כ"ג בסיוון תשע"ב, העתק הדבק שיעשו, כן, ואנחנו היום נעסוק בנושא חשוב,
כיצד לומדים רש"י.
זה נושא חשוב, הרי רש"י הוא אחד מחשובי המפרשים,
גם של התנ״ך וגם של הגמרא,
ולכן חשוב לדעת איך לומדים אותו,
גם בגלל שיש בזה הרבה דעות,
אנחנו נעסוק ברש"י על התורה.
זה יהיה הנושא שלנו. אנחנו לא נעסוק בכל מה שרש"י כתב, רש"י כתב המון,
אנחנו נעסוק ברש"י על התורה.
ואני רק רוצה להזכיר מראש שנכתבו כ-300 פירושים לפירוש רש"י על התורה.
300 פירושים.
ולכן השאלה אם אנחנו נחדש פה משהו או נגיד או שנחזור על דברים או שנחלוק, לא יודע.
יש אחד הספרים המודרניים שנכתבו בנושא הזה, זה הספר של הרבי מילובביץ',
שבו יש לו הרבה שיחות של דיוקים ברש"י, אספו את זה,
כללי רש"י של הרבי מילובביץ'.
יש הספרים המפורסמים של הראם רבי אליהו מזרחי, והגור אריה של המהר"ל,
ולבוש האורה של בעל הלבושים,
ושפתי החכמים,
שאחר כך עשו ממנו עיקר שפתי חכמים,
והפירוש של הט"ז, ופירוש שיח יצחק,
והפירוש של רבי יהודה חלאס, שנקרא בשם מסיח אילמים,
ועוד פירושים רבים שאם נמנה את כולם יכלה הזמן והמה לא יכלו.
האם בעל הטורים מזכיר את רש"י?
אני לא יודע, למה אתה שואל?
למה אתה שואל?
ברור שבעל הטורים ידע את רש"י, בעל הטורים זה הבן של הראש.
והראש הוא איזה ארבעה דורות אחרי רש"י. לא יעלה על הדעת שבלטורים לא יודע את רש"י מה זה מדבר. השאלה היא רק אם הוא מזכיר אותו, אתה שואל, מצטט אותו.
אינני יודע.
טוב, על כל פנים,
יש לנו ברש"י מספר דברים שאנחנו צריכים להבין,
והייתי רוצה קודם כל לדון בשאלה של רש"י כפרשן על פי הפשט.
למה מתכוונים כשאומרים פשט? רש"י בהרבה מקומות כותב
ומדרשים הרבה יש.
ואני לא באתי אלא ליישב פשוטו של מקרא.
רק המשפט הזה כבר דורש הרבה מאוד הבנה.
בשביל מה אתה אומר מדרשים הרבה יש?
ולמה אתה אומר ואני לא באתי אלא ליישב?
מה זה ליישב?
פשוטו של מקרא.
אלא אנחנו גם רואים שכשרש"י, אני יכול לדבר על פשט,
80% מדברי רש"י זה מדרשים.
אז מה הוא אומר, מדרשים הרבה יש ואני לא באתי אלא לפשט?
אז כנראה שיש לרש"י איזושהי שיטה בדברים האלה.
הוא הבין שמדרשי חז"ל, חלקם הם הפשט וחלקם הם הדרש.
ואז זה מחייב אותנו להבין מהם מישורי ההבנה השונים של הכתוב לפי רש"י.
ראשית כל,
רש"י מחלק בין
שני מישורים שאנחנו קוראים להם משמעו ופשוטו.
הרי רש"י במספר מקומות כותב
דברים אלה זה פשוטו כמשמעו.
סימן שבדרך כלל פשוטו לא כמשמעו.
אז למה רש"י קורא משמעו?
למה הוא קורא פשוטו?
מעבר לפשוטו יש עוד מדרגה שלישית
שרש"י קורא לה מדרשו.
כן? אז אם כן יש לנו משמעו,
פשוטו,
מדרשו.
ומדרשו כך וכך.
למה הכוונה בביטוי מדרשו?
אז בואו ניתן הגדרות.
משמעו אצל רש"י זה מה שאנחנו בשפה המודרנית קוראים פשט.
כן? כלומר, ההבנה הראשונה, מה שעולה מן הכתוב.
ויש, פשוטו, מה שהכתוב מתכוון באמת.
ומה שהוא מתכוון באמת זה לא תמיד כמשמעו.
אז יש פשוטו ויש משמעו.
עכשיו, מה זה מדרשו?
מדרשו מלשון דרישה.
אני בא לדרוש משהו.
מה זה לדרוש?
למישהו אבדה אבדה
והוא דורש אותה, עד דרוש אחיך אותו.
אז מה מתכוונים כשאומרים מדרשו,
או ב-13 מדינות התורה נדרשת?
הכוונה שהדברים הם לא פשוט הכתוב,
אלא מה שנדרש.
כלומר, מה שהכתוב מעורר בנו
באופן אסוציאטיבי.
מה שמתבקש להיאמר מכוח הכתוב.
אז זה מדרשו, אבל זה לא פשוטו.
עכשיו, האם זה בכוונת הכתוב? בוודאי שזה בכוונת הכתוב.
הכתוב התכוון שאתה תגיע גם לדרוש אותו,
אבל זה לא היה פשוטו של הנאמר.
אז יש לנו פה שלוש מדרגות.
וכאן יש את השאלה, מה זה,
מה עם המדרגה הרביעית?
מה היא המדרגה הרביעית?
סודו.
סודו.
מה?
כן, אמרנו, בדרך כלל יש ארבע מדרגות, פשט, רמז, רעש וסוד. רש"י לא משתמש בביטוי הזה, אבל
לכאורה אנחנו גם יודעים שסודות התורה.
האם רש"י עוסק בסוד
או לא עוסק בסוד?
למה רש"י הזכיר רק שלוש מדרגות ולא ארבע?
אתה אומר, רש"י בשום מקום לא אומר סודו.
אז אני שואל, איפה הסוד לפי רש"י?
זה סוד, לא אומרים אותו.
לפי רש"י אין סוד.
אתם רואים איזה ילדות יש פה?
הוא לא עוסק בזה.
תרגומו.
יפה. כלומר, תרגומו זה אונקלוס.
כן?
כן.
זה רעיון יפה.
אני שואל, איפה רש"י שם את הסוד?
איפה הסוד ברש"י? למשל, אם תסתכלו ברמב"ן,
הרמב"ן יש לו שיטה מאוד ברורה.
הוא אומר, פשוטו כך, סודו כך.
זה בהרבה מאוד מקומות ברמב"ן. מה?
דרך האמת.
קוראים לזה דרך האמת. בסדר, דרך האמת זה סודו, הסוד.
כלומר, יש הפשט, יש הסוד.
אצל הרמב"ן החלוקה מאוד ברורה.
