשכנע אותי.
תציב כאן דברים, תשכנע אותי. כל עוד לא שכנעת אותי, אני לא משתכנע, אני ביקורתי.
ביקורת,
ביקורת התבונה הטהורה,
כמו שכתב כהנט, היא דבר חשוב מאוד.
אתה אומר איזה משהו,
אני, אני, מי אמר שאני בכלל צריך,
מי אמר שאני בכלל צריך לשמוע לך, אם לא תשכנע אותי,
כן?
כן?
תשכנע אותי,
תשכנע אותי.
זה מצוין, זה ממש מצוין הדבר הזה. שכנעת, קיבלתי, ואולי, אתה יודע, מגיע ניוטון,
הציג תיאוריה, שכנע את כל המדענים, קיבלו, בא איינשטיין, הציב תיאוריה אחרת, שכנע, קיבלו,
בא ההוא שאחראי אחריו על הקוונטים, הציב את זה, קיבלו. כל אחד מקבלים? לא מקבלים. לפעמים לא מקבלים אותו ואחרי זה כן מקבלים אותו, יש כל מיני אפשרויות כאלה ואחרות.
בחוכמת הקודש זה עובד הפוך.
זה עובד הפוך.
אין החוכמה מתגלה
אלא למי שמוכן להצהיר מראש שהוא מקבל אותה.
כלומר, זה לא עניין של כפייה, הקדוש ברוך הוא רוצה לכפות.
לא, זה לא עניין של כפייה.
אין פה כפייה.
אבל זה סוג של התניה.
אומר הקדוש ברוך הוא, תדעו, התורה
מתוארת בזוהר כבת מלך, כנסיכה,
היא אירוע מאוד מאוד רגיש.
היא לא מוכנה להיחשף
והיא לא מוכנה להתגלות,
אלא לפני מי שמביע מראש את המחויבות שהוא יקבל אותה.
רק אז היא מגלה לו.
לפני כן, היא לא תגלה. אם אתה מגיע בראש ביקורתי כזה, בוא נראה מה יש לכם להגיד, בוא נראה זה, לא תצליח,
היא לא תתגלה לך,
היא לא תיפתח לפניך.
זה זוהר מפורש, האמת, זה זוהר בפרשת משפטים,
שהזוהר מדבר על, מתאר את התורה כמו בת מלך שנמצאת בארמון,
וכל מי שמסתובב ליד הארמון ולא מאוד מאוד רוצה, היא לא מתגלה אליו. רק אותו אהוב
שמאוד אוהב אותה, ודופק על הדלת, ומחפש, וכל זה, היא מסכימה להתגלות.
היא מתגלה לו לאט לאט, בפשט, ברמז, בדרש, בסוד.
כלומר, יש כאן איזה מין דינמיקה כזאת שהיא קצת ביצה ותרנגולת.
כן, יבוא אדם ויגיד, שמע, אני רוצה לשמור שבת,
אבל בוא תשכנע אותי ששבת זה כיף וכל זה.
באופן אמיתי, לפי מדרגת ההבדלה, אין שום אפשרות לשכנע.
אדם יוכל להבין מהי שבת רק כשהוא יקבל על עצמו את העול של שמירת שבת. רק אז השבת תעיר לו.
לפני כן הוא לא ידע מה זה שבת.
הוא יגיע, יעבור,
בסדר, הייתי נחמד על זה. רק כשאדם מקבל על עצמו את העול, אומר נעשה לי נשמע,
מקדים את העשייה לשמיעה,
אז יפתח לו הפתח של השמיעה בכלל. זה מין אמירת נעשה לי נשמע, זה מין מפתח כזה
שפותח את החדר.
כל עוד לא קיבלת את העול עצמו,
התורה לא מתגלה.
איזה סוגים של עול יש שצריך לקבל? אז בואו ננסה רגע להבין אותם, חשוב מאוד.
לדוגמה, כשאדם לומד תורה, קבלת העול היא ההבנה,
קבלת העולה בלימוד תורה באה לידי ביטוי בשניים.
