אנחנו היום נמשיך בסוגיה שעסקנו בה כבר בפעם הקודמת,
והיא השאלה החשובה:
האם כדאי לחיות בתקופה שלנו?
כפי שאמרנו בפעם הקודמת,
יש בזה דיון בתלמוד, נחלקו רבותינו, האם התקופה שלנו היא תקופה שכדאי לחיות בה או שלא כדאי לחיות בה. מה המאפיין של התקופה שלנו הוא שהיא
תקופת הגאולה,
שיבת ציון,
בעצם שנקרא ימות המשיח,
במובן הרחב של המילה, שזה הזמן שבו
שבה העצמאות לעם היהודי.
ואמרו רבותינו שיש מקום לדון האם זו תקופה שנעים לחיות בה, כדאי לחיות בה או שלא,
ואנחנו ראינו כבר בזה דעות שונות.
בדף שמחולק כאן לפניכם,
לפניכם מדובר במסכת סנדרים, דף צ"ח עמוד ב',
זו הסוגיה החל מהשורה השביעית
המתחילה במילים "אמר אולה",
ששם אולה, אחד מגדולי חכמי ישראל, אומר: יתה ולה יחמינא,
שיעבור ולא אראנו.
וכן אמר רבה,
יתה ולה יחמינא, גם רבה, גם כן מגדולי החכמים, גם הוא אומר: יבוא
ולא אראנו.
לעומת רב יוסף,
רב יוסף אמר: יתה ויזכה דעתי בתולה דקופיתא דחמרי,
שיבוא ויזכה לשבת בצל הגללים של חמורו.
לפי הניתוח שעשינו בפעם הקודמת
עולה לנו כך שבעצם מה ש... פשוט ניתחנו את הסוגיה של הגמרא, לכן לא נחזור על כל הפרטים, אבל עלה לנו כך
שלפי רעולה,
מה שמפחיד אותו, אפשר לומר, מה שהוא מתיירא ממנו,
זה מהחילונות.
החילונות כאן מצוירת בציור מאוד חי והייתי
הוא אומר, עסיסי של גללי החמור של המשיח.
ואף על פי שברור לו לעולה שהתופעה הזאת של עזיבה של המסורת הדתית
היא תהיה תופעה הכרחית בתקופת הגאולה,
על כל פנים, בזמן מסוים,
הוא אומר שמבחינה נפשית יש לו קושי לעבור את זה, ולכן הוא אומר, ייתא שיעבור, רק לייך מיניה לא אראה את זה.
כמו כן, ראינו שהחשש של רבה,
ובזה התלמוד הרחיב מאוד,
איננו מפני ההידרדרות המוסרית או הדתית, אלא הוא חשש מפני השואה, מה שנקרא חבלי משיח
בשפה של הגמרא.
ראינו שהגמרא דנה בשאלה הזאת,
מדוע יש בכלל חבלי משיח, מדוע רבא חושש מפני חבלי משיח, מה זה אומר.
עד כאן זה מה שראינו בפעם הקודמת, לעומת רב יוסף, שהוא רואה את הדברים במבט עליון,
הייתי אומר מיסטי, קבלי כמעט,
כך הוא רואה את המהלך של הגאולה.
עכשיו, פה השאלה שזה בעצם החלק הראשון של הסוגיה שבו עסקנו בפעם הקודמת. אם כן, ראינו שיש חכמים שחוששים מפני ההידרדרות המוסרית-דתית
שבאחרית הימים,
יש כאלה שחוששים מגורם חיצוני, מהשואה.
זה אני ממש מקצר, מתמצת בכל האופנים האפשריים.
תודה רבה.
וכאן אני, או מגיע לחכם הנוסף שהתחלנו בשבוע הקודם לדבר עליו, הוא רבי יוחנן.
אז אני קורא בערך מאמצע העמוד,
איפה שכתוב "וכן אמר רבי יוחנן".
זה בשורה שמתחילה במילה "החטא".
אז שם, "וכן אמר רבי יוחנן יתה ולא אכמיני גם רבי יוחנן אמר יבוא ולא אראנו".
היום אנחנו נתעסק בדעתו של רבי יוחנן.
עכשיו, דעתו של רבי יוחנן, עצם העובדה
שרבי יוחנן אומר יתב אלייך מיני, יבוא ולא הראנו,
זאת היא עובדה מתמיהה מלכתחילה,
בגלל מה שאנחנו יודעים על אישיותו של רבי יוחנן.
