טוב, אנחנו בסימן קכח,
סעיף טז,
ללחוץ נשיאת כפיים.
אמרנו שכיוון שאין לנו ריבוי כהנים,
אז אנחנו נלמד את הסימן כי צריכים לדעת את ההלכות.
אנחנו ככה, אתם מרשים לי, נכון?
מה שנקרא למשוך.
כהן אחד יש לנו פה וצריך לדייק בדברים, בסדר?
סעיף טז, קכח.
אומר השולחן ערוך, אין הכוהנים רשאים להחזיר פניהם. מה הכוונה להחזיר פניהם?
הרי כשכוהנים עולים לדוכן, פניהם כלפי ההיכל,
ארון הקודש, בסדר?
כשהם מברכים ברכת כוהנים,
אז הם מסתובבים כלפי הקהל
כדי לברך פנים בפנים.
גומרים את הברכה, מסתובבים שוב כלפי ההיכל, ורק אחר כך יורדים.
לא יורדים ישירות.
מסתובבים חזרה כלפי ארון הקודש ואחר כך יהודים.
אומר השולחן ערוך, אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם, מה זה להחזיר פניהם?
להסב את גבם כלפי הציבור,
פניהם כלפי ההיכל,
עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום.
בשבוע שעבר דיברנו על העניין הזה שכל דבר עושים אותו בתיאום,
לא עושים שום דבר לבד.
כהנים לא מתחילים להגיד יברכך, טוב לפי השיטות,
אמרנו עד שהשליח ציבור לא מסיים להגיד יברכך
שליח ציבור לא ממשיך להגיד השם
בלי שהכהנים סיימו להגיד יברכך
שליח ציבור לא מתחיל לומר וישמריך לפני שאנשים אמרו
ברוך הוא ברוך שמו אחרי שהכהנים חזרו על שם השם
במקום שעונים
שליח ציבור לא מתחיל
יער
לפני שהציבור גמר אמן
והציבור לא מתחיל אמן לפני שהכהנים סיימו וישמריך,
והכהנים לא מתחילים וישמריך וישמריך לפני שהשליח ציבור גמר וישמריך.
שמנו לב לעניין הזה?
לא מתחילים לפני שמישהו גמר ולא חותכים אף אחד.
כל דבר במקומו.
לכן גם כאן, אחרי שכבר סיימנו את הברכה,
דרך אגב, אמרנו שזה נכון לכל ברכה וברכה.
שליח ציבור
שמתפלל תפילת עמידה,
גם שמתפלל מהר,
איך אני בודק אם שליח ציבור הוא שליח ציבור טוב או לא?
שגם כשהוא ממהר,
כשהוא אומר שם השם, הוא מפסיק.
נתן לציבור להגיד באורך וברוך שמו.
וגם כשהוא ממהר,
הוא אומר,
מלך אוהב צדיקה ומשפט, מחכה, שיענו אמן.
אם הוא אחד שרץ בלי הבדלה, בלי הגדלה, זה לא שליח ציבור.
זה סתם טייס על אוטומט.
וברגע שהוא מפעיל את האוטומט,
אז אם זה בואינג, לא יודע איזה, יכול להיכנס לאדמה.
בסדר, זה ברור.
זו המציאות, נכון?
כי זה לא מתוכנת כמו שצריך.
זה תקנות מאוחרות
מאז שיש כתר פלסטיק.
אנחנו מדברים על מקום מסיבי, שהכיסאות לא זזים.
זה, הבנתי, אתה...
זה כבר, אתה צודק, אתה מציע סדר שאחד ישמע את השני, נכון.
אבל לדעתי גם לא צריכים להרעיש כשקמים עם הכיסאות.
נלך קצת יותר קדם.
אלא מה? אתה צודק, אתה כבר נמצא,
איך רואים?
אתה יודע אם אני יותר מפוגם לך, יותר יותר צעיר ממני.
אבל בשלב הזה שאתה כבר לא יכול להגיד לאנשים, אל תרעישו.
כי זו בקשה שהציבור לא יכול לעמוד בה.
כלומר, הרבה דברים שם כבר חרויים.
זה ככה עובד,
אתה צודק.
שכן, צריך להיות בצורה כזאת שישמעו.
אבל ככה מדברים על אמן כתופה, אמן חטופה,
שברגע שבן אדם כבר התחיל את הברכה, אי אפשר לענות אמן הלכתית.
