טוב, סימן קמ״ב זה עמוד 48 בחלק השני של המשנה ברורה
לגבי קריאת התורה,
טעות בקריאת התורה.
אומר לנו השולחן ערוך
בסעיף הראשון מבין שני הסעיפים של הסימן,
קצר מאוד,
מי שטועה צריך לחזור, זהו.
אבל צריך להבין איך צריך לחזור.
ובואו נקרא את זה ואז נראה. תראו,
קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת
מחזירים אותו,
שמים לב.
אומר הרמא וכן הדין החזן הקורא,
ודווקא שינוי שמשתנה על ידי זה העניין,
אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירים אותו, אבל גוערים בו.
נשים לב להבדל בין השולחן ערוך לבין הרמא.
שולחן ערוך לכאורה אמר,
כל טעות שבן אדם טועה צריך להחזיר אותו.
הרמא אומר, סליחה, סליחה, אתם צודקים
שכל מי שטעה בקריאת התורה צריכים להחזיר אותו.
מה פתאום שתהיה טעות בקריאת התורה? שבשתא כיוון דה על על.
אז שיבוש,
כיוון שהוא קרא, אז
כולם אנשים עכשיו יחשבו שככה צריך לקרות.
אז הוא אומר, תשימו לב.
אם הוא קרא וזה שינה את משמעות
המילה,
שינוי משמעות המילה, תמיד מחזירים אותו ושיקרא מחדש.
אבל אם הוא לא שינה את משמעות המילה,
זה רק
טיפה שינה את המילה, אבל אין מילה אחרת דומה לזה.
המשמעות נשארה אותה משמעות, רק שזה לא בדיוק.
אז אומר הרמב״ם, במקרה כזה גוערים בו.
אבל הוא יכול להמשיך לקרוא.
לכן,
לא רק מה שדיברנו, וזה בסעיף ב',
כן, אמרנו הרי שמי שרוצה לקרוא בתורה צריך לסדר בינו לבין עצמו לפחות,
כמה פעמים?
פעמיים או שלוש, בינו לבין עצמו עד שהוא עולה לקרוא בתורה.
בלי זה לא לקרוא בתורה.
אבל לא רק שהוא צריך לקרוא בתורה פעמיים-שלוש בינו לבין עצמו, אלא הוא גם צריך לראות תהלכות.
כי הוא צריך לדעת שיש דברים שגוערים בו והוא חוזר,
ויש דברים שגוערים בו והוא ממשיך.
כן.
שאלה מה התגובה שלו, ואז הוא צריך להיות בקונטרול, מה שנקרא.
יש דברים שהעירו לי ואני ממשיך קדימה,
ויש דברים שהעירו לי ואני חוזר.
מה שיוצא לפי מרן,
אין חלוקה.
אתה היית, תחזור.
היום קראתי בבוקר בתורה,
אמרתי, ובשפלה.
ובשפלה ובניגד.
והחזירו אותי, ובשפלה, יש דגש בשין.
טוב, נו, מה?
בסדר,
בסדר.
לפי הרמה,
תמשיך קדימה, אתה צריך להתייחס בכלל.
מה רע?
בסדר, יש מקום.
אגב, שזה לא קריאת התורה של שבת, שזה משלים קריאותיו עם הציבור,
אבל בסדר, יש דגש, אמרת בלי דגש, תגיד עם דגש.
כל שינוי, בדקדוקות אחת, מחזירים אותו,
אומר מרן.
בסדר?
מה שאנחנו נוהגים בדרך כלל זה כמו שהרמה אומר.
הרמה אומר שברגע
שיש
תמיד שמישהו לא אמר נכון,
מעירים.
עכשיו אני טוען שלדעתי היום
מעירים
אחד מעיר.
מעיר.
יש אחד שעומד ליד השליח ציבור
והוא דואג לקריאת התורה.
אני זוכר בתור ילד, נער, לא יודע איך לקרוא לזה,
אם מישהו היה טועה,
עכשיו יגידו לי פה שעד היום זה ככה אצל התימנים,
כל בית כנסת משמיע קולות של שכונת הפחים,
כמאמר הגשש.
בסדר? זה ברור.
כל בית כנסת קפץ במקומו כישוך נחש.
זקן הבן אדם,
הרגו אותו, כיסחו אותו.