אני שואל, אצל רש"י איפה זה?
יפה, זו התשובה. התשובה היא, פשוטו זה הסוד.
כלומר, אצל רש"י הסוד גנוז בתוך הפשט,
אבל צריך רק לדעת לקרוא.
בסדר?
אז הפשט זה הסוד.
כלומר, אין אצל רש"י הבחנה בין הפשט לבין הסוד. כלומר, רש"י הוא האחרון,
אפשר לומר, במסירת
התורה,
כלומר, את הד הקול של הנבואה, אפשר לומר.
רש"י עדיין שייך
למסורת החיה שקולטת את רוחם של דברי הנביאים,
וזה מגיע עד רש"י.
מרמב"ן ואילך מתחיל הפירוד.
ולכן כל החלוקה הזאת שאנחנו רגילים אליה בין סוד לפשט היא חלוקה מאוחרת שאצל רש"י איננה קיימת.
ואני הייתי רוצה קצת להסביר את זה דרך מספר מקומות ברש"י שמאוד מבליט את הדברים האלה.
למשל,
אבל כדי להבין את מה שאני הולך להגיד אני רוצה להוסיף עוד עיקרון,
שבכל מקום שבו רש"י
כותב דברים פשוטים מדי,
מדי,
זה סימן שזה עמוק מאוד.
מובן?
עכשיו אני רוצה פה לקחת למשל דוגמה.
נאמר בפרשת ויחי,
אולי נקרא את זה בפנים,
שלא יתבלבל.
רש"י על בראשי, יש פה?
אין רש"י על בראשי.
יש פה או אין פה?
אם אין פה, אני אדפיס.
אין בעיה.
אני קורא כאן בפרשת ויחי בפסוק השני ויקרבו ימי ישראל למות
ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף.
ויאמר לו,
אימנם מצאתי כן בעיניך,
שימ נא ידיך אתה אחת ירחי
ועשית עמדי חסד ואמת.
אל נא תגברני במצרים.
ושכבתי עם אבותיי,
ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.
ויאמר אנכי העשה כדבריך.
שאלה קטנה.
יעקב רוצה להיקבר בארץ ישראל.
כמה בנים יש לו?
שנים עשר. למה הוא פונה ליוסף ולא למישהו אחר?
זה בידו, בידו הוא המלך. הוא המלך. כלומר, אם מישהו יכול להרים מבצע כזה,
זה מי שהשלטון בידו, נכון?
טוב.
איך הגעתם למסקנה הזאת?
כי אתם אנשים חכמים שיודעים לקרוא פסוק, נכון?
מה כותב רש"י?
"ויקרא לבנו ליוסף", כותב רש"י,
"למי שהיה יכולת בידו לעשות".
וואו!
גאוני, לא?
מה היינו עושים ברש"י?
הרי הוא שם.
הרי הוא שם, זה מתבקש מהפסוק, הרי כל אחד מבין, אפילו ילד קטן מבין,
אם הוא פנה דווקא ליוסף, כי זה יוסף שהוא החזק,
כמו בידו... כשלמדנו רש"י ביהדותנו.
לא, גם בלי רש"י הייתה יודעת את זה.
אז מה רש"י, מה, היה לו דיו מיותר, הוא לא ידע, הוא רצה להראות שהוא יודע לכתוב, הוא אומר, למי שהיה היכולת בידו לעשות?
לא מובן.
לא, מה מוסיף רש"י? ברור שרש"י רוצה להגיד פה משהו.
אחד הכללים שיש לנו בידינו זה תמיד לדעת מה היה קשה לרש"י.
מה היה קשה לרש"י.
עכשיו אני רוצה פה לקרוא את זה עוד פעם.
ויקרבו ימי ישראל למות,
ויקרא לבנו ליוסף,
ויקרא לבנו ליוסף.
אני בכלל גם לא הייתי כותב את זה ככה. ויקרא לבנו יוסף, או ליוסף בנו,
מה זה לבנו ליוסף?
כאילו שהוסיפו פה משהו באמצע,
כאילו שהיה כתוב ויקרא ליוסף, אם מישהו טרח שם להכניס באבי כזה לבנו.
הסגנון מורה שיש פה משהו קשה.
ויקרא, לבנו ליוסף.
תסתכלו עוד פעם על המילה ויקרא, מי שיש לו את הפסוק מול העיניים,
מה הטעם במילה ויקרא?
אתם שם, יש לכם ספר פתוח,
מונח
ומה עוד?
פסק, נכון?
כלומר, יש פסק,
כאילו שכתוב ויקרא,
הפסקה, לבנו ליוסף.
כל זה...
מה?
עשוי על ידי שליח, אם לא ירצו גם ללכת לקרוא.
אתה אומר על ידי שליח.
על כל פנים יש איזה קושי, משהו שצריך להסביר. ויקרא,
יבנו ליוסף.
ואני שואל אתכם שאלה.
לפי אמונת היהדות,
לפי אמונת היהדות, למי יש יכולת בידו לעשות?
לקדוש ברוך הוא. לקדוש ברוך הוא. אז למי הוא היה צריך לקרוא?
לא, אבל צריך השתגלות.
למי צריך לקרוא?
למי שהיכולת בידו לעשות. כלומר,
לקדוש ברוך הוא.
אז למי קרא יעקב?
לקדוש ברוך הוא. ויקרא, למי הוא קרא? למי שהיכולת בידו לעשות.
ואיך הוא קרא לקדוש ברוך הוא?
הוא פנה ליוסף.
יש את השאלה, מה פתאום יעקב פונה ליוסף?
הרי אם יש כבר מישהו שהקדוש ברוך הוא מתגלה דרכו, מי זה?
אם יש מישהו שהקדוש ברוך הוא מתגלה דרכו, מי זה?
יעקב עצמו.
הרי האהבות הן הן הן המרכבה.
אז אם כבר הוא צריך לפנות למישהו,
צריך לפנות אל עצמו.
מה הוא צריך את יוסף?
אז מה הוא פונה אל יוסף? הרי למי יש יכולת בידו לעשות?
זה לקדוש ברוך הוא.
ואצל מי יתמצא הקדוש ברוך הוא? אצל יעקב. אז שיעקב יפנה לקדוש ברוך הוא ישירות.
זאת אומרת שבימי יוסף המרכבה עברה ליוסף.
ואז יוצא שכשרוצים לפנות לקדוש ברוך הוא צריך לפנות דרך יוסף.
עכשיו תראו, רש"י אומר את זה במפורש בהמשך.
כתוב בפסוק למד אלף, ויאמר ישב ויעלי וישבה לו, וישתחו ישראל על ראש המיטה.
מה זה וישתחו ישראל על ראש המיטה? מה אומר רש"י?
וישתחו ישראל, אומר רש"י, תעלה בעדנה סגיד ליה.