לא משנה מקשיבים או לא מקשיבים.
מישהו שמע, חלק מהאנשים בגלשי הרש לא שמעו.
זה עניין שאם אני התחלתי כבר את הברכה הבאה,
אם אני התחלתי את המילה הבאה, אי אפשר לענות אמן.
אסור לענות אמן.
לכן אני צריך לעשות הפסקות.
טוב, כאן אנחנו רואים,
אין לכהנים רשאים להחזיר פנימה שתתחיל שליח ציבור שים שלום.
זאת אומרת, לפני שהשליח ציבור מתחיל שים שלום,
מתי השליח ציבור מתחיל שים שלום?
אחרי שהציבור
ענה אמן על שלום.
שלום.
כהנים אמרו שלום, אחרי שהוא אמר להם שלום.
ציבור ענה אמן, בסיום אמירת אמן
של הציבור,
השליח ציבור אומר,
שים שלום.
עד אז כהנים עם הפנים כלפי הקהל.
אחרי שהתחיל השליח ציבור שים שלום, יכולים להסתובב כלפי האחד.
ואינם רשאים לחופץ באותיהם עד שיחזירו פניהם.
זאת אומרת, לא יכולים להוריד ידיים
אלא רק אחרי שיחזירו פניהם. זאת אומרת,
כהנים נמצאים עם ידיים קדימה מרגע שמתחילים את הברכה ועד
שהם מסתובבים חזרה כלפי האחד.
לא מורידים ידיים לפני כן.
מסתובבים חזרה כלפי האחד אחרי ששליח ציבור התחיל
שים שלום.
ועומדים שם.
ואינם רשאים לעקור משם
עד שיסיים שליח ציבור שים שלום.
יש מי שאומר שצריכים להמתין,
אני חושב שישמו הציבור לענות אמן אחר כך שים שלום וכן המנהג.
לא רק שהשליח ציבור סיים שים שלום,
המערכת עמו ישראל בשלום,
אלא גם הציבור ענה אמן. ורק אחרי שציבור ענה אמן יכולים לרדת.
איפה המוקש?
איפה כהנים אין להם סבלנות?
בימים נוראים
שיש לנו ואתם מדבקים.
בסדר? את כל הארוך הזה.
מתי לכהנים מותר לרדת?
רק אחרי
סיום שים שלום, בסדר? אותו דבר לישראלים, לא לכהנים.
יש את ההתלבטות הזאת,
מתי לשבת אחרי הקדושה בימים נוראים.
הרי באופן עקרוני, מתי האדם יכול לזוז ממקומו בסיום הקדושה?
לשים לב לזה, כי אנשים לא תמיד יודעים.
אחרי האל הקדוש.
כשמסיימים האל הקדוש, זזים.
עד האל הקדוש זה חלק מהקדושה.
לא זזים לפני האל הקדוש.
מה עושים בימים נוראים?
ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ובכן ובכן ובכן
ובכן ובכן ובכן ובכן, רק בסוף, ואורך תאשר המלך, עד היום צריכים לעמוד במקום.
אמרו לכם אצלכם שיש פייטן?
טוב, אז תעשו כמו החידה.
מה היה עושה החידה?
עד שנתו האחרונה
היה עומד משחרית ועד סוף נעילה כל התפילה.
פתרנו את השאלה מתי לשבת, מתי לקום, מתי לרדת, מתי פה, מתי שם.
מוותיקין ועד ערבית עומד.
מה אתה אומר?
הרב באמת? איך יש לו כוח?
טוב, הוא היה צעיר.
שבעים ומשהו.
אבל יש כאלה שנוהגים ככה, מופיע,
שאם יכולים לעמוד, בסדר?
טוב.
סעיף יוזין, כשמחזירים פניהם בין תחילה ובין בסוף, לא יחזירו לדרך ימין.
כל פניותיך,
לימין.
מקביעים ספר תורה,
ימינה.
מזזים לאיזשהו כיוון, ימינה.
עושים סיבוב, ימינה.
כל פניותיך זה אמין.
אומר הרמב״ם, כשיורדים אל הדוכן לא יגעו במנעליהם המטונפים,
ואם נוגעים יתלו ידיהם לתפילה שיתפלל אחר כך.
ברוך השם, ברוך השם, מותר לעשות פרסומת?
מותר?
ברוך השם שיש איקאה.
אוי ואבוי, לא אמרתי כלום.
למה?
יש כף של הנעליים.
