שלום וברכה.
היום יום רביעי, ט"ז בסיוון תשע"ב,
ביקש ממני אליעזר מהערוץ,
אנא
דבר על הירוקים,
איכות הסביבה,
התנועות האלה.
אמרתי,
למה לא?
ולכן היום אנחנו נעסוק, בעזרת השם יתברך, אינשאללה בירוקים.
יש מודעות הולכת ורבה
בדור האחרון
למה שמכנים בשפה פשוטה איכות הסביבה או סביבתיות,
אבל מאחורי הביטוי הבנאלי הפשוט הזה, איכות הסביבה,
מונח מאחורי זה, מסתתר מאחורי זה, עולם ערכים שלם.
למה הכוונה?
יש שני אופנים לדבר על איכות הסביבה.
האופן האחד הוא לומר
שאנחנו רוצים שיהיה נעים.
מי לא אוהב שהמים שבהם הוא שוחה
יהיו נקיים?
מי איננו רוצה אוויר טהור?
מי איננו רוצה
פירות לא נגועים?
וכדומה.
זאת אומרת,
בתפיסה הראשונה הפשוטה שהצגתי כאן,
סך הכל מדובר בנוחותו של האדם.
האדם חשוב לנו,
ואחד מתנאי איכות החיים של האדם
זה שהטבע יישמר בתקינותו ולא יתקלקל, כי אם הוא יתקלקל האדם יסבול.
כן, בתפיסה הראשונה האדם הוא המרכז של ההתעניינות שלנו,
אם לא מרכז הבריאה בכלל.
זה מה שנקרא Light או Soft Ecology,
איכות הסביבה הפשוטה.
אבל יש מה שנקרא Deep Ecology,
שזה בעצם הסביבתיות המעמיקה
שמקודמת על ידי הוגי דעות שונים בעולם,
אחד מהם המפורסם,
John Loveluck,
שסבורים שבכלל צריך להפוך את כל ההסתכלות שלנו
ולחדול מלשים את האדם במרכז.
אלא התזה, נקראת גאיה,
גאיה זה השם הקדום של אילת הארץ במקדם, אצל היוונים,
אומרת שהייצור החי הגדול ביותר בעולם זה כדור הארץ,
ושהאדם הוא כמין הופעה אחת מנראבות של הופעת החיים על פני הכדור,
כמין קינה המסתובבת
על אור הכרכפת של כדור הארץ,
אבל מה שחשוב באמת זה החיים בכלל.
ולכן,
אם ייווצר מצב שבו קיומו של האדם
עומד בניגוד להתפתחות החיים על פני הכדור,
יאבד האדם ולו רק יימשכו החיים.
משום כך, למשל,
מתנגדים אותם בעלי הדעה לחיסולם של עדרי איילים בלפלנד,
שהיו נגועים בקרינה רדיואקטיבית
בעקבות
האסון הגרעיני בצ'רנוביל,
והושמדו אותם העדרים בגלל שהם היו נגועים בקרינה רדיואקטיבית וזה היה יכול להזיק לאדם.
אמרו, מה אכפת לנו? שהאדם יוזק
ולא יאבדו עדרי האיילים.
כן? זאת השיטה
של מעמיקי הסביבתיות.
ואפשר לומר שיחד עם זה מגיעים עוד יותר רחוק
ביחס לסדרי החברה האנושית.
צריך להיות מודע לזה שמאחורי השיח האקולוגי מסתתרים גם
כיוונים מחשבתיים שלא כולם בדיוק
תואמים את היהדות ואת ערכיה, ואני רוצה להסביר במה המדובר.
יש שאלה,
מי,
מה יש בעולם בכלל?
אם אנחנו מסתכלים בעולם במבט נאיבי, אנחנו רואים
מסביבנו
שמש וירח וכוכבים,
ים ויבשה,
צמחים ובעלי חיים,
נהרות ואגמים,
וציפורים מצייצות.
זה מאוד נחמד כל זה.
בתוך כל הבלאגן הגדול הזה יש גם בני אדם.
בני אדם, המאוויים שלהם, הרצונות, המחשבות,
כל זה חלק מן המכלול.
והשאלה היא,
מה זה?
כאשר אני מסתכל על תפוח, למשל, שנופל מן העץ,
אני רואה חפץ.
אגב, כשהוא נופל, הוא נופל גם לא רחוק מן העץ,
כי זה כך טבעו שהתפוח נופל לא רחוק מן העץ.
ואני רואה מה שנקרא דברים, נקרא לזה מחוסרי אישיות.
האדם המודרני איננו מייחס אישיות
לתפוח
או לעץ, נכון?
כשהעץ
הוא ירוק,
מה אכפת לו לים
כשהעץ הוא ירוק?
כלומר, יש אדישות כללית
של חלקי הבריאה
זה לזה.
לעומת זה,
כשאני מסתכל בתוך עצמי פנימה,
אני מגלה משהו מיוחד במינו, אני מגלה שאני אישיות.
אני לא רק משהו,
אובייקט, חפץ,
אני גם מישהו,
סובייקט אישיות.
והדואליות הזאת, השניות הזאת,
היא מטרידה את נפש האדם מזה אלפי שנים.
איך יכול להיות
שאני משהו שיש לו אני, כלומר אני מישהו,
בתוך עולם שעשוי כל-כולו ממה שהוא ימע?
הבנתם את הבעיה?
האדם איננו אוהב להיות חריג.
להיות חריג זה סבל.
ואז הומצאו לצורך זה
שיטות שונות.
השיטה הקדומה, האלילית, אמרה,
אל תדאג, אתה לא היחיד שאתה מישהו.
גם המעיין הזה הוא מישהו.
גם העץ הזה הוא מישהו. גם האריה,
גם הנמר,
גם השמש,
גם הירח,
כולם הם אישויות.
הם האמינו בזה.
הדבר הזה, אגב, הגיע בגלגולו המודרני עד הספר האלילי,
"שמלת השבת" של חנלה,
שהוא ספר אלילי מובהק, שאינני מבין כיצד מתירים את האחסון שלו בבתי ספר דתיים.
נכון?