רבי יוחנן היה אדם מיוחד במינו,
שבוודאי הידרדרות מוסרית או דתית של אנשים לא היה בא כדי להבהיל אותו.
הרי הוא ידוע בתור האיש
שהחזיר בתשובה
את גדול השודדים בימיו.
הלוא הוא ריש לקיש,
שהיה אחר כך לגיסו, חברותתו, תלמידו,
כלומר אדם שהיה בתחתית של התחתית החברתית.
רבי יוחנן, יש לו אסטרטגיה מיוחדת, הוא מחזיר אנשים כאלה בתשובה.
כך שמבחינתו של רבי יוחנן,
לראות
את ההידרדרות המוסרית-דתית של אחרית הימים, מבחינתו זה לא אמור להוות
כל בעיה שהיא.
אז לכן לא מובן מה זה הסיפור הזה.
בוודאי גם שרבי יוחנן גם ידע לראות,
מלבד, מעבר למעשים של האדם, הוא גם ידע לראות את הסגולה הפנימית,
שהרי הוא זה שאמר,
"אהובי הרי חי בטבריה", והתלמוד אומר שאפילו ריקנים שבטבריה
מלאים במצוות כרימון.
הרי טבריה נקראת רקת בתנ״ך,
כפלח הרימון רקתך, אומר השיר השירים,
מכאן שאפילו ריקים שברקת,
דהיינו בטבריה,
מלאים במצוות כרימון.
זאת אומרת שרבי יוחנן רואה את הפנימיות
של החיים של היהודי,
ולכן הנפילה המוסרית-דתית של היהודי איננה אמורה להוות עבורו
בעיה שאלה כלשהי.
אם כן, לא כל כך מובן מהבחינה הזאת,
ודאי שהוא לא יכול להזדהות עם עולה.
בנוסף לכך,
ברור שרבי יוחנן בוודאי שלא חשש עבור עצמו מהשואה.
כי הרי רבי יוחנן, לא רק שהוא היה חי בארץ ישראל,
הוא מופיע בתלמוד בתור הקנאי הגדול, הקנאי הראשי לקדושתה של ארץ ישראל,
מתנגד לעזיבת ארץ ישראל גם בתנאים קשים,
לעומת חכמים אחרים שבדורו של רבי יוחנן
ירדו לבבל מפני המצב הקשה שהיה הוא דווקא
נשאר נאמן, תקיף, לתורת ארץ ישראל.
והלוא ברור היה לרבותינו,
מתוך כאן אפשר לנתח את כל המקורות שמדברים על זה, אבל
היה ברור לרבותינו שאם כבר תהיה שואה חלילה, היא לא תהיה בארץ ישראל.
אני רק רוצה לציין פסוק אחד בפרשת האזינו:
מחוץ תשקל חרב ומחדרים אימה,
גם בחור, גם בתולה,
יונק עם איש שיבה,
שהתורה גילתה לנו כבר שתהיה קטסטרופה איומה באחרית הימים,
רק היא קוראת לזה מחוץ,
מחוץ תשקל חרב. מה זה חוץ?
במונחים תנ"כיים חוץ זה חוץ לארץ.
כלומר, מחוץ תשקל חרב, ומחדרים, בפנים, אימה. כלומר, יהיה פחד גדול.
אנחנו גם יודעים מה שהיה בזמן השואה,
כשהשתוללה השואה
בחוצה לארץ,
הצבאות של הציר, גרמניה, איטליה,
התקרבו לארץ ישראל על ידי רומל המפורסם,
אבל לא הצליחו בסופו של דבר להגיע לארץ ישראל, היה רק אימה,
אימה נוראה, אבל בסך הכול רק אימה.
ברור שהדברים האלה אינם נעלמים מרבי יוחנן.
רבי יוחנן גם יודע פסוקים מפורשים בדניאל שאומרים את זה, נכון? כלומר, בדניאל כתוב,
הנה אני קורא לכם בספר דניאל, בפרק י"ב,
בפרק י"ב, פסוק א',
אומר לנו הכתוב
כדברים האלה:
מה אמרת?
סוף הספר או סוף הפרק?
תחילת הפרק, סוף הספר, ברור,
כי הרי מאחר שפרק י"ב הוא סוף ספר דניאל, יש רק 12 פרקים בדניאל,
אז זה ברור שאם אני מצטט את פרק י"ב הכוונה לסוף הספר.
אני רואה שדייקת, יפה.