כל בית כנסת יש בו.
רק את החלק למעלה תפרקו קצת, כי שם הצורה של פרצוף.
זה בעייתי.
בסדר?
יש שם
שלוש גומיות כאלה, כמו פרצוף, צריך להוציא את זה.
אבל יש כף נעליים ארוכה.
אני זוכר כשהייתי ילד, לכהנים,
היה בכיס כף נעליים מתקפלת.
משפחת עליוף,
בשבועות המאוחרות, בסדר, כל אלה.
היו
כף נעליים.
אסור לגרוע בנעליים.
גם לא באוזן של, איך קוראים לזה?
אה?
ברנסטון?
אתם רואים, אני צריך להתרגל למילים האלה.
בזמננו היה נעלה ירושלים, המגפר, אני יודע מה היה.
בסדר.
אז גם בזה אסור לגרוע.
מי שנוגע,
צריך לטול ידיים.
כהן אמצלו בקדושתם.
רוצה להמשיך להתפלל, טול ידיים.
איך?
קא קא קא קא קא, שטיפה, שטיפה, שטיף.
אין בעיה.
העיקר לרחוץ ידיים תחת הברז.
לא חייבים לנטלן.
טוב,
סעיף יח׳ אומר השולחן ערוך אין המקרה שקורא כהנים רשאי לקרוא כהנים
עד שיכלה מפי הציבור אמן שעונים אחר ברכת מודים.
ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדישנו וקדישתו של אהרון עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הקורא.
ולאחר שברוכו הכהנים אשר קדישו וקדישתו של אהרון אינם רשאים להתחיל לברכך
עד שיכלה מפי כל הציבור
אמן שעונים מאחר ברכת אשר כי נשאר מפגישתו של אהרון.
רגע, רגע, רגע.
הם ישר אומרים לברכך?
החז״ל אומר.
אה?
הנה, שבוע שעבר ראינו שלפי מרן הם מתחילים לבד.
מי דואג ככה?
מרוקאים, חלק.
שהכהנים מתחילים לברכך לבד בלי שיקרו אותם.
חלק מרוקאים.
לא אשכנזים ולא ספרדים. מה מרן פוסק?
שיבריכה, הכוהנים אומרים לבד.
בסדר?
שימו לב, מה שאמרנו בשיעור בלכות שבת, גם.
דברים שלא פוסקים כמו מרן.
טוב, לכן הוא אומר את זה כאן. וגאי אכן אינם רשאים להתחיל בתיבה,
עד שתכלה התיבה מפי המקריב. אין הציבור אונים אמן עד שתכלה ברכה מפי הכוהנים.
אתה יודע, הרחבנו על זה מקודם.
אבל להתחילו הכוהנים ריבונו עולמים עד שיכלה האמן מפי הציבור.
אין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים?
אתה מקריא אותם.
אתה לא עונה אמן עכשיו.
צריך להיות מרוכז
בהקראת הכהנים.
המלצה שלי למישהו שליח ציבור,
כשאתה מקריא כהנים, תשים את האצבע בסידור.
לא אחת רואים ששליח ציבור מתבלבל
בהקראת הכהנים, וצריך לתקן אותו.
שים אצבע, זה לא בושה.
לא,
לא עונה אמן.
שליח ציבור לא עונה אמן.
הציבור עונה, הוא לא.
אני חושב שהוא מדבר שזה רק בסוף.
הנה,
שים לב, משנה ברורה, בגלל שאלת נגיד את זה עכשיו.
שבה תתבלבל דעתו ולא ידע להקרות אחר כך פסוק שני או שלישי,
ומתפלל מתוך סידור מובטח לא שלא תתבלבל דעתו, אשר לנא תמל.
תמל לא חשיב הפסק,
שהוא צורך תפילה.
ועל המל של ברכה אשר קידישנו יש מחמירים לכל גבי ולא יעלה משום הפסק בתפילה.
אפשר נאמן של ברכת כהנים וגופא דלא אוהב הפסק, כשהוא מורה על קבלת הברכה.
בסדר, אז בכל מקרה, יש מי שאומר שאפשר, אם
מובטח לו, או שלא,
שחוזר לתפילתו, אז הוא רשאי.
בסדר? זה אותו דבר לגבי שליח ציבור שהוא תוקע בשופר.
גם הופיעה עוד ההלכה בדיוק.
שלא יהיה שליח ציבור, תוקע בשופר.