דרך אגב, זו סיבה,
אחת הסיבות,
ואני אומר את זה במפורש,
שחבר'ה צעירים לא רוצים לקרוא בתורה,
משגעים אותנו, הורגים אותנו.
עומד בן אדם אחד
ליד הקורא, מחזיר אותו.
זכויות בן אדם שמבין עניין, שיודע בדיוק מה מחזירים.
במילים אחרות, אומר לנו הרמה,
מעירים על כל טעות.
חוזרים רק על טעות שיש בה שינוי משמעות.
לא קשה, ברור.
זה דברים ברורים, זה דקדוק.
כן.
לא.
כן.
כי זה פעולה.
גבר זה אחד שמתגבר.
וזה שם עצם.
זה שם של מקום.
לא משנה. זה אותו דבר.
זה לא שינוי משמעות. אין.
כשמישהו אומר גנב וגנב, למשל.
כן. בעל מקצוע.
אתה יודע, זה הבדל יסודי.
גנב
זה פעולה שמישהו גנב.
וגנב,
זה הבדל גדול,
הדוגמה הקלאסית שלנו,
ואכלת ושבעת וברכת.
ואכלת
ושבעת
וברכת.
שלוש טעויות.
זה הופך עתיד ועבר.
ורחל באה עם הצאן, ורחל באה עם הצאן.
באה זה הרגע,
ובאה זה בעבר.
יש הרבה דוגמאות כאלה.
ולפעמים אנשים מחזירים מישהו שהוא אמר בית דגושה או בית רפויה, מחזירים אותו בביתך.
נו,
כתוב בביתך.
הוא אמר בביתך.
מה קרה?
משהו השתנה?
לא השתנה.
וגנב וגנב.
שורו נגחו או נגחו?
הנה, זאת הדוגמה של גנב.
מה זה נגח?
נגח זה כבר מועד.
הוא ידוע כמישהו שנוגח, בעל מקצוע.
ונגח,
וכן
בעבר הוא נגח.
צבא וצבע.
זה בעלי המקצוע, זה
משקל בעלי המקצוע.
למדת אולפן, לא?
אולפן עברי.
בסדר, ברור העניין?
זה ההבדל במשמעות. עכשיו, כדי לדעת לקרוא בתורה,
מעבר שאדם צריך לדעת את המנגינה, מה עוד צריך לדעת?
דקדוק.
דקדוק לשם עברי.
ואם הוא לא יודע,
אז
החזירו אותו על כל דבר, הוא מתקשקש עם כולם.
במשנה ברורה יש פה לגבי
מקומות
שאף אחד כבר לא מבדיל בין דבר לדבר.
האם גם אז
אנחנו נגיד שצריכים
לחזור או שלא.
אשכנזים,
אשכנזים באשכנז,
קראו יערה עלינו,
רוח ממרום, לא יודע, בסדר, באלף במקום בעיין,
בחטא במקום בחטא.
צריך לחזור, מה זה, זה שינוי.
מחזירים אותו.
אבל אף אחד לא יכול.
בסדר.
זה שלא מקפידים זה לא אומר שאי אפשר.
שמה בכלל לא ידעו מציאות אחרת. פה אתה יודע את המציאות.
ההפך, היום אתה יכול לקחת
ברשת ולהוציא את הכל כמו שצריך מאלף עטף.
יש לך כל החומש, טעמי המקרא,
לפי כל הדקדוקים.
למה? לא נכון, אנשים מבדילים.
יש אנשים שלא יודעים עברית, זה נכון, כותבים סלנג,
זה גם נכון.
אבל בכל מקום אחר כן יבדילו, בוודאי.
אדם שמכבד את עצמו,
הוא יקרא בשפה ברורה.
זה לא שזה בלתי ניתן.
טוב, תגיד, אני יודע מה, אצל מרוקאים,
סיבולת, שיבולת,
אלה ששאלו אותם, איפה את גרה, איפה את גרה,
בסוף אחת מישהי אמרה, אני גרה בשדרות.
שדרות באמת, לא שדרות, זה שדרות או שדרות?
טוב, איך השם שלח?
סוסה נח.
זה ברור?
אז נשים לב. טוב,
בכל מקרה אומר לנו, הרמה שמחזירים אותו רק בשינוי משמעותי. סיב ב',
יישוב שיש שם עניין,
ואין מי שיודע לקרוא בתורה כהלכתה בדקדוקו ובטעמים,
אפילו לא אך יקראו בתורה בברכה כהלכתה.