נכון?
תעלה זה שועל.
אז תעלה בעדנה סגיד ליה.
מה כתוב אחר כך? על ראש המיטה.
מה אומר רש"י?
הפך עצמו לצד השכינה.
אני לא ראיתי שהוא הפך את עצמו.
בפסוק כתוב, וישטחו ישראל על ראש המיטה.
ואם אתה אומר, וישטחו ישראל, אתה אומר, תעלה בי בני שגיד ליה,
ואחר כך אתה אומר, הפך עצמו לצד שכינה,
סימן שאיפה השכינה נמצאת?
אצל השועל הזה,
נכון?
מה?
בראש המיטה?
אתה יודע, משפט בארמית.
המילה הראשונה אני לא צריך לתרגם, כי כבר תרגמתי.
נכון, תעלה, אמרנו זה שועל.
עכשיו ההמשך, הוא לא שאלת מה ההמשך, אז תשאל אותו, סימן שהוא יודע, הרי הוא שאל רק על המילה הראשונה.
הוא שאל מה זה תעלה.
מה?
מה?
והייבנז בזמנו. בזמנו, כן, יפה.
אני רואה שהמילה השנייה הוא גם יודע.
שתי המילים האחרונות.
תשתחווה לו. תשתחווה לו, יפה.
השועל בזמנו תשתחווה לו.
כלומר,
יש איזה אגדה אצל חז"ל,
שיש איזה מין חג פורים כזה אצל החיות.
ואז מעמידים את השועל כראש לחיות,
ואז אפילו האריה,
שהוא מלך החיות,
בא להשתחוות לשועל.
כי השועל ביומות השתחווה לו.
אז זה כאילו בא לומר, האריה זה יעקב,
והוא משתחווה ליוסף, שהוא השועל, כי זה זמנו.
מה?
זמן שזה ה... כן, כן, זה לפי ה...
תעלה בי נס וגיד ליה, כלומר השועל בימיו בזמנו, השתחווה לו,
והפך עצמו לצד שכינה. סימן שהשכינה אצל מי?
אצל השועל שזה יוסף.
לכן הוא משתחווה אל יוסף, כי השכינה אצלו.
וזה מסתדג עם כיבודיו?
זה לא קשור, זה המעלה שיש לו. אגב, יש שאלה באמת,
יש שאלה, אביו של תלמיד חכם, מי קם ממי?
יש דיון על זה בשולחן ארוך.
תסתכל שם, מהריל, בגלל זה הייתה לו איזו הסתבכות עם אבא שלו.
אבל על כל פנים,
העניין הוא תעלה בידי שגיד לב, הוא משתחווה לצד השכינה, אז בעצם מה רש"י אומר לך?
שהשכינה היא אצל יוסף.
ואז יוצא שיעקב מתנהג כלפי יוסף כאל אלוהים.
ולכן הוא אומר, ויקרא לבנו ליוסף, למי שהיכולת בידו לעשות,
שזה הקדוש ברוך הוא, שאיפה הוא נמצא? אצל יוסף.
עכשיו, למה רש"י לא כותב את זה במפורש?
זה הסכנה, בגלל הנוצרים.
זה הסוד, לכן זה נשאר סוד, אבל זה הפשט.
ברור?
שידעו הנוצרים? אתה יודע איזה שימוש הם יעשו בזה.
אני אביא לך דוגמה הרבה, מרש"י יש פה איזו התמודדות עם הנוצרים.
תסתכל למשל בפרשת וירע.
הנה, יש לך ספר בראשית, אז אפשר להביא שם דוגמה.
כתוב
בפסוק,
פסוק ח', פרק י"ח, פסוק ח'.
ויקח חמאה וחלב, ובין הבקר אשר עשה
וייתן לפניהם.
והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו.
נכון?
הוא עמד עליהם, כלומר לידם, תחת העץ ויאכלו.
מה כותב רש"י תחת העץ?
מישהו יכול לדעת?
אצלך זה כתוב, לא?
רש"י כותב תחת העץ,
תחת העילה.
אילן זה בארמית, אילן זאת מילה בארמית שפירושה עץ.
אז רש"י, כדי שאתה לא תתבלבל, אומר לך, תחת העץ,
תחת האילן.
מה היה אפשר להסביר את המילה עץ?
עץ בעברית יש לזה איזה משמעויות.
או עץ,
לא, או אילן או קרש.
כאילו העץ של... איך הנוצרים פירשו את תחת העץ הזה? תחת הצלב.
ולכן רש"י שם אומר, לא, תחת האילן.
הוא בא להסיר ממך את הקריאה הנוצרית.
לא במקרה. ממילא כאילו יהודי יחשוב שזה תחת העץ של... אתה יודע באיזה אווירה חיים שם?
כלומר, צריך להבין איפה רש"י חי, מה האווירה הסובבת מבחינה רוחנית.
אז רש"י כותב, תחת העץ, תחת האילן.
כלומר,
עכשיו, בסדר, שתבינו את זה עד הסוף. כתוב במפורש בפרשת
תולדות.
אני קורא לכם בפרשת תולדות, דבר שדורש בירור.
בפרק כ"ח,
פסוק ה',
כן, פסוק ה',
וישלח יצחק את יעקב
וילך פדנה ארם אל לבן,
בן בתואל הארמי,
אחי רבקה,
אם יעקב ועשיו.
אז מי זה לבן, בן בתואל הארמי? הוא האח של רבקה,
שהיא האימא של יעקב ועשיו.
רש"י כותב,
ראיתם מה שרש"י כותב על זה?
איני יודע מה מלמדנו.
איני יודע מה מלמדנו.
ברור שהם יעקב ועשיו. הרי יודעים שהיא האימא של יעקב ועשיו,
אז למה צריך לחזור על זה פה?
אומר רש"י, איני יודע מה מלמדנו.
רגע, בלי ניחושים.
קודם כל, להבין את דברי רש"י. רש"י אומר שהוא לא יודע מה זה מלמד אותנו.
עכשיו נשאלת השאלה, וכי כל פסוק שרש"י לא הבין, רש"י כתב, איני יודע מה מלמדנו?
הרי רש"י לא מפרש כל מילה בתורה. יש חזרה.
יש חזרה בפסוק.
אבל למה רש"י רז? צורך לכתוב את זה. דבר נוסף,
יש כאלה, אני כן יודע מה זה מלמד.
הרי מה הרקע של הסיפור שם?
יעקב בורח, נכון?
למה? בגלל שעשו רוצה להרוג אותו.
נשאלת השאלה.
יצחק ורבקה הם שני צדיקים, נכון?
אחלה צדיקים.
איך משני צדיקים כאלה יצא בן רוצח?
מאיפה זה בא? מה השורש?
אז אומר לך הכתוב, הוא בורח אל לבן בן ביטואל, הארמי,
אחי רבקה.