מכיר את הספר?
שמעת על הספר "שמלת השבת" של חנלה?
לא שמעת.
כן או לא?
לא קראת את הספר.
ברוך השם שניצלת מעבודה זרה.
כלומר, ספר שמלת השבת של חנאלה, שהוא ספר
נאיבי לכאורה,
משדר שבעצם הירח הוא אישיות
שמנקה את כתמי עוונותיה של חנאלה,
ונוצר שם דיאלוג אלילי מובהק.
אומנם מחברי הספרים האלה
וגם קוראי הספר
אינם מאמינים
שאכן זאתי המציאות,
אבל זהו ביטוי לממד האלילי של הנפש
שמבקש למצוא בן-שיח בתוך הכול.
זאת הגישה האלילית.
יש גישה,
והמטרה של הגישה הזאת היא ליצור אחידות בתוך הבריאה.
אני מישהו, מסקנה,
גם הירח הוא מישהו לבריאה.
הכיוון ההפוך לגמרי,
זהו הכיוון, מה שנקרא, פוזיטיביסטי
של פילוסופים במאה ה-19, בין היתר הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קונט,
שסברו שבעצם זה שאני חושב שאני מי שהוא זה אשליה.
אני בעצם מה שהוא.
אני סוג של מכונה
שמורכבת
מחלבונים, פחמימות ושומנים
וגם כמה ויטמינים
ועוד כמה מרכיבים דוממים, מינרליים,
ובסך הכל זה יוצר אצלי אשליה של תודעה,
אבל אני סך הכל
נכונה.
וההסבר לכל עולם החוויות, הרגשות,
הפילוסופיות,
הדתות,
כל זה יוסבר בבוא הזמן על ידי המדע.
וסך הכל אני חתיכת נכונה.
הגלגול המודרני נמצא בסטרוקטורליזם,
בפילוסופיה, שאומר שאני סך הכל איזשהו מבנה.
אני סטרוקטורה.
ולכן אין לי דיבור,
אלא יש משהו שמדבר.
אבל זה לא מישהו.
זאת תהיה הגישה ההפוכה לגישה הראשונה.
היא מכנה את עצמה לפעמים רציונליזם.
זאת הגישה האחרת.
הגישה האחרת,
יש גישות אחרות במציאות שמשלימות עם הדואליזם הזה.
אכן, האדם הוא אישיות
והעולם הוא ישות,
והאדם נתון במאבק
בינו כאישיות
לבין החלק שבו שמזדהה עם הישות.
כלומר, לפעמים אני מכיר את עצמי כאישיות מוסרית,
לפעמים אני מכיר את עצמי כחלק מן הטבע,
וזה מה שיוצר אצלי את המאבקים בין יצר הטוב לבין יצר הרע.
בספר התורה זה נקרא מאבק בין הנפש
לבין הנחש.
הנחש והנפש
נאבקים זה בזה,
זה התיאור של חטא אדם הראשון.
זה בעצם הרקע
למה שאנחנו מדברים עליו כאן, הסביבתיות.
הסביבתיות מנסה בעצם למזער,
להקטין את חלקו של האדם בתוך ההוויה.
ההוויה היא איזו ישות חיה אחת גדולה,
שהאדם הוא רק איזשהו אטום,
מולקולה שמסתובבת בתוך הסיפור הזה,
כמו כדוריות הדם.
אז לכאורה זה נשמע כפירתי.
מצד שני, לימדנו כבר הרב קוק עליו השלום
שכל דעה כפירתית
יש לה יסוד אמיתי.
ומה שאנחנו מחפשים כאן זה היסוד האמיתי.
אני רוצה לדבר על עוד משהו שמתחבר לזה,
זה התנועה הגדולה של החזרה אל הטבע.
לפעמים יש דיבורים שצריך לחזור אל הטבע.
תנו לחיות לחיות.
החיות הן יותר טובות מבני אדם, תאמין לי.
עדיף חיות מבני אדם.
והתנועה הזאת של חזרה אל הטבע,
יש לה שורשים ברומנטיזם,
לא רומנטיקה, אלא רומנטיזם,
של חלק מן הסופרים במאה ה-19, במיוחד בגרמניה.
וזה הוליד תנועות של חזרה אל הטבע,
שחלקן גם היא תנועת הצופים של באדן פאוול המפורסם.
מכירים תנועת הצופים?
כן. תנועת הצופים, מטרתה הייתה להבריא את הנוער על ידי חזרה אל חיי היער.
והרבה כוונות טובות יש מאחורי כל זה.
אלא שלמעשה זה הוליד גם תנועות פוליטיות בעייתיות,
הפשיזם בין היתר.
הפשיזם, ואחד מגלגוליו
היותר קיצוניים, הנאציזם,
נבעו מרצון של האדם לחזור אל הטבע.
אבל יש בעיה, האדם הוא לא טבע.
וכדאמרי, אין שבזקני צפת, לא אנחנו לא חיות.
רק בני אדם.
וכאשר האדם שוכח שהוא אדם,
אז הוא חוזר להיות לא רק חיה,
להיות גרוע מן החיה.
כי הרי הנמר, כשהוא נמר, זה בסדר.
הרי לא ציפינו ממנו להיות משהו אחר.
כאשר האדם הוא נמר, אוי ואבוי.
אבל מצד שני,
וגם באמת, יש איזה גלגול נוסף במאה ה-20, מה שנקרא ילדי הפרחים.
מי שזוכר בנוסטלגיה של ההורים לוודסטוק,
הפסטיבל הגדול,
שבו הנוער שילח את עצמו,
השתלח עם יצריו,
עם תמימותו ועם ניצול הפוליטיקאים ותמימותו.
והיה לזה, אפשר לומר, נסיבות מקהילות, הרקע של מלחמת וייטנאם,
שלא הסתיימה, והיא כל הזמן הייתה גובה קורבנות וכו' וכו'.
אז נוצרה איזה מין שאיפה גדולה של שיבה אל הטבע ואמונה שהאהבה תפתור את הכל מאז אותה סיסמה המפורסמת
make love not war.
עשו אהבה
לא מלחמה.