בדבר אחד,
שזאת התורה היא נצחית וניתנה לנו על ידי משה מסיני, היא לא בשר ודם,
היא לא איזה המצאה, היא קודש-קודשים,
ניתנה למשה העובד על ידי הקדוש ברוך הוא,
והוא הביא אותה אלינו. כלומר, אמונה ותורה מסיני, זה דבר אחד.
ודבר שני,
שאני לומד על מנת לקיים.
כמה שאני יכול, לא תמיד אני יכול,
אבל אני רוצה לקיים, אני מאמין ורוצה גם לקיים.
מה שאומרים בתפילה, לשמוע, ללמוד,
לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי תמות תורתך.
אם אדם מגיע ואומר, לא יודע, תורה, חוכמה,
חוכמה, אני בודק, אני אדבר,
רוב הסיכויים שזה לא יתגלה אליו,
התורה לא תיחשף.
אם אדם לומד את זה בתור סקרנות אינטלקטואלית והוא לא רוצה גם לקיים את זה, גם יכול להישאר,
הוא יישאר מבחוץ כל הזמן.
ואנחנו רואים, אפשר לראות חכמים,
חכמים, אינטלקטואלים, שכתבו ספרים רבים, אתה רואה שהם פשוט נשארו מבחוץ,
שהם לא הבינו כלום.
ממש ככה, היה פעם איזה אחד כתב ספר חמורו של המשיח,
אחד,
רחלנסקי כמובן, כתב ספר כזה עבה על הרב קוק.
משנת הרב קוק, משנת הגדולה של הרב קוק, הוא מעריך להוכיח בכל אונח הספר שהרב קוק מתייחס לחילונות כחמור,
ולדתיים, כאלה שרוכבים על גבי החמור, במלא ציטוטים, באמת, יש לו בקיאות אדירה בכתבי הרב קוק, אתה רואה שהוא לא הבין מילה,
פשוט לא הבין מילה בעולם המושגים.
חמור אצל הרב קוק זה לא בני אדם, זה בכלל, זו תנועה, זו תנועה שעסוקה בחומר,
יכולים להיות בזה גם דתיים וגם חילונים,
ומי שרוכב על החמור זה גם כן לא בני אדם, אלא זה התנועה הבאה של עם ישראל,
שמחפש את משמעות, וגם בזה השותפים יהיו גם חילונים וגם דתיים וכן הלאה. הוא לקח את זה לרובד הפוליטי הכי הכי נמוך, כי הוא מסתכל על זה מבחוץ,
הוא קרא את כתבי הרב קוק,
כמו שקוראים עיתון. אז זו המסקנה שהוא הגיע אליו, באמת, ספר כזה עבה עם בקיאות מרשימה בכתבי הרב קוק, אבל הוא לא הביא מילה, רואים את זה.
אם אתה נשאר בחוץ, אתה לא מבין.
ואמירת נעשה ונשמע באה להגדיר את ההבדל שיש בין חוכמת הקודש הפועלת
של התורה לבין חוכמות חוץ.
ואולי כדי להבין את הדבר הזה יותר,
אז בואו אולי ננסה לקרוא את זה שנייה אחת,
נצא מזה רגע.
בכל אופן נראה את המקור הזה, אני שמעתי לכם לא כל כך אוהב את האל מקורות, את כל העולם באמצע הזום,
אבל בואו ננסה לראות את המקור. יש פסקה נפלאה מאוד של הרב קוק
באורות הקודש,
שמדברת על, בדיוק על ההבדל הזה.
אז בואו נראה.
זה כנגד ההבדלה. צריך לדעת שישנה הבדלה בין חוכמות רגילות לחוכמת הקודש הפועלת. זה פסקה קצרה.
חוכמת הקודש היא נעלה מכל חוכמה בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של עומדיה לקרבם
לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה.
כלומר, אדם לומד תורה, הוא נהיה בעצמו חלק מהתורה. אבל כדי להצליח להיות כזה, צריך לקבע על עצמך את העול לפני כן, אחרת זה לא נפתח.
אחרת מחזיק קופסה סגורה.
מה שאין כן כל החוכמות העולמיות,
אף על פי שהן מציירות, עניינים, נשגבים, יפים ואציליים,
אין להן את אותה התכוניה המפעלית
להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בעין אל ערכן, כן?
