בסימן קכ אומר השולחן ערוך
בסדר תפילת העמידה
אומרים רצה בכל התפילות.
ודלא כאותם שנוהגים
שלא לומרו במנחה.
מה זה לא לומרו? הרי צריך להגיד את הברכה הזאת, זו אחת הברכות.
הם לא מתחילים רצה, תראו את המשנה ברורה.
דהיינו שמתחילים ואישי ישראל ותפילתם מהרה באבת כאבי ברצון.
רעיין בפעיל בגדים שכתב שימא שנהגו עכשיו בכל מקום לומר רצה.
מקרה המדלג משנה ממטבע שתבעו חז״ל, ודינו כמו שכתב, הוא חבר סימן קי״ט
וטעה בברכה. אני, לדעתי, צריך עיון אם זה מקרה בדיעבד בשם טעה,
אפילו בשחרית. בכל מקרה,
כן, הוא אמר את הברכה, הוא סיים, ברוך אתה ה',
סיים את הברכה.
אבל בכל זאת,
היו כאלה שאמרו את זה, הם לא נוהגים,
אני לא יודע, אני לא ראיתי בשום מקום שמישהו
באיזשהו מקום משמיט את הרצה.
סימן קכ״א, דיני מודים,
שוחים במודים תחילה וסוף,
כמו ששוחים באבות תחילה וסוף.
אמרנו, בשני מקומות, שתי ברכות,
שוחים תחילה וסוף,
תחילה וסוף.
זאת אומרת, ארבע השתחוויות, שחיות,
שיש לנו בתפילת עמידה,
בברכה הראשונה ובברכת מודים.
האומר מודים מודים, משתקים אותו.
למה משתקים אותו?
שלא יגיד שתי רשויות,
עוד כמו שאומר, שמע, שמע.
ראיתי פעם איזה מישהו שהוא באמת רוצה כל כך לדייק בקריאת שמע.
אז, רגע, רגע, אמרתי, נכון?
שמע,
שמע, שמע, לא, שמע, שמע, שמע, ישראל, ישראל, ישראל, שמע.
קירים כאלה, אנשים מתחילים להתבלבל בדרך.
כל הפעמים שעכשיו אמרתי, הכל היה טעות.
למה?
כי זה שבנה.
שמה היא ישראל, לא שמה.
שמה.
שבע בראש מילה,
שמע נע.
שמת לב?
עכשיו, ההוא לא ידע, הוא רגיל להגיד, שמע, בואי נע, אני יודע, בסדר.
שמע, שמע, שמע, לא שמע, זה לא סגול.
זה לא שמע, זה גם לא צרה.
שמע.
בסדר? שמע, ישראל. אז הוא חזר ארבע פעמים.
ידידי, מה קרה לך?
טוב, בקיצור, הוא לא להיות עצבניים,
להגיד קריאת שמע בכוונה כמו שצריך, וגם מודיעין פעם אחת.
יחיד אין לו לומר ברכת כהני.
וכן יקרא וכן יראה לנהוג, אבל מיד פשוט אינו כן, רק אפילו יחידו ברטו, כל הזמן שהוא נשיא את כפיים ואינו נראה.
בסדר? שמים למה קורה פה?
יש להם ברורה.
שוכין, אם נזמן לו רוק לא אשחט, שיצא הרוק מפיו.
במודים, ואיתה בגמרא, אם לא קרא במודים,
נעשה שדרון נחש לאחר שבע שנים יראו,
השם ישמור.
תחילה היינו בתחילת רודים, כשאומר השם יזקוף.
מודים אנחנו ללך שאתה הוא, השם הוא זוקש.
ועשראו ברכת הטוב שאוכל לך נעל ירדו, דהיינו בעת אמירת ברוך אתה,
כשאומר השם יזקוף, כמו שראינו בברכה הראשונה.
כן, כנזכר לעיל סמון כג אפזן לעניין ברכת אבות.
כן משתקן אותו, אף אם לא יש את החווה שתי פעמים.
ובין לכפול המילות, בין לכפול עניין ועניין, הכל אסור.
במערכת זה כשתי רשויות. בין אם הוא אומר מודים מודים,
בין אם הוא אומר מודים אנחנו ללך שאתה הוא השם אלוקינו,
נו, מודים אינך לרשותו ובשם לא כן.
בין אם הוא אמר שמע ישראל השם מגנשים אחד פעמיים,
בין אם הוא אמר שמע שמע שמע פעמיים.
חמש פעמים.
כך או כך, אסו.
לכן אם תשימו לב, כשיש בתפילות מסוימות
שמחת תורה, סליחות, זה קורה כמו שיש קבלת עול מלכות שמים,
אז כל הפסוקים חוזרים עליהם פעמיים, חוץ מ-שמע ישראל שזה פעם אחת.