אבל אנחנו צריכים לדעת שהתנועות האלה לפעמים, עם כל הגרעינים החיוביים שבהם, מנוצלים לרעה
והופכים את האדם בסופו של דבר
לחיית טרף,
ובאופן מפתיע גם לאנטישמי ואנטי-ישראלי.
יש גם איזשהו קשר בין הדברים,
וזה לא במקרה.
אל תשכחו שגדול... אני לא רוצה לעשות פה סתם הדבקות, אבל אל תשכחו שבכל זאת ממנהיגי הנאצים היו ביניהם צמחונים מובהקים,
אוהבי טבע, אוהבי חיות.
עכשיו,
הייתי רוצה בכל זאת להבין מה המשמעות של הופעת הכוחות האלה,
התנועות המחשבתיות האלה,
בעידן שלנו, שהוא גם העידן של גאולת האומה הישראלית,
יציאתה מן הגלות וחזרה לבית אבותיה.
הייתי אומר כך,
נתחיל, עד עכשיו אני קצת תיארתי את החשיבה הזאת, כיצד היא מופיעה אצל אומות העולם.
עכשיו הייתי רוצה להתחיל מנקודת מבט יהודית,
ולא רק בגלל שאנחנו במכון מאיר, המרכז ללימודי היהדות בישראל,
ולכן צריך גם לדבר קצת על היהדות.
היהדות
היא כזכור לכם מונותאיסטית.
מה זאת אומרת מונותאיסטית?
מאמינה באל אחד.
יש לזה גם עוד משמעות,
שהמונותאיסט שותה רק כוס תה אחת,
מונותאיסט.
אבל המונותאיזם
מניח אם כן שהשם הוא אחד,
שמא ישראל, השם אלינו, השם אחד.
אז אם הוא אחד, אז הוא בכל.
ואז לא תיתכן, הנפש המונותאיסטית
קשה לה להשלים עם הדואליות.
כלומר, אומנם אנחנו מכירים בדואליות,
בשניות שיש בבריאה,
אבל יחד עם זאת אנחנו חפצים גם למצוא את נקודת האחדות.
אלא שלא תמיד אנחנו יכולים להרשות לעצמנו זאת.
למשל,
יחד עם זה שהיהדות היא מונותאיסטית,
היא גם מלמדת שצריך לבחור בטוב ולא ברע.
נכון?
יש טוב ורע, היהדות אומרת, תחזק את הטוב,
תבער את הרע.
ואיפה האחדות?
זה תשאיר, זה סוד של הקדוש ברוך הוא.
ודאי שזה מחלק,
כי העולם מחולק, אם כן, לשני חלקים.
יש הטוב בעולם ויש הרע בעולם.
זה השלמות. אז ראה, אם זה השלמות, אז אולי נעשה גם קצת טוב וגם קצת רע, כדי להתחבר לשלמות הזאת. מה אתה אומר?
אני אמור לא לבחור ברע. למה? הרי אם הכול זה יצירת הקדוש ברוך הוא, אני צריך לפגוש את הקדוש ברוך הוא גם בטוב וגם ברע.
זאת שאלה לא פשוטה, שבלבלה גם כמה יהודים.
אלא מה?
כן?
מה?
הוא אומר לא לעשות, אני שואל מה הצדקה של האמירה הזאת, לא לעשות.
כן, הרי יש פה איזשהו הבדל בין המישורים. הרי אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא שהוא משתמש גם ברע.
יוצר אור ובורא חושך,
עושה שלום
ובורא רע,
אני השם עושה כל אלה.
אומר הנביא ישעיהו.
זאת אומרת שהנביא ישעיהו מודע לזה, הוא רוצה שאנחנו נהיה מודעים לזה,
שהשם גם בורא את הרע.
ואף על פי כן, לנו יש תפקיד של סילוק הרע,
של ביעור הרע, מלחמה ברע,
כי אנחנו מכירים את הקדוש ברוך הוא דרך הטוב ולא דרך הרע.
יש פה איזה שם.
אז הקדוש ברוך הוא ציווה, אני מסכים איתך, השאלה היא מה ההיגיון של הציווי הזה.
כמו שהרב קוק אומר, באורות הקודש חלק ג',
הידיעה שהטוב והרע הם שייכים הכול להנהגה האלוהית,
זה לא יכול לשמש כבסיס לספר מוסר מעשי.
בספר מוסר מעשי אומרים לי, תעשה ככה, אל תעשה ככה.
ולכן אנחנו במצבים שאנחנו צריכים לבחור
את מה לקדם ואת מה לדחות.
כמו שבמשחק שחמט, אם אני בצד של הלבנים, אני לא יכול להיות בצד של השחורים,
בצד של השחורים זה לא יכול להיות בצד של הלבנים.
אני צריך לעשות את החשבון שלי.
מה שאתה אמרת עכשיו, זה השכל שלך אומר.
כלומר, אתה היית צריך לעשות מעבר דרך השכל כדי לפייס את עצמך עם הניתוק שיש בין טוב לבין הרע.
ומה עם הטבע?
אז עכשיו, ראה, ראה, אני רוצה פה קצת להסביר את הדברים קצת יותר בהרחבה.
יש באורות הקודש
הרבה התבוננויות, בחלק ב' במיוחד,
בדבר המאבק
והמלחמה שיש בין הקודש
לבין הטבע.
והרב קוק כאן מבחין בשני סוגי קודש.
יש הקדושה
שנלחמת בטבע, או הקודש שמעל הטבע,
שהרב קוק מכנה אותו גם בכינוי "הקודש הרגיל",
ויש קדושה אחרת,
שהיא נמצאת במעמקי הטבע,
שהרב קוק מכנה אותה
"הקדושה שבטבע".
עכשיו,
אנחנו רוצים קדושה, לא?
אז אם אנחנו רוצים קדושה, אנחנו צריכים גם להתמלא בקודש הרגיל, זה שמעל הטבע,
וגם בקודש שבטבע.
אבל כאן
יש בעיה.
כאשר האדם נפגש עם הטבע,
הדבר הראשון שהוא פוגש שם זה לא הקדושה שבו.