איך?
הוא לא מתבלבל בלשים שלום.
מתבלבל בהפסק.
תראו, הוא מכניס פה שני הדברים גם יחד.
בסדר?
הרגילות היא שלא ניממן,
ואם מישהו בכל זאת מתעקש לענות אמן, לא קרה כלום.
בסדר?
זה מה שיוצא בעצם מהמשנה ברורה.
טוב, ואני אוהב תמיד את אלה שאומרים, אני אף פעם לא מתבלבל.
זה הבלבול הראשון.
איך פעם מישהו אמר לי? אני אף פעם לא טועה.
אמרתי, זו הטעות הראשונה שלך,
שאתה חושב שאף פעם אתה לא טועה.
אז מידת הזהירות קודמת
היא מידת הזריזות.
טוב,
אם שליח ציבור הוא כהן,
אם יש שם כהנים אחרים,
לא יישא את כפיו. לשים לב לדבר הזה.
ברגע שיש לנו שני כהנים, כעיקר מצוות
ברכת כהנים, זה אמור להם, להם,
לשון רבים. מצוות ברכת כהנים דאורייתא היא שניים.
אם יש כהן אחד
שהוא השליח ציבור,
או שליח ציבור כהן ועוד אחד,
שליח ציבור יכול להגיד ברכת כהנים.
אם יש יותר,
משניים, זאת אומרת שני כהנים מלבד שליח ציבור,
שליח ציבור עומד במקומו,
מישהו אחר מקריא את הכהנים והוא מסיים, שים שלום.
בסדר?
אמרתי, כיסיתי הכל.
יפה, עכשיו אתה תראה מה השולחן ערוך אומר ותראה שלא נוהגים כמו השולחן ערוך.
אנחנו נוהגים שבמקומו,
זה המנהג הרווח,
במקומו, בבימה, בעמוד, לא משנה, איפה שהוא נמצא,
אומר ברכת כהנים.
לא זז ממקומו, רק מסתובב.
ככה נוהגים.
ככה נוהגים. השולחן ערוך אומר שהוא הולך להיכל.
באמצע השמונה עשרה?
דיברנו כמה פעמים.
את האשכנזים, העמוד הוא ליד ההיכל. בסדר.
אבל מרן, מרן, אני מדבר איתך על מרן.
אז זה השולחן ערוך, ואנחנו לא נוהגים ככה. זאת אומרת, גם אשכנזים וגם ספרדים היום לא נוהגים ככה.
אולי מישהו מיוחד, ואני אשמח לשמוע מה...
בסדר?
המנהג הרווח הוא במקום שלו הוא מסתובב.
שני?
שתי אף פעם לא יגידו כן.
כן, מה הבעיה?
בואו נראה את הסעיף.
אומר על שולחן ערוכים שליח ציבור כהן, אם יש שם כהנים אחרים, לא יישא את כפיו.
ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, אבל אם אמרו לו צריך לעלות, הוא עובר בעשה ממנו עולה.
ואפילו אין שם כהן אלא הוא לא יישא את כפיו, אלא אם כן מובטח לו שיחזור לתפילתו בלא טירוף דעת.
שם לב?
אם הוא אחד כזה שמפחד שהוא יתבלבל, אל תשא כפיים.
שאם הוא מובטח בכך, כיוון שאין שם כהן אלא הוא יישא כפיו כדי שלא תתבטל נשיאת כפיים.
וכיצד יעשה,
הנה שולחן ערוך,
יעקור רגליו מעט בעבודה.
יעקור רגליו מעט בעבודה, למה? כי כל כהן, ראינו את זה בשבוע שעבר,
שלא עוקר רגליו בעבודה, שוב,
לא נושא כפיים.
אז צריך כבר לזוז קצת.
ויאמר עד דולחן האלה הודות, ויעלה לדוכן
ויברר ברכה את כהנים, ויקרא לו אחר, ומסיים החזן שים שלום.
ואם המקרא כיוון לתפילת שליח ציבור מתחילה ועד סוף,
עדיף טפי שיסיים המקרא שים שלום.
אף אחד לא נוהג ככה.
שזה שמקרא, הוא גם אומר שים שלום.
זה ברור.
ולא נוהגים שהשליח ציבור הולך עכשיו לדוכן.
במקום הוא מסתובב ואומר ברכה את כהנים.
עדיף, זה לא קריטי.
בסדר?
כן.