כי האומר שמע שמע, משתקים.
בין אם הוא אמר את כל הפסוק ובין אם הוא אמר מילה הרבה דברים.
טוב.
ג.
יחיד אין לומר בקטקונים ונראה,
מאז אין לו הנראה, ובכל מקום הוא אמר,
אין למחזירים אותו, וכן, אם יכולת בידו אומרים אותו.
אין לומר אלוהים לאבותינו בבית האבל,
כן כתב הביר היטב, והוא בשיעורי כנסת גדולה בשם ספר תניא.
אף כן, אף שדגול מרבבה חלק על זה, יש לחוש לדברי הראשונים.
טוב.
בכל מקרה, מה שרואים זה שיש יחיד, לא אומרים,
מה הכוונה? יחיד, אין לו לומר ברכת כהנים, זאת אומרת, הוא נמצא ביחיד.
לא, הוא אומר את זה שהצליח ציבור היחיד.
נו. אם הצליח ציבור כהן, אסור להביא את זה.
אין לו ככהן דין.
אה... לא, לא.
כי נראה בדיני חזרת השץ, ברכת כהנים,
שזה כבר בחלק ב'.
חלק ב',
זה משהו אחר.
תביא את זה, נו. יש לך את זה פה?
נו.
איזה עמודים מודים, שנייה, עוזרת תנאי תבא גם, הנה,
קצת שמאל זה אמור להיות,
אם הוא לא יישא את כפיו, לא, הם שקו, הוא לא יישא את כפיו,
והנה, זהו, והיא באבטחתו שהוא יישא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי.
זה בברכת כהנים, השולחן ערוך יביא את זה, אבל פה זה משהו אחר,
לא ידע.
אני חושב ככה, אתה יודע, ההסבר שלי לסעיף ג',
שאדם
שהוא מתפלל תפילת שחרית ביחיד,
הוא לא מכניס בין הטוב שמחה רחנאה להודות
לבין שים שלום. אלוהינו ולאבותינו ברכינו בבוחתם בשביל שיש בתורה ואומר ברכת כהנים.
זו ההבנה שלי בסעיף הזה, כי זה לא קשור לעניין פה,
הנושא של ברכת כהנים, הם מברכים או לא עם שליח ציבור
או לא שליח ציבור.
אדם יחיד
שמתפלל תפילת עמידה
לא יכול להכניס בפנים ברכת כהנים.
בסדר, לא שייך אם זה כהן או לא כהן.
זה מה שיש פה.
זה הנושא,
כי זה לא קשור פה לעניין,
העניין של ברכת כהנים לשליח ציבור וכל מה שקשור לזה. בסדר?
וכן ניכר וכן נראה דינוק.
ואין הוא נראה. כן, גם עובד זה לא נראה. בסדר.
טוב,
גכב.
דילים השייכים בין שמונה עשרה ליהוי לרצון.
זאת אומרת,
סיימנו את תפילת שמונה עשרה ברגע שאמרנו,
מברך את עמוי ישראל בשלום ומה אומרים הספרדים?
אמן. אשכנזים?
לא אומרים. למה?
דיברנו על כך גם בעניין של השתבח.
ברכת המזון דין שונה לחלוטין.
זה בדיוק ההבדל בין ברכת המזון לבין זה.
בדיוק.
לפי שיטת השולחן ערוך, אדם
שסיים סדרת ברכות
עונה אמן על ברכת עצמו.
הרמב״ם לא מביא את זה.
מתי כן אדם מונה אמין על ברכת עצמו? המקום היחיד שאדם מונה אמין על ברכת עצמו
בבוני ירושלים. מדוע?
כיוון שבוני ירושלים זה סיום חיוב ברכת המזון מדאורייתא.
וכיוון שזה סיום חיוב ברכת המזון מדאורייתא, ורק הוסיפו הטוב המיטיב כברכה רביעית מאוחר יותר, הבאת הרוגי ביתר לקבורה.
וכיוון שכך, אנחנו רוצים להבדיל בין הדאורייתא לבין הרבנן, אמורים אמין.
אבל כל מקום אחר לא,
ביצי ספרדים,
כן נוהגים,
בישתבח.
בסדר? מלך אל חי העולמים,
אמן.
אבי אמר ישראל בשלום, אמן.
שומר אמר ישראל לעד,
אמן.
בסדר? אדם הוא נאמן על ברכת עצמו.
ולכן הוא אומר כך,
אם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה,
בן שמונה עשרה ליהו לרצון, אינו פוסק.
שיהו לרצון מכלל התפילה הוא.