מה הוא פוגש שם?
את הרע שבו.
יש בטבע הרבה רע, הרבה אכזריות.
הרבה אימפרסונליות.
ולכן ההמלצה
שהתורה נותנת לאדם, הייתי אומר אפילו הציווי שהתורה נותנת לאדם,
זה לדחות את הסוגיה של הקדושה שבטבע בינתיים.
ואתה בינתיים אתה תבחר
בקדושה
שמעל הטבע.
רק אחרי.
רק אחרי. מה, מה, מה אתה רוצה?
נכון. כלומר, אם אני אפגש עם הטבע, הטבע יבלע אותי.
זה מה שיקרה.
ולכן אין לי ברירה, אלא דווקא להילחם
ולאמץ את הקדושה
שמעל הטבע.
למרות שהקדושה שמעל הטבע היא קטנה יותר,
אבל היא בטוחה יותר.
מה טועה?
הטבע יבלע אותי, יהפוך אותי לחלק מהטבע. כי הרי הטבע
הוא לא ישות מוסרית,
הוא ישות סתמית.
וכאשר אני מתחבר, יש לו עוצמה אדירה,
כשאני מתחבר אל הארץ, מתחבר אל הטבע.
יש עוצמה אדירה שהופכת אותי, שמפרקת
את הזהות המוסרית שלי.
ואז אני הופך להיות,
במקרה הטוב, חיית טרף.
במקרה הגרוע, אני נאפס.
בחיית טרף אין שום דבר רע.
יש רק בעיה שזה לא אני.
זה לא האדם.
חיית טרף היא מתוקה מדבש, אני אוהב נמרים ואריות, אני ממש מתעלם.
אבל אני לא חיות,
כדאמרי זקני צפת,
שכבר צוטטו בתחילת הלימוד הזה.
ואגב, הבלבול הזה גם, למשל, אצל הנאצים, לחשוב, הם אמרו ככה: הדרוויניזם לימד שיש
מלחמת הישרדות.
אז מה זה מלחמת הישרדות? המתאים יותר,
שורד.
מסקנה,
החזקים יותר ישרדו,
ולכן בני אדם צריכים להיות חזקים ולהשמיד את החלשים.
מה הטעות כאן?
זה נכון אצל החיות, זה לא נכון אצל האדם.
יש איזו
חלוקה
מבדילה בהבדלה מהותית,
הבדלת המוסר, בין האדם לבין החיה.
מה?
טוב.
עכשיו, אם כן, יש בעיה.
במשך הדורות
היהודים באמת הלכו על הכיוון הזה.
היהודים אימצו את הקדושה
שמעל הטבע.
עד מתי?
עד הסוף.
אבל בסוף
מגיע הזמן לטפל במה שהזנחנו במשך אלפי שנים.
הקדושה שבטבע מתפרצת,
היא טובעת את עלבונה.
מה זה? שמתם אותי בצד, בסדר,
לזמן מסוים, אבל מה איתי?
הגיע הזמן
לקדושה שבטבע להתגלות.
וכאשר היא מתגלה, היא פורצת.
היא עושה את זה בצורה אלימה,
והיא לובשת את הצורה
של החילונות.
החילונות
היא התפרצות
סמויה
של הקדושה שבטבע,
שטובעת את עלבונה.
בסדר? ככה הרב קוק מבין את זה.
לפי זה התופעה החילונית איננה איזה מין מחלה שולית,
היא עבור הרב המרכז
של השאלה של הקודש.
זה בעצם ההנהגה האלוהית בדור הזה,
שרוצה להפגיש את הקודש הרגיל,
נקרא לו עכשיו בלשוננו הדתיות,
עם הקודש שבטבע,
נקרא לה בשפתנו חילונות.
השאלה היא, מי ינצח?
ברור שאף אחד. מדוע?
כי הרי שניהם מקורם אחד, הקודש.
ולכן כאשר הקודש נלחם מול עצמו,
בסופו של דבר שום חלק מחלקיו איננו יכול לנצח.
זה מה שנקרא,
מה שאפשר לקחת את זה כמשל,
אם תיקח יד אחת ועוד יד אחת ותחבר את האצבעות ותנסה למשוך
לשני הצדדים, אתה לא תצליח לעשות כלום. מדוע?
בגלל שהכוח שמושך לכאן והכוח שמושך לכאן הוא אותו הכוח,
זה אתה.
ולכן זה לא יצליח.
הרב קוק מכנה את זה באורות הקודש בכינוי של מלחמת לוויתן ושור הבר, זה בחלק ב',
בחלק הנקרא הקודש הכללי, פרק כ"ג.
בקירוב אל הטבע
יש שנאת
הקודש הרגיל.
למה?
למה הקודש הרגיל שנוא?
הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו.
הקודש, עכשיו זה מה ש... אם כן, החילונות שונאת את הדתיות.
היא מגבילה את החיים.
אתם מדכאים את הכוחות הבריאים,
את פרצי החיים שיש בנפש האדם.
אפשר לשמוע כאן את ניטשה.
מה עושה הקודש הרגיל? מה, הוא יישאר ככה אדיש?
הוא נלחם בחזרה.
הקודש הרגיל המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי,
אוגר את שארית כוחו להילחם עם הטבע,
ואומר אוי שומו שמים,
ואת כל הכוחות הוא משקיע באוטובוסים נפרדים וכדומה,
כדי להינצל.
אבל לוחם הוא
עם הטבע שלו,
כושל הוא,
ונופל במלחמתו.
כלומר, הדתיים
לא יצליחו.
הטבע,
המתנשא לתבוע את דיכיונו שנעור על ידי תביעת הקודש הגנוזה שבקרבו,
מתנשא עם כל שלילותיו, גם דברים שליליים מאוד,
שונא הוא את הקודש.
גם הטבע שלו, כלומר, יש בתוך הקודש טבעיות.
גם את הודו יופיו ובריאותו.
פה נופל הטבע
ונכשל במלחמתו.
מסקנה, החילונים לא יצליחו.
אז מי יצליח?
אלה נכשלו,
אלה נכשלו.
אומר הרב,
מי שינצח
זה הצדיקים.