נוסף לך איזה ידע אינטלקטואלי, נוסף לך עוד איזה משהו בארגז הכלים של המידע שלך, וזה לא שינה אותך
ואת האישיות שלך.
ובאמת, אין לה, לאותה חוכמה, יחס כלל,
ויתר הכוחות והעצמיות של האדם. כלומר, האדם יכול להיות גאון, אבל עדיין מידותיו יהיו מקולקלות, והוא יהיה כעסן, ורגזן, ואגואיסט, וגאוותן,
חוץ מכוחו המדעי לבד.
וטעם הדבר הוא כי כל ענייני הקודש ממקור חיי החיים הם באים,
מיסוד החיים המהווה את הכל,
ויש בכוח התוכן המקודש להוות, ליצור,
המון בואים מעין תכלית,
לנטוע שמיים, לייסד הארץ,
וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש העוגה.
כן?
אדם משתנה.
וכל המדעים של חול, אין בהם זה הכוח.
כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם,
אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות. מה עושה המדע? מה עושה הטבע?
מגלה לך מה קורה.
מגלה את הפיזיקה, מגלה את הביולוגיה, אבל רק מגלה, לא מחדש.
אבל כן, אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם עם עברייה חדשה.
לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות,
ולעמידו במצב של מציאות חדשה,
טהורה וחיה באורח החיים האמיתיים העומדים לעדי עד. אז אם כך,
אם כך, הדבר הזה,
המרכיב הזה של
המרכיב הזה של אמירת נעשה ונשמע כנגד ההבדלה,
בא לנסח עבורנו את ההבדל שיש בין מפגש עם התורה לבין מפגש עם שאר חוכמה.
מפגש עם התורה דורש לפני כן קבלת עוד, כדי שהתורה תתגלה,
גם עם המצוות באיזשהו מקום.
רק אם אדם, בעצם, ואז קוראים את המשפט הזה ככה, רק אם אדם אומר נעשה,
הוא בכלל יהיה מסוגל לשמוע.
אם הוא לא אומר נעשה, גם אין לו נשמע, הוא לא שומע.
הוא ידע לצטט דברים, פסוקים וכולי,
אבל זה יהיה חיצוני לגמרי, ולא יודע אם יצא לכם,
יצא לי בחיים לפגוש אנשים שהיה להם המון המון ידע,
ידע תורני,
אבל ראית שזה לא מחובר לכלום.
הם יודעים, קראו הרבה ספרים, יודעים לצטט, אבל...
ולעומת זאת פגשתי אנשים,
הייתה לי פעם איזו הזדמנות, הייתי באיזשהו פאנל והשתתף שם,
השתתף שם,
אני אגלה את שמו,
אבל נאמר איש ציבור ידוע מאוד
בתחומו שהנושא היה השב״כ בתל אביב, זה היה הנושא.
והוא תיאר את העובדה שהוא הולך בלי כיפה אבל הוא גדל בבית מסורתי. אני פעם אחת הייתי ביום כיפור בתל אביב
היה לי מאוד מאוד קשה,
מאוד מאוד קשה. זאת אומרת, מה הוא תיאר את זה,
אז הוא אומר, הוא היה צריך לכפר על זה, אז הוא נסע לשנה אחרת,
נסע לרב דרוקמן, היה שם,
יום כיפור אצל הרב דרוקמן,
כן, ככה הוא הרגיש.
אז אם אתה נשאר מבחוץ, זה לא מתגלה אליך.
אם אתה רוצה שזה יתגלה, אם אתה רוצה שיהיה לך לשמה, 1990 חייב להגיד נעשה.
עכשיו אני אומר, יש כאן ביתה יותר גדולת, אדם אומר, מה, אני...
אבל איך אני אקבל על עצמי מחויבות, אם אני לפני כן לא יודע?
נכון.
רבותיי, זה הפלא,
זה הפלא. אתם יודעים, זה קצת מזכיר לי,
במובן מסוים,
כמו שמישהו מטייל והגיע לאיזה מקום שאפשר לקפוץ,
בזוויתם.