הבין בן יהו לרצון אפשר את החנונים שאפי ירדמי.
זאת אומרת, אומר לנו פה על שולחן ערוך,
שמי שסיים לברך את יום ישראל בשלום, אפילו אמר אמן,
יהיו לרצון ממרי פי זה חלק מהתפילה.
אם אתה רוצה לענות על קדיש וקדושה,
תגיד יהיו לרצון ממרי פי, ורק אחר כך אתה יכול לענות.
אנחנו לא מדברים על מי שבאמצע התפילה נתקל ואז הוא שומע כעונה, הוא שותק.
אם אדם רוצה לענות בפועל,
אז רק אחרי יהיו לרצון ממרי פי הראשון
הוא יכול לענות בפועל, להגיד ברוך השם וברוך הלימה ועד,
לענות לקדושה, לקדיש,
כל מה שקשור לזה.
ברגע, ודיברנו על כך, ברגע שהאדם
התפלל ארוך,
והוא שומע את השליח ציבור אומר קדושה,
שותק,
מקשיב,
שומע כעונה,
אבל בתנאי שהוא מתכוון לצאת
ידי חובה, ואם הוא צריך להתכוון לצאת ידי חובה, מה צריך שיהיה לצד שני?
שהשליח ציבור מתכוון להוציא אותו ידי חובה.
את מי?
אחרי כל שליח ציבור שעולה להתפלל, מה הוא צריך להיות בראשו לפני חזרת השעץ?
כל מי
שעדיין עומד בתפילת עמידה, אני מתכוון להוציא אותו לידי חובה בקדושה.
כי אם הוא לא מתכוון להוציא אותו לידי חובה בקדושה,
אני לא אעזור שאתה עוצר, תמשיך להתפלל, חבל על הזמן.
סתם הפסק.
אתה יודע, אבל לענות בפועל, מותר רק אחרי,
יהיו לארצנו רפיה, רישו.
כן. אומר הרבה, ודווקא במקום שנוהגים לומר, יהיו לרצון מיד אחר התפילה.
המקום שנוהגים לומר, התחנונים קודם יהיו לרצון. יש כאלה שאומרים רק יהיו לרצון פעם אחת.
אחרי התחנונים, אחרי אלוהי
נצור לשוני מרע.
אבל יש כאלה שאומרים בשניים,
מפסיק גם כן לקדיש ולקדושה, ובמקומות אלו נוהגים להפסיק
באלוהי נצור, קודם יהיו לרצון. לכן מפסיקים גם כן לקדושה ולקדיש
ולברכו.
זאת אומרת, כמו שבאשכנז,
אשכנז,
דפקא אשכנז לא אומרים יהיו לרצון פעמיים,
רק אחרי התחנונים.
לכן אחרי שיגמר המברך את עמוס ישראל בשלום, יכול לענות.
בסדר? ככה מביא הרמה.
מיהו?
הרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, כמו אלוהי לצורך לשוני מרע,
אם התחיל לשבת דרך ציבור לסדר תפילתו והגיע לקדיש או לקדושה,
מקצר ועולה.
ואם לא, כי צריך יכול להפסיק, כדרך שמפסיק בברכה של קריאת שמע אפילו באמצע.
טוב.
אין נכון לומר תחנונים, קודם יהיו לרצון.
אלא אחר סיום 18 מיד, יאמר יהיו לרצון,
ואחר כך יגיד את התחנונים.
ואם בא לחזור לאומרו פעם אחרת, אחר התנחנונים, הרשות בידו, וזה מה שאנחנו נוהגים.
אומרים בברכת עם ישראל בשלום,
אמן, ויהיו לרצון ורפי, או מי שלא אומר יהיו לרצון ורפי.
אומרים תחנונים, ובסיום,
התחנונים חוזרים לומר
יהיו לרצון ורפי. למה אומרים פעמיים?
באופן מקורי, אמרת יהיו לרצון הראשון, תגיד, עושה שלום.
מיד ראוי לרצון הראשון.
אבל כאילו שאתה רגיל להגיד את החנונים, תגידו לרצון עוד פעם,
נשים את החנונים לפני
עושה שלום, אם הוא אמר.
סעיף ג' אומר לך שולחן ערוך,
הרגיל לומר ארבעה דברים אלו זוכה ומקבל פני שכינה.
מה הם ארבעת הדברים שאדם רגיל לומר יזכה לקבל פני שכינה?
עשה למען שמך, עשה למען ימינך,
עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך.
ארבעה דברים.
בסדר? ומה כתוב פה?
עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, ומה אני אמרתי?
אחרת.
למה? אז מה אני לא אומר כמו מרן?
מי שניקד את המרן
לפני שלושים שנה, אז הוא החליט שהוא כותב בצורה הזאת.