אתה מבין מאיפה זה בא?
הוא ארמי והוא אחי רבקה,
לכן אין יעקב ועשיו.
אז אני כן יודע מה זה אומר.
אז למה רש"י אומר שהוא לא יודע?
אם אני יודע מה הפסוק אומר,
אז איך רש"י אומר שהוא לא יודע? זה עניין של גנים.
כן, איזה עניין של גנים.
אז אם כן זה בא לתערץ קושייה. איך יכול להיות שמיעקב,
שמרבקה ויצחק, שהיו שניהם צדיקים, יצא בן שרוצה לרצוח את אחיו?
עד כדי כך שאח צריך לברוח,
זה בגלל שהוא אחי רבקה,
עם יעקב ועשה.
אז אם ככה, הכתוב ברור.
אז למה רש"י אומר שהוא לא יודע?
רש"י יש לו ענווה. קודם כול,
ענווה, אנחנו לא צריכים את רש"י ללמד אותנו את זה.
רש"י משדר ענווה מתחילתו ועד סופו.
דבר נוסף,
זה לא מספיק ענווה.
למה רש"י לא ידע?
הרי זה דבר כל כך פשוט. אני תוך דקה הסברתי לכם מה הפסוק רוצה לומר. אז רש"י לא יודע מה שאני יודע?
אלא אני אסביר לכם פה מה זה אומר. רש"י לא אומר, אינני יודע מה זה מלמד.
רש"י יודע טוב מאוד מה זה מלמד.
זה מלמד שיש שורש משותף ליהדות ולנצרות.
זה מה שזה מלמד.
למה?
מה זה עשר?
ולכן רש"י אומר, אני יודע מה זה מלמד, אני יודע מה זה מלמדנו.
כי בדור שלו אסור לומר את זה.
כי הרי רש"י לוקח מכל המדרשים מה שנוגע לדור שלו.
הרבה פעמים, למשל, על פסוק אחד
יש חמישה פירושים במדרש.
רש"י מביא את המדרש השלישי והחמישי.
למה? כי רש"י שופט.
שדברי המדרש האלה הם רלוונטיים לדור מסוים ולא לדור אחר. אז הוא לוקח מתוך הדור,
בהתחשב בדורו, מה מלמדנו, מהו המדרש שעכשיו צריך להדריך את הקורא בדור הזה.
לכן רשום, אני יודע מה מלמדנו.
בהקשר הזה אני רוצה להבין, אם כן, עוד פעם עניינים של רש"י והבנת הדור.
למשל,
ניקח שוב פסוק בפרשת וירא.
פסוק בפרשת וירא.
פסוק בפרק י"ח,
פסוק י"ב:
ואת יצחק שרה בקרבה לאמור
אחרי בלוטי
הייתה לי עדנה ואדוני זקן.
שרה, אם כן, יש לה קושי לקבל את זה שהיא תלד.
מכמה סיבות?
שתיים, נכון?
כי זה אחרי בלוטה,
כלומר זה הזקנה שלה,
ב׳, ואדוני זקן, הזקנה של אברהם. כלומר, יש פה שני גורמים שמונעים משרה ללדת.
אחרי ולהוציא, הייתה לי עדנה,
ואדוני זקן.
כלומר, יש פה שני דברים.
היא לא יכולה ללדת, הוא לא יכול להוליד.
עכשיו יש לי שאלה.
במי זה תלוי
שאישה תלד באמת באמת?
בקדוש ברוך הוא,
נכון?
לכן זה שהיא תולה את זה בזקנותה וזקנותו זה בכלל לא לעניין.
לכן, ויאמר השם אל אברהם,
למה זה "צחקה שרה לאמור האף אמנם אלעד"?
ואני זקנתי?
היפלא מהשם דבר?
כן, הוא אומר את זה בתמיהה.
וכי אני זקן?
זה פשוט כתוב, לא?
האמת היא שבמדרש רבה כך כתוב,
שהקדוש ברוך הוא אמר, ואני זקנתי מלעשות ניסים?
מפרשים להפך שהשם שינה ממש שלא אמר... עכשיו, במדרש מובא פירוש שני.
במדרש מובא פירוש שני.
והפירוש השני מובא גם על ידי רש"י,
ששינה מפני השלום,
שאמר במקום שהיא אמרה ואדוני זקן,
כאילו שהיא אמרה ואני זקנתי, והקב"ה כאילו שיקר,
ואמר את ההפך מדבריה מפני שלום בית.
מלבד שהפירוש הזה הוא קשה, כי וכי
יש משהו מעליב בזה שאברהם זקן?
זאתי עובדה.
מה, הוא צריך להיעלב מזה שהוא לא יכול להוליד יותר?
זה נתון.
דבר נוסף, למה רש"י הביא את הפירוש השני ולא את הפירוש הראשון?
כן, פה זה מאוד בולט. הרי הפירוש הראשון שהבאתי לכם,
אתם כל כך לא רגילים אליו שלא שמתם לב שהוא פשט הכתוב.
אבל באמת, זה פשט הכתוב, כאילו הקב"ה אומר, ואני זקנתי מלעשות ניסים?
אז למה רש"י לא הביא את הפירוש הזה,
שהוא הרבה יותר תואם את הפשט, והביא פירוש דרשני שהוא מפוקפק מבחינת הפשטיות שלו.
הבנתם את השאלה שלי?
לא הבנת את השאלה שלי?
כן.
האם אני זה האנטי זה אני? כן, אני שואל, למה רש"י הביא את הפירוש השני ולא את הפירוש הראשון?
הבנת את השאלה שלי עכשיו?
ללמד אותנו מידות. לא. האם הבנתם את השאלה? לא מה התשובה לשאלה. האם הבנתם את השאלה?
למה להרחיק אותנו למשט? כן. מה?
למה להרחיק אותנו למשט? זה להגיד שזה פירוש בענייני מידות.
התשובה היא,
בגלל שהפירוש הראשון
הוא הופך את שרה לכופרת.
היא כופרת בנס.
יהודי שלא מאמין בנס, זה כפירה, לא?
בוודאי. אם אתה אומר הקב"ה לא יכול לעשות ניסים,
זה כפירה.
אבל למה הוא לא יכול בנס? אמר לה, תגידי אחותי.
פה מודים לה שיהיה נס, והיא אומרת לא, לא יהיה.
זה דבר בלתי אפשרי, זו כפירה.
עכשיו, רש"י, לכן, לא הביא את הפירוש הזה.
עכשיו נשארת השאלה:
יעלה על דעתכם שבאמת שרה הייתה כופרת?
בוודאי שכן, אבל היא לא כופרת. אני אסביר לכם למה.
כי מדוע זו כפירה לא להאמין בניסים?
אחרי שהתברר לנו. אחרי שהתברר לנו שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים.