בסדר? אז זה בעצם הסיכום.
הסיכום הוא שברגע שיש שני כהנים חוץ מהשליח ציבור,
הוא לא עולה בשום דרך ובשום צורה, גם אם הוא חושב שהוא לא יתבלבל,
כי כל הסיבה שנותנים לו לעלות זה כדי שלא תתבטא ברכת כהנים
לכתחילה דאורייתא מהציבור.
אם יש כהן והוא שני כהנים,
הוא יכול לעלות. אם הוא לבד, ברור שהוא עולה לברכת כהנים,
במקומו הוא מסתובב,
ולאחר מכן ממשיך
שים שלום.
בסדר, זה הסיכום שלנו.
עובר ראשון הוא הוסיף כא, אין הכהנים רשאים לנגן
בברכת כהנים שניים או שלושה ניגונים.
איי, איי, שיביאו את זה לספרדים.
משום דאי כאילו וחש לטירוף הדעת.
ואין לנגן על ניגון אחד מתחילה ועד סוף.
מכירים את הפייטנים שמחליפים את המקאם באמצע ברכת כהנים?
שבוע שעבר דיברנו מצד הכהנים.
מה אמרנו?
שהשליח ציבור לא יעריך
באמירת הפסוקים, המילים, לכהנים. למה?
אם השליח ציבור רוצה להעריך,
שגם הוא יעמוד עם הידיים למעלה.
בסדר? הכהנים עומדים עם הידיים למעלה והוא מעריך
עם הידיים על הבימה,
על הטבע.
אה, ואהבת הרעך כמוך, מה זה?
טוב, עכשיו להחליף מנגינות.
לכן אצל אשכנזים תמיד יש מנגינה קבועה, נכון?
יש פעמים שמחליפים.
מתי?
אחת.
אותה מנגינה,
או לא יורדת.
בסדר, אבל זו אותה מנגינה.
לא מחליפים לי פה טונים ובלשון הספרדים מקאמים,
סולמות ו...
בסדר? זהו, בסדר. כנראה שאצל יקים בהרבה דברים יש להם מנגינות לפי האירוע.
שיר המעלות של פרקת המזון,
כל מיני דברים כאלה שתלוי בשמחה, בזמן, ביום,
יש את המנגינה המיוחדת.
בסדר, הדוד של אשתי היה אוהב ככה את כל הזה, זה קיבוץ חפץ חיים, אה?
אז כל דבר יש לו את המנגינה שלו.
בכל מקרה,
אותה מנגינה אבל,
לא לעבור ממנגינה למנגינה.
ואצל ספרדים אני רואה ש...
איך אומרים? פייטנים מקוריים?
אוהבים את זה.
אז אתה רואה? לפי מה הם פוסקים?
זה לא קבלה.
אתה ראית משהו בקבלה בעניין?
אתה רואה? אתה עושה לי פלגינן דיבורה.
אבל מה אני אמרתי?
שפוסקים לפי הקבלה.
יש קבלה בעניין הזה?
לפעמים מקובלים, אין שינוי במנגינות אף פעם.
קבלה מהפייטנים.
בסדר?
יש משהו שראיתי אותו שבוע שעבר,
היה איזה ריאיון עם הרב בן ציון מוספי,
של חברי הכנסת טובים.
אני אומר את זה הרבה שנים,
ודווקא מישהו אמר לי, הרב, אני מבין עכשיו מה אתה אומר.
ועכשיו בימים נוראים, אותן מנגינות כל הזמן,
כי פתאום אתה מגלה שאיפה שיש טיפה הארכה במנגינה,
המנגינה הירושלמית הוותיקה,
איפה שיש הארכה במנגינה זה מקום שיש בו כוונות.
ופתאום אתה רואה את זה. למה אני אומר את זה? כי היה מישהו שמתפלל פה בקריאת משה באיזה מניין, והם רואים שמעריך, מעריך, מעריך, מעריך.
הוא מתפלל מסידור הרשש, והוא לא מספיק כלום.
שנה אחת בא להתפלל איתנו, ואנחנו מקצרים.
אצלנו מסיימים תפילה, כמו שהיה אצל רב אליהו במקור,
לא היום, המסתיקים.
אנחנו בלי מסתיקים,
לא טוחנים,
בסדר? לא לועשים, טוחנים.
ברור.
ופתאום הוא אמר לי, תשמע, אז גמרנו שעתיים לפני שאני רגיל כל שנה, והספקתי את הכוונות.