כל החבר'ה שלו אמרו לו, תקשיב, איזה כיף, קופצים שם, וכיף, ואוויר, אתה נופיל המים,
ואז הוא מגיע ועומד על השפה שצריך לקפוץ.
ואם הוא יחכה שישכנעו אותו, ויסבירו לו, והכול יהיה זה, הוא לא יקפוץ.
בסוף, כדי...
יכול להיות שהוא גם
נכון שהוא פחד
והלך אחורה, ולא קפץ.
אז לא, אז לא יהיה לך.
אם אתה רוצה כן לחוות את החוויה הזאת,
צריך להתמסר, להגיד, אוקיי, אני קופץ,
אמרו לי שזה משהו משמעותי, סיפרו לי, כן, אמרו לך, תשמע, התורה היא דבר יקר וכולי,
אבל כדי ללכת על זה צריך לרגע אחד לשחרר את האחיזה
בכל מה שהכרתי מקודם ולהתמסר ולקפוץ,
ולקפוץ. ואז, ואז קורה משהו, כן?
מה קורה כשאדם,
באמת חלק מהביטויים של קבלת העול,
שבאמת מהווים קפיצת מדרגה אצל בעלי תשובה, זה דווקא האירוע ההלכתי הפעוט יחסית של לשים כיפה על הראש.
שים כיפה.
למרות שבהלכה יש דעות, כיפה או לא כיפה, יש גם כאלה שלא הולכים עם כיפה, יקים לא הולכים עם כיפה,
גם הדתיים שבהם.
אבל אדם שם כיפה,
כתוב למען תהיה יראת השם על פניכם ובלתי תחטאו.
כיפה זה בדיוק העניין של קבלת עול,
יש לך משהו על הראש?
זה העול, יש לי משהו שמעליי,
אני כל הזמן מחויב אליו, הוא נמצא כל הזמן מעליי.
וזה פותח פתאום שערים, ופותח תובנות, ופותח את זה, ומבדיל,
זוהי ההבדלה. מי שיצפה שישכנעו אותו, ורק אחרי שישכנעו אותו הוא ייכנס פנימה,
זה לא יקרה.
יש כאן איזה פלא בתורה שדורש כניסה פנימה,
וזוהי ההבדלה. אז אם כך, הכנעה, אמרנו,
זה להשתמש באותם תבניות של עבדים, מבוהלים,
מפוחדים, מאוימים, קיבלנו על עצמנו את התורה.
כן, כעבדים.
כעבדים. ניצל הקדוש ברוך הוא את התבניות העבדותיות שהיו בנו,
ויש כאלה אומרים שגם בכלל בשביל זה הוריד אותנו ממצרים,
כדי שנקבל את התורה לא מתוך בחירה,
ולא מתוך איזה סבה גדול,
ואיזה נחמדות, אלא כעבדים, נכנעים, שזה צרוב בנו. זה אפשרות אחת. זה כנגד הכנעה.
הבדלה זה,
יכולנו להגיד רק כנשמע, אבל אז לעולם לא היינו מבינים את הנשמע.
חוכמת הקודש דורשת קודם כל התמסרות.
אתה יכול לקחת או לא לקחת, אבל כדי להבין את זה,
זה דורש קודם כל התמסרות, וזה נכון עד היום. כלומר, עד היום.
כמו שאמרנו, אם אדם
לא מקבל על עצמו עול שבת, לפחות בבקרים המינימליים,
לא יאיר על עבור השבת.
אם אדם לא מקבל על עצמו עול תורה, במובן זה שהתורה היא נצחית,
היא ניתנה מסיני,
ושמה שלומדים צריך גם לקיים, לא יאיר על עבור התורה.
וכן על זה הדרך.
וכנראה לגבי תפילה, ואם אדם מקבל על עצמו, עוד תפילה, עוד תפילה, צריך להתפלא,
להגיד את המילים וכל זה, לא יאיר עליו האור הפנימי של התפילה.
אז זה כנגד הבדלה.
אבל הבעל שם טוב באותה תורה ידועה בקטר שם טוב,
מדבר גם על המתקה.
מדבר גם על המתקה.