מרן כתב את הספר בניקוד?
לא.
ואיך אומרים לספרדים?
כן, עשה למעשמך, עשה למען מנך,
עשה למען תורתך, למען קדושתך.
בסדר?
ואשכנזים יעשו ככה.
אז זה מה שנקרא כפייה.
כפו על מרן להיות אשכנזי.
טוב,
סימן קכג,
דיני הקריאות בסיום 18 ברכות.
אמרנו שיש לנו את החוויה וקריאה
בתוך 18. שתיים, פתיחה וסגירה וחתימה של
אבות,
ופתיחה וחתימה של הודעה, מודים.
בסדר?
הרבה פעמים. עכשיו, מה קורה בסיום התפילה? כשאני רוצה ללכת אחורה, להיפרד מאת השכינה שאני באתי להתפלל,
מה אז אנחנו עושים?
עובר על שולחן ערוך.
קורע ופוסע שלוש פסיעות לאחריו בכריעה אחת.
שימו לב,
אני אקרא את הכל ואז נבהר.
קורע ופוסע שלוש פסיעות לאחריו בכריעה אחת.
לאחר שפסע שלוש פסיעות בעודו קורע,
קודם שיזקוף,
כשיאמר עושה שלום עם רומיו, הופך פניו לצד שמאלו.
כשיאמר הוא יעשה שלום עלינו, הופך פניו
לצד ימינו.
אחר כך ישתחווה לפניו כעבד הנפטר מרבו.
שמים לב מה עושים?
להבדיל מקדושה, אנחנו נראה את זה עוד בקדושה.
שבקדושה קודם כל אנחנו לוקחים את עצמנו לצד ימין,
אחר כך לצד שמאל,
כי אנחנו עם השכינה ביחד, ימין שלנו ימין של השכינה.
כשאנחנו רואים עושה שלום, השכינה מולנו.
ואז מה אנחנו מחשיבים קודם? צד ימין של השכינה.
לכן דבר ראשון מתאים לצד שמאל,
שזה ימין של השכינה.
אחר כך לצד ימין ואחר כך לאמצע.
אבל מתי עושים את זה? אומר השולחן ערוך.
אדם עושה שלוש צעדים בכריאה, זאת אומרת, הוא מתכופף קצת
וכך הוא עושה שלושה צעדים אחורה,
צעדים קטנים מדודים, עקב בצד אגודל,
לא צריכים ללכת לסוף בית מדרש בשלושה צעדים של ענקים מטר
תשעים ושמונה או שתיים וחמש עשרה, בסדר?
לא צריך.
ואחרי שהוא תוך כדי כריאה הוא הולך אחורה,
עושה שלא מגרומב,
הוא יעשה שלום עלינו,
בסדר?
ועל כל ישראל ויאמרו אמן.
יש כאלה שהולכים באלכסון כי אין להם מקום ללכת.
הם רוצים מקום ללכת, המקום לא מספיק להם.
נפרד כאלה צדיקים שהם צריכים ללכת שלושה צעדים שכל צעד הוא אמה.
לפחות שתי אמות.
אין בשום מקום זה לא כתוב, סתם אני...
ברור. אז אין לו מקום.
שלושה צעדים קטנים,
כאדם הוא נפרד ממישהו והוא לא יכול להיפרד,
הוא הולך אחורה.
בסדר, לשים לב לעניין פה, אין פה עניין של
להתחיל לרוץ
מרתון אחורה.
טוב,
עקב בצד אגודל.
שים את הרגל, עקב בצד אגודל, אתה שם לב מה אני אומר.
אגודל,
מאחורה בעקב.
יכול להיות.
כמה הנעל שלך?
30 סנטימטר? 28?
בסדר.
אני לא אוהב אנשים נוסרים.
הראתה אותי? טוב.
טוב, אומר הרמה, ונהגו לומר אחר כך יהי רצון שייבנה בית המקדש,
כי התפילה במקום עבודה, ולכן מבקשים על המקדש,
נוכל לעשות עבודה ממש.
בסדר, וככה נוהגים כולם.
אומר לנו המשלב הוא רע, קורע ופוסע, כי עבד הנפטר מרבו
בשיעור הקריאה כתבתי לעיל בסימן ק.ג. והוא ראה לך שהוא כדי שיתפקקו
כל חוליותיו שבשדרה.
אחר כך מצאתי מסימן את זה שכתב כן אליה רבה בשם צידה לדרך.
בסדר.
כלומר, גם על זה שהתפקקו כל חוליותיו,
שישמע קרחצן,
ועולה,
שיהיו כמו פקקים.