מי זה הצדיקים?
זה לא בעלי הקודש הרגיל,
וגם לא בעלי הקדושה שבטבע.
אלא זה מאמיני הייחוד,
שהם מסתכלים ומבסוטים כשהם רואים את המלחמות האלה,
עומדים מן הצד ונהנים,
מחלקים לראות מתי אלה ואלה ייפלו,
ואז הם יוכלו להפנים בקרבם את התכנים החיוביים שיש באלה ובאלה.
לוויתן ושור הבר, שניהם נופלים במלחמתם.
מי זה לוויתן?
הקדושה שבטבע.
מי זה שור הבר?
הקודש הרגיל.
ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים.
מה?
כי הלוויתן זה כוח החיים שבתוך הים.
הים הוא הכוח הטבעי הגדול.
בשער הבא הוא אוכל את העשב של אלף הרים ביום אחד.
הוא הולך וגובר על הטבע.
בהמות בהרי אלף.
כן.
אז יש מדרש כזה, שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מביא את הצדיקים לטריבונות
כדי לראות כניגיון. מה זה כניגיון?
מלחמת חיות.
כן? באים, כל הצדיקים מוזמנים,
תכינו פופקורן וגרעינים,
הולכים לראות משהו-משהו.
מי מגיע? לוויתן מגיע ממעמקי הים,
שור הבר מגיע מנערים,
מתקבלים לכל תשואות רמות,
ומתחילים להילחם.
המדרש אומר שכשהם יילחמו,
הארץ תרעד.
כל העולם כולו ירד. מה זאת אומרת סירה?
העולם לא יודע איך לכלכל את המלחמה הזאת.
עד שבסוף
הלוויתן,
שור הבר, ינשוך את הלוויתן בצוואר שלו.
אבל בדיוק ברגע האחרון הלוויתן
ישחט את שור הבר
עם הסנפיר שלו.
ושניהם ימותו ביחד
ואז הצדיקים ירדו מהטריבונות
ויעשו מבשרם של זה ושל זה סעודה נאה לצדיקים.
כן?
זה מחזי יפה כזה.
מה אתה אומר?
איזה מושג זה סוכתו של אל-גתן?
ודאי.
זה הסעודה שהיא תהיה, הרי יצטרכו סככה בשביל כל הסעודה הזאת. לא, לא חטוף.
רגע, אני מסביר.
יצטרכו סככה
בשביל לעשות את הסעודה הגדולה הזאת.
השתמשו באור של אל-גתן.
בסדר?
סוכת עורו של לוויתן.
ושם, בתוך הסוכה הזאת, יאכלו את הסעודה הזאת.
יגידו,
סושי יותר טעים.
בסדר. עכשיו, מה זה אומר?
שיש כאן הופעה של רצון של אחדות.
אני כאן קורא בפנים.
רועה היא הנשמה הניזונה מלחמה הפנימי של תורה את הכוחות הבהמיים שביבשה ושבים.
מתאבקים, לוחמים בקצף,
מתנפלים זה על זה.
כל אחד חושב, אני אכבוש הכל, אבל
לא לדגה הים ולא לבהמות הרים הניצחון,
כי אם לקורא בשם השם.
זאת אומרת אמונותאיסט.
והוא יימלט
וימלט הכל.
על ידו הכל יתעלה.
כלומר, זו התפתחותה של תפיסה רוחנית חדשה שמסוגלת להכיל בבת אחת
את כוחות החיים האדירים שבכללות ההוויה, יחד עם הייחודיות של האדם המוסרית.
ומתוך התפיסה החדשה הזאת יהיה השם אחד ושמו אחד.
שלום רב.
האם קריאת שמע,
הצהרת האיחוד,
מחברת אותנו לקדושה שמעל הטבע,
או שמע לקדושה שבטבע?
גם זה וגם זה.
ובכן, מה לגבי התפילה, עמידה,
מחברת אותנו לקדושה שמעל הטבע
או לקדושה שבטבע?
תודה.
גם וגם.
יש על זה, בדרך כלל אומרים שזה מעל הטבע, אבל יש גם צד של הטבע.
זה קשור לדברי הגמרא.
אמר רבייה,
חציף עליי מאן דצליה בביקתה.
והשאלה היא איך לפרש את המילה ביקתה.
מחלוקת רש"י והגאונים שם,
עיין שם היטב ודעת לנפשך ינעם".
עכשיו,
עד שמגיעים לדבר הזה,
לאחדות הנפלאה הזאת,
צריך קודם כל לפתח רגישות מסוימת.
הרגישות המסוימת
נקראת שוב בלשונו של הרב קוק בשם
"שיר מרובע".
וברשותכם, אתה רוצה שנקרא
את הפרק באורות הקודש חלק ב',
מאוד קל, זה הכל אותו ספר.
הנקרא שיר מרובע.
איך מוצאים את זה?
זה בעמוד תמ"ד.
תמ"ד, זה מאוד קל.
444, שיר מרובע.
שיר מרובע.
זה המושג שיר מרובע, מקורו בספר הזוהר.
שם יש ארבעה שירים הנקראים שיר פשוט,
שיר כפול,
שיר משולש
ושיר מרובע.
ויש כל מיני אופנים איך להבין את הביטויים האלה.
יש לרב קוק פירוש פשוט,
אך מעמיק.
יש שהוא שר שירת נפשו.
כלומר, אתה רואה אדם שמח, מבסוט.
ממה אתה מבסוט?
אני מבסוט מעצמי.
אני בתוך עצמי
מוצא כל כך הרבה דברים,
איזה יופי,
אני.
כן, זה מה שהוא אומר כאן, יש שהוא שר שירת נפשו.
ובנפשו
הוא מוצא את הכל,
את מלוא הסיפוק הרוחני במילואו.
שר את שירת נפשו.
ויש
שהוא שר
שירת האומה.
מה אתה מבסוט?
אה, מה לא שמעת?
ישראל זכתה בגביע העולם.
אבל מה, אתה לא כדורגלן ואתה אף פעם לא הולך
לראות משחקי כדורגלן. כן, אבל
זה כבוד האומה.