אבל זה הנס הראשון בהיסטוריה.
לפני כן אין ניסים.
לכן השאלה היא לגיטימית.
הקדוש ברוך הוא באמת עושה ניסים? לא שמעתי על זה.
לכן דווקא האמונה בנס היא החידוש.
לכן עבור שרה השאלה היא בהחלט לגיטימית והיא צריכה להישאל.
אבל עבורנו השאלה היא כבר כפרנית ולא יכולה להישאל.
עכשיו נשאלת השאלה,
אז למה התורה בכל זאת כתבה את זה?
כי יש לזה השלכה בתחום המידות מצד שלום בית.
לכן רש"י הביא את הפירוש השני ולא את הפירוש הראשון.
לא, יש שיקולים אצל רש"י.
מהו מתוך כל המדרשים? הפירוש שצריך להיות מובא.
בסדר?
וזה בהתאם לדור. רש"י שופט, בדור הזה פירוש זה כבר לא רלוונטי. הוא שייך לעבר, הוא לא שייך להווה.
ולכן רש"י יביא דווקא מה ששייך.
עד כאן מובן?
בסדר.
לכן למשל כשרש"י בא להסביר את המילה בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית
ובשביל התורה שנקראת ראשית,
הוא יכול היה להביא גם את דברי המדרש שאומר בשביל הביכורים שנקראו ראשית ובשביל משה שנקרא ראשית.
הוא שלמה עשרות.
יש כמה דברים שהמדרש מביא. רש"י לא הביא אותם.
רש"י בחר דווקא בשניים.
והוא בחר אותם מפסוקים מרוחקים זה מזה מאוד,
או ממדרשים מרוחקים.
אז יש לזה כוונה לרש"י.
בסדר?
עכשיו,
יש גם אצל רש"י עוד משהו גדול מאוד שאנחנו לומדים לגבי אופן הקריאה בתורה,
שיש הבדל בין קריאה ראשונה לקריאה שנייה.
אביא לכם דוגמה.
אני קורא עכשיו
את הפסוק האחרון של פרשת נח.
מישהו זוכר את הפסוק האחרון של פרשת נח?
מה?
"ויהיו ימי תרח
חמש שנים ומאתיים שנה,
וימות תרח בחרן.
ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך".
אני, שאני קורא את זה בפעם הראשונה, איך אני מתרשם?
מתי ה' אמר לאברהם לצאת?
אחרי שאבא שלו מת, נכון?
וימת תרח בחרן ויאמר השם אל אברהם לך לך
אם אני עושה חשבון זה לא נכון
הרי אברהם היה בן 75 שנה כשהוא יצא מחרן
והוא נולד כשתרח היה בן 70,
אז 70 ועוד 75 זה 145 ותרח מת בגיל 205 זאת אומרת שתרח המשיך לחיות עוד 60 שנה אחרי יציאת אברהם מחרן
אז אם כן לך לך,
נאמר עוד בחייו של תרח, נכון?
אומר רש"י
"ויעמוד תרח בחרן לאחר שיצא אברהם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר משישים שנה
שהרי כתיב ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה ויצאו בחרן ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברהם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברהם מחרן עדיין נשארו משנותיו הרבה".
ולמה הקדימה כתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם?
למה, כן, זה לא לפי הסדר, היה צריך לספר לנו שאברהם יצא,
ובאיזשהו שלב לספר לנו שתרח מת.
ואילו הכתוב כאן הקדים את המאוחר, סיפר לנו את מותו של תרח,
ורק אחרי זה את יציאדו של אברהם.
אומר רש"י,
שלא יהא הדבר מפורסם לכל,
ויאמרו לא קיים אברהם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו.
לפיכך קראו הכתוב מת,
שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים, והצדיקים אף בביתם קרויים חיים וכו'.
זאת אומרת, רש"י אומר, בכל מקרה אפשר להגיד שהוא מת כיוון שהוא היה רשע,
אז לכן הכתוב, כדי לעבוד עלינו, סיפר לנו שהוא מת,
ובאמת
הוא לא היה מת.
אבל זה גם קשה, כי הוא חי 205 שנים, הוא ממשיך לחיות.
בקיצור,
מה רש"י עושה כאן?
הוא מגלה לנו מה שהכתוב לא רצה שנדע.
עכשיו אני יודע מה שהכתוב לא רצה שידע. הרי רש"י כותב שלא יהיה הדבר מפורסם לכל. ועכשיו הוא כן מפורסם, רש"י כתב אותו.
אלא שהתורה, יפה, זאת אומרת שהתורה בנויה על קריאות קריאות. יש קריאה ראשונה ויש קריאה שנייה. יש אסטרטגיה של התורה של מה אתה צריך לדעת מתוך הקריאה הראשונה.
מה הרושם הראשון שצריך להיווצר אצלך.
ורק אחר כך העומק. למה?
כי אם
בפעם הראשונה שאני אקרא על אברהם,
הדבר הראשון שיעלה לי לראש, זה שהוא עזב את אבא שלו,
זה ייצור אצלי רושם שלילי.
וכל ההצדקות שתבואנה אחר כך, שזה היה בסדר,
וזה בעשר עבודה וזרה, בשביל מטרות חשובות הוא עזב,
זה כבר לא ירפא את השבר שנוצר אצלי בנפש
כשקראתי על זה שהוא עזב את אבא שלו.
לכן בהתחלה, בקריאה הראשונה, התורה מעלימה את זה.
אחר כך, כשאתה תקרא מי זה היה אברהם ואיזה אדם גדול הוא היה,
אתה תאמר, ודאי שאדם כזה צריך לעזוזו, ואת אביו, אפילו אם אביו חי.
אחר כך אני קורא פעם שנייה, באמת הוא היה חי.
ברור?
אתה מקבל רוכש שם שלי. לא, אני כבר לא מקבל רוכש שם שלי, כי אצלי נבנתה השפיטה החיובית כלפי אברהם.
כלומר, אברהם הוא בשבילי אדם גדול עכשיו.
אז עכשיו אני מוכן לסלוח לו על הרבה דברים, ואפילו להבין מדוע הוא עזב את אבא שלו.
אבל מצד האמת דומה? בפעם הראשונה הוא לא ראה את זה.
בפעם השנייה? בפעם השנייה זה בסדר, זה כבר לא עושה לו את זה. יש לו קושייה? לא, זה כבר לא קושייה.
זה כבר לא קושייה, כי עכשיו הוא מבין,
זה מובן מאליו שצריך לעזוב את אבא שלו.
כלומר, אם אתה יודע מי היה אברהם
ואיזה אדם גדול הוא היה, ולמה זה כזה מוצדק שהוא יצא מחרן,
אז אתה גם מבין שאפילו אם אביו היה חי, הוא היה צריך לעשות את זה.