אמרתי לו, כי אני מתפלל לפי הנוסח הירושלמי הוותיק.
עכשיו אני רואה שהרבי יצמין מוספי כותב שככה זה היה באמת.
אבא שלו היה מתפלל לפי כוונות.
בסדר? ומעריכים במקום, זה המנגינה,
ככה היא בנויה.
בא מישהו ומשנה, והוא לא מבין בזה.
שינית פה את המציאות,
בלי לשים לב.
אז חשוב גם, הרבה פעמים,
זה דיון גדול שמופיע בדברי פוסקים,
האם להתפלל תמיד את אותה מנגינה או להחליף מנגינות,
כללית בתפילה.
מה ההבדל?
אם יש לנו מנגינה קבועה, כולי הציבור יכול להיות שותף.
הוא יודע לקראת מה הוא הולך.
אם פתאום אתה מביא לי עכשיו מנגינה חדשה,
אתה מבלבל את הציבור.
מצד שני,
אני מביא מנגינה חדשה, הציבור התלהב יותר מהמנגינה החדשה.
טוב, אם זו מנגינה שמוכרת, אז בסדר, אין בעיה.
האם מנגינה שאתה עכשיו הלחנת לכבוד היום הנורא והנשגב,
אז זה בעיה.
קיצור, הצדדים לכאן ולכאן. אני לא אומר אסור, מותר,
אני לא אומר,
אני אומר צדדים.
יש אנשים שבנויים על זה שאני יכול, איך אומרים, להיות מחובר
בצורה קבורה,
ויש כאלה שצריכים כל הזמן את הקפיצות.
זה קיים וזה קיים.
מה הפסק?
תתפלל במקום שאתה מרגיש שאתה מתפלל יותר טוב.
זה הפסק.
טוב,
איפה אנחנו?
כן.
סעיף כב משתדלים שים אקרא ישראל וכשהחזן כהן,
יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהני ויקרא אותם, והחזן עומד ושותק.
בשעה שהכהנים מברכים, העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם.
אלה יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה.
והעם יכוונו לברכה.
ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא הסתכלו בהם.
ומה עושים היום?
מכסים.
וגם הכהנים לא הסתכלו בידיהם,
עכי נהגו לשלשל טלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית.
שמתם לב?
מי לא עושה את זה היום?
הנה,
אשכנזים עושים הידיים של הכהנים חוץ לטלית? לא.
גם הפנים וגם הידיים בפנים,
מכסים מהציבור.
אז בעצם יצא שאולי יש הכהנים שיעצמו עיניים לפי זה,
שלא יסתכלו גם בידיהם.
ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם.
בסדר? וזה המנהג הרווח.
אני לא ראיתי דברים אחרים.
סעיף כד, עם שאחורי הכוהנים אינם בכלל הברכה,
אבל מלפניהם ובצידיהם,
אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת,
או לאחריהם נמי הם אנוסים, כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתם אינם יכולים לבוא,
הם בכלל הברכה.
מה זה יכול להיות גם אנוסים? בין כנסת מעלה מפוצץ.
כולם עכשיו יכולים לזוז אחורה, גם ככה אין מקום.
אז כל מי שנמצא, גם מאחורה, לא רק מהצדדים,
ואם הכהנים צמודים לארון הקודש, אז
זו השורה האחת, אני יודע, מי שיושב במזרח
צריך לזוז קדימה.
אחריהם, ניסגי פרלח.
כי זה הגמרא, הגמרא מדברת על עם שבשדות שלא יכולים
לבוא לבית הכנסת.
כי גם מי שנמצא במקום שהוא לא יכול לבוא לבית הכנסת,
והוא עסוק בשדה,
כן, הוא צריך להיות בכלל הברכה.
אז רב, אם אני אגיע לנישה,
נישה.
אתה מרשה לי להידחק לנישה?
חטב סופר.
מכירו אותו?
אתרוגה קושי.
במסכת סוכה כותב וחטב סופר
שמי שמתעסק בעבודת האדמה בארץ ישראל,
פטור מהנדחת תפילין.
כי הוא עוסק במצווה,
פטור ממצווה.
ואפשר גם כל הפבריק.
אתה מבין את השפה הזאת?
פבריקה, מה זה?
מפעלים.
אפשר גם במפעלים.
שזה משום יישוב בארץ ישראל,
זה לא מצד לימוד זכות, זה מצד ההלכה האמיתית.