טוב, אני קורא כאן בפרק י"ב בספר דניאל:
"ובעת ההיא
יעמוד מיכאל
השר הגדול
העומד על בני עמך
כן? כלומר,
בחזון דניאל רואה שיעמוד מיכאל. מיכאל זה כאילו שר ישראל, זה המלאך שממונה על האומה שלנו.
יש צבא כזה?
משהו כזה. ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול, זה מלאך, כן, מלאך.
ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול,
העומד על בני עמך,
והייתה עת צרה,
אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא.
כלומר זאת תהיה הקטסטרופה הגדולה בהיסטוריה.
ובעת ההיא
יימלט עמך.
מה, נמלט העם?
בשואה אנחנו יודעים דווקא שלא נמלט.
אז הכתוב כאן מדייק.
ובעת ההיא יימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר.
משמע שמי שכתוב בספר יימלט,
מי שלא כתוב בספר
לא יימלט.
מי זה הכתובים בספר?
מי זה אלה שאינם כתובים בספר.
אומר לנו הנביא:
"והיה הנשאר בציון
והנותר בירושלים,
קדוש יאמר לו,
כל הכתוב לחיים בירושלים".
כלומר, אנחנו מבינים,
לפי דברי הנביא,
שיושבי ציון בירושלים
הם בכלל הכתובים בספר. והנה, בעצם מסביר לנו את דברי דניאל:
"בעת ההיא ימלט עמך", אבל מי ימלט?
כל הנמצא כתוב בספר.
מי שכתוב לחיים בירושלים.
מי שלא פה,
אין הבטחה.
אם כך,
רבי יוחנן, שבוודאי לא נעלמו ממנו הדברים האלה,
אז בוודאי שאצל רבי יוחנן החשש האישי עבורו
ממה שהשואה חס וחלילה תהיה,
זה דבר שלא צריך להטריד אותו, לא כמו רבה. רבה, הרי ראינו, הוא חושש מגורלו בשואה,
הוא מיושבי חוץ לארץ, לא מיושבי ארץ ישראל.
לכן אני שוב חוזר ואומר שמשני צדדים קשה להבין את דברי רבי יוחנן.
מה קרה לו לרבי יוחנן,
שהוא אומר יתה ולא יחמילה.
עד כאן השאלה.
עכשיו,
ראי דם חושב על ארצי חוץ לארץ. הוא ודאי חושב על ארצי חוץ לארץ, אבל הוא לא צריך לחשוש לעצמו.
ולמה הוא אומר שהוא חושש לעצמו?
אמר לו ריש לקיש.
אז אם כן, ריש לקיש, תלמידו,
שחזר בתשובה על ידו
והכיר אותו טוב,
שואל אותו,
אמר לריש לקיש,
מהי טעמה,
מהי הסיבה?
היא לימה,
אם נאמר.
ואז עוד לפני שרבי יוחנן מספיק לענות,
תלמידו, רבי יוחנן,
בבקש מחילתכם,
תלמידו,
ריש לקיש, שואל אותו,
מה ראית לחשוש? אולי יש איזה פסוק בספר עמוס
שמתאר את התקופה של אחרית הימים בצבעים מאוד שחורים,
ואולי בגלל זה אתה מפחד.
אתה מפחד ממה שיקרה בארץ ישראל בזמן הגאולה.
מה קורה בארץ ישראל בזמן הגאולה?
מה יטעם?
אי לימה אם נאמר
משום דכתיב בגלל שכתוב, ואז הוא מביא את הפסוק בעמוס:
"כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב
ובא הבית
ושמח ידו אל הקיר ונשאכו נחש".
כלומר,
זה מצב מאוד לא נעים,
מדמה אותו עמוס לאדם שנמצא במצב שאריה בא לטרוף אותו,
פונה לצד השני,
רואה דוב.
בסוף מצליח להימלט, נכנס הבית, סומך את ידו אל הקיר, יוצא נחש מן הקיר ונושך אותו. זאת אומרת, אין איפה להימלט.
זה יהיה המצב. אז אולי רבי יוחנן מפחד מזה.
אז הוא אומר שבוא ועריך דוגמתו בעולם הזה, אין לך מה לפחד.
הרי סך הכול הדברים האלה, אריה, דוב ונחש,
זה דברים בנאליים,
זה קורה כל הזמן.
מה זאת אומרת, מה זה קורה כל הזמן? הנה הוא אומר לו.
בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנתר,
דומה כמי שפגע בו ארי. כלומר, אדם יוצא אל השדה
והוא נפגש עם הסנתר. מה זה סנתר?
יש לנו כאן תיאור.
רש"י אומר, בר מחוזניתא. מה זה בר מחוזניתא?