הרי אומר, כשאדם עומד זקוף,
אז השדרה שלו נשארה. כשהוא מתכופף,
הוא מרגיש פקקים, נכון?
זה שהתפקקו, לא שיתחילו להתפרק.
שלוש פסיעות יקרה בית יוסף כמה טעמים.
עוד כתבו טעם משום שאמרו חז״ש שבזכות שלוש פסיעות
שרץ אבוחדנצר וכבוד השם יתברר וזכה להחריב בית המקדש השם ישמור
ולכן אין לנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללים שייבנה בית המקדש.
בסדר?
זה שתי עמים, כמו שאמרנו, כעבד שנפטר
מלפני רבו וכו'.
ואחר שפסע, ולא רק אותם שאומרים עושה שלום בעוד שפוסעים
שאין נכון לעשות כן
וכן הדין בעושה שלום שקדיש
שלושה צעדים, ואז הוא עושה שלום ממרומיו.
באיזה קדיש עושים שלושה צעדים אחורה?
תלוי בשיטות.
יש כאלה שבכל קדיש עושה שלום, הולכים שלושה צעדים אחורה.
על פי המקובלים, מתי הם עושים שלושה צעדים אחורה?
הקדיש תתקבל.
למה? כי זה כמו תפילה.
תתקבל אצל אותנו ובא אותנו.
שתתקבל התפילה שלנו.
ברגע שמתפללים על קבלת התפילה, אז באמת הולכים שלושה צעדים אחורה. זה בעצם סיום התפילה של השליח ציבור.
טוב?
לצד שמאלו, שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה מול פניו,
או שמאל האדם, או צד ימינו של הקדוש ברוך הוא.
הוא עושה שלום עלינו, ולא כאומרים עלינו ועל כל ישראל,
אלא ועל כל ישראל
יאמר כשמשתחווה לפניו.
טוב.
סעיף ב'
במקום שכלור שלוש פסיעות יעמוד
ולא יחזרו למקומו עד שיגיע שליח ציבור לקדושה,
או לפחות עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם.
שמים לב?
במקום שהאדם גמר את תפילת 18, שלושה הצעדים שהוא הלך אחורה,
נשאר לעמוד שם, מה שנקרא, דום עד קדושה.
לא זז, לא מטעל, לא הולך, לא מפסיק.
נוסיף את שלנו גם לא לומד,
כי הוא צריך לחכות ל-18 חזרת השצור, להפסיק בין
שמונה עשרה שלו לבין חזרת השץ,
ועכשיו אנחנו בזמן תפילה.
עבודה שבלב,
ולימוד זה עבודה שבשכל.
אל תערבב.
בסדר, נשים לב. אומר הרמה, וישליח ציבור יעמוד כדי הילוך ארבע אמות,
קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם. לכן יחיד המתפלל
יעמוד במקום שקללו פסיעותיו,
כשירו זה קודם שיחזור למקומו.
כן, יחיד.
ואו ציבור.
יחיד שמתפלל בציבור וסיים את תפילתו קודם שליח ציבור,
אסור להחזיר פניו לציבור עד שיסיים שליח ציבור תפילתו.
כתוב שמי שהוא גומר תפילת שמונה עשרה וישר מסתובב אחורה,
מכירים כאלה?
יותר טוב שלא תכירו.
יש אנשים עושים שלושה צעדים אחורה וישר מסתכלים, אה?
מי שגומר תפילה ומייד מסתכל לאחריו, עם הארץ.
ככה כתוב.
בסדר, גמרת את התפילה, תעמוד, חכה.
טוב, איפה ראינו?
כן.
כשפוסע עוקר רגל שמאל תחילה.
ושיעור פסיעות אלו לכל הפחות הוא כשייתן גודל בצד עקב. בסדר? זה מה שאמרנו.
אומר הרמה ולכתחילה לא יאפסיה פסיעות גסות יותר מזה.
זה לכל הפחות וגם לכל היותר, אומר לך על שולחן, הרמה.
בית יוסף בשם אורחות חיים וכו'.
כן, לפי תו שכתב ג' פסיעות בשם רב ה'.
טוב, מי שמוסיף על שלוש פסיעות,
הויוהרה.
הבנו?
אני, ואז זה נפרד מהקדוש ברוך הוא,
הולך את כל בית המדרש עד הסוף.
גם שליח ציבור צריך לפסוע שלוש פסיעות
כשמתפלל בלחש,
או כשיחזור התפילה בקול רם, אינו צריך לפסוע שלוש פסיעות.
זאת אומרת, הוא הלך שלוש פסיעות אחורה,
גמר את תפילת שמונה עשרה,
השתה ארבע אמות, כדי להילוך ארבע אמות התיישב דעתו,
חוזר חזרה להתחיל שמונה עשרה. לא צריך לחשוב ללכת שלוש צעדים אחורה,
כמו שעשינו בתחילת תפילת 18. מספיק.