ומפטירים גם בנביא.
אומר המשנה ברורה, אפילו בדקדוק אותך,
כגון שחיסר או הוסיף איזה אות וכדומה,
כמו שיבואר לקמם, מחזירין אותו,
שיקרא הנה בדקדוק, והיינו בין שהוא עומד עדיין בפסוק זה,
ובין שכבר גמר הפרשה.
ואפילו הוא בירך לאחריה, נמי.
העולה אחריו חוזר לו אותו פסוק,
וקורא ממנו להלן עד סוף הפרשה, ועוד שלושה פסוקים בפרשה שאחריה.
זה ברור?
אם יתברר לנו שהקורא בתורה טעה וכבר העולה ברך ברכה אחרונה וירד,
זה שעולה אחריו, שיחזור לאותו פסוק שבו טעו ויקרא,
כדי לחזור לפרשיות
כמו שצריך.
החזן הקורא, כלומר עכשיו, שהחזן הוא הקורא אינו המדינה הכי,
אף פי שהוא אינו מברך על הקריאה, דלא בברכת עליה מילתא, אלא
בזה שצריכים לקרוא בתורה כמו שצריך.
אבל אם טעה, והוא הדין אם חיסרו,
הוסיף איזה אות במקום שאין העניין משתנה על ידי זה, כגון שקרא לאהרון,
אהרון
מפתח בלא אלף, או למצרים,
מצריים וכדומה, ונקט נגינה וניקוד,
משום דאף על פי הרוב אין העניין משתנה על ידם.
ובניקוד נמי מראה שהעניין משתנה על ידם, כגון ייעשה בפתח,
קרא ייעשה בצרע או לא יפוך.
בסדר? וזה שינוי, כן?
ששת ימים תעשה מלאכה.
והוא קרא ששת ימים
תעשה מלאכה, יש הבדל?
תעשה אתה או היא תעשה מעצמה.
בוודאי שיש הבדל.
אז כמו ייעשה ויעשה,
יושב או ישב,
הוא ייתן דוגמה.
יושב זה ברגע זה, וישב
יושב או אלים.
איך כותבים יושב?
בלי וב,
הוא קרא ישב.
או בחלב, בחטף
קרא בחלב בצרע.
בחלב זה בחלב של.
ובחלב זה שומן, משהו אחר בכלל.
שינוי משמעות לחלוטין.
או יושב ישר, וכל כך יוצא בזה שעניין משתנה. בוודאי,
מחזירים אותו גם בניקוד.
ובספר שולחן עצש איתי מוסיף עוד
שהוא עדין בנגינת הטעמים כשהעניין משתנה על ידם. כגון שקרא,
משרת במקום מפסיק.
מחזירים אותו. זה לא כמו שאומרים עמות, שאם קרא את השמן מחזירים בתאה בנגינה. לא, תמיד מחזירים.
הדוגמה הקלאסית שלנו,
על ציצית,
הכנף פתיל תכלת.
מפסיק.
ומה בעצם הטעם שם?
מעריך טרחה.
על ציצית הכנף
פתיל תכלת.
אתה יודע מה זה ציצית הכנף?
פינת הכנף.
תשים פתיל תכלת.
לא הכנף פתיל תכלת.
ציצית הכנף.
יש הרבה מקומות כאלה שברגע שאתה לוקח את המפסיק ועושה אותו מעריך, ואת המעריך ועושה מפסיק, אתה משנה את המשמעות.
צריכים לחזור על זה.
צללו כעופרת,
במים אדירים.
לא במים אדירים.
במים אדירים. מי זה אדירים?
משהו אחר, לחלוטין.
נכון, רשימה?
לא. יפה.
אינו מחזירים אותנו, בין בחזן קורא ובין העולה קורא,
לא מחזירים אותו, כשאין שם,
כשזה רק נגינת תם או ניקוד, כשאין שם שינוי משמעות.
אבל גוערים בו,
טוב, אחרי טוב, בתשובות מהרמינץ, החזן צריך לחזור מתחילת הסדרה
שתהיה שגורה בפיו, כל הדקדוקים, במתגים,
לעיל ומלרע, ימין ושמאל, ויקרא במיתון ולא במהירות,
ואולי יבליע שום אות או תיבה, והביאו אליה רבה.