ולמה אתה היום עצוב? שמעת מפולת בבורסה.
כן, אבל אין לך מניות.
כן, אבל יש משפחות בישראל שיסבלו מזה.
כלומר, הוא חי את שמחתו ואת עצבותו
לפי רוממותה של האומה או שפלותה חלילה.
מה שאומר כאן הרב, ויש שהוא שר שירת האומה.
יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית,
שאינו מוצא אותה מרוכבת כראוי ולא מיושבת יישוב אידיאלי.
שואף למרומי עוז,
והוא מידבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועימה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה ומשתעשע בתקוותיה.
הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה,
וחוקר באהבה וחוכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.
לא רע.
אדם כזה?
כל-כולו כלל ישראל?
ויש.
אשר עוד תתרחב נפשו
עד שיוצא
ומתפשט מעל גבול ישראל לשיר את שירת האדם.
היה גוי אחד,
קראו לו סרטר.
הוא אמר שהוא לא מרגיש בן חורין כל זמן שיש אדם אחד משועבד בעולם.
ההוא והעולם
יהיה נכד.
אני לא חופשי, למה? ההוא בכלא.
רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו,
שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה.
וממקור חיים זה הוא שואב את כללות
הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו.
שיר משולש קוראים לזה.
ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו,
עם כל הבריות ועם כל העולמים
ועם כולם אומר שירה.
היה תלמיד של הגאון מווילנה, רבי מנשה מאיליה.
הוא אמר שהוא מרגיש רע
כל זמן שיש תולעת אחת בעולם שיש אבן שחוסמת את דרכה.
שם את סרטר בכיס הקטן.
זהו העוסק
בפרק שירה בכל יום,
שמובטח לו שהוא בן העולם הבא.
מה זה פרק שירה?
יש המדרש הזה, פרק שירה, מה?
שירה של העצים, של הסוסים, של הכלבים,
שמיים וארץ, שמש וירח.
מהי שירת הסוסים?
לא,
לא
הנה
כהנה עבדים אל יד אדוניהם,
כנהננו אל ה' אלוהינו עד שיכולנו.
ככה זה כתוב שם, נכון?
ושל השור?
אשירה לשם כי גאו הוא גר.
נכון?
נכון?
והכלבים?
מה?
כן, יש הכל שם.
אני לא זוכר.
אני זוכר של הכלבים.
זוכר מה שהכלבים עושים?
בואו,
נשתחווה ונכרע, נברחה לפני ה' עושה.
זה יש אדם שזה מקור החיות שלו.
עכשיו,
השירות האלה מולידות באמת כל מיני אידיאולוגיות.
השיר הפשוט
מוליד את האינדיבידואליזם.
השיר השני
את הלאומיות,
השלישי
את ההומניזם,
והרביעי
את הירוקים.
עכשיו, עד עכשיו זה נשמע יפה.
הבעיה היא שכשהם מתחילים,
בעלי השירה האלה,
להפוך את שירתם לאידיאולוגיה,
אז כבר הם מתחילים לריב עם בעלי השירה האחרת.
כל אחד אומר על השני שהוא אידיוט, מטומטם, פושע, נכון?
כל אחד יש לו טענות נגד השני והשלישי והרביעי.
ואז זה יוצר מצב
שבמוזיקה קוראים לו קקופוניה.
כן? זה כבר לא נעים לאוזן.
מה צריך לעשות?
צריך לעשות שירה חמישית.
אבל מה יהיה התוכן של השירה החמישית?
שירת הרמוניזציה בין השירות.
זה מה שאומר כאן הרב. ויש
אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת.
וכולם נותנים את קולותיהם,
כולם יחד
מנעימים את זמריהם,
וזה לתוך זה נותן לשד וחיים.
כל ששון וכל שמחה,
כל צהלה וכל רינה, כל חדווה וכל קדושה.
שימו לב לקשר העצמי אצל הרב בין השמחה לבין הקדושה,
בניגוד למה שמקובל אצל אומות העולם.
שירת הנפש,
שירת האומה,
שירת האדם,
שירת העולם,
כולן יחד
מתמזגות בקרבו בכל עת
ובכל שעה.
איך קוראים לשיר כזה?
שיר שמה התוכן שלו?
השירים.
זה שיר שמדבר על השירים.
זה שיר השירים.
מה?
לא, זה בדיוק העניין.
השיר הרביעי לא כולל בתוכו את השלישי, השני והראשון.
השיר...
אז זה לא כל כך פשוט.
הרי ידוע שכל נוער שמאלני רוצה לטפל באומה אחרת ולא בקרובים שלו
או בבני השכונה שלו, נכון?
ודאי שזה שיר השלישי דווקא.
כן?
בסדר.
מה?
המקור, עוד פעם,
זה הכי פשוט.
איזה עמוד זה יכול להיות?
נכון, נו, אז אתה יודע.
באורות הקודש חלק ב'.
והתמימות הזאת,
במילואה, עולה היא להיות שירת קודש.
שירת אל, שירת ישראל.
בעוצם עוזה ותפארתה, בעוצם אמיתה וגודלה. ישראל,
שיר אל. אותן אותיות.
שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע,
שיר השירים
אשר לשלומו, למלך שהשלום שלו.
איזה שלום? השלום בין השירים
שלו.
זאת משימה.
כן, בבקשה.
כן, זה התפקיד שלנו, להיות מנצחים על כל המקהלה,
כי כבר הודיעונו רבותינו בחכמתם שהחיים לא פיקניק.
בסדר?
עכשיו...
איך ההתמודדות?
מה?
אם לך וענייך, אם לך... נכון.
עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת.
משמע שצריך לטפל בעניי עיר אחרת גם כן.
נכון?
אם לא, היית אומר, עניי עירך בלעדיים.
מה זה קודמים?
משמע שצריך לטפל בכולם.
איך מטפלים בכולם? קודם כל, עניי עירך.
שבקושי המדינה מת... נכון, נו, אז מה?
נו, המסתננים על כל זה. נכון, אתה צודק.
אתה צודק.
מה עוד?
אמרת אמת.
זה לא מקשה על שום דבר שאני אמרתי.
רק הסבר לא קושי.
מתוך כך הייתי רוצה לקרוא לכם,
סליחה שהיום זה עובר בקריאה, אבל זה טקסטים יסודיים בכל זאת, חשובים.
משהו שכתב רבי יוסף,
איבן כספי.
רבינו יוסף איבן כספי,
מגדולי ישראל בפרובנס בימי הביניים,
כתב ספרים רבים, רציונליסטיים אגב, בדרך כלל,
ויש לו, באחד מספריו, יש לו ספר שנקרא "משנה כסף".
הבאתי כאן את הציטוט
כפי שהוא מופיע בעיונים בספר דברים של נחמה ליבוביץ'.
היא מביאה בשלמות את הטקסט, וזה מודפס יפה,
אז לקחתי משם.
האם לדעתך יש ממשיכי דרכו של הרב קוק
שאכן משלבים את כל השירות?
אם הם ממשיכי דרכו של הרב קוק,
אז הם גם משלבים את כל השירות.
זה בהגדרה.
האם יש ממשיכים את דרכו של הרב קוק?
בוודאי שיש.
מה, הרב קוק סתם דיבר?
עכשיו, אני רוצה כאן להביא לכם מדברי רבי יוסף אבן כספי,
שנאמרו פרשת כי תצא מסביב למצווה מפורסמת,
מצוות שילוח הקן.
יש מצווה,
כאשר אדם רוצה לאכול ביצים מתוך קן של יונים,
למשל או של ציפור כלשהי,
והאם רובצת על הביצים או על האפרוחים,
הוא צריך קודם כל לשלח את האם,
ורק אחר כך הוא יכול לקחת את הביצים.
אז מסביב לזה יש הרבה הרבה ויכוחים
מה המשמעות המדויקת של המצווה הזאת, למה היא נטמעה.
אבל מה שכאן בולט,
בלי קשר לכל הטעמים,
זה שהתורה נתנה מצווה שנוגעת לבעלי חיים.
למשל, הנחת תפילין
זה נוגע לאדם,
שמירת שבת
זה נוגע לאדם,
צדקה זה נוגע לאדם.
אבל פתאום יש מצווה שנוגעת לבעלי חיים,
ליונים שאתה מוצא ביער.
על זה אומר רבי יוסף בן-קסמי,
טעם,
זאת המצווה,
מבוערת בעצמה, כי טעם אותו בית בנו לא תשחטו ביום אחד, וכן לא תיבה של גדי בחלב עמו,
והוא להרחיק מעלינו האכזריות.
זה דבר פשוט.
אבל מצורף לזה אומר אני,
כי תורתנו השלמה רצתה לתת לנו דעות שלמות,
וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכולתנו,
ולכן כיוונה בזה שתי כוונות, האחת להודיענו מדרגת מציאותנו.
מה זה מציאותנו?
מי זה אנחנו?
אנחנו בני אדם.
צריכים לדעת מה זה אדם.
האדם מהו?
ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאווה. וזה
כי ידוע כי סוגנו הכולל הוא גשם,
ותחתיו צומח, ותחת הצומח חי,
ותחת החי מדבר הוא האדם ואישיו.
וזה כלל מציאות עולם היסודות.
הבנתם מה שהוא אמר כאן?
אני והחצץ,
יש לנו משהו משותף.
אנחנו עשויים מחומרים,
מחומרים דוממים.
אם תפרק אותי לחלקים, תראה שיש שם מים,
יש שם מימן,
חמצן,
פחמן,
חנקן,
גופרית.
כל זה מרכיב אותי.
אז סך הכל מה אני?
אני דומם מאורגן.
זאת אומרת, סוגנו הכולל הוא גשם.
גשם כמובן גשמיות.
ותחתיו צומח.
כלומר, הצומח הוא חלק מן החומר.
ותחת הצומח חי.
כי כל חי הוא גם צמח.
לא כל צמח הוא חי,
אבל כל חי הוא גם צמח.
למשל,
החתול הוא צומח, נכון?
בוודאי שהוא צומח.
יש לו שיער שהולך וגדל,
גם הגוף שלו הולך וגדל.
לפעמים הוא מתמתח, נכון? ראיתם פעם חתול מתמתח?
נורא חמוד כזה.
וגם הוא היה בתחילה הקטן, הלך וגדל.
אם כן, החתול זה צמח.
זה צמח בתנועה.
זה גזר רץ.
ותחת הצומח חי,
ותחת החי מדבר.
כלומר, אני גם בעל חיים,
אבל הניגן מדבר.
וזה כלל מציאות עולם היסודות. הוא מבואר כי המון העם יסכלו כל זה. כלומר, סתם בני אדם לא שמים לב למה שאמרנו.
אף כי לגאוותנו נתהלל במטת שקר ונדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי החי.
אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות,
אף כי עם השדות
ולכן,
להרחיק ממנו כל הסכלות הזה,
ניתנו לנו מצוות שונות, קצתם בגשם הדומם, וקצתם בצמח, וקצתם בחי, וקצתם במדבר.
כלומר, זה שהתורה נתנה מצוות הנוגעות לדומם
ומצוות לצומח,
מצוות לחי,
זה כדי שנזכור שיש לנו שותפות גורל.
עד שתחת המדבר, שהוא מין האדם, דקדק בו מאוד. זאת אומרת, יש הרבה יותר מצוות הנוגעות לאדם מאשר לבעלי חיים, למשל.
וציוונו השם לחמול על אישי האדם מאיזה עם שיהיו.
מה?
לחמול,
לרחם.
עד שיהיו כמו, מאיזה עם שיהיו כמו שקדם.
בהילחמנו עם העמים.
זולת שבעה עממים.
הכנענים, זה התורה לא אמרה לרחם, למה?
כי הם כחיות רעות.
כן, הכנענים זה כאלה חיות,
צריך להשמיד אותם בלי רחמים.
וכן מצוות יפת תואר, לא תתעמר בה, אפילו כשאתה נלחם,
יש מצוות של רחמים בתוך המלחמה.
כל שכן עם האנשים שהם מידתנו,
ואהבת לרעך כמוך,
לא תראה את שורכיך, ורבים ציוויים,
כן, וזה הראש.
ואחר,
על יתר האנשים שאינה מידתנו.
טוב,
אז יש פה
הרבה הרבה דברים, אחר כך נדבר קצת על הצמחונות,
אני לא אקרא לכם את הכול.
אני רק רוצה לקרוא לכם את השורות האחרונות של דבריו.
וכלל הדבר,
הקננו נותן תורתנו
בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות,
והקננו תכונת הענווה והשפלות,
עד שנדע
ויהיה בין עינינו תמיד,
כי אנחנו כחמור וכפרד,
ככרוב והרימון גם כאבן דומם.
כן? לכן באמת מקובל לומר על מישהו שהוא ראש כרוב.
לפעמים ראש דלעת, נכון? רס דלעת, נכון? יש ביטוי כזה, מישהו שהוא ראש דלעת.
כן, מה?
זה לא לחיוב.
אבל זה מה שהוא אומר. דע לך שאתה סך הכל כרוב.
יש אפילו הלכה מעניינת.
מה קורה עם אדם
גדל לו קן על ראשו.
מישהו ככה מאוד עייף, הלך לישון תחת העץ,
ויש לו כנראה
שיער גדול או כובע גדול.
ואז באו הציפורים,
התחילו לשים שם קן,
ולהטיל שם ביצים,
והאימא עכשיו נמצאת
על הקן הזה, ומתחת לזה יש בן אדם.
האם יש מצוות שילוח הקן או לא?
הרי נציאת שילוח הקן נאמרה באדמה או על עץ.
כן, אבל הבעיה היא שזה לא מונח לא על עץ ולא על הארץ,
אלא מונח על בן אדם.
כן? כמו באגדות.
מה?
התורה אמרה בכל עץ או על הארץ.
מה?
האדם זה?
לא, כמו אדמה. זה כמו אדמה.
אז באמת הגמרא אומרת שגם במקרה כזה צריך לעשות שילוח הקן,
כי גם הראש של האדם נקרא אדמה,
שנאמר "והאדמה על ראשו".
עכשיו,
מסביר המהר"ל,
מה זאת אומרת "והאדמה על ראשו"?
שהאדם עם כל שכלו הוא עדיין אדמה.
כלומר, אנחנו מצד הטבע נתונים בתוך מעטפת גדולה מאוד של הטבע,
וקשה לנו להשיג מה שנקרא השכל הנבדל.
ולכן גם שכלו של האדם ששוכן במוחו,
אף הוא כלול באדמה,
וזה בעצם מראה לנו שיש איזו מגמה סמויה
בתוך היהדות
של הכרת האחדות שיש בין האדם לבין הטבע.
ולכן
אמר אליפז התימני לאיוב,
כאשר
הוא מעודד אותו להתנהג כראוי ולהרהר בתשובה,
הוא אומר לו, בסוף,
אם אתה תעשה מה שצריך,
אז הוא אומר לו, כי אם אבני השדה בריתך וחיית השדה
הושלמה לך.
אגב,
ההדדיות הזאת, השותפות גורל הזאת בין האדם לבין הבהמה,
באה לידי ביטוי גם בשניצל שבצלחת.
כי הרי כאשר אני אוכל עופות,
מסכנים שלא עשו כלום,
אני בעצם מראה שאני חלק משרשרת המזון,
ועל ידי זה אני נותן עילוי
גם לאותן תרנגולות,
שסתם ככה היו מתות בלי לזכות להפוך להיות חלק מן האדם.
אשרי התרנגולת
שהפכה לשניצל,
שנאכל גם על ידי בן ישראל שנותן דברי תורה,
כי אז יוצא שהשניצל הזה הפך להיות דברי תורה.
איזה קדושה.
עכשיו, מה?
עכשיו תגיד, אבל אנחנו רואים דבר מעניין,
שכאשר אנחנו מוצאים גזר מן האדמה,
הגזר לא צועק,
אבל תרנגולת ששוחטים אותה, היא צועקת.
והשאלה היא למה.
ההסבר שנותן הרב אשכנזי עליו השלום הוא פשוט
שהגזר
יודע שהוא לפחות יעלה למדרגה עד בעל חיים.
אז לכן הוא שמח.
לא צריך לעשות שום דבר.
מה שאין כן התרנגולת, השאלה מי יאכל אותה?
האם זה מישהו ששווה יותר מבהמה?
ואז יש מה לשמוע,
או שזה מישהו שכבהמה זה סתם שפיכו דמים.
לכן באמת הגמרא אומרת שעם הארץ אסור לו לאכול בשר אם לא בשבת.
כי זה לא שווה שאנחנו נשחט בעל חיים
רק בשביל שאתה תמשיך לחיות?
תאכל גזר.
מה אתה אומר?
לא בנו מהסיפור שרבי יהודה הנשיא נענש מסיפור העגל,
לזה אתה מיועד, אז שנים הוא סבל.
נכון. אם שהרב רבי יהודה הנשיא לא אוכל מהעגל, הוא מעטות אותו. רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. רבי יהודה הנשיא לא אכל מן העגל אחר כך?
ודאי שאכל, זה בסדר. אז למה הוא נענש?
בגלל הרגישות.
אתה צריך לומר לעגל, במקום להגיד לו לך כי לכך נוצרת.
תגיד לו, חמודי, אנחנו אוהבים אותך,
אתה זוכה לעלות על שולחן של רבי יהודה הנשיא,
אשריך וכו'. ואז העגל היה עושה מ...
היה מבסוט, והיה נשחט בשמחה.
כן? ברור.
אבל אתם רואים, מתוך כל המקורות שאנחנו מדברים עליהם,
שיחד עם ההכרה של האחדות, חכמי ישראל לא התבלבלו
וידעו לשמור על הכיוון המעלה את הטבע אל המוסר ולא המשפיל חלילה את המוסר
אל הטבע.
אשמח אם הרב יסכם את השיעור תודה.
הנה, בדיוק בזה סיכמתי הוא.
שלום.