הוא עסוק ביישובה של ארץ ישראל, הוא פטור.
עם שבשדות עכשיו,
הם נמצאים בשדה, הם לא מגיעים לעיר באמצע השבוע.
שבת, אולי הם באים.
בורגנים, כל מה שיש להם לחודש שבת.
שומרים.
הם לא באים לבית הכנסת.
הם יצאו לידי חובה.
בסדר? זה ברור?
גם הם יוצאים לידי חובה, הם יוצאים בסדה.
טוב,
שהם טרודים במלאכתם ולא יכולים לבוא.
הם בכלל הברכה.
איך אומרים? הם בכלל הברכה. אתה מכיר את הסגנון הזה?
יהושע.
או בכלל הברכה.
הם בכלל הברכה. יפה. בית כנסת שכולה כוהנים.
איזה בית כנסת שכולה כוהנים?
יזדים.
יזדים. דובדובים.
כאלה הם כאילו, יש שם עריר של כהנים.
אם אין שם אלא עשרה, כולם עולים לדוכן.
למי מברכים?
לאחיהם שבשדות.
ומי עונה אחרי ממון?
אנשים ועטף.
ואם יש שם יותר מעשרה, יתרים מעשרה יעלו ויברכו, ועשרה עונים אחרי ממון.
בסדר, וכשאנחנו מתפעלים בכנסת יזדים,
הגבאי אברהם היה אליסיאן,
הם לא היו כהנים,
כהנים, רק כמה אנשים נשארים, רוב הציבור עולה לברכת כהנים.
כי היזדים רובם כהנים.
טוב,
סעיף כ״ו, בשעה שמברכים, אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה.
שמנו לב?
מכירים את כל אלה שיש להם רשימות?
בוחרים אוהבים להדפיס את זה.
פסוקים להגיד בשעת ברכת כהנים.
לא אומרים שום פסוק, שותקים ומכוונים. אתה מקבל ברכה, תוריד את הראש.
מכירים את אלה שבאים לרב,
הרב תברך אותי.
איך תקבל ברכה?
בא בגבורות לקבל חסדים. זה לא עובד.
תבוא בחסדים לקבל גבורות.
זה ברור.
כשאתה בא לקבל ברכה, תבטל.
שות יגרות משה,
אחרון,
אחד לפני האחרון,
שיצא אחרי שהוא נפטר, יש שם לגבי מי זכאי, מי רשאי
לתת ברכות לאנשים.
יש תשובה ארוכה של הרב פיינשטיין,
שהוא היה מחלק ברכות.
זה ליטאי, נכון?
אז כן.
טוב, יש תשובה גדולה שלו יפה.
בכל מקרה,
לא מוסיפים שום פסוקים. אומר הרמה,
מקום מקום עכשיו שהעוקרנים מאריכים הרבה בניגונים,
נהגו גם כן לומר פסוקים.
טוב, אך יותר טוב שלא לאום רע.
אז לא לעשות מזה אידיאל.
האם באמת מאריכים כל כך, הוא מובטל כבר,
אין לו מה לעשות, משתעמם, מתחיל לזוז על המקום.
בדיוק.
נגיד פסוקים, נגיד פסוקים, במקום.
אני חושב שזה גם יותר בריא, דרך אגב.
נראה לי שזה יותר בריא.
טוב, כז,
כהן אינו רשאי להוסיף בדעתו יותר שלושה פסוקים של ברכת כהנים, ואם הוסיף, עובר על בל תוסיף.
אין להוסיף כלום.
מה כתוב? תגיד, לא יותר מזה.
כהן שנשא כפיו, אחר כך הלכת בכנסת אחרת,
מרצת ציבור שלא יגיעו לברכת כהנים, יכול לנשא את כפיו פעם אחרת.
אבל מצד שני, ראינו בתחילת הסימן שהוא לא עובר על העשה שאם אמרו לא לעלות והוא לא עולה,
כי כבר קיים אותו פעם אחת ביום. יכול לברך כמה פעמים שהוא רוצה,
אבל לפחות פעם אחת ביום.
סעיף כט, כהן שלא התפלל עדיין, מצא ציבור מתפללים,
בא לבית הכנסת, איך אומרים?
נושא כפיו, ואין התפילה מעכבתו.
זה לא קשור לתפילה.
זה קשור לזה שכהן חייב
פעם
ביום לברך ברכת כהנים.