החזן צריך להיות בקיא גם בתגים,
וברגע שיש מתגים,
זה אומר שיש פה שבע נא או שבע נח.
לבבך או לבבך?
תלוי איך זה מנוכל.
אה, לבבך, בסגול.
בסדר?
ברגע שיש מתק, זה הופך אותו לתנועה גדולה.
אז השוונה ולא שוונח.
טוב,
אמרנו, יישוב שאין שם עניין, זה מי שיודע לקרוא כהלכה ותקדוק התעמים,
ואפילו אך יקראו בתורה בברכה כהלכתה.
אומר המשנה ברורה, יקראו בתורה בברכה בלי ניגון הטעמים.
ממש לא מכמה אחרונים, שאפילו אם אין שם מי שיודע כלל,
ובוודאי שייטעו גם כמה טעויות שהעניין משתנה על ידי זה, אפילו אך התירו להם לקרוא בברכה,
כדי שלא תתבטל על קריאה לגמרי.
הפריח חדש חולף בזה וכתב את הקמא שייתו בטעויות שמשתנה העניין,
כמו שבמקום חלב כורח עליו או מזכר לזכר,
ואין שם יודע שיוכל להחזיר הקורא מטעותו.
אם יש מי שיודע להחזיר את הקורא מטעותו, אין לנו שאלה.
אבל אם אין מי שיודע,
פשיטא שהם מברכים בתורה והם מפטרים בנביא.
באים מפרים אגדים, שגם הוא מצדד, כן, לדעתו שיש לקרוא בלא ברכה.
כי הלכתה, ואם יש שם מי שיודע על כל פנים לקרוא הטעמים מתוך החומש,
יקרא זה מתוך החומש לפני האיש הקורא בספר תורה.
להורא את הדרך, הנקודות הן טעמים כראוי.
והקורא מתוך החומש לא יקרא בקול רם, רק כדי שיהיה נשמע לקורא מתוך הספר תורה.
אתם מבינים מה עושים לפעמים בבתי כנסת אשכנזיים?
היום גם הספרדים התחילו להתקלקל.
מישהו עומד ליד החזן, זה חזן.
איך, על עוד חוזן כזה.
ליד מי שעומד עכשיו לקרוא בתורה ומקריא לו בשקט.
במקרים יותר טובים הוא עושה לו...
מכירים את זה?
כל הסימנים של ה...
לגמרי, באמת צריך לדעת אחד שמבין עניין.
אבל בכל מקרה, עדיף לא לוותר על קריאת התורה.
רק שאם באמת יש מישהו, אין אף אחד בבית הכנסת
שיכול להחזיר אותו במקרים שיש שינוי משמעות,
עזרו מטוב שיקראו כדי להשלים פרשיותיהם עם הציבור, אבל בלי ברכה.
זה באמת מצב קטסטרופה,
שאין אף אחד שיכול להחזיק חומש ביד ולהגיד לו, תשמע, פה טעית?
לא נשמע לנו הגיוני, נכון?
כנראה שיש דברים כאלה. אם לא, לא היו כותבים אותם.
יש מקומות שכן.
טוב,
סימן קמ״ג, כן.
מה?
שגם אין מי שיודע להחזיר אותו?
אז זה מה שאמרנו, בלי ברכה.
אבל אם יש מישהו מהקהל
שיכול לעמוד לידו ולהחזיר אותו כשיש שינוי משמעות,
אפילו שהוא לא יודע טעמים,
אפילו שהוא לא יודע שום דבר,
רק לקרוא, הוא קורא את האותיות,
הוא מחזיר אותו כשיש שינוי משמעות, אז קוראים לברכה.
טוב,
סימן קב' ג'.
אין קוראים בתורה,
לפחות מעשרה גדולים בני חורין.
למה? כי זה חלק מדברים שנאמרים בקדושה.
ציבור.
בציבור זה עשרה.
קריאת התורה, תפילה,
קדיש, קדושה, בסדר, זה.
ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים, כמו חזרת השץ.
התחילו חזרת השץ בעשרה אנשים, ופתאום שניים יצאו,
אחד יצא, שלושה יצאו, לא משנה כמה,
גומרים חזרת השץ. עד איפה?