לכן, בעצם ההנחה של רש"י היא שאתה קראת את הפרשה
ורק אחר כך קראת את רש"י.
בסדר?
ומזה אנחנו לומדים דבר גדול, איך ללמוד פסוקים בכלל.
ללמוד פסוק, זה איך קודם כל ללמוד את הפסוק, אחרי זה את רש"י.
זאת אומרת שבלי רש"י לא ילדים את המצב האמיתי.
בלי רש"י היינו עושים אולי את החשבון בעצמנו.
ואז היינו פתאום מגלים את זה.
בסדר?
ואז רש"י מסביר עוד משהו, שרשעים בחייהם, נקראים מתים וכו' וכו'.
זאת אומרת שיש לרש"י גם הדרכה באיזה קצב ובאיזה סדר לקרוא את הפסוקים.
עכשיו,
הייתי רוצה להביא לכם עוד דברים שהם לכאורה פשוטים מאוד ברש"י,
וגם כן מעוררים שאלה.
אני קורא בספר שמות, מצטער, אין לכם את הספר,
לי יש.
אני קורא בספר שמות,
פרק ו',
פסוק ב'.
ספר שמות,
פרק ו',
פסוק ב'.
וידבר אלוהים אל משה
ויאמר אליו,
יש פה שאלה, בסדר, על סמך מה אומר הרב שרש"י אוהד לנבואה?
פשוט צריך לדעת לקרוא את רש"י.
טוב, אני וכך למדתי מרבותיי גם.
טוב, וידבר אלוהים אל משה שרש"י הוא ההד האחרון של הנבואה.
האמת היא שזה מאוד הגיוני, כי זה סוף תקופת הגאונים,
זה לפני הפיזור הגדול.
זה בדיוק בראשית ההתחלקות בין ספרדים לאשכנזים.
זאת אומרת, זה ביטול האחדות
של הזהות היהודית.
שלום הרב, האם ההבנה שהפשט מקבל בתוכו גם את הסוד יכולה
להיאמר גם לגבי כל גדולי ישראל שהיו מצויים בסוד. למשל הגר"א, שבערוב ימיו חזר להקדיש את כל-כולו ללימוד המקרא. תודה רבה.
כן, אפשר להגיד את זה על הגר"א. האם אפשר להגיד את זה על כולם? לא יודע.
יש פה עוד שאלות.
אולי הרב יכול להרחיב מעט על הגרסאות הרבות שיש לגבי הטקסט של רש"י, רש"י ישן וכדומה. לא, אין לי זמן לזה.
פשוטו כמשמעות, כשאדם האומר אני ממהר להגיע לחיפה, או שהוא אומר אני טס לחיפה,
במשפט הראשון פשוטו כמשמעו. במשפט השני המשמעות היא "תיסע במטוס", ואם אדם ממהר ללא מטוס, המשמעות אינה הפשט. נכון.
שלום לכבוד הרב.
האם השועל שראה רבי עקיבא הוא משיח בן יוסף? לא יודע.
האם הכותרות מהפסוקים ברש"י נכתבו על ידי רש"י עצמו? כן.
האם הסיפור על מיטת סדום מתאר מציאות שהייתה בזמנו של רש"י? קיצוץ רגליים, מערכת הגוף לפי המיטה? לא חושב.
אם אינני טועה,
טועה שרש"י לא כתב מעולם, איני יודע מה מלמדנו, אלא זו תוספת של רבי שמחה תלמידו. כך מובא בהערות של וייזר על רש"י.
בסדר, אז גם רבי שמחה מוויטרי, תלמידו הגדול של רש"י, גם זה משהו.
טוב, הלאה.
וידבר, אני שוב עכשיו חוזר לפרק ו'
בספר שמות, פסוק א'.
וידבר אלוהים אל משה, ויאמר אליו אני השם, ואירע אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב ואל שדי, ושמי השם לא נודעתי להם.
שאלה קטנה,
מי הם אברהם, יצחק ויעקב, מתוך ידע כללי? מה אתם יודעים? מי זה אברהם, יצחק ויעקב? זה האבות, נכון?
אברהם, יצחק ויעקב זה האבות.
כתוב ואירע אל אברהם, יצחק ויעקב.
מפרש רש"י, ואירע,
מישהו יש לו רש"י כאן?
מה אומר רש"י?
אל האבות.
מזל שיש לנו רש"י, מה היינו עושים בלי רש"י?
לא היינו יודעים שאברהם, יצחק ויעקב הם האבות.
לכן כותב רש"י, ואירע אל האבות.
באמת.
אמרתי לכם, וזה פשט, זה סוד.
אני חושב, אחת הדרכים כדי להבין,
הצעה לרב, ישנם עוד המון נקודות לבירור ולספר בקשר לרש"י, אולי הרב יכול להקדיש עוד שיעור או יותר לנושא.
אני אשכול.
בלי נדם.
עכשיו, ואירע אל האבות.
אחת הדרכים כדי להבין את רש"י זה לשאול את עצמנו שאלה פשוטה:
מה קשה לרש"י?
זה כלל גדול. מה קשה לרש"י? ואז לפי זה אפשר להבין מה רש"י
הבין בעומק הפשט.
ואירע.
מה קשה במילה הזאת?
איך אפשר להיראות? למה אי אפשר להיראות? כי לא ירעני האדם וחי.
כלומר, המילה ואירע סותרת אחד מיסודות התורה.
לא ירעני האדם וחי.
מה עונה על זה רש"י?
אלא אבות.
כיוון שהם היו אבות,
אז הם כן יכלו לראות.
עכשיו אני רוצה להבין, איך זה שהם היו אבות,
זה מאפשר להם לראות?
אבל כתוב, לא יראני אדם וחי. אז זה נאמר למי? למשה נאמר.
לא תוכל לראות פניי,
לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני אדם וחי. אז אם משה לא יכול, אז למה האבות? בגלל שהם אבות הם כן יכולים.
אתה אומר, פנים אל פנים אדבר בו. כך נאמר אצלך.
כן? אני אשמח לקנות את החומש שלך, כי זו גרסה שאני לא מכיר.
כן, כן. אמרתי שיש פסוק שכן דיברו פנים אל פנים.
יש פסוק שאומר שהשם דיבר עם משה פנים אל פנים, נכון?
ודיבר השם אל משה פנים אל פנים.
אז זה סותר את הפסוק, לא יראני אדם וחי. אז זו סתירה בין שני פסוקים לגבי משה. הם נמצאים אגב במרחק של שלושה פסוקים אחד מהשני.
תמוה מאוד.
אז זה צריך לדון בפרשת "כי תשא".
עכשיו אני רוצה להבין את הקושי, איך רש"י מתרץ את הקושי של "לא יראני אדם וחי",
נכון?