המתקה זה בעצם הגרסה הכי הכי נעימה של אותו עניין,
של אמירת נעשה ונשמע. איזה המתקה יכולה להיות
בין נעשה ונשמע?
הרי נעשה ונשמע, כמו שאמרנו,
זה בעיקר נראה סוג של איזה טוטליות,
סוג של איזה התמסרות בלתי מתפשרת,
סוג של היקנאות.
איזה דבר מתוק יכול להיות בדבר הזה?
ובכן, יש.
יש.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בסיפור
שמספרת הגמרא
במסכת שבת, אותה גמרא.
הגמרא מספרת שני סיפורים בעצם,
שהם שניהם אותו עניין.
סיפור אחד זה על רבי זיירא, וסיפור שני זה על רבא.
מהם הסיפורים? הגמרא מספרת שרבא פעם ישב ולמד סוגיה בגמרא.
ותוך כדי הסוגיה הוא מאוד מאוד התאמץ, להבין אותה, היה לו סוגיה קשה, והוא נשך את האבודלים שלו ככה,
עד שפתאום התחיל לזלוג לו דם מן האצלו.
עבר שם איזה צדוקי אחד,
ואמר לו לרבא,
עמא פזיזה, עמפה זיזתם,
דאקדימיטו ומייכו ובנייכו,
שהקדמתם את הפה לאוזן,
שאמרתם לעשה ונשמע.
תראה, עכשיו אתה,
מוצץ את האצבעות, יורד לך דם.
אמר לו רבא,
אנן דסגידנא בשלמותא,
כתיב בן תומת ישרים תנחן.
ואתן דסגידנא, דסגידנא,
בבוגדנותא, כתיב בחול,
בסלף בוגדים ישדן.
והתשובה של רבא,
אולי נספר גם את הסיפור השני של רבי זרע.
הגמרא מספרת שרבי זרע הרי רצה לעלות לארץ ישראל,
ואז הוא הגיע, הוא הגיע לירדן. הירדן של אז זה לא הירדן של היום,
למה צריך ספינה לחצות אותו. איך שהוא הגיע, הספינה עזבה את הגדה.
והספינה הבאה היא רק יום למחורה.
אז רבי זרע, לא היה לו סבלנות לחכות,
נכנס לירדל והתחיל לשחות, ניסה לחצות בשחייה.
לחצות בשחייה,
היה שם זרם, הוא נסחף, כמעט טבע,
בשנייה האחרונה הצליחו להוציא אותו לגדה, עובר שמה צדוקי,
נראה אפילו זה אותו צדוקי,
ההוא צדוקי.
וגם כן אומר לו את המשפט,
עם פזיז שהקדמתם את הפה שלכם לאוזן שלכם, כמעט היית מת עכשיו.
מה עונה לו רבי זרע?
היית יכול לחכות עוד יום, הייתה מגיעה מהבורת.
אומר לו רבי זרע, דוכתא דמשה ואהרון לא קזח ומיימר דקזחינא. מחר?
עד מחר? מי אמר שאני אזכה?
משה ואהרון לא נכנסו לכאן.
אז אני אחכה עוד יום? אני רוצה להיכנס מיד.
מה פשוט שני הסיפורים הללו?
של רבה ושל רבי זרע? מה המכנה המשותף?
איך הם מהווים מענה לטענת הצדוקי.
אז קודם כל, הצדוקי הזה הוא הקול הצודק.
כן? הוא הקול הצודק. תשמע, אז אתה אומר, אתה לא מתחייב,
לפני שאתה יודע מה אתה חותם, נכון? זה הכי הגיוני, זה הכי צודק לעשות דבר כזה.
אבל לפעמים יש משהו
שמרוב שהוא שייך אליי,
מרוב שאני מרגיש קשור אליו,
אני מזנק ואומר, זה שלי עוד לפני שאני בכלל מסביר איך.
בסדר?
אמירת נעשה לפני נשמה יכולה להתפרש באופן הזה שכשהקדוש ברוך הוא בא לתת תורה לעם ישראל, עם ישראל הרגישו מכף רגל והדורש ואת כל הדורות,
זה שלנו.