אז קדיש תתקבל.
זה בעצם הסיום.
בסדר, עד אז אפשר להגיד, אפילו שיצאו אנשים, נכון, שחכמים אומרים,
מה קורה למי שעוזב את בית הכנסת ומשאיר את הציבור בלי ציבור,
כן, זה שעזב ולא נשארו עשרה.
לא נעים, לא נעים מה שכתוב.
אנחנו לא אוהבים לחזור על זה, אבל לא נעים,
לא נעים. תסתכלו לבד.
על?
מה פירוש?
קריאת התורה, שיוצאים מידי חובת קריאה מחויבת,
על פי דברי חכמים, כן.
סתם לקרוא ספר תורה?
הרי למה נועד הספר?
למה כותבים ספרי תורה?
בבסיס.
דבר, נו.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,
ולמדי, בני ישראל,
כל מה שכותבים ספר תורה בשביל ללמוד ממנו.
והיום מה עושים איתו?
וישם בארון.
בסדר, זה בעיה.
אתם ראיתם את חכם שלום כהן, יש הרבה פעמים מפרסמים את התמונות איתו, ועוד כל מיני חכמים.
ראיתי עכשיו עוד תמונה, לא זוכר של מי.
שביום שישי
הוא יושב בבית על השולחן ספר תורה
וקורא שניים מקרא ואחד תרגום
מתוך
ספר תורה,
שניים מקרא ואחד תרגום.
תרגום פה קדימה, אבל ספר תורה עומד,
קורא פסוק
פעמיים, קורא תרגום.
זה לוקח זמן.
אנחנו אמרו חפפנים,
אנחנו קוראים מתוך
ספר שהוא שניים מקרא ואחד תרגום,
והאחריות זה חוסך 30% זמן.
בסדר?
ספר של שני פסוקים ותרגום, שני פסוקים ותרגום מכיר את זה.
חומש, שניים בקלב אחד תרגום.
זה חותך זמנים.
עדיף מספר תורה שלם, על קלף.
זה מה שעושים, היה, היה.
בדיוק עכשיו אמרנו.
מתוך ספר תורה כשר, לקרוא אותיות,
כתבו אותן, מחכימות.
ספר תורה כשר,
אין מעלה יותר גדולה מזה.
טוב, לא רגילים.
בסדר?
בעזרת השם, בעזרת השם, תקנה ספר תורה, בעזרת השם, זה מגיע, יום אחד זה מגיע.
תקנה ספר תורה, יום הלא,
קצת זה עולה כסף, זה סכום, הוא צוחק.
אני מאמין שיהיה לו כסף לקנות ספר תורה, והוא צוחק.
מה לא נראה לך?
לי נראה.
בעזרת השם, יהיה לך שפע, ברכה.
בעזרת השם.
איך?
תבין את השאלות עכשיו.
למה כותבים ספר תורה?
לא יודע מה אתה מדבר.
אה, הם מטלטלים את ספר תורה ממקום למקום?
סיפור אחר.
הם מטלטלים או לא מטלטלים, אבל אם הוא נמצא בבית,
נמצא בבית.
הבעיה היא שמעבירים אותו ממקום למקום,
זה לא מכובד שאתה מעביר מקום למקום.
תבוא אתה אליו כמו שיבואו אליך.
אבל אם יש לך בבית, ארון, ספר תורה, מה...
אדרבה,
קדושה בבית.
כמובן
שספר התורה לא נמצא על המסך מחשב, ברשת.
אז מי יודע מה אתה רואה שם?
כשמעל זה הספר תורן,
היו לנו שכנים שהם מדליקים נרות שבת על הטלוויזיה.
אתם מכירים את זה?
מדליקים נרות שבת, איפה היא אני חווה?
הטלוויזיה הזו היה כזה,
לא מסך דק כמו היום,
הארגז,
על הטלוויזיה, וגומרים את הסעודה,
הנרות דולקים,
ורואים טלוויזיה.
יש כל מיני,
מה אתה אומר על זה?
בעזרת השם, התחזקו, התחזקו.
עכשיו הטלוויזיה כבר לא עובדת, והנרות נמצאים.
מה הוא רשם?
כל דבר טוב צריך לחזק אותו.
מה הדבר טוב שהוא יתחזק?
אמירות, כמובן.
אמירות שבת, לא?
