עבודת ה’ על ידי ניסוי וטעיה

***לעילוי נשמת רות בת מנחם יהושע*** הלל מתייחס ברצינות לשאלתו של האיש, ושואל אותו בחיבה מה הוא מבקש. ”שאלה יש לי לשאול…”- פעם ראשונה שאותו אדם שאל שאלה, ניתן היה לומר שהוא קל דעת ולא חכם במיוחד, אך כאן, בפעם השנייה נראה שהוא בא בכוונה להרגיז ולמרות זאת, הלל נשאר ברוגע נפשי. ”מפני מה עיניהם..” – תרמודיין – שבט שחי במדבר. אותו אדם עובד בצורה מתוחכמת, הוא שואל את הלל על פרצוף פעם נוספת, זה מייאש כי יש אינסוף פרצופים וזה נראה כי הוא עומד לשאול את הלל אינסוף שאלות, באותו רעיון, הוא שואל על העיניים כשקודם שאל על הגולגולת ונראה כי ישאל שאלות על כל האיברים. השאלות שהגמרא שמה בפיו של אותו אדם, אלה שאלות שלא רק באות לאתגר את הלל אלא, אלה שאלות שאדם לומד מהן על עצמו. כאשר אדם נתקל בשאלות שנשאלות במשמעות הנפשית, האדם אמור ללמוד מכך לחייו שלו. השאלה הפשוטה הזו הגיע להלל על ידי אותו שליח רע, הלל לוקח את העיקרון הסוציולוגי הזה ומשליך אותו לעולם המוסרי. רבנו בחיי בספר חובת הלבבות מדבר על כך שמכל דבר שאדם בוחן בעולם הוא צריך ללמוד רעיונות מוסריים. המבט על מרחבי העולם בונה באדם את המבט ההרמוני. כאן, יש עם שנמצא במדבר וה’ דואג עד צורת מבנה העיניים כדי שיוכלו להנות מאיכות חיים. במקרה של ראשיהם של הבבלים יש השגחה על חייהם של היצורים וזה עוד מובן, אך בעניין נוחות התרמודיין זה כבר השגחה בפרטים הזניחים של החיים. חוץ מההשגחה יש כאן עניין נוסף, עד כמה ההשגחה מקפדת על המועיל יותר מהיופי. אנשים שיש להם בעיה עם הסביבה המדברית נבראים עם מבנה עיניים שיתאים למדבר, אך זה פוגע באסתטיות שלהם. המסר מכאן הוא שבמקום שיש מועיל מול יופי, המועיל עדיף. קודם תעשה את הדברים כי הם אמת, אחר כך תחשוב אם זה נראה יפה או לא. לפעמים ההתנהגות לא נראית נימוסית, אך אין מה להתלהם מזה, לא צריך להיחלץ מהניראות. צריך להבחין בין חוסר מוסר לחוסר יופי, ולא להיבהל מחוסר יופי, להפך, יש להכיל אותו. ”מפני מה רגליהם..”- המקניט שאל שלוש פעמים וזוהי חזקה שימשיך לשאול בלי סוף שאלות. דבר שני , האיש קופץ לעניין הרגליים, הוא לא צפוי וזה מייאש. חז”ל שמו את השאלות האלה כדי להעמיק את השגחת ה’ בעולם. פה הקב”ה לא בורא את האיבר מראש אלא, תכונה בגוף האנושי שתצמיח הסתגלות למצב הסביבתי. כלומר, הקב”ה לא רק משגיח על נתוני הפתיחה של האדם אלא גם יש השגחה בזמן התפתחות האדם בדרך של ניסוי ותעייה. האפריקיים נולדו עם רגליים רגילות, אך עם הזמן כצורך מסביבתם התפתחו להם רגליים רחבות. הקב”ה משגיח על האדם לאורך כל ימיו- ”אין הקב”ה מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו”. העולם מתפתח על ידי ניסוי ותעייה. הקב”ה מעמיד לאדם בעיות כדי שבשכלו וכוחותיו, האדם יתגבר עליהם. אורות האמונה: כאשר לאדם יש אמונה קטנה, נראה לו שככל שבני אדם מנסים על ידי שכל ומדע לשנות את המציאות האלוקית זה כפירה, כי יש להסתפק במועט וכו’. אך אנשים אלה מפתחים צרות עין, הם חושבים שהם מבינים את רצון ה’ ולכן הם שונאים את התרבות, המדע והפוליטיקה בישראל ובעולם. הקב”ה רוצה שהאדם יבנה את העולם ולא שישב ורק יסמוך על הנס. ”לא תוהו בראה…”- האדם המאמין צריך להיות בחזית המדע והחברה, ליישב את העולם. אדם צריך לפתח בנפש יכולת הסתגלות והתמודדות, אסור לברוח לעצלנות בשם האמונה. אם אדם מתאמץ, הקב”ה עוזר לו.