ולכן עוד לפני שאתה בכלל אומר לי מה זה כולל, אני כבר יודע שזה זה.
אני קופץ, זה מין קפיצה כזו כזו שלי.
ראיתם פעם
גמרא המסכת במציאה מדברת על השבת אבדה.
אז בדרך כלל צריך להשאיר עבודה מסימנים.
מסימנים זה, אתה מתחיל לפרט,
זה היה פה, היה שריטה, היה פה איזה כתוב שם, ולכן זה היה דרך.
אבל לפעמים מראים לך איזה סט דברים,
ועוד לפעמים שאתה נותן סיבונות, אתה קודם, זה שלי, זה שלי, זה שלי. מאיפה אתה יודע? אני יודע.
אני יודע.
זה שלי.
איזו תחושה פנימית חזקה של שייכות,
של זהות,
של הזדהות. אתה יודע, זה כמו שאדם מגיע,
לפעמים אתה צריך לרכוש איזה משהו.
אז אתה מתנבט בין זה לזה, ופתאום אתה אומר,
זה.
זה זה. לא,
בסדר, בסוף יסבירו לי, אבל אני, איך שראיתי את זה, על הפעם, במבט ראשון,
ירדתי שזה שלי, ודבר כזה גם קיים
גם בין בני זוג.
זה דבר מגניב לגמרי,
שבני זוג נפגשים,
באופן בסיסי נפגשים, היכרות,
ולהקלעד, וכל זה, ואחרי עשר פגישות אומר הגבר לאישה,
תקשיבי,
זה סבבה לגמרי שאנחנו נפגשים, אבל איך שראיתי אותך,
אני ידעתי שזה היה.
אל תשאלי אותי איך, אבל אני ידעתי.
קפץ לי בלב, מה זה זה, זהו, זה היה.
לא נעים, אז לא רציתי להגיד לך שלא תיבעלי,
אז נפגשנו עשר פגישות וכל זה, אבל תדעי לך שאני ידעתי מההתחלה,
מהרגע הראשון ידעתי.
יש דברים כאלה.
נכון, עומרי?
יש דברים כאלה, אורן?
יש, יש דברים כאלה.
אתה אומר לעצמם, קפץ לי,
איזו ודאות כזאתי.
לא בפגישה הראשונה, בפגישה השנייה, בסדר, יכול להיות דברים כאלה.
אז אם אתה פוגש איזה משהו שהוא שלך ב-DNA,
בקוד, אז קופץ לך הנעשה עוד לפני הנשמע, עוד לפני שאתה בכלל מסביר לי מה זה, כבר אני שם, מרוב השייכות.
עם ישראל שייך אל התורה במהות,
עם ישראל, זה התורה, ישראל זה,
בראשי תיבות, יש שישים ריבות, תראות לתורה.
אז כשעם ישראל אומרים נעשה ונשמע,
זה לא מתוך כפייה,
לפי ההסבר הזה,
לא מתוך איזו הבדלה, אלא זה מתוך
שייכות עמוקה שכאילו הם היו רוצים להגיד, הם היו רוצים להתנהג לפי הסדר ולהגיד, טוב, נשמע, ואז נעשה,
אבל קפץ להם, ברח להם, כמו שנאמר, אהבה מקלקלת את השורה, מרוב האהבה, מרוב השייכות, מרוב ההיכרות, הם אומרים, זה, זה, זה, זה, זה, זה, בטח, בטח נעשה.
טוב, אז סליחה, נשמע.
ואז בואו נבין את הגמרא עכשיו יותר, ירדו מלאכי השרת
וקשרו להם שני כתרים על הראש, אחת כנגד נעשה ואחת כנגד נשמע.
לכאורה צריך להיות, הרבי שואל, הרבי מדובר רק כתר אחד. אם כל העניין זה הקדמת נעשה ונשמע, רק כתר אחד.
גם הנשמע הוא עכשיו אחרי לגמרי.
מכיוון שמדובר כאן בסיפור אהבה,
אז גם הנשמע הוא אחר לגמרי.
כן?
אנחנו כאילו,
אני לא לומד משהו שהוא חיצוני לי,
אני לומד את האבדה שלי, את מה שהלך לי לאיבוד,
וחיפשתי אותו המון שנים, אני לומד את עצמי.