בסדר, לא הבנתי למה לא, אין, אין שום סיבה.
טוב,
כן, סעיף ב',
אם כתבו כל חומש לבדו, אפילו בגלילה כספר תורה, אין קוראים בו,
עד שיהיו כל חמישה חומשים תפורים ביחד.
אתם יודעים שיש כאלה מפחדים להגביה,
זה כבד וזה, בואו נעשה חומש לבד, אין דבר כזה.
עבר הרמה,
והם כתובים בגלילה כספר תורה, אבל בחומשים שלנו,
אפילו כל חמישה ספרים ויחד אין לברך עליהם.
במקום שיש ספר תורה ואין שלך ציבור הבקיא בנגינה בעל פה,
הייתם נוהגים שצריך וקוראים לנו חומש בניקוד, והעולה קורא אחריה וספר תורה כשר.
טוב, זה מה שראינו במשנה ברורה בסוף הסימן הקודם,
שיש מציאות שאנשים לא יודעים לקרוא,
אז יש מי שמקרה לו.
אז מה זה אכפת לי, מקריא לשליח ציבור או מקריא לעולה?
העיקר שמישהו קורא מתוך ספר תורה כמו שצריך.
סעיף ג', אפילו בכפרים שאין נמצא להם ספר תורה כשר,
אין מברכים עליו.
הגענו למקום, אין ספר תורה כשר.
יש תנ״ך שלם.
יש חומש שכתוב על קלף,
ובדיוק זה החומש
שלנו עכשיו.
אפשר לקרוא בתורה?
לא.
זאת אומרת אפשר לקרוא, אבל לא מברכים.
וזה לא הקריאה.
סעיף דלת.
אבל זה רק חומש.
לא כל ספר התורה.
חומש אחד. זה מה שהדגשנו מקודם,
שהרמאמר אפילו כתובים על קלף,
עם כל אחד בפני עצמו, לא יוצאים מזה חובה.
חייבים שהכול יהיה תפור ביחד.
אם נמצא טעות בספר תורה בשעת קריאה,
מוציאים ספר תורה אחרת,
ומתחילים ממקום שנמצא הטעות ומשלימים הקוראים על אותם שקראו במוטעה.
ואם נמצא הטעות באמצע קריאת הקוראה, גומר את קריאתו בספר כשר ומברך לאחריה,
ואינו חוזר לברך לפריה.
פה יש מחלוקת ענקית. אתם תראו, המשנה ברורה כבר מביא פה כל מיני עניינים.
אני לא רוצה להיכנס לכל זה. דבר אחד, מרן אומר,
ברגע,
כי זו מחלוקת ענקית בין הראשונים,
מה קורה אם קראו בספר תורה, שעכשיו מתברר שהוא פסול.
מה קורה עם הקריאה הקודמת?
מה קורה עם אלה שקראו קודם?
מה קורה עם זה שקרה עכשיו, ומתברר
שקראו לו במקום שהוא פסול.
אני צריך לברך ברכה ראשונה גם,
רק ברכה אחרונה. האם מסיים ומברך
עד איפה שפסול, ברכה אחרונה, וזה שעולה אחריו בספר אחר,
קורא... מחלוקות מפה להודעה חדשה.
מרן פוסק,
במקום שנמצאה הטעות, עוצרים,
מביאים ספר אחר,
מאותו פסוק קורא אותו עולה,
ובסוף מברך ברכה אחרונה.
זה הכי פשוט, הכי קל.
דעות מדעות שונות.
מחלוקות ענקיות, אתם רואים פה את המשתברה,
כמה הוא מרחיז,
כי זה מחלוקות ראשונים, ובאמת ביורי דעה, הלכות ספר תורה,
שם הוא מביא עטור,
בית יוסף, והיא משמעת את כל המחלוקות
בעניין הזה של קריאת התורה,
מה עושים כשיש טעות.
עכשיו, כשמדברים על טעות, הכוונה היא טעות.
אני חייב לומר פה שהרב ציודה תמיד היה אומר שהוא אוהב להחמיר.
הרב ציודה אוהב חומרות.
הרבה חומרות הוא היה מתנהג.
אמרנו פעם,
כשהיו עושים קידוש בבית אצלו, אחרי מוסף,
כשהוא היה לוקח,
מה היו מגישים בקידוש?
ביסקוויטים.