הלכת אחורה וסיום התפילה שלך, תחזור חזרה ותתפלל.
אומר הרמא, אם לא יתפלל בלחש רק בקול רם, פוסע שורש פסולות אחר תפילתו שבקול רם. בסדר, בכל מקרה.
יש אחד שהוא הגיע מאוחר, ואז זה היה שליח ציבור.
כשיחזור שליח ציבור התפילה, יאמר גם כן השם שפתיי תפתח.
אבל אינו אומר בסוף התפילה יהיו לרצון, ואצל ספרדים אומרים.
תראו מה קורה.
אצל אשכנזים יש הרבה שמתחילים ברוך אתה אשם,
בלי אשם סודאי תפתח.
ואצל ספרדים
מסיימים
אומרים אשם את הדבריו ומסיימים גם יהיו
לרצון עם רפי.
בסדר?
אחד מול השני.
טוב, משנה ברורה.
לא ראינו בסיום הסימן הקודם למה להגיד בסוף עוד פעם יהיו לרצון עם רפי.
מה המיוחד ויהיו לרצון עם רפי.
מגיעו לי מלפניך שם צורי וגורלי. תראו בסימן קכב סיף קטן ח' במשנה ברורה.
עמוד 292. כתב בסדר היום יהו לרצון ומסוגל לכמה עניינים.
תחילתו יוד וסופו יוד.
תבותיו יוד,
כן?
ועשרה יודין.
ויש בו מ״ב אותיות.
וסודו סוד גדול.
לכן צריך לומרו בנחת ולכוון.
הוא מועיל הרבה לקבלת תפילתו שלא ישוב ריקם.
כתב החיי אדם, נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום בייחוד על צרכיו ופרנסתו.
ושלא ימוש התורה מפי וזרעו וזרע זרעו.
ושיהיו כל יוצא חלציו עובדי ה' באמת.
שלא ימצא חס ושלום פסול בזרעו.
וכל מה שיודע בלבו שצריך לו.
ואם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש, אמרו נח בלשון אשכנז.
רק שיהיה מכירות ליבו ובלשון ערב,
יכול להגיד.
אז למה חיי אדם אומר לשון אשכנז?
הוא היה באשכנז, יפה מאוד.
רק שיהיו מכירות ליבו, וטוב יותר לקבוע תפילות על כל העניינים הצליחים לו, לאחר שסיים
כל שמונה עשרים לקובעם בברכת שומע התפילה, כדי שיצטרך
לענות קדיש הקדושה, הוא יוכל לענות אחר אמירתו היא לרצון לכו לאנא. אבל אם הוא יודע שהוא מתפלל
יותר מהר ממה שהם מתחילים, אז אין שום בעיה.
בסדר?
קורע ופוסע,
סעיף קטן א', קכג,
כעבד הנפטר מרבו. בשיעור הקריאה כבר כתבתי לעיל,
אז ראינו את זה, נכון? ראינו, ראינו, איפה עוד?
ב.
מקום שכלו פשיעות יעמוד, משנה ברורה.
ויכוון רגליו כמו בתפילה כשאומר עושה שלום,
כני שמטה עצמו כלפי השכינה.
ולא יחזור, שאין חוזר מיד,
דומה לתמיד שנפטר מרבו,
פסל אחריו וחוזר מיד, שסופו מותיח את תחילתו שלא פסל אחריו כדי להיפטר ממנו, וזה מגונה.
אבל כשממתין לקדושה, או על כל פנים לתחילת תפילת השץ, נראה לכל שחוזר בשביל הקדושה,
נכוון מה שיאמר השץ.
למקומו פירוש אם הוא רוצה לחזור למקומו אינו רשאי, עד שיתחיל השליח ציבור
חזרת השץ. אבל אם הוא רוצה,
עומד שם,
ואינו חוזר למקומו כלל.
כתב רגן אברהם, דלפי מה שהביאו בית יוסף שש שומרים דבינן שישה פסיעות,
דהיינו גימל אחורה וגימל ושובו למקומו.
אם כן, רק רוכח, צריך לחזור למקומו ולהגיע לפסול שלפניו.
ומטעם זה קצת מקפידים שלא לעבור אדם לפניהם בעוד שעומדים במקום שפסע. ראיתם את זה?
אדם עשה, עושה שלום,
ומה הוא עכשיו מקפיד?
שאף אחד לא יעבור לפניו עד שהוא יחזור חזרה לקדושה.
ראיתם את זה?
שלא יעברו לפניו.
כן.