היושב-ראש אומר גם, אני כתבתי את עצמי, אנא נפשי כתמית יעמית.
והיה לי פעם שיחה עם חבר שחזר בתשובה,
וחלק מתהליך התשובה שלו,
לפני שהוא חזר בתשובה, התגלגל לידו ספר אורות התשובה.
אז הוא אומר, קראתי את הספר הזה, את הפנקס הזה.
כך הוא קרא לזה, היה לו את הספר הקטן, הצעות.
ואמרתי, הוא אומר, אמרתי לעצמי, מי זה הרב הזה שנכנסתי לנפש וכתב מה שאני מרגיש?
הרגשתי שאני כותב יומני אישי שאני כתבתי על עצמי,
איך הרב הזה יודע להגיד מה אני מרגיש?
ככה זה לגבי כל התורה כולה, כן?
אז במובן הזה, זה מובן כל כך מתוק,
שאמירת נעשה ונשמע היא ביטוי לאיזו אבדה שהלכה לנו לאיבוד, ופתאום אנחנו מוצאים אותה, ועל השנייה הראשונה אנחנו יודעים,
זה זה.
זה מה שחיפשנו, זה הגענוע.
ואני חוזר רגע לסיפור של רבא ורבי זרע.
כשרבי זרע רואה את ארץ ישראל,
הוא לא אומר, טוב, ברוך השם, הגעתי, נו, זה ארץ ישראל, מקום קיום המצוות, טוב, המעבורת לא הגיעה, אני אחכה למעבורת הבאה.
הוא מאוהב,
הוא שייך,
הוא כולו,
הנפש לא נפרצת, אז הוא באמת לא מצליח לחכות.
הצדוקי שתמיד צודק, הוא מעולם לא חווה חוויה של קרבה ואהבה,
הוא מעולם לא חווה את החוויה של זה זה, זו הארץ, לכאן הגעתי.
הצדוקי הזה, גם אם הוא היה עולה לארץ ישראל,
הוא לא היה קורע על ברכה ונשק את האדמה.
אין לו את זה.
רבי זייר אומר, אתה לא מבין איזה געגוע. נכון, כשרואים משהו כזה כמו ארץ ישראל,
מאבדים את החשבונות.
מאבדים את החשבונות. כל דבר יש לך חשבון?
כל דבר אתה יודע לחשב כמו שצריך,
אז השכל שלך כאילו משתלט לך על החיים.
יש דברים שאתה אומר, אני מתפרץ. וכנע בלימוד תורה.
רב האומר, התורה כל כך מעסיקה אותי, הוא כל כך קשור אליה וכל זה.
נכון שלפעמים זה קשה,
אבל אנחנו הולכים בתמימות.
תמינות זה תמינותם של האוהבים, כל כך אנחנו אוהבים את התורה ומסורים עליה.
והצדוקי הזה, כל דבר רוצה לבדוק לפני,
כל דבר רוצה לקבל הרשאות לפני,
אז הוא לעולם לא יחוש את התחושה הזאת של השייכות, של הקרבה,
של זאת, זאת התורה,
אשר שם משה זאת, כן?
זה באמת אחד הרמזים היפים,
כי המילה,
אנחנו אומרים כל פעם בשבת, בהגבהה,
שרים,
וזאת התורה, נכון, אשר שם משה לפני בני ישראל,
כן? שזה פסוק.
מפורש,
בספר דברים.
אז המילה זאת,
ארם,
המילה זאת היא מילת קוד,
שמבטאת את ההמתקה.
מילת קוד למה?
המילה זאת היא מילת קוד לקשר של איש ואישה.
ויאמר,
זאת הפעם עצם העצמה יובשר מבשרי.
לזאת תיקרא אישה, כי מאיש לוקח הזאת.
שלוש פעמים המילה זאת בפסוק אחד, בסדר?
זה
הוא מרמז שהקשר בין איש לאישה הוא נקרא זאת.
זאת זה גם נקרא בקבלה מלכות, בסדר?
אז דוגמא אומרים,
אם תקום עליי מלחמה, בזאת אני בוטח.
אדם שיש לו איזה קושי,
איזה מלחמה,
הוא יכול, צריך להיות בטוח בזאת,
באישה שלו שמכירת זאת, כן?
או זאת הפעם, עצם העצמה הוא שם עם סביב, כמו שאמרנו, כן, אז זה היה.
אבל גם, וזאת התורה אשר שם משה.
התורה היא זאת, התחתנו עם התורה.
וכמו זוג
שנפגשים בדייט, ואמרתי, על הפעם הראשונה הם יודעים.
שמע, זה ברור שאנחנו אחד של השני, אני לא צריך ראיון,
אני יודע, בסדר, אני אפגש אותך, אבל איך אומר רבי נחמן, אני יודע שישנו בוודאי,
ככה היינו במתן תורה, ולכן לא תכננו את זה.
יצא לנו מהפה נעשה ונשמע.
כשבאים המלאכים וקושרים לנו כתרים,
יש כאלה שמסבירים שהכוונה שהם סוף,
קשרו לנו את ספירת הכתם.
מהי ספירת הכתר?
הספירות, יש לך חוכמה, בינה דעת, אלה דברים מוסברים,
אלה דברים מובנים. ספירת הכתר היא המקום שממנו אנחנו יודעים דברים בתובנה
הכי פנימית והכי עמוקה שלא ניתן להסביר אותה במילים.
זה המקום שבו אנחנו שואלים אותנו שאלה ואנחנו עונים עליה את התשובה המופלאה ביותר,
ככה.
למה?
ככה, אין לי הסבר.
למה אתה אוהב אדום ולא כחול? למה ככה? למה אתה אוהב חריף ולא מתוק? למה ככה?
עם אשתך התשובה האמיתית היא למה ככה וככה זה שם קדוש
ככה זה ראשי תיבות כתר כל הכתרים
באים מלאכי השרת וקושרים לנו כתרים כי באמירת נעשה ונשמע התרוממנו למדרגת כתר אנחנו רוצים את התורה כי היא למעלה מטעם ודעתיה אנחנו קשורים אליה קשר נפשי עמוק
שמזהה את זה עוד לפני שבכלל מסבירים לנו מה זה איך שאתה רואה אתה יודע זה זה
זה הפעם זה הסיפור זה זה העניין
אז אם כך יצאנו לדרך לנסות להבין את
האמירה הזאת היא נעשה לנשמע בשלושת המימדים
שלימדנו הבעל שם טוב, הכנעה, הבדלה והמתקה.
ברובד ההכנעה
קיבלנו תורה כעבדים,
בתבניות של עבדים עדיין מתוונתים כעבדים במצרים, אבל הפעם במקום שפרעה יהיה האדון שלנו,
אדון שפל,
זכינו להיות עבדים במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. התואר הכי הכי נשגב זה משה עבד השם.
הרב קוק חותם עבד לעם קדוש על אדמת הקודש, נכון? עבד השם.
תואר
אדיר להיות עבד של הקדוש ברוך הוא.
הוא עבוד, קבלת עול,
זה דבר אחד.
וכנגד ההבדלה הבנו שחוכמת התורה היא שונה מחוכמת חול.
ומי שלא יקבל על עצמו את עול התורה, פשוט לא יבין את הנשמע, לא תהיה לו אפשרות להבין את הנשמע.
הנשמע יסתתר מעיניו.
כנגד ההמתקה אנחנו נסביר שהמפגש עם התורה זה כמו מפגש עם איזה אהובה,
שידענו, חיכינו לה הרבה, ברגע הראשון שראינו,
מיד ידענו שזוהי, ולכן השתבשה עלינו דעתנו כביכול,
והקדמנו נעשה לנשמה,
מפני שהאהבה מקלקלת את השורה,
וזוהי ההמתקה.
הכנעה הבדלה ההמתקה באמירת נעשה ונשמה,
שנזכה בעזרת השם לקבל תורה ושמחה בפרשת יתרו,
יחד עם כלל ישראל,
אמן ואמן.
ברוכים תהיו אחיי ורעיי, נעמתם לי מאוד.
זגו אחריו, שכוח.