זה היום סטייל רוגלח, כן.
כשהוא מביא רוגלח, אתה יודע שזה...
רוגל.
לא היו מביאים ביסקוויטים.
והוא היה לוקח שניים, בורא מילים זונות ואוכל.
למה?
גם במזונות לחיל משנה,
או בעברית שלנו, תיקח שני רוגע לכם ותברך על מזונות. ארצות יהודה מחמיר בה, המון דברים, כבוד הרבה. בין היתר הוא היה אומר שהוא מחמיר
בכבוד ספר התורה, זה ברור.
אני מחמיר בכבוד של הספר,
שלא להזדקק להוציא ספר אחר אם יש לי איזושהי אפשרות להקל.
כי אנשים הרבה פעמים מחמירים במה?
בכבוד שלהם.
בוכה לבטלה, לא בוכה לבטלה. ומה מחמיר ארצות יהודה?
בכבוד ספר התורה.
ולכן רק אם יש שינוי אמיתי, חסרה אות,
חסרה מילה.
אבל אם יש איזשהו פירוד קטן או משהו כזה, שבאמת אנחנו לא נוציא ספר תורה כזה, נתקן את זה קודם.
אבל אם האותיות ניכרות,
דיבוק קטן,
פירוד קטן, אבל האותיות ניכרות,
כן?
הרציונות הלאה מכניס, תגמור את הקריאה.
גברו את הקריאה השבת,
שים אותו,
מוצאי שבת תתקן.
אל תוציא אותו במנחה.
אבל להיזהר בכבוד הספר.
ספר תורה זה לא משהו דומה בלבד.
יש פה נשמה של הספר.
לכן צריך להיזהר מאוד בכבודו.
זה דבר שצריך לשים לב
אליו
בעניין הזה של אנשים שמוצאים ספרי תורה חופשי.
אה, מצאתי פה טעות, מצאתי פה זה, מצאתי פה.
תרגיע.
במה אנחנו מחבירים?
בכבוד הספר.
גם כבוד לספר יש.
טוב,
איפה אתה?
לא.
בשעת הקריאה הזאת אומרת
בין עולה לעולה, פתאום מצאו שעוד מעט טעות.
או בתוך כדי הקריאה, שמישהו כבר באמצע הברכה,
ובו אמרתי יש הרבה מחלוקות בזה,
מחלוקות ראשונים,
לא מחלוקות אחרונים. אחר כך, כתוצאה מזה יש גם. לכן אומר הרמה,
כבר קראו עמו שלושה פסוקים ואפשר להפסיק,
ואם,
תראו, בדיוק עכשיו המחלוקת,
ואם קראו כבר עימו שלושה פסוקים ואפשר להפסיק,
פוסקים שם
ומברך אחריה.
ומשלימים המניין בספר התורה האחרת שמוציאים.
שמים לב,
מה אמר השולחן ערוך?
יוציאו אחר,
וזה שעכשיו עלה לתורה, ימשיכו לקרוא אצלו.
ימשיכו לקרוא.
אבל אומר הרמה, אם כבר הוא קרא שלושה פסוקים,
כמה מינימום של קריאה אמרנו?
תברך ברכה אחרונה,
וימשיכו בספר אחר
עולה אחר.
זו גישה שונה לחלוטין,
כי בעצם הוא בירך
ברכה אחרונה על ספר תורה שכבר ברור לנו שהוא פסול.
בסדר? זה גישות שונות.
גם באחרונים זה מופיע.
מה עושים כשנפסד ספר תורה.
ותשימו לב, תראו,
המשנה ברורה פה, ד'
זה עמוד, ואחר כך פה עוד שני עמודים, תראו, בעמוד 52. אנחנו לא ניכנס לכל זה,
אבל לדעת שיש פה דינים שונים,
מנהגים שונים לגבי מה קורה כשספר תורה נפסל.
והחשוב ביותר זה על מה פוסלים ספר תורה.
לא על כל פיפס קטן פוסלים ספר תורה. אפילו שלכתחילה זה לא טוב.
אבל לא מכניסים ספר תורה סתם.
טוב,
ואז הם מוצאים אחרת, דווקא כשנמצא טעות גמור.
אבל משום חסרות ויתירות אין להוציא אחרת.
שימו לב מה אומר פה הרמב״ם.