הרי במשה נאמר "לא יראני אדם וחי", ופה כתוב שכיוון שהם היו אבות,
אז הם כן יכלו לראות.
מה?
אבל לא יראני אדם.
וגם הם היו אדם, לא?
הם לא היו אדם.
זה במיתולוגיות, אנחנו מקבלים שבמיתולוגיות העתיקות
כל עם חשב שהוא צאצא של איזשהו אל.
אבל דווקא התורה סיפרה לנו שהאבות שלנו היו בני אדם.
שאברהם היה בן של אדם בשם תרח,
ושיצחק היה בן של אברהם, ושיעקב היה בן של יעקב, שהם היו אנשים.
ולכן אי אפשר להגיד שהם לא היו אדם.
אז אם הם היו אדם, איך בכל זאת הם ראו? הרי כתוב לא יירא נהיה אדם וחי.
שלא יעשו את האבות אלים, אבל זה לא מתרץ הקושייה שלנו.
כלומר, איך רש"י, אני טוען כאן שרש"י
אמר אל האבות כדי לתרץ את הקושייה של "לא יראני אדם וחי".
ואז אני שואל, מה?
הם לא חיים.
או שהם לא אדם, או שהם לא חיים.
עכשיו אני רוצה להבין, למה אתה אומר שהם לא חיים?
אבל כתוב שוירא בחייהם,
הרי כתוב, זה הרי מתייחס לפסוק בפרשת וירא,
וירא אליו השם באלוני ממרא,
זה כשהוא היה חי.
אז איך אתה אומר שזה בגלל שבימי משה הם כבר לא חיים, אבל המאורע הוא מאורע של אהבה.
לא הייתה התגלות, אז למה כתוב וירא? שיכתוב, מילה אחרת.
לפני כן, נסתכל טוב-טוב, פסוק ב'
"ויאמר אליו אני ה' וירא".
נכון?
אני ה' י"ו - וירא.
וזה מתייחס לפסוק בפרשת וירא, שם כתוב וירא אליו,
ה' י"ו - וירא.
אז יש לך כושה איך להבין את המשך הפסוק,
כושמיע אשר לא נודעתי להם, רק כתובה הערה.
הכל לא מובן פה, בכלל לא מובן.
אלא מה?
רש"י אומר להם דבר מאוד עמוק.
תדבר מזה אברהם, יצחק ויעקב,
רש"י אומר להם, הם היו אבות.
מה זה להיות אב?
מה ההגדרה של אב?
מי שיש לו בן.
עכשיו אם אתה אומר על מישהו,
הוא האבא של פלוני, מי החשוב? פלוני הוא האבא.
הבן הוא החשוב, נכון?
כלומר, אתה אומר, זה האבא של ראש הממשלה.
את מי אתה מכיר? אתה מכיר את ראש הממשלה.
אתה לא כל כך מכיר.
זאת אומרת,
האב זה מי שחי עבור האבטחה שתתקיים בבניו ולא בו.
זאת אומרת שהאבות,
הייתה להם זכות אבות שהם הסכימו להיות אבות ולא בנים.
בן זה מי שמגשים את האבטחה.
אב זה מי שחי את האבטחה אבל זה לא התקיים בו.
הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים.
ולכן, עכשיו אני שואל אתכם שאלה.
איפה החיים האמיתיים?
באבטחה או בקיום?
בקיום.
אבל הם היו אבות, אז הם לא חיו.
אז אין בעיה שלא יראני אדם וחי.
כי מי שחי זה הבן.
זה מי שמגשים.
משה הוא מגשים, הוא יוצא ממצרים.
כיוון שמשה הוא מגשים את האבטחה ליוצאים ממצרים,
אז הוא כבר בכלל בנים,
לכן הוא לא יכול לראות.
אבל יצחק הוא גם אב וגם בן. לא, יצחק הוא אב.
הבן של אב ואב.
לא.
לא, לא, לא, לא, בכלל לא. יצחק הוא לא בן.
נכון שהוא נולד מאברהם,
אבל גם הוא היה אב.
באיזה מובן? הוא לא הגשים את האבטחה לאברהם.
הייתה אבטחה לאברהם, והיא לא הוגשמה על ידי יצחק, היא לא הוגשמה על ידי יעקב,
היא הוגשמה על ידי משה.
זאת אומרת, אם אתה לא בין המגשימים, אתה לא חי.
אתה לא בן.
והתורה ניתנה למי?
דבר אל בני ישראל. כלומר, התורה ניתנה לזהות של המגשים.
אז לפי זה יוצא שיש דורות של אבות ויש דורות של בנים.
כל פעם שהיינו בגלות היינו אבות.
כל פעם שיצאנו מגלות נהיינו בנים.
עכשיו הדור שלנו זה בנים או אבות?
בנים כי אנחנו מגשימים.
בסדר?
מה אתה אומר?
פה יש נקודה מאוד מעניינת.
הם על הגבול בין אבות לבנים.
הם בנים ביחס ליציאת מצרים, אבל הם אבות כי הם לא נכנסו לארץ.
ולכן זכו למעמד הר סיני, ולכן משה כן דיבר פנים אל פנים.
למרות שהוא לא יכול לראות את הפנים. זה משהו מעניין.
הוא יכול לדבר פנים אל פנים, בלי לראות פנים.
משהו באמצע.
יש לי על זה דרשה שלמה, אבל לא ניכנס כעת. אני רוצה ללמד את רש"י.
אז יוצא עכשיו לפי זה שרש"י אמר דבר מאוד מאוד בדויק.
ואירע,
קשה תשובה אל האבות.
עכשיו, איך אני יודע, איך רש"י יודע, יותר נכון?
שזה בגלל שהם היו אבות שנתקיים בהם וירא,
בגלל ההמשך,
באל שדי. מה אומר השם הזה באל שדי?
הבטחתי מפתחות.
כלומר, אל שדי זה השם של השם כשהוא נותן מפתחות,
ולא כשהוא מקיים.
ולכן, וירא.
עכשיו, כשהוא מקיים, איך הקדוש ברוך הוא נקרא?
השם. השם.
אז תסתכלו עכשיו,
וירא אל אברהם יצחק ואל יעקב, באל שדי, לכן נראיתי.
ושמי השם, מה שמי באמת?
השם, תסתכלו ברש"י,
לא ניכרתי להם במידה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי השם, נאמן לאמת דבריי, שערי הבטחתי
ולא קיימתי.
מסקנה? לא נודעתי להם.
שימו לב שרש"י פה נמלט מאיזה קושי שמבקרי המקרא הכניסו כאן.
הרי מבקרי המקרא טוענים ששם הוויה לא היה ידוע בזמן האבות.
למה הם אומרים את זה? כתוב, שמי השם לא נודעתי להם.
אומר להם רש"י, לא יודעים לקרוא עברית.