ואם מישהו רוצה לעבור, אז הוא מיד חוזר שלוש צעדים חזרה.
לא מחכה לקדושה.
טוב.
הנה.
אבל מכל מקום, על ידי קפידתם, טועים.
שכשרואים מי שרוצה לעבור לפני, ממהרים לחזור למקומו, קודם שהתחיל לשנת את התפילה,
שהוא מעיקר הדין.
עכשיו, לבוא שמישהו לא יעבור לפניך עד שאתה חוזר שלושה הצעדים,
זה איזשהו מנהג, איזושהי הנהגה.
ולחזור רק כשהשליח ציבור מתחיל חזרה, או מתחיל קדושה, זה דין.
אז אתה עושה מנהג ומבטל את הדין?
איך אומרים פה, יש לנו ברורה, כל הדבר צריך פרופורציה.
אז עדיף להישאר במקום ולחזור כשהשליח ציבור
אומר קדושה, מאשר אם מישהו עובר לפניך.
ואלה שמיד רצים לחזור כי מישהו רוצה לעבור לפניהם,
אומר המשנה ברורה, לא טוב.
טוב,
כשהוא אומר לקדושה, ואם יריך בתפילתו, ועת שפרסה השת הגיע לקדושה,
יחזור לתכף במקומו לומר קדושה.
ואף שם אריל היה נואש, שכשהוא מסיים שמונה עשרה והשת צפל על הפיו,
אז היה נשאר במקומו שפרסה שם ונפל גם כן על הפעם עם הציבור בשווה.
לא היה חוזר תכף במקומו. קדושה שאני,
שטוב לאומרה במקומו, כמו שר הקהל.
ואין לכמה שימן קלד, אפילו נפילות אפרים, מה שכתוב במשנה הברורה.
שים לב לדבר הזה,
שאם גם מישהו מעריך, אני אגיד את זה,
אדם העריך,
ועכשיו הוא רואה שהתחילו קדושה.
יגיד עושה שלום או לא יגיד?
לא.
במקום שלו הוא יקשיב ויאמר את הקדושה.
לא הולכים שלושה צעדים אחורה בזמן הקדושה.
בסדר? לא אחורה ולא חוזרים חזרה.
מתי הוא יעשה עושה שלום אחר כך?
אחריה אל הקדוש.
בינתיים שיעמוד במקום.
לא זזים באמצע קדושה שכאלה שמתחילים לרוץ מהר.
כן?
הוא גמר את התפילה במה שנקרא את
העמידה שלו, כשהתחילו להשאיר כתר או נקדישך, לא יודע מה.
אז טוב, אז עכשיו הוא עושה את זה מהר כדי, לא.
ברגע שהתחילו כתר, התחילו נקדישך, אתה
או נקדש את שמך, לא משנה, התחילו קדושה,
תעמוד במקום.
עושה שלום, אחר כך.
טוב.
ולפחות שתתחיל שילך ציבור ותפעל בקול רם.
האן בבא,
שהסכים זה יכתחיל הנכון להחמיר עד הקדושה.
הם לא במה שהמקום צר ודחוק,
כדי שזה לא הולית לאן צויה, כי אלה יתחילו לריב, ואה, אתה עומד לי פה במקום,
דחפת אותי, אני לא רואה לזוז קדימה, לא אחורה.
חכה כדאי בספר דרך החיים. אך בזמן כשאומרים פיוטים,
שלח ציבור שמונה עשרה, כן? וכן יחיד,
ובא חולק ופסק שאין חילוק ומתפלל בחידי בביתו ומתפלל עם הציבור.
ובכל גבל צריך לשהות כפי השיעור שיגיע שלח ציבור לקדושה.
או על כל פנים עד שיתחיל שלח ציבור בקול רם.
וכן פסק למגן אברהם.
אבל לא עשיתי צריך להחזיר לו להתפלל שנית לתשלומים.
עכשיו אז לכולי עלמא די כדי הילוך ארבע אמות.
והכל ידעים שחזרתו מתפלל שנית.
מכל מקום הדחק יש להקל, ואף בזה די בארבעה אמות.
זאת אומרת, כשאדם מתפלל לבד בבית,
שהמתין כמו זמן ששליח ציבור היה מתחיל.
לכתחילה, אתה יודע, אני ככה רוצה להחמיר,
אבל עדי, נו, הבך.
אבל היום מחכים כדי שיעור ארבעה אמות, וברגע ששהית כדי הילוך ארבעה אמות, אתה יכול חזרה לחזור למקומך.
אסור להחזיר פניו לציבור,
ראינו אף על פי שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו.
לא יחזיר פניו לציבור, דהיינו לצד מערב קוזמו שלא סיים שליח ציבור.