אתם מבינים? עכשיו פתאום אני קולט גם את הבעיה שלי עם הנושא של לא מברכים ברכת כהנים בארץ ישראל.
שחורבה דאורייתא.
הגעת לארץ ישראל לברך את עמו ישראל באהבה,
איך אפשר לבטל את זה? אני לא קולט את הראש.
אני מחכה להסבר, מה, שמישהו מהאנשים האלה שלא מברכים,
תן לנו הסבר.
אולי מנהג שנהגו אותו. מישהו שומע אותנו? מישהו שומע אותנו?
בסדר, ברור.
שיגיד.
מנהג שנהגו אותו בכמה פעמים. נו בסדר, גם, אתה יודע.
אבותיהם נהגו לאכול פירות בלי להסר.
אתה אומר, אני יודע את זה.
אה, גם זה בחוץ לארץ.
זה בדיוק אותו דבר.
זה מה שאני אומר.
חוץ לארץ לא איסרו פירות,
לא ביררו בקד כהנים. מי שלא מעשר נמצא בעצבות כל הזמן.
בסדר.
בגדת לארץ, אתה נמצא פה.
מה זה מן אגבותינו בידינו?
ובחוץ לארץ הם עשו יום טוב שני של גלויות?
נו,
ופה מה?
מה אנחנו חבדניקים באילת?
בסדר, זה ברור.
טוב,
כהן שלא יתפלל ראינו, יוסיף למה את מי שיש לו
מום בפניו או בידיו, כגון שהן בועקניות או עקומות או עקושות,
תראו, כל מיני צרות.
לא יישא את כפיו לשעה מסתכלים בו.
ראו עדי למי שיש לו מומין ברגע במקום שעולים לדוכן ולא בתי שוקיים.
וכן מי שרירו יורד על זקנו שעיניו זולפות דמעיו, וכן סומה באחד מעיניו לא יישא כפיו.
ואם היה דש בעירו, דהיינו שרגילים בו, מכירים הכל שיש בו אותו מום,
מה בשתי עיניו, וכל ששעה בעיר שלושים יום יקרה דש בעירו.
ודווקא בעירו, אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת ושעה שם שלושים יום, לא.
אפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא להיות שם מלמד,
או סופר, או משרת, שנה או חצי שנה.
חשוב דש בעירו בשלושים יום.
ובלי בחירות, מי שיש לו איזושהי בעיה,
ולכן מה אמרנו בפעם שעברה?
שכהנים יעלו עם גרביים, בסדר? אף אחד לא צריך לדעת את צורת
אצבעותיך, ציפורניך וכל הנלווה עליהם.
בסדר?
עולים בגרביים. בפרט במקומות שהולכים ללכת בגרביים.
מקומות שהולכים יחפים,
בלי כלום,
לא יודע מה, ארצות חמות כאלה שלא, הולכים בלי כלום. אז יש מקום להקל.
אבל פה אנחנו אומרים, צריך. ואיך אנחנו מודדים? מה המדעת?
איך עומדים בפני מלכים?
בסדר? האם כשמישהו הולך לפגוש את נשיא המדינה,
את ראש הממשלה,
הוא הולך עם סנדלים,
סנדלי שורש בלי גרביים.
מה?
זה לא עובד, נכון?
אם הגיע עורך דין להופיע בפני שופט עם סנדלים,
אני מכיר מישהו שננזף,
מכיר אותו אישית.
אמרו לו, כבר עזבת את סניף בני עקיבא,
תגיע עם נעליים.
סנדלים הוא הגיע.
עם גרביים, כן.
בקיצור, צריך לדעת מה נחשב מכובד במקום, והכל הולך על פי מיליון המקום.
אם הוא ישמע, אם הוא ישמע לך, חשוב,
אם הוא ישמע לך, חשוב שתגיד לו שיעלה בבתי שוקיים,
בעברית קלה בגרביים,
אם הוא יגשימך.
אני חושב שזה יגע כסף.
בסדר, זהו.
טוב,
אם מכסים הכל, אז כבר לא רואים,
אין בעיה.
בסדר, טוב, הגענו לסעיף ל', שבוע הבא,
אנחנו נלמד קכח, סעיף ל״א.
יצא שכל שיעור 15 סעיפים,
זה הרבה, אבל בסדר, ברוך השם, ברוך השם.
סעיף ל״א קכח,
שבוע הבא. כל טוב להתואר.