לא כתוב לא הודעתי,
אלא לא נודעתי.
אבל איזה עברית קטן,
של חולה חדש, שתי חדשות באדמה, מה זה?
ושמי השם לא נודעתי?
לא ככה מדברים,
עברית קשה שפה,
אלא צריך להגיד ושמי השם
לא הודעתי להם, או ובשמי השם לא נודעתי.
אבל לא כתוב ובשמי, כתוב ושמי.
לכן רש"י אומר ככה,
שצריך לקרוא את זה עם זקף קטון, כמו שכתוב כאן.
וירא אל אברהם משחק ויעקב בלשדי,
כלומר, כמבטיח,
ושמי השם.
הלא שמי האמיתי הוא השם. מי שמקיים מסקנה, לא נודעתי להם.
לא, לא כתוב.
לא נודעתי להם, כיוון שהבטחתי ולא קיימתי. זאת אומרת, הם ידעו את השם, אבל... אבל לא נודע לשם.
כן, הם ידעו את השם, רק לא נודע השם.
יש הבדל.
מה קורה שזה השם?
אומר רש"י, לא ניכרתי להם במידה האמיתית שלי,
שעליה נקרש מי השם נאמן לקיים דבריי.
מה, שקיימו אותך? ודאי, שערי הבטחתי ולא קיימתי.
ברור. יש דברים שהוא כן קיים להם.
מה? כשהוא בא עם המלאכים ואומר שיהיה בן לשרה, למרות שהיא הייתה במצב שלה, ללכת, אתה קולט,
חז"ל אומרים,
אז אם הוא קיים.
אה, אתה אומר קיים,
אבל הבטיח וקיים. הבטיח וקיים. הבטיח שיהיה שרה בן,
והיא היה בן. ולכן, בזה אתה אומר... זה כל המצב הטבעי,
שהחז"ל אומרים שאפילו לא היה לו יפה.
כן, אז לכאורה הוא כן קיים משהו.
כן, זה נכון.
זה נכון.
קיים משהו.
ואז זה קושייה, איך יכול להיות אם כן שהוא ראה את השם?
נכון?
בסדר, נשאר עם הקושייה. יש לי מה לומר, אבל
לא רוצה להאריך בזה, כי יש לי עוד כמה דברים לומר.
אה...
אולי עוד איזו נקודה חשובה ברש"י.
רש"י כותב
בכמה מקומות כלל בדקדוק.
כלל בדקדוק של מה שנקרא עבר מוקדם, או באנגלית פס פרפקט.
מה זה פס פרפקט?
זה עבר לפני העבר.
למשל, אני מספר לך מה קרה אתמול.
תוך כדי שאני מספר לך מה קרה אתמול, אני מוסיף,
ולפני זה, שלשום כבר קרה כך וכך.
וזה מסביר את המשך הסיפור של אתמול.
אז זה מה שנקרא עבר שלפני העבר.
רש"י טוען שבכל מקום שבו הנושא קודם לנשוא,
זה עבר מוקדם.
נושא קודם לנשוא, זה עבר מוקדם. בעברית מקראית, הרי הנשוא קודם לנושא.
למשל, בראשית, ברא אלוהים.
ברא, נשוא, אלוהים, נושא.
נכון? דרכו של המקרא להקדים את הפועל, דהיינו את הנשוא, לנושא,
נכון?
ויאמר אברהם, ויאמר נשוא, אברהם נושא.
אבל לפעמים הכתוב לא עושה כך.
למשל כתוב,
והאדם ידע את חווה אשתו,
נכון? והאדם, זה נושא, ידע, נשוא.
בעברית תקנית של המקרא היינו צריכים להגיד, וידע האדם את חווה,
נכון?
זו הצורה הרגילה.
ואילו כאן הכתוב שינה ואומר,
והאדם ידע,
רטרואקטיבית.
זאת אומרת, אומר רש"י,
לפני מה שכתוב למעלה.
מה כתוב למעלה? שהאדם גורש מגן עדן אחריכת או.
אז יכולת לחשוב ש"והאדם ידע את חווה אשתו" זה קרה מיד אחר כך. אומר לך רש"י, לא, זה קרה עוד לפני.
והאדם, עוד לפני שגורש, ידע את חווה אשתו.
ותהר ותלד את קין, אומר רש"י,
גם ההיריון והלידה, כל זה היה לפני הגירוש.
בגן עדן.
איך אומר המדרש, עלו למיטה שניים, ירדו שבעה.
כן? שניים, זה אדם וחווה.
ירדו שבעה מיד, כי הרי עוד לא הייתה קללה של בעצף תלדי בנים,
אז נולדו לה קין ואחותו,
הבל ושתי אחיותיו, אז סך הכל ירדו שבעה.
זה שונה שכל הסיפור היה ביום מרחב.
נכון, זה בדיוק כמו שרש"י אומר.
אחרי יום אחד הם נולדו.
כן, כי עוד לא היה היריון.
לא כתוב הרבה עצבונך ועירונך, זה אחר כך קורה.
אז זאת אומרת שרש"י אומר שזה קרה לפני.
למה זה חשוב לרש"י לומר שזה קרה לפני?
סותר את התיאולוגיה הנוצרית. התיאולוגיה הנוצרית אומרת שהמין,
חיי האישות, זה תולדה של החטא.
רש"י אומר לא, זה קרה לפני.
עכשיו תשאל השאלה לפי רש"י, אז אם זה קרה לפני, למה התורה סיפרה את זה אחרי?
כי במציאות,
אצלנו יש תערובת של שפלות במעשה.
אז לכן זה מובא אחר כך. אבל תדע לך שבשורשו זה קדוש, זה בגן עדן.
אם היה כתוב לפני, לא היינו יכולים להתמודד עם השפלות שיש לנו בזה.
לכן רש"י מספר לך שזה גם כתוב אחרי וגם קרה לפני.
בסדר?
זה דרכו של רש"י.
אני מקווה שעל ידי הדברים האלה
קצת נעשה לכם חשק
ללמוד את רש"י.
אה, יש פה שאלה.
לגבי השאלה על
רש"י בראשית פרק כ"ח פסוק ה', מה זה בא ללמדנו? בשם מי?
מה שהרב אמר,
שיש תירוץ, רק לגבי הדור של רש"י זה נאמר, כי בשפתי חכמים הביא שרש"י לא ידע מהו הפירוש האמיתי שבדורו היו תירוצים רבים לשאלה. נו, אז מה אתה רוצה?
אז זה היה שפתי חכמים, לא אמר מה שאני אמרתי, מה אני יכול לעשות?
אולי אפשר שהאבות כקולקטיב אחד נמצאים מעל דרגה של אדם אחד, בו יש רק חלק מהמידות? יכול להיות.
טוב, עד כאן להיום. שלום. שלום.
שלום.