שיודע מיצרי השדות וגבוליהם עד כאן של פלוני, מכאן ואילך של פלוני.
ובידו לרבות לאחד ולמעט לאחר,
וכשפוגעו אותו סנטר רוצה למדוד שדותיו,
לקצר מי צרי השדות,
ודומה כמי שפגע בו ארי.
כלומר, יש בעיות לאדם בעולם הזה.
הוא בנה מרפסת, בא הפקח, אומר לו, תשמע,
אתה חרגת מן הטבע,
בוא נוריד לך את המרפסת.
או אדם, יש לו שדה,
בא מישהו ואומר, ברישום שלנו בטאבו,
אנחנו רואים שהשדה הזאת לא שלך, חצי רק מהשדה שלך וכו'.
תחזיר.
כלומר, יש בעיות של גבולות.
בעיות של גבולות יש בכל הדורות.
זאת אומרת, נכון, מדינת ישראל יש לה בעיות של גבולות,
ובגלל בעיות של גבולות בעצם יש מלחמות.
אבל אומר לו רי"ש לקיש לרבי יוחנן,
גם בלי מדינת ישראל יש בעיות כאלה.
ומדי פעם בא איזה סנטור ואומר: הנה, זה לא שלכם, אתם צריכים להחזיר.
נכנס לעיר,
פגע בו גבאי.
דומה כמי שפגעו דוב. מה זה גבאי?
גבאי זה, אומר רש"י, גובה מס המלך, דהיינו, מס הכנסה.
בא מישהו מטעם המסים, עושה לך דוח,
אומר: תשמע, יש לך פה,
לפי הערכתנו אתה חייב עוד 47,237 שקלים ו-24 אגורות,
וזה עם ריבית והצמדה,
אז זה מוסיף לך כך וכך.
אז ניתן, יש לאדם בעיות כלכליות.
אז זה בעצם מה שאומר לו ריש לקיש, הדוב שמדובר עליו שם זה הבעיות הכלכליות הקשות שתהיינה באחרית הימים.
בסדר, בעיות כלכליות תמיד יש.
בין שיש מדינה ובין שאין מדינה.
נכנס לביתו
ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב,
דומה כמי שנשכו נחש.
כלומר, יש בעיות חברתיות.
אני מניח שהרעב שמדובר עליו זה לאו דווקא רעב פיזי, כי זה כבר כלול בגבאי,
אלא מדובר במצוקה נפשית גדולה.
דור שפונה על סמים ועל כל מיני הבלים וכל מיני שטויות, יש לו רעב גדול.
אז יש בעיות בחינוך, יש בעיות חברתיות,
נוער במצוקה וכדומה.
בסדר,
זה אנחנו יודעים, זה מאוד לא נעים, אבל זה קיים היה תמיד.
לכן,
ריש לקיש מתקשה להבין את הפחד של רבו,
של רבי יוחנן.
עד כאן ראינו גם בפעם שעברה.
אין לה משום דכתיב.
לפי ההבנה של ריש לקיש, תאהה ואמינה של רבי יוחנן, בעצם יש הפסוק הזה,
אם לא תבין אותו כמו שזה העולם הזה,
יש סתירה בין הפסוק הזה אל הפסוק מדניאל,
שם רשום לחדרים רק אימה.
איך יובן בא ואמינא? לא, ברור שריש לטיש
הבין היטב את הפסוק בעמוס,
ולא, הוא גם הבין שרבי יוחנן מבין כך.
ולכן אין לו קושי.
כלומר, לכן אין קושי על הפסוק מדניאל, אבל יש קושי למה רבי יוחנן מפחד.
אז אם כן, אנחנו מוכרחים למצוא סיבה נוספת. כלומר, הבעיות של מדינת ישראל הן אומנם בעיות קשות,
יש מלחמות,
יש בעיות כלכליות, יש בעיות חברתיות, זה נכון.
אבל זו עוד לא סיבה לא לרצות לחיות בתקופה שלנו,
כי הרי דברים כאלה תמיד היו במדרגות
אלה או אחרות.
אז אם כך, איך להבין את זה? אלא משום דכתיב.
אז מביאים לנו פסוק אחר לגמרי.
מה אומר הפסוק?
פסוק בירמיהו,
שהוא הפסוק שמפחיד.
שאלו נא וראו אם יולד זכר,
מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון.
כלומר, הנביא ירמיהו רואה בתהליך הגאולה
משהו נורא.
שאלו נא וראו אם יולד זכר.