כי יגרום בזה ביטול כוונה למתפללים,
וגם שיחשדו שדילג, ואיננו רוצה לחזור למקומו, כמו מבואר שצריך להתחיל להמתין שיגש אץ לפדושה,
אבל קחו פנים עד שיתחיל שליח ציבור".
טוב, למה עקב בצד אגודל?
הנה בואו נרצה סיף קטן, י״ג.
דמסתמה עוקר נשכר עד ימינה ברשע.
בדרך כלל האדם שרוצה ללכת, מה הוא עושה? איזה רגל הוא עוקר ראשון?
ימין.
זה הליכה נורמלית, אבל פה הוא רוצה להיפרד.
רוצה להיפרד בשמאל, למה?
להראות שזה קשה.
כי זה לא רגיל, אני לא רוצה ללכת הליכה רגילה.
זה בריא עצמו כאילו כבד עליו להיפטר מן המקום.
והנה סדר השלוש פסיעות אלו הוא תחילה,
כבשה בהרגל שמאל פסיעה קטנה,
אחר כך פסיעה בשל ימין פסיעה גדולה, ואחר כך פסיעה בשמאל באופן שיהיו רגליו שווים.
שמנו לב, אז לא צריך מטר,
גם לא חצי מטר.
פסיעה אחת
לוקח את השמאל
לעכב של הימין,
ולוקח אחר כך
את הימין
אחורה ואת השמאל מצמיד אליו.
זו הדרך שהוא גומר בשתי רגליים צמודות.
טוב.
כדי שייתן, כמו פסיעות הכהנים בשעת עבודה, אשר מהלכים עכב בצד גודל.
כתב מגד אברהם את הפחות משיעור זה, אינו עליה שם פסיעה כלל, ואין להקל אפילו במקום צר ודחוק.
ויש מקילים במקומתך.
ודווקא אם האדם עומד אחריו ואינו מתפלל, וכשהוא מתפלל,
בכל גבנה אלוהו לפסוע בתוך ארבע אמותיו.
כאן נזכר לאל בסימן קב.
כי אם מישהו מתפלל אחריך, אתה לא יכול לפסוע לתוך ארבע אמותיו.
לכתחילה לישנד הרמה אינו מדויק.
דאבל לכתוב בלשון ויש אומרים.
והחולק כל המחבר הזה סביר האלה לכל הפחות.
הוא אומר שפסיעות גסות יותר עדיף.
כן, זה לשולחן ערוך.
אבל הרמה אומר, לא,
שבכלל לא טוב יותר מזה.
בסדר, הוא אומר בעצם שזה מחלוקת.
לא יאפסי יד, ותפילות כנגד תמידים תקנו, ובעניין דומי הדכהנים בעבודתם, ולכן להפסיע פסיעות גסות יותר.
ועוד הם החזיקי העצמי לפני המלך.
לכן פסקו אבח ודרך החיים.
אז באמת אומרים שאתה ברור שכן נראה שיש פה מחלוקת בין שולחן ערוך לרמה,
אבל מה ההיגיון של הרמה?
שלא יראה כאילו מישהו בורח בפסיעות ארוכות.
פסיעות קטנות,
כמו הכהנים,
שלא יברח מהמלך.
טוב.
מי שמוסיף לשולח פסיעות אבי הוא הרע,
שנראה שהוא חולה כבוד לשכינה יותר משאר בני האדם.
אתם מבינים?
גם בן אדם של בית שבוע, אני מכבד את הקדוש ברוך הוא, את השכינה,
ידידי תעשה מה כולם עושים?
רק עבור חכמים, יהיה טוב לכולם.
גאווה.
כשיחזור שילך ציבור תפילה, הוא אמר כן, השם סרטי תפתח.
איפה היינו?
ואומר הרמה, לא אומר,
כשסומך אל תתקבל אצלו תהון,
שאומר לבסוף ובשלה כתב, לומר יהיו לרצון,
וכתב הגרע בדברי השלה עיקר.
בסדר?
הגרע כותב שדברי השלה הקדוש עיקר,
ולכן הוא אומר,
יהיו לרצון עם רפי בסוף תפילת שמונה עשרה מהשליח ציבור.
מה שיוצא לפי יד גרא ולפי השלע הקדוש,
זה גם החסידים וגם אשכנז
יוצא פה,
שגם שליח ציבור הוא גומר, המערכת יום ישראל בשלום,
ויאמר יהיו לרצון עם רפי וגיון בפניך השם צורי וגרע לי.
אתה יודע, ככה מביא פה המשנה ברורה.
טוב,
בעזרת השם, שבוע הבא אנחנו נימץ סימן קכד.
כל טוב.