כתבו לי יושב עם ו, כשראינו מקודם שצריך להיות יושב בלי ו.
אז זה לא מוצאים ספר אחר.
אתם מבינים? מצד אחד ברכה, מצד שני לא מוצאים על זה.
שאין ספרי תורה שלנו מדויקים כל כך, שנאמר
שהאחרת תהיה יותר קשה.
הגור, פוסקים מהרים, מהרים,
כן.
תזכור שאין להביא ספר תורה אחר. ובין יוסף פסק שצריך להוציא ספר תורה אחרת.
הנה, מחלוקת.
שמים לב.
האם על עוד חסרה,
או תהיטלה שלא משנה את המשמעות,
צריכים להוציא ספר תורה אחר.
מה פוסק הרמב״ם?
לא צריך. מה אומר מרן?
בית יוסף צריך.
לכן צריך לחלק כך.
ובשעת הדחק שאין לציבור רק ספר תורה פסול ואין שם מי שיכול לתקנו,
יש שם מי שיכול לקרוא בציבור ולברך עליו.
ויש פוסלים.
בסדר?
ואם חומש אחד שלם בלא טעות, יש להקל לכרות באותו חומש, על פי שיש טעות באחרים.
ולכן
אני זוכר בזמנו שהיו הרבה ספרי תורה משוחים.
ואז, ברגע שיש פיצוץ, איזה כפל קמת בספר,
תמיד האותיות מתפוצצות.
אני זוכר את הרב נעים בן אליהו, כל יום שישי
הוא מוציא את הספר תורה שקוראים השבת, ומגיע אותו.
ומתקן אם יש עוד פיצוץ באותיות או משהו כזה,
בשבת זה טוב. רגע, ואם יש פיצוץ באותיות במקום אחר,
פה זה בסדר.
היו מקלים.
היום, ברוך השם,
אנחנו כל כך מחמירים בכל דבר,
ספרי תורה לא משוכנים,
וספרי תורה כתובים בהידור,
ובדיקות אדם, ובדיקות מחשב, והכול.
בכל זאת לפעמים מוצאים איזה שהם דברים, אבל
יש לנו איכויות.
העולם מתקדם.
כמו בכל דבר, העולם מתקדם, גם בזה מתקדם.
ספרי תורה הרבה יותר מודרים.
טוב,
היי,
בית כנסת שאין בהם מי שיודע לקרוא אלה אחד,
יברך ויקרא קצת פסוקים ובאחריהם,
וחוזר לבערכת תחילה וקורא קצת צוחקים ובאיך לחרב
וכן יעשה כמה פעמים כמספר האוהלים של אותו היום.
האמת אומר פה מרן?
בכנסת של, איך קורא לזה הגשש?
דביל מושלם.
אין שום בן אדם שיודע לעקוב
אחרי הקורא בתורה שיקרא בתוך התורה.
הוא לא יודע את האותיות.
כולם ברגע זה הביאו אותם מהשבי.
תינוקות שנשבו, אפילו עברית לא יודעים.
אולי, אולי, יודעים רוסית,
עברית לא.
כל הבית כנסת הלכנו לאיזה מקום בחוץ לארץ,
מצא, באנו עם ספר תורה לבד.
החבדניק עם אשתו.
וכל התשעה האנשים שנמצאים שם, יהודים.
לא יודעים מה זה צורת אות.
לא יודעים לקרוא, לא יודעים שום דבר.
מה עושה החבדניק?
מברך,
ברכה ראשונה, קורא כהן.
שנייה, קורא לוי, שלישי.
שבע פעמים הוא קורא כמניין העולים, הוא עצמו.
מזרח בו רב, בן אדם אחד.
לא נראה לי שיש היום דברים כאלה,
אבל לא יודע, ציירתי איזשהו ציור,
אולי לפני 30-40 שנה זה היה יכול להיות.
היום גם זה נראה לי שלא. מה?
עדיין יש היום?
יש עדיין דבר כזה, שאנשים, כלום, שום, כלום.
אתם מבינים?
עכשיו צריך משיח, בטוח צריך משיח.
אם יש עדיין יהודים שלא יודעים לקרוא,
צריך אותו דחוף.
דחוף.
בעזרת השם שנזכה לגאולה שלמה,
ליד משיח, וכולם ידעו, איך אומרים?
כמיים לים מכסים.