כן, עד כמה שאנחנו יודעים, עד היום לפחות,
זכר לא יולד.
אבל אם ראיתם פעם נקבה יולדת,
זה מאוד כואב,
וכיוון שזה כואב, היא שמה את ידיה על חלציה. יש איזה מין תנועה כזאת.
כואב. כן, תנועה של כאב, אז היא שמה ידיה על חלציה. חלציה זה הצדדים.
אז אומר הנביא,
מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה?
כאילו שהם יולדים משהו.
מעניין.
ונהפכו כל פנים לירקון.
ירקון,
חיוורון בעברית תנ"כית.
כן? אנשים נהיים חיוורים מרוב כאב.
זה מה שרבי יוחנן חושש ממנו.
עכשיו, כדי להבין את זה טוב-טוב,
אני חייב לראות
את הפרק בירמיהו שעליו מדובר.
כן? באיזה הקשר?
בעצם זה נאמר.
בפסוק הזה רבי יוחנן אומר ויאמר יש לקיש?
לא, רבי יוחנן, כן, רבי יוחנן עונה, אומר, רבי יוחנן אומר, אני מפחד משהו אחר. או שריש לקיש ניחש, שזה הפסוק.
שמפחיד את רבי יוחנן, כי לא כתוב שרבי יוחנן עונה לו,
אלא משום דכתיב.
אבל יכול להיות שיש פה בעיה בגרסה.
בכתב יד יכול להיות שהכתוב, אמר לו משום דכתיב.
כן, אלא ואמר לו,
אמר לו, כותבים את זה א' ל',
ואלא, בקיצור, זה גם כן א' ל' עם גרש.
אז הרבה פעמים יש בתלמוד,
שבהעתקה,
תעופ מאמר לו ל"אלא".
אז יכול להיות שזה מה שכתוב שם.
אבל מה נאמר? זה בירמיהו בפרק,
ל׳ נכון פסוק ו׳ כן אבל לפני כן אני רוצה לקרוא את הפרק אמרנו
הדבר זה מפסוק א׳ הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם לאמר
כה אמר השם אלוהי ישראל לאמר
כתוב לך את כל הדברים אשר דיברתי אליך אל ספר כי הנה ימים באים
נאום השם
ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר השם
כשאני קורא פסוק כזה, זה עושה לי טוב על הנשמה.
הקב"ה מבטיח שהוא מחזיר את שבות עמי ישראל ויהודה.
זה התקיים, נכון?
מתי זה התקיים?
בתש"ח.
בשנת תש"ח, כשקמה מדינת ישראל, נכון? אז כתוב כאן:
"ימים באים נאום ה' ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ה'".
המשך הפסוק: "והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה" מתי זה התקיים?
במלחמת ששת הימים.
כן, שפתאום ירשו את כל הארץ,
הרחבת הגבולות.
אז אני קורא את זה, זה עושה לי עוד יותר טוב על הנשמה.
כלומר, אני, כשאני עומד לקרוא את הפסוקים הבאים,
יש לי תחושה שעכשיו יהיה עוד ועוד יותר טוב,
נכון?
"ואלה הדברים אשר דיבר ה' אל ישראל ואל יהודה, כי כה אמר ה' כל חרדה שמענו,
פחד
ואין שלום".
וואו.
איך אומרים חרדה בלועזית?
אנגוסטיה.
טרור,
אין שלום.
מה קרה? מישהו דיבר על שלום? כשאתה אומר אין שלום.
כלומר, הכתוב כאן רומז, מישהו הבטיח שלום,
כל חרדה שמענו, פחד,
ואין שלום.
הבטחתם יונה.
שאלו נא וראו
אם יולד זכר,
מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה,
ונהפכו כל פנים לירקון.
זהו.
זה הפסוק של רבי יוחנן.
כלומר, באמצע מהלך הגאולה
עם ישראל חוזר לארץ, מתפשט מבחינה גיאוגרפית, פתאום
צצה איזושהי בעיה חדשה,
מפחידה מאוד, ורבי יוחנן לא רוצה להיות שם.
מעניין, על מה מדובר?
מה, על איראן?
ודאי שלא.
אנחנו נראה על מה מדובר.
אולי כן על איראן.
"הוי!
כי גדול היום ההוא!
מאין כמוהו!
ועת צרה היא ליעקב.
כלומר, כל הביטוי הזה, עת צרה היא ליעקב, זה פה.
זה משהו שקורה באמצע תהליך הגאולה.
"וממנה יבשע
והיה ביום ההוא נאום ה' צבