היום יום רביעי,
כ"ז באדר תשע"ב המצוות של ליל הסדר מרובות הן.
יש, אפשר לעשות רשימה קצרה של בערך 12 מצוות.
הנה, ארבע קוצות זה כבר ארבע מצוות.
ו... זה גם עוד ארבע. מה אתה אומר?
ארבע קוצות.
ועוד מצא,
זה עוד אחד,
ומרור,
וכורך,
ואפיקומן,
וקורבן פסח,
וקורבן חגיגה,
וכרפס,
ולהגיד, לספר את הסיבוב שיוצאת ממצרים,
וברכת המזון,
ומה יש לנו עוד? הלל.
פשש, המון מצוות יש.
וחלקן בהסיבה,
חלקן לא בהסבה.
מה המכנה המשותף של כל המצוות האלה?
ליל הסדר. ליל הסדר זה הזמן, אבל מה המכנה המשותף של המצוות?
יש הרבה מצוות שהן זכרות ליציאת מצרים,
אבל יש מכנה משותף טכני,
הפה.
כולן קשורות לפה.
או דברים שמכניסים באכילה ושתייה,
או דברים שמוציאים בדיבור.
נכון?
כלומר, הפה הוא מרכזי מאוד בליל הסדר, הפה סח.
כלומר, הפה נפתח.
זה מאוד משמעותי. זה אומר שהמעבר
מעבדות לחירות
זה בעצם הפתיחה של הפה.
עם ישראל הוא עם שיש לו מה לומר,
אבל כל זמן שהוא משועבד, אף אחד לא אכפת לו ממה שיש לו לומר.
וכבר אמר שלמה המלך, חוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים.
כלומר, המשמעות של היציאה מעבדות לחירות מלבד ההנאה האישית
שיש לאדם שהוא יוצא לחירות זה שעכשיו דיבורו משמעותי.
וזה בעצם מה שאנחנו חייבים, לכן אנחנו כל כך מתרכזים בלילה הזה מסביב לפה.
אדם שאין לו פה, מה יעשה בליל הסדר?
אין לו מה לעשות.
לא אכילה ושתייה ולא דיבורים.
ובעצם יש פה אם כן שינוי של השפה.
כי השפה של הגלות,
האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו בהיותנו משועבדים,
זו שפה אחרת מאשר השפה של הגאולה.
אנחנו רואים שכאשר יצא אבינו יעקב מבית לבן,
זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שהייתה יציאה מגלות,
מעבדות לחירות,
אז הוא חתם על חוזה,
חוזה הגאולה
בגבול של ארץ ישראל,
כאשר לבן הדביק אותו
וידבק אותו
בהר הגלעד.
ואז יש שם איזה טקס מאוד מיוחד,
על הגבול של ארץ ישראל יעקב ואחיו עושים ערימה גדולה של אבנים,
גל.
ויקרא לו לבן
ייגר סהדותה,
ויעקב קרא לו גלעד.
גלעד.
מה פירוש הביטוי "יגר צהדותא"?
לא לענות כולכם ביחד.
אתם לא יודעים מה זה "יגר צהדותא"?
זה גל עד.
ויעקב קרא לו גל עד.
הוא תרגם
מארמית לעברית.
לאמור שהיציאה מן הגלות זאת היציאה מן הארמית אל העברית.
זה שינוי שפה.
מה היא הארמית?
הארמית היא השפה הגלותית שלנו, כלומר השפה שבה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מצטרפים אל הקהילה הקוסמופוליטית הכלל-אנושית
כדרך שאברהם אבינו דיבר לפני שהוא חזר להיות עברי,
כשהקדוש ברוך הוא אמר לו לך לך,
לפני כן אברהם היה אב בארם, לכן קראו לו אברהם, אב לארם,
היה אישיות מרכזית וחשובה
באומות העולם, הוא יצא מן הארמיות ונהיה
שוב עברי,
ואז הוא יוצא מן הארמי אל העברי.
וכל פעם שאנחנו בגלות אנחנו חוזרים אל הארמית,
כפי שאבותינו שיצאו ממצרים עשו,
כן? ויאמרו מנהו,
כי לא ידעו מה הוא.
מה זה מנהו? באיזה שפה זו?
בארמית.
אם כן, הם דיברו ארמית בתור לשון חול ועברית בתור לשון קודש.
היציאה מעבדות לחירות זה היציאה מן הארמיות.
כמו כן, גם אנחנו רואים שכשחוזרים לגלות,
אז חזרנו לדבר ארמית,
תלמוד בבלי, ירושלמי, זוהר, כל הדברים האלה
כתובים בשפה הארמית, וגם הספרות הרבנית היא כל-כולה מתובלת בביטויים ארמיים.
ואנחנו יוצאים מן העבדות לחירות, מן הארמית אל העברית.
איך מתחיל ליל הסדר? הלחמא עניאה.
זה בשפה ארמית.
דיאכלוה בהתנא בארעד במצרים, כל דכפין יתה ויחול,
כל דצריך ייטה ויפסח.
כל זה, וואלה, זה בארמית.
השתה הכה.
המשך?
אז זה בעברית מה שאתם אומרים, לשנה הבאה.
אה, פתאום, העברית מבצבצת.
לשנה הבאה איפה?
זה מה שאתה אומר ב"הלך מעניין"?
באל-עא די ישראל.
חזרת לארמית.
השתה הכה עבדה, לשנה הבאה עוד פעם עברית.
בנכורין.
כלומר,
בהתחלה המגיד עושה את הפעולה של המאמץ של היציאה מן העבדות אל החירות,
מן הארמית אל העברית, והעברית מבצבצת במילים לשנה הבאה.
מכאן ואילך, מה נשאר ה... נכון? זה הכל בעברית.
עבדים היינו מתחילה, וכו' וכו' וכו'.
עד, בעצם כל הסדר בעברית,
עד שמגיעים לאחד מי יודע.
אחד אני יודע, ואחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו.
שבשמיים ובארץ.
נכון? שניים אני יודע וכולי.
פתאום עשרה דיבריה.
הארמית חזרה.
אחת עשר?
כוכביה.
שניים עשר?
שנייה. שלושה עשר? מדיה.
אז פתאום הארמית חוזרת,
ואז חד גדיא, חד גדיא, דיזבין, אבא בתרי זוזה, כולו ארמית.
מה קרה?
אתה גמרת את הסדר.
חוזר אל הגדול.
כן, הרי זה נכתב בגלות.
כלומר, כשהארמית אוחזת בנו מכל צד, מההתחלה ועד הסוף,
אבל בליל הסדר יש התרוממות
מעל הארמית, מדברים עברית.
או,
זאתי השפה.
עד כאן זה מובן?
טוב, נשאלת השאלה,
האם הלחמאניה הזה הוא מוצדק?
כן, הרי מה זה הלחמאניה? מה זה בא להסביר?
מה הלחמאניה בא להסביר?
בא להסביר מה זה מצע, נכון?
אבל הילד עוד לא שאל.
הילד עתיד לשאול, במה נשתנה? למה אוכלים מצה?
אתה בעצם כבר אמרת לו את זה לפני כן.
עבדת עליו,
נכון? חוץ מזה,
שהתשובה ללמה אוכלים מצה זה במהלך ההגנה. מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו.
זה כתוב בהמשך.
אז מה תקוע הלחמניה הזה לפני השאלות של הבן?
מובנת השאלה שלי?
השאלה ברורה.
רוצים תשובה?
התשובה, כן, יופי, אז אני אגיד לך.
שלום הרב, ניתן לומר שליל הסדר מסתיים בארמית בחד גדיא, מדוע?
כן, כי אנחנו חוזרים אל הגלות.
בסוף הסדר זה בתוך הגלות, אנחנו זוכרים שיצאנו מעבדות לחירות,
אבל כשאנחנו גומרים,
אז חוזרים אל הגלות, וזה בשפה הארמית.
כן?
נכון, צריך להגיד הכל בעברית.
אבל אנחנו מאוד שמרנים ולכן ממשיכים להגיד בארמית.
אבל מה, עוד לא עניתי על השאלה, כן?
האגדה, יש בה הרבה מאוד מרכיבים.
יש מרכיבים שנכתבו בארץ ישראל, יש מרכיבים מאוחרים,
יש הכול.
למשל, על אחמניה נכתב בבבל.
מה בצרפתית גם?
אין.
לעברית או ערמית?
אין בצרפתית?
זה באמת לא בסדר.
כן, אבל אתה אוכל בצרפתית.
הרי מה זה מצה?
זה לחם מאוד דק, נכון?
צער, פת.
אז אם כן, זה הכול נמצא שם כל הזמן.
מה, זה לא נכון?
עכשיו בואו נחזור לנושא של הלחמאניה. למה הלחמאניה?
אנחנו מדברים על המצה לפני שהבן שאל, הרי השאלה הזאת ישאלת במהלך ההגדה גם כן, יש לה תשובה במהלך ההגדה.
אלא שצריך להבין טוב-טוב שהאלחמאניה איננו הסבר למצע,
אלא זה הסבר למשהו אחר לגמרי, זה הסבר ליח"צ.
הרי מה עשינו לפני שהתחלנו את האגדה?
חצינו את המצע, נכון? עשינו יח"צ.
למה לחצות את המצע?
הרי כשאוכלים ביום טוב צריך ליחמים שלמים. מה פתאום אתה עושה המוצי על לחם חתוך?
מה קרה?
אלא שהתורה קראה למצה לחם עוני,
והעניים הם רגילים לאכול חצאי לחמים, לחם פרוס,
ולכן אנחנו עושים את זה. אז אנחנו מסבירים,
חצינו את המצה והוא אומר, הלך מה הענייה? פשוט מאוד.
עכשיו בואו נתקדם קצת בהגדה, כי אנחנו לא נוכל להספיק את הכל בכל מקרה, אבל בכל זאת משהו.
הבן שואל, נכון? הבן שואל מה נשתנה הלילה הזה.
ויש לו ארבע קושיות, ארבע שאלות,
למה מרור, למה זה, כל מיני.
והשאלה היא, מה עונים לו?
הוא שואל, אז מה עונים?
אז המשנה אומרת שעונים לו,
מתחיל בגנות
ומסיים בשבח.
כלומר, אומרים לו מה הרע שיצאנו ממנו,
ואחר כך מספרים לו מה הטוב שיצאנו ממנו.
זה מה שאומרת המשנה, מה הטוב שהגענו אליו.
זה מה שאומרת המשנה.
יש רק דבר אחד שלא ברור,
מהו הגנות ומהו השבח?
בזה נחלקו חכמי התלמוד.
יש מחכמי התלמוד שאמרו
שהגנות שאומרים זה עבדים היינו לפרעה במצרים.
זה גנות, להיות עם של עבדים זה מגונה.
לפי זה גם מה השבח?
ויוציא הינו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.
ויש דעה אחרת בתלמוד,
שעגנו את זה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.
זה ממש מגונה להיות עם שלם שעובד עבודה זרה.
והתשובה והשבח, ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו.
עכשיו, אם אתם שימו לב,
באגדה של פסח שלנו יש שני העניינים, כלומר, שתי הפסקאות נמצאות.
בזמן התלמוד זה לא היה כך.
בזמן התלמוד היו משפחות,
שענו לשאלת הבן עבדים היינו ויוציאנו,
והיו משפחות אחרות
שהיו עונים לבן מתחילה עובדי עבודה זרה ואחר כך ועכשיו קירבנו.
אם כן, יש לנו שתי מסורות שונות,
וזה ששתי המסורות האלה אוחדו באותה האגדה,
זה קרה בדור שאחרי התלמוד,
בזמן רבנן סבוראי,
אז החליטו לשים בבת אחת גם את עבדים היינו וגם מתחילה עובדי עבודה זרה.
יוצא לפי זה ששני הטקסטים האלה חלוקים אחד על השני.
במה הם חלוקים?
במהות החג, מה הדבר שאנחנו חוגגים?
האם אנחנו חוגגים מאורע לאומי,
יציאה מעבדות לחירות,
בעצם זה חג של עצמאות,
או אנחנו חוגגים מאורע דתי,
היינו עובדי עבודה זרה, עכשיו עובדים את ה'.
כן? זה בעצם המחלוקת.
ומה ההלכה?
הלכה שנייה, נכון?
זה גם לאומי וגם דתי, אלא שהאגדה מקדימה את הממד הלאומי לממד הדתי.
וזאת למה?
משום שאין ערך
לעבודת השם אם לא מתוך חירות מדינית.
אני אסביר למה אני מתכוון.
יש דיון בתלמוד
מיהו הראשון בהיסטוריה שאמר את ההלל.
אתם יודעים מי?
פרעה מלך מצרים,
כן?
שהרי הוא קם בחצות לילה, אמר למשה ואהרון לצאת, אמרו לו
אנחנו לא יוצאים בלילה, אמר להם, אבל אני מפחד שיקרה עוד משהו.
אמר, אם כך תשחרר אותנו.
התחיל פרעה צווח ואומר,
עד עכשיו הייתם עבדים לי ועכשיו אתם ברשות עצמכם.
והרי עבדיו של הקדוש ברוך הוא אתם ועליכם להללו.
הללויה, הללו עבדי השם.
כך אמר פרעה.
עכשיו, הדבר הזה הוא מאוד מעניין,
כי זה אומר קודם כל שפרעה הבין
שברגע שאנחנו עומדים ברשות עצמנו,
אנחנו אוטומטית עבדי השם.
נכון?
למרות שאבותינו היו עובדי עבודה זרה.
אבל עצם העובדה שאתה עצמאי,
שאתה מבחינה פוליטית
עומד ברשות עצמך, אתה עבד השם.
עוד דבר מתבקש מזה, שכל זמן שאתה לא עומד ברשות עצמך,
אתה לא עבד השם.
ואז יוצא לפי זה שכל העניין של עבודת השם הוא אפשרי רק מתוך ש"ויוציאנו ה' אלוהינו" מן העבדות הזאת של ברוך.
עכשיו אני רוצה מזה להגיע למסקנה מעניינת
שיש כנראה אצל המגיד של עבדים היינו,
יש ביקורת סמויה נגד המגיד של מתחילה עובדי עבודה זרה הוא יעובדנו. כלומר, הלאומי
משגר איזה מסנן איזושהי ביקורת סמויה כלפי מי שרואה במאורע של יציאת מצרים מאורע דתי בלבד.
הרי מה כתוב שם?
ואפילו
כולנו חכמים,
כולנו נבונים,
כולנו יש גורסים זקנים,
כולנו יודעים את התורה.
מצווה עלינו, כלומר אפילו התלמידי חכמים,
מצווה עלינו לשמור שבת ולאכול כשר.
אפילו הרבנים צריכים לקיים מצוות,
אף אחד לא חושב שלהגיד דבר כזה, נכון?
הרי זה פשיטא, זה מובן מאליו,
שתלמידי חכמים הם חייבים במצוות כמו כל ישראל.
אז מה קרה בהגדה של פסח,
שפתאום המגיד אומר, גם הרבנים צריכים לספר את יציאת מצרים. אם זאת אחת מתרי"ג מצוות,
מה בכלל המקום לדיון?
אלא, מה הוא רוצה לומר? שהיה מקום לחשוב, הייתה איזושהי אהבה אמינה,
שאולי החכמים יהיו פטורים מהאגדה של פסח.
וזאת למה?
בגלל שהאגדה
היא הודעה לקדוש ברוך הוא על הטוב שהוא עשה עמנו.
מי אמר שזה טוב לצאת ממצרים?
עמי ארצות הם אוהבים לצאת ממצרים.
למה?
הם לא אוהבים שלטון של מישהו אחר.
אז הם רוצים עצמאות.
אז הם מבסוטים. הקדוש ברוך הוא נתן להם את זה, אז הם מבסוטים.
אז הם מספרים את ההגדה.
אבל הרבניות,
אולי זה לא כדאי.
סך הכול היה יותר כדאי שפרעה
יעניק לנו אוטונומיה דתית,
שהוא יסכים שאנחנו נעבוד את ה' במצרים.
ואז היו פתורים מהרבה בעיות,
כי מאז שיצאנו ממצרים אנחנו צריכים עכשיו לטפל בצורכי הביטחון,
הכלכלה,
ביטחון פנים,
חקלאות,
קליטת עלייה,
תרבות,
לתקצב את הישיבות ואת האוניברסיטאות.
כל הבלאדן הזה
זה ביטול תורה.
וכי לא יותר טוב לשבת תחת העול של פרעה, שפרעה יטפל בכל הבעיות האלה.
הוא מצוין בזה, הוא אוהב את זה. שימשיך והוא ייתן לנו ללמוד תורה.
ואז יוצא לפי זה, לפי התפיסה הזאת, שיציאת מצרים איננה כל כך מטיבה עם תלמידי חכמים.
והנה, אומר לך המנגיד של עבדים היינו,
ואפילו כולנו חכמים, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים.
סימן שגם לתלמידי חכמים אי אפשר בלי יציאת מצרים.
מדוע?
משום שאין תורה בלי עצמאות.
נכון?
מה הקשר בין תורה לעצמאות?
כי התורה ניתנה לאומה, היא לא ניתנה ליחידים.
וכבר אמרו במסכת חגיגה,
כיוון שגלוי ישראל ממקומם,
אין לך ביטול תורה גדול מזה,
שנאמר,
מלכה ושריה בגויים אין תורה.
כלומר, אין תורה בחוץ לארץ, אין תורה תחת שלטון זר,
זה לא תורה, זה בכאילו, זה בינתיים דתיות.
אבל הדתיות זה לא התוכנית של הקדוש ברוך הוא ושל עם ישראל. הרי מה הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם?
לך לך מארצך אל הארץ אשר אמריקה,
ואסך לדת גדולה.
לא כתוב, נכון?
ועיסך לגוי.
כלומר, התוכנית היא תוכנית מדינית פוליטית.
כל זמן שלא הגעת אל הארץ אשר עריקה ואתה לא עצמאי,
עדיין אי אפשר להטיל עליך את המשימות שהקדוש ברוך הוא רוצה מעם ישראל.
מובן.
ולכן אומר המגיד,
שים לב שאפילו כולנו חכמים מצווה לספר, כי זה העיקר.
אי אפשר ביציאת מצרים.
עד כאן רובם?
טוב.
עכשיו אני רוצה לשאול שאלה מטרידה.
המגיד אומר,
עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוצאנו השם אלוהינו משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים,
ערי אנו, או יש גורסים עדיין,
אנו
ובנינו ובני בנינו
משועבדים היינו לפרעה במצרים.
איך אתם יכולים לקרוא את המשפט הזה מתוך כנות אמיתית?
המשפט הזה לכאורה הוא אידיוטי לחלוטין.
מה זאת אומרת?
לפני שלושת אלפים שלוש מאות שנה, הקדוש ברוך הוא הוציא את הנוצרים, ואם הוא לא היה מוציא
אז היינו עדיין עם אותן טכנולוגיות מפגרות, בונים פירמידות ומכסים את כל אפריקה
מאלכסנדריה ועד קייפטאון,
הכל היינו מכסים בפירמידות.
באמת.
שלושת אלפים שלוש מאות שנה אפשר לעשות הרבה פירמידות.
הרבה לוינים.
הרי זה ברור שזה לא נכון.
יכול להיות שהיינו נגמרים מעבודה,
יכול להיות שהיינו מורדים בפרעה.
אולי היה בא איזה כובש זר? אולי המצרים היו פתאום נהיים ליברליים ומשחררים אותנו?
אולי בכלל אופנת הפירמידות הייתה עוברת?
או שהייתה מומצאת?
הטכנולוגיה של פירמידות מתנפחות?
כל מיני דברים יכולים היו להיות. כלומר,
איך אתה יודע שאילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא
את אבותינו ממצרים היינו עדיין תחת השלטון של פרעה אפילו? פרעה לא היה מת?
תגיד, בסדר, השושלת הפרעונית,
אולי המשטר היה משתנה, לא יודע, הרבה דברים היו יכולים להיות.
אומר הרב קוק,
הרב השלום, דבר מאוד מעניין, הוא אומר,
אם לא הייתה יציאת מצרים,
העולם לא היה משתנה.
הוא היה נשאר באותה צורה תרבותית-טכנולוגית שהוא הגיע אליה אז.
ואני רוצה להסביר מדוע זה נכון.
אנחנו רואים כדבר מאוד מעניין, אפשר לתעד את זה,
לבדוק את זה ממדינה למדינה,
לראות שהרעיון של הקדמה,
הרעיון שבכלל העולם צריך להשתנות,
הוא רעיון שהופיע רק
במרחבים שבהם שמעו על יציאת מצרים.
איפה שלא שמעו על יציאת מצרים,
הרעיון הזה לא התפשט, ואני יכול להגיד דוגמאות,
שתיים לפחות לענייננו,
הסינים והאזדקים,
שהגיעו לשיאים תרבותיים מאוד גדולים, אבל לא רצו להגיע להתפתחות, לא רצו להשתנות,
וזה בגלל שהם לא שמעו על הרעיון
של התפתחות.
למה הם לא שמעו על הרעיון של התפתחות?
בגלל שהם לא שמעו על יציאת מצרים.
ואם כן, אנחנו חוגגים בזה גם איזשהו שינוי עבור האנושות כולה, וכמו שכבר אמר הרב קוק,
יציאת ישראל ממצרים
תישאר לעד האביב של העולם כולו.
עד כאן מובן?
כן, בבקשה, מה?
מה קרה?
לפני יציאת מצרים,
אז התרבות כן התפתחה? נכון.
זאת אומרת מה שאתה אומר?
לא.
לפני יציאת מצרים, התרבות האנושית יצאה מחיתוליה והגיעה לרוויה.
יש מה שנקרא במתמטיקה הפונקציה האקספוננציאלית,
הנקראת אי, נכון?
לפיה יש עלייה אבל יש איזושהי תקרה שלא עוברים אותה.
בעצם זאת הייתה השקפה של הקדמונים שאומנם היה צריך כדי לצאת מן הפרימיטיביות לעשות כמה מאמצים אבל הגענו אל המשטר הבלתי משתנה והקבוע והוא המשטר של מצרים.
היה גוי אחד בשם אפלטון אגב שהבין את זה
הוא ביקר במצרים
והוא ראה תרבות שלא משתנה במשך אלפי שנים ואז הוא
הוא הגיע לרעיון שאולי אפשר לעשות משטר פוליטי קבוע.
בסדר? זה משם בא.
אני רוצה אפילו להביא איזה רעיון מעניין.
היה איזה מלך במצרים
שחלם חלום,
והוא ראה שבהתחלה הכול שמן ואחר כך הכול רזה.
כן, פרות שמנות, פרות רזות.
וואו, מה זה יכול להיות?
שמן, אחר כך רזה.
שמן ורזה, כמובן בהתחלה יש מה לאכול,
אחרי זה אין מה לאכול.
צובע רב.
לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין את זה. כל ילד מבין את זה.
ואז המלך מצרים מאוד מוטרד,
הוא מזמין את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה
ושואל אותם, תגידו, מה זה שמן ואחר כך רזה?
כולם מתחילים לגרד את הראש,
שמן ואחר כך רזה. מה זה יכול להיות?
אדוני המלך, אנחנו לא יודעים.
פתאום, אחד אומר, אה, יש לי חבר מהתא,
אפשר להביא אותו, אני חושב שהוא יודע משהו.
אין בעיה, מביאים אותו,
אומר לו המלך, תגיד, מה זה שמן ורזה ככה זה?
אומר לו, אדוני המלך, שמן ורזה פירוש הדבר שבהתחלה יש מה לאכול, אחרי זה אין מה לאכול.
אחרי הודיעך אלוהים את כל זאת,
אין חכם ונבון כמוך.
אתה רוצה להיות ראש ממשלת מצרים אולי?
זה בערך מה שקורה.
ואז הוא, או מועמד בראש הממשלה,
הוא משנה את העולם.
מה זה אומר?
לנו הרעיון שיהיה רעב במצרים הוא רעיון אפשרי.
איך יש רעב?
יש קלקול בכלכלה.
הייאור הפסיק לתפקד,
משהו לא עובד,
אבל אי אפשר שהייאור לא יתפקד.
הייאור הוא אל.
אל זה סדר מוחלט וקבוע.
לכן הרעיון שיהיה רב במצרים הוא רעיון של שינוי.
זאת מחשבה, קוראים לזה, היתרודוקסית. זה לא עולה על הדעת,
ולכן אי אפשר לחשוב את זה.
בא איזה עברי
מבית הסוהר ואומר, הנה, אני יכול להסביר לכם את זה, וזה מהווה מהפכה במצרים.
לכן צודק הרב קוק במה שאומר.
שלום לרב,
שלום גם לך.
ברור שאין תורה ללא עצמאות מדינית,
והראיה שהתורה ניתנה לאחר יציאת מצרים.
ושאלה,
מדוע זכירת היציאה חשובה על מנת שנדע שאנו עצמאיים ועומדים בפני עצמנו?
והרי שאר העמים עצמאיים ללא יציאה מעבדות.
אומר המהר"ל,
עצמאות שלא באה בעקבות עבדות איננה עצמאות.
המודעות אל החירות,
זה דווקא קורה למי שהיה עבד ויצא משם,
אז הוא הבן חורין האמיתי.
כן, בואו נחזור אם כן לעבדים היינו במצרים, עכשיו זה מובן.
הילו להוציא הקדוש ברכות אבותינו ממצרים,
הרי אנו ובנינו ובני בנינו שהעבדים היינו לפארו במצרים.
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים.
הרי זה משובח.
המשך לשאלה, מה עוד שעם ישראל עבר תהליכים קשים של גלות ושעבוד בידי עמים זרים
כמעט ברוב שנות קיומו
וכי מה תוקפה של התורה בעת ההיא?
הרי אין תורה ללא עצמאות.
אתה שואל אם כן, מה הייתה התורה בזמן גלותנו?
התשובה, לא הייתה.
היה ביטול תורה.
נכון? זה כתוב בגמרא.
שכיוון שגלו ישראל ממקומם, אין לך ביטול תורה גדול מזה.
אלא מה? היא הייתה תורה חשוכה.
מה שאמרו,
במה חשקים הושיבני כמתי עולם,
זה תלמודה של בבל.
כלומר, התלמוד הבבלי זה מין הערות נגוהות,
דקיקים, בתוך חשיכה גדולה.
זה התלמוד הבבלי.
בסדר? טוב.
ובכן, בואו נמשיך.
"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים,
הרי זה משובח".
וזה דבר בלתי מובן בעליל.
איך אפשר להרבות לספר ביציאת מצרים?
הסיפור יציאת מצרים הוא סיפור שלקוח מן העבר.
איך אני יודע מה היה ביציאת מצרים?
איך אני יודע?
מה?
סיפרו לי, נכון? זו מסורת.
מסורת שהגיעה עד אליי.
המסורת מסרה לי מספר עובדות.
נגיד, מסרו לי 200 עובדות.
וסיפרתי את כולן.
אז איך אני יכול להרבות עכשיו?
אני יכול להמציא סיפורים חדשים?
אז אני שקרן.
מה זה? לחזור על מה שהיה? אז אני לא מרבה לספר, אני רק חוזר.
איך אפשר להרבות ולספר ביציאת מצרים?
והנה את השאלה.
השאלה ברורה או לא?
אז למה אתה לא שואל?
עוד פעם אתה לא שואל סיפור.
אני מסביר.
אם אומרים לי, תספר סיפור מסוים,
איזה סיפור אני צריך לספר? הנה, זה הסיפור שאתה צריך לספר.
אז נתנו לי את כל הנתונים של הסיפור.
עכשיו, גמרתי לספר.
אז איך אני יכול להרבות לספר עכשיו?
לחזור? אז זה לא נקרא להרבות לספר, זה נקרא לחזור.
פרטים. פרטים? איזה פרטים? כל הפרטים שידעתי, מסרתי.
אני לא יכול להמציא פרטים שלא מסרו לי, אני הרי לא שקרן.
הם מבינים אותי?
אז איך אפשר להרבות לספר בסיפור של אהבה?
-אבל אתה שם לב, נראה שלידך מספר. -לפצח רעיון, אולי.
אני חושב שיש משמעות אחרת לגמרי.
להרבות לספר זה הכוונה שאני צריך לדאוג שגם אני אצא ממצרים.
והראיה,
זה הסיפור שבא מיד אחר כך כדי להדגים את זה. הרי האגדה מביאה סיפור כדי להדגים איך מרבים לספר.
איך מרבים לספר? על ידי שמתכננים את המרידה ברומאים.
נכון? זו יציאת מצרים בהווה.
אז זה מה שכתוב,
מה עשה ברבי אליעזר ורבי יהושע
ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון,
שהיו מסומים לבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל,
מה כל? מה?
כל אותו הלילה.
לא כתוב כל הלילה, אלא כל אותו הלילה.
עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם,
רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
הסיפור הזה הזוי לחלוטין.
לחלוטין.
קודם כל, מי זה החכמים האלה?
רבי אליעזר ורבי יהושע.
רבי אליעזר ורבי יהושע הם תלמידי חכמים,
עמודי העולם,
תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי.
מי זה רבי עקיבא בשבילם?
צוציק,
תלמיד קטן, צעיר,
בעל תשובר, רק עכשיו הגיע.
עכשיו,
הרבנים האלה, באיזה בית הם נמצאים? בבית של מי?
מי בעל הבית שם?
רבי עקיבא, איך אתה יודע?
הוא חי בבני ברק, הרי מי מהחכם האלה היה מבני ברק?
זה היה רבי עקיבא.
אז אם כן, הם מתארחים בבית של רבי עקיבא.
בליל הסדר, אני חושב שרבי עקיבא, מן הראוי היה שהוא ילך אל רבותיו ולא שהם יבואו אליו.
דבר נוסף,
איפה המשפחות של האנשים האלה?
ליל הסדר זה בשביל כולנו, נכון? גם המשפחה צריכה להיות.
אז מה קרה? מספרים מסייעת מצרים כל הלילה?
איפה המשפחה?
דבר נוסף, אם אני הייתי תלמיד באותם הימים,
והייתי יודע שיש חמישה תנאים שנמצאים שם,
לא הייתי עומד בחוץ, הייתי יושב שם כדי לשמוע מה שהם אומרים, לא?
מה, גדולי ישראל נמצאים כאן ואתה לא בא לשמוע?
באו תלמידיהם,
נזכרו פתאום.
לא מובן.
חוץ מזה, מתי מגיע זמן קריאת שמע של שחרית?
כשיש אור.
נו, הם לא רואים שיש אור?
צריכים שתלמידיהם יגידו להם?
ממש לא מובן כל הסיפור הזה.
אלא מוכרחים לומר
שהם ישבו במקום שבו אין אור.
כלומר, שהם היו במקום סגור.
ומה עשו התלמידים?
שמרו
שמא מישהו יבוא.
אם כן, זה משהו מחתרתי.
זה בכלל לא ליל הסדר.
הם לא עם המשפחות,
כי הם מתכננים עכשיו את המרד ברומאים.
הם הרי רוצים לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה. מה זה הלילה? הלילה שלהם.
איזה לילה היה להם?
השלטון הרומי.
אז הם מתכננים איך לצאת ממצרים. הם מרבים לספר ביציאת מצרים, כי הם למדו את הלקח:
יצאנו ממצרים, צריך לצאת מרומא.
עכשיו יש לי רק שאלה אחת.
מה זה אם כן לפי זה
זמן קריאת שמע של שחרית?
מתי זה בדיוק?
מתי זה מתחיל?
עלות השחר.
אילת השחר, מה זה?
זה גאולת ישראל, נכון? כך היא גאולתם של ישראל,
שהיא דומה לאיילת השחר.
אז כל הלילה מדברים, מדברים, מדברים,
עד שמגיע הזמן שצריך לעשות משהו.
מי יודע שהגיע הזמן לעשות משהו?
התלמידים.
כלומר, יש בענייני גאולה,
צריך לשמוע לתלמידים ולא לרבנים,
כי הרבנים מצדם המשיכו לדבר.
אבל באים התלמידים ואומרים, הגיע הזמן לעשות.
אבל הרב אמר שהייתה תרבות בזמן ההוא ששאפה לשלמות, אמנם ברוע, זוהי סדום.
לא, הם חשבו שהם הגיעו לשלמות.
זה משהו אחר, לא שאפה לשלמות.
שלום לרב, למען הדיוק. מניין שלהרבות לספר אינו יכול להיות לחזור על הסיפור?
כמו משמעות של הרבה סיפרתי את הסיפור הזה, במובן שחזרתי על הסיפור.
זה בעברית מודרנית,
ולא בעברית של תקופת המשנה.
ואז מתוך כך אנחנו מבינים ש... -למה אנחנו לפעול או לעשות?
לספר, כי מחתרת מכינים על ידי סיפור.
נכון.
עכשיו, יוצא לפי זה שיש לנו "בעבדים היינו"
תיאור של יציאת מצרים של העבר,
ובפסקה של "מעשה ברבי אליעזר" יש לנו תיאור של יציאת מצרים בהווה.
מה חסר?
יציאת מצרים של העתיד, נכון?
נכון? אז זו הפסקה השלישית.
אמר רבי אלעזר בן עזריה,
הרי אני כבן 70 שנה.
ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות,
עד שדרשה בן זומה שנאמר
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך,
ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות.
בחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה,
כל ימי חייך להביא לימות המשיח.
כלומר הדיון פה,
האם יציאת מצרים תוזכר באחרית הימים אם לאו.
ומה התשובה?
לא, ודאי שלא.
ודאי שלא, כי הרי הלכה כבן זומא.
מה אומר בן זומא?
ימי חייך הימים,
כל ימי חייך הלילות.
זאת אומרת, והלכה כבן זומא, כשאנחנו מזכירים יציאת מצרים גם בלילות.
בפרשה שלישית של קריאת שמע.
וחכמים שחולקים על בן זומא אבל אין הלכה כחכמים,
הם אומרים כל להביא למות המשיח.
משמע שלפי בן זומא,
למות המשיח לא מזכירים יציאת מצרים.
כלומר, זו הציפייה של ביטול ליל הסדר.
כלומר, בתוך ליל הסדר אנחנו מכינים את ההכנה
לאפשרות של ביטול האגדה של פסח בבוא הזמן.
כי האגדה של פסח, למה בעצם מספרים? למה התורה מספרת לזכור משהו? למה בכלל צריך להתייחס למאורעות של העבר?
מאורעות העבר הם חשובים במידה,
והם עוזרים לנו להכין את מאורעות העתיד.
והמטרה של יציאת מצרים זה להשלים את יציאת מצרים.
יציאת מצרים הרי זה היה כישלון, נכון?
נכון? זה כישלון יציאת מצרים.
חצי הצלחה, חצי כישלון.
קצת הצלחנו, יצאנו ממצרים, אבל לא הבאנו את ימות המשיח.
זאת אומרת,
זה משהו שבהתהוות.
אז כל זמן שאנחנו בהתהוות צריך להזכיר את זה שעוד לא יצאנו, עוד לא גמרנו.
אבל בסופו של דבר המטרה היא להגיע.
לכן ברגע שנגיע,
זהו, אין יותר אגדה של פסח, נגמר.
כמובן.
מצוות עשה,
אז למה צריך בכלל ריבוי?
אז זו קושיה גדולה.
אם יש מצוות עשה ומצוות לא בטלות,
אז למה צריך בכלל ריבוי שגם במהות המשיח מזכירי נשיאת מצרים, לפי חכמים?
וגם לפי בן זומא, איך בן זומא מסביר, שבטלה המצווה הזאת לעתיד לבוא.
נכון? זו קושיה.
זו הקושיה שלך?
כן, זו הקושיה שגם שאל הרמב"ן,
וגם רבי יוסף אלבו בספר העיקר, הם שאל את השאלה הזאת.
אני אקח את התשובה שלי.
אני האמיתי קצת, רמזתי לתשובה שלי.
יש עניין מיוחד במצוות של זכירה.
שמצוות של זכירה,
בהגדרה, כיוון שזה זכירה,
זה מתקיים כל זמן שזה רלוונטי לזכור.
ברגע שזה מפסיק להיות רלוונטי לזכור,
אין מצוות זכירה.
אני אתן לך דוגמה.
תזכור לקחת איתך את המפתחות של האוטו.
כמה זמן זה רלוונטי הציווי הזה?
כל זמן שיש לך אוטו, נגיד, גנבו לך את האוטו,
תזכור לקחת את המפתחות, זה לא שווה כלום.
כלומר, כל זמן שזה רלוונטי, תזכור.
אז כל זמן שזה רלוונטי, כי לא הגעת לימות המשיח,
תזכור את יציאת מצרים.
מובן.
לא, אז היא לא בטלה, זה בהגדרת המצווה.
אם אני אומר לך, יש לך מצווה,
אני יודע, לזמן מסוים, אז המצווה היא בטלה ברגע שעבר הזמן.
פשוט מאוד.
אז זה לא קשור לשאלה על המחלוקת הידועה עם מצוות בטלויות לעתיד לבוא או לא, זה לא קשור לעניין.
כן, בבקשה.
צריך לזכור את אשר עשה לך עמלק, נכון.
כשאנחנו נגמור אותו, כנראה שתתבטל המצווה.
נכון?
זאת אומרת, בשביל מה?
גמרת את עמלק, אין יותר עמלק בעולם, אין יותר רע בעולם, הכל בסדר.
אנחנו בעולם מלאכי כזה נחמד. לא צריך לזכור כלום.
לא אמרתי מלאכי משיח, שנגמור את הזכירה, שנגמור לכסח אותו,
אז אולי באמת גם תתבטל המצווה של הזכירה.
אבל יש מקום לדיון, כן?
כאשר יתבטל העולם כולו, תתבטל גם מצוות זכור יום השבת.
כי הרי זכור את יום השבת זה לזכור שהעולם נברא.
אבל כשכבר לא יהיה עולם, לא נצטרך לזכור, כן?
טוב, אז מה?
מה?
-מה? -מה זכור את יום השבת?
אני דיברתי על זכור.
אני דיברתי על זכור.
בסדר?
זה הנושא שלי כעת.
שאר הנושאים כעת
לא מעניינים אותי, באופן ממוקד, נאמר.
עכשיו, אם כן, יש לנו יציאת מצרים של העבר,
יציאת מצרים של ההווה, יציאת מצרים של העתיד.
זה בשלושת הפסקאות של המגיד המתחיל בעבדים הינניים.
בסדר?
עד כאן האגדה הראשונה.
מכאן ואילך האגדה השנייה.
האגדה השנייה מתחילה במילים,
ברוך המקום,
ברוך הוא.
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע,
אחד טעם ואחד שנייה לשאול, חכם מה הוא אומר וכולי.
ברור.
ואז מה עונים לכל האלה?
אומרים להם, מתחילה עובדי עבודה זרה יהיו אבותינו.
דבר מאוד מעניין.
הרי שאלות הבנים לכאורה כבר נשאלו לפני כן, מה נשתנה הלילה הזה?
הרי הבן כבר שאל את ארבע הקושיות שלו.
אז למה מביאים עוד פעם את הדיונים עם ארבעה בנים?
כי מדובר בשתי אגדות שונות.
ולכן מתחילים מברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל.
מה זה אומר? זה ברכת התורה.
הרי בכתבי יד עתיקים של אגדה של פסח, במקום הזה,
במקום ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, הייתה כתובה שם ברכת התורה שאנחנו אומרים בבוקר.
כי מתחילים ללמוד.
אבל כבר התחלנו.
טוב, זו אגדה אחרת.
שלום לרב שרקי, זה אני.
האם אפשר להגדיר את קיומו של העם היהודי כיציאת מצרים של המין האנושי מאז ועד עולם, תודה והמשך שיעור נעים? כן, אפשר. הלאה.
אם כן,
אנחנו ממשיכים בהגדה של פסח, ברוך המקום ברוך הוא.
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, כנגד ארבעה בנים דברת הוראה.
שלום רב לרב.
הרב התייחס לבניית הפירמידות.
והרי ידוע לפי התארוך
שהפירמידה האחרונה במצרים נבנתה
בפלוס מינוס ב-2800 לפני ספירת הנוצרים.
נכון, תמיד יש איזה מישהו שואל את השאלה הזאת, שאני נותן את השיעור הזה.
נכון, הפירמידות באמת כבר לא נבנו בזמן אבותינו במצרים.
אז מה?
אבל מה, נגיד בנו ערים מסכנות?
זה פחות גימיקי.
אז בשביל הגימיק, אמר, אני אומר פירמידות, זה הכול.
זהו.
בהנחה שהתיארוך המקובל היום הוא נכון.
אז זהו. אז אני מרשה לעצמי לדבר על פירמידות.
זה לא בדיוק.
בואו נחזור מכן לנושא שלנו.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
האגדה כתובה בלשון המשנה.
זה עברית של תקופת המשנה.
ולפעמים המשנה מזכירה כל מיני מספרים.
ארבעה שומרים הם ארבעה אבות נזיקין וכולי, נכון?
וכל מקום שבו המשנה אומרת איזשהו מספר,
מניינה,
התלמוד אומר, מניינה,
המשך,
למעוטי מאי,
מה זה בא למעט?
כלומר, כשהמשנה נוקטת במספר,
היא רוצה להוציא מן הכלל משהו.
ארבעה זה לא חמישה.
זאת אומרת, אם כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, סימן שהתורה לא דיברה כנגד...
אה?
על מי שישן.
כן, כלומר, הבן החמישי כנגדו לא דיברה תורה.
איפה הבן החמישי?
הוא לא הגיע לליל הסדר.
הרי כולם הגיעו, כן, יש לך חכם, נכון,
יש לך חכם, רשע, טעם, שאין לו לשאול, כולם נמצאים בשולחן.
וכנגד כולם דיברה תורה.
יש לתורה מה לומר.
אבל החמישי לא הגיע לליל הסדר,
וכנגדו לא דיברה תורה.
הדבר הזה הוא שערורייה.
איך אפשר לקבל
שיש בן שהתורה לא דיברה כנגדו?
אז מה יהיה איתו?
כלומר, האם אפשר להתחיל את ליל הסדר כשאנחנו יודעים שיש בן שאי אפשר לדבר כנגדו?
מוכרחים קודם כל לפתור את בעיית הבן החמישי ואז לדבר.
אז מתחילים. ברוך המקום, ברוך הוא.
הקב"ה נקרא מקום. למה קוראים לו מקום?
למה הקב"ה נקרא מקום?
הוא המקום של כולם. הוא נותן מקום לכל אחד ואחד.
אז הוא מטפל בבן החמישי.
ברוך המקום שמטפל בבן החמישי, ברוך הוא.
אה, עכשיו אני רגוע.
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא, כנגד ארבע בנים, דיברה תורה.
כלומר,
עכשיו יש לי תורה שיש בה תשובות לארבעת הבנים, זו המשימה שלי.
אבל החמישי הקב"ה לקח על עצמו.
ואם משיב אותו, אתה אמרת בצדק, אליהו הנביא.
משיב אותו, אליהו הנביא, משיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם,
אז לכן הוא מגיע.
אז שימו לב, כי מעניין שיש ארבע כוסות, נכון?
והכוס החמישית זה
של אליהו הנביא.
כלומר, תמיד האגדה מסבירה את זה,
משדרת לנו שבעצם המעשה של יציאת מצרים לא הושלם.
כל דבר הוא בארבעה, אבל יש חמישה. יש ארבע קושיות, אבל יש חמישית.
כן, מובאת במשנה.
יש ארבע כוסות, אבל יש כוס חמישית.
יש ארבע בנים ויש בן חמישי.
פותחים את הדלת...
מה?
לשונת גאולה. -לשונת גאולה ויש חמישית.
יפה.
אז פותחים את הדלת בהלל,
ואומרים לאליהו, מה אומרים לו?
ברוך הבא.
ואיך הוא מגיע?
הוא אומר, מצאתי את זה ברחוב, זה שלכם?
זה הבן החמישי.
הוא משיב לבבות על בנים.
עכשיו, לפי זה מובן, למה אומרים לו ברוך הבא? כי יש ארבעה ברוך, נכון?
ברוך המקום,
ברוך הוא,
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל,
ברוך הוא,
כנגד ארבעה בנים.
כלומר, ארבעה ברוכים
זה כנגד ארבעה בנים.
אז הברוך החמישי זה ברוך הבא,
שאומרים בפתיחת הדלת לאליהו הנביא,
נכון?
עכשיו יוצא לי פיזיקן, שארבעה בנים, המקום זה החכם, ברוך הוא זה הרשע,
שנתן תורה לעמו ישראל זה התם,
ברוך הוא,
זה שאינו יודע לשאול.
שאלה,
מי מבין ארבעת הבנים שואל את השאלה הטובה ביותר?
מה?
התמים. אין בן תמים.
לא, לא, לא. התם שלך. תם, יש הבדל עצום בין תם לתמים.
כן.
תמים זה אחד שלא שואל שאלות,
אולי זה שאינו יודע לשאול.
תם, מה זה?
שזה... לא, מלשון תמיהה.
ומלא תמיהה.
והראיה, מה הוא שואל?
מזות.
זו שאלה מצוינת.
שאלת מזות
היא שאלה שנותנת חופש מוחלט
למשיב לענות מה שהוא רוצה.
ולכן הוא אומר לו את האמת.
אתה שואל מזות?
בחוזק יד הוציאנו השם ממצרים, מבית העבדים.
אה, באמת?
כן, זה המהות של העניין.
החכם, לעומת זה, הוא מקשה מאוד.
שאלת חכם, אמרו חכמים,
שאלת חכם,
חצי תשובה.
אז הוא נותן מקום רק לעוד חצי תשובה.
הוא כבר הגדיר לעונה את מה שהוא צריך לומר.
תגיד, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אל עונה אתכם?
אהה, אז אתה כבר הגבלת אותי.
מה אתה רוצה? הלכות.
אף אתה הימור לו, כי הלכות הפסח אין מפקירין אחר הפסח אף יקומה.
כלומר,
השואל החכם עלול לעבור את כל הלילה
בדיונים על כזית מרור וכזית מצה כדי החילת פרס.
והוא אומר, היה לנו ליל סדר נפלא. כל הזמן דיברנו בהלכות.
ומה עם יציאת מצרים?
כן, זה עלה. היה דיון על זה.
הוא שכח את העיקר.
כלומר, התם הוא העיקר, מובן?
אגב, בגלל זה יש מעשה בחכם ותם.
בספר מקרא מול ארכיאולוגיה,
הסופרים מוכיחים שאנחנו בנינו הפירמידות או לפחות חלקן. עמודים 9 עד 12, כמו כן, עיינו בספר
בספרו של עמנואל ויליקובסקי,
תקופות בתיאור, הטעויות המהותיות
בתערוך המקובל. א', אני קצת רמזתי את הדברים האלה.
עכשיו, הספר, מקרא מול ארכיאולוגיה,
הוא ספר מעניין. קיבלתי אותו בזמנו, אבל היו דפים לבנים והחזרתי, והם לא הביאו לי אחר.
זאת הזדמנות לציין שהייתי מעוניין לראות את הספר הזה בשלמותו.
ב', הוא מבחינה מדעית
לא משכנע,
למרות שהתיאוריות שהוא מעלה שם הן אפשריות,
מצריכות ראיות. כלומר, נאמרת שם התיאוריה ללא הוכחות.
לגבי סברו של עמנואל ויליקובסקי, מאוד מעניין. הוא בהחלט מראה על הכשלים הגדולים שיש
בכרונולוגיה המצרית המקובלת היום במדע,
אבל הפתרונות שהוא מציע אף הם לא משכנעים ואין להם הוכחות,
ואפילו יש כמה קושיות על דבריו.
אבל יחד עם זה, זה מאוד נחמד לראות ספר שמערער
את הביטחון העצמי של האקדמיה, שזה כשלעצמו דבר כזה.
יש כל מיני תיאוריות חדשות, גם שיציאת מצרים מוסברת על ידי התפרצות הרגעה שהייתה בים ההיגאי שהחריבה את התרבות הקריטית,
גם היא קנית וכו' וכו', אפשר.
אבל הדברים האלה צריכים ראיות מוצקות וברורות.
ובכן, בואו נמשיך בענייננו.
כן, הזתם.
אני הייתי רוצה להבין קצת משהו לגבי השאינו יודע לשאול.
הבחור הזה שלא יודע לשאול הוא לכאורה הציבור המועדף
של המחנכים הדתיים.
אומרים הנה זה יופי, זה אחד שלא שואל שאלות.
מצוין, הוא לא שואל, אני אגיד לו הכל.
מה אומרת האגדה?
תשמע הוא לא שואל, זה בעיה.
את פתח לו, תלמד אותו לשאול.
אל תיתן לו תשובות, תלמד אותו לשאול.
מעניין.
איפה ראו שיש מצווה ללמד אותו לשאול?
שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים.
איפה כתוב שצריך לפתוח לו?
כתוב והגדת לבנך.
יותר מזה,
הרי הפסוק שאתה מביא, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה השם לי, זה התשובה שאתה נותן לרשע.
הרי מה אתה אומר לרשע? בעבור זה עשה השם לי, לי ולא לו וכו'.
זה אותו פסוק שאתה אומר לשם דבר לשאול, מה הוא רשע?
דברי ההגדה סתומים לחלוטין.
תשובה.
האגדה אומרת ככה, והגעת לבנך,
אתה צריך להגיד לבנך
ביום ההוא לאמור לרשע,
שהוא יגיד לרשע בעבור זה עשה השם לי.
כי הרי מדוע האדם לא שואל שאלות.
אתם יודעים למה אנשים לא שואלים שאלות?
כי הם אדישים.
לא מעניין.
אני לא שואל שאלות,
שום דבר לא מעניין אותי, תן לי לחיות ביני לבין עצמי.
זה למה זה יותר גרוע מהרשע? תגיד למה.
כי בעצם לפחות הרשע אומר...
הוא לא מתעניין, הוא אומר, כאילו, הוא מוציא את עצמו מה... מהכלל, כן. הוא מתעניין בכל אופן, קצת, כן? נו, כאילו, הוא אומר, ואז מה רבנו להתעניין? זה לא בשבילי, זה לא בשבילך, זה כאילו... ומה אכפת לך שלא אכפת לו?
לא, כי זה יצא מצרים, זה, לא יודע. אני אגיד למה זה אכפת לי.
בגלל שאפשר להיות אינדיפרנטי, אפשר להיות אדיש,
כשהעולם טוב,
אבל יש בעולם רשע.
אם אתה אדיש, אתה נותן לרשע להמשיך להתקיים.
לכן, אנחנו אומרים לשאינו יודע לשאול,
שים לב שיש רשעים.
תגיד לרשע
"בעבור זה עשה השם לי" בצאתי מצרים. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור לרשע,
שהוא יאמר לרשע "בעבור זה עשה השם לי",
ואז זה מוציא אותו מאדישותו.
הרשע, המודעות לרע,
זה מה שמוציא מן האדישות ומביא לידי שאלה.
לכבוד הרב,
כבודו,
הפירמידות נבנו כאתרי קבורה,
ולא כמחסן לאגירת מזון, ההשוואה גורעת ממטרת המבנה".
זה נכון,
אבל דווקא בספר הזה שציטטו מקרא מול הארכיאולוגיה, שקיבלתי אותו עם דפים לבנים ולא קיבלתי בסוף את המתאים,
בספר הזה הם טוענים שהביטוי "ערי מסכנות" זה לא מאגרי מזון אלא שזה דווקא פירמידות.
ככה הם מסבירים מבחינה אטימולוגית,
יענה כבודו שם.
עכשיו בואו נחזור לעניין.
מה עם הרשע?
דילגנו עליו.
רשע, מה הוא אומר?
מה העדות והחוקים? ככה הרשע שלך אומר?
אצלי הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם?
נכון? הרשע אצלי בהגדה לא אומר מה שאתה אמרת.
מה?
לא, מה שהוא אמר זה החכם.
הוא אוטומטית אומר את השאלות של החכם, ידידיה.
אומרים ככה, הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם?
כלומר, אתם עובדים את עצמכם, הוא אומר, לכם,
ולא, לא, אתם לא עובדים את הקדוש ברוך הוא.
הרי אתם אוכלים את קורבן הפסח. בשביל מה?
אתם אוהבים בשר צלוי.
ואתם עוד אומרים שזו עבודת השם.
כן? זו הטענה של ישעיהו ליבוביץ'.
שזה שאדם נהנה מהמצוות
ומסעודת שבת,
ובזה עובד עבודה זנה.
איך הוא היה אומר?
היה לו מבטא כזה.
אבל האמת היא שאנחנו אומרים לו שהקדוש ברוך הוא רוצה
שאנחנו נהנה במצוותיו.
בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים,
לי ולא לו.
כלומר, הקדוש ברוך הוא רוצה שאני אעבוד את עצמי ולא אותו.
זאת אומרת שאנחנו אומרים, ריבונו של עולם מאמין בנו שאנחנו יכולים על ידי מילוי בטננו לעבוד אותו.
והוא לפי שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא חושב שהוא לא כזה.
לכן כפר בעיקר.
אף עתק את שיניו, תוציא לו את השין.
במילה רשע, לשין.
אתה הוציא את השין, מה נשאר?
רע. רע זה בסדר גמור.
רע זה הרע הטבעי. הרע הטבעי, בסדר, אפשר להתמודד איתו.
אלא מה, הוא לא רוצה כל כך להיות שותף לרעיונות האלה.
לא מעניין אותו.
אומרים לו, תשמע, חביבי,
אילו היה שם, לא היה ניגאל.
אבל עכשיו אתה לא שם, אתה כאן.
אז אתה ניגאל בעל כוחך.
אז כדאי שתצטרף.
כן?
הרשע זה מי שמאמץ את הרע כדרך חיים,
כמה שיוביל את החיים שלו.
לכן צריך להוציא את זה, את האימוץ הזה
של השין, ואז יישאר הרע.
מה עם החכם?
החכם, יש לו שאלה מאוד בעייתית.
מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוהינו אתכם?
אני אגיד לכם בקצרה, כי כבר הגיע המבזק עוד מעט.
הוא בעצם כופר בכל התורה כולה, החכם.
הוא אומר, העדות, מצוות שבאות להעיד,
מי אמר שמה שאנחנו מעידים זה נכון?
חוקים זה מצוות שאין להן טעם,
אז בשביל מה לעשות?
משפטים זה מצוות שהייתי יודע על פי השכל שלי, אז לא צריך תורה בשביל זה.
הוא אפיקורוס גמור, החכם, נכון?
מה כתוב, השאלה הזאת עובדת בפרשת ויתחנן.
פרשת ויתחנן, התורה שבה נותנת לו תשובה אחרת.
היא אומרת לו,
עבדים היינו לפרעה במצרים,
ויוצאנו השם אלוהינו משם ביד חזקה, וייתן נוטות ומופתים בפרעה ובכל עבודה ולעינינו,
ואותנו הוציא משם.
כלומר, מה שאנחנו מעידים זה נכון,
כי יש לנו ידיעה היסטורית, היינו שם.
ולגבי החוקים,
ויצרינו השם אלוהינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה אותו כל הימים. על ידי החוקים אנחנו, דווקא דברים שאנחנו לא מבינים, אנחנו משיגים את מדרגת היראה.
ולגבי המשפטים,
וצדקה תהיה לנו לפני השם אלוהינו כי נעשה את כל המצוות האלה
כאשר ציוונו. כלומר, אנחנו מקבלים את הדברים השכליים בתור מצוות, ואז יש לזה גם מעלה אלוהית.
אבל בהגדה של פסח, התשובה הזאת שבתורה, בפרשת וית חנן, לא הובאה.
כי מדובר,
בהגדה של פסח, מדובר בחכם הרבה יותר חנון.
כזה הוא, כזה מקבל, הוא רק רוצה לדעת מה העדות והחוקים המשפטיים, מה עושים עכשיו?
אז נותנים לו הלכות, כי זה מה שהוא אוהב לשמוע.
חג שמח.
חג שמח.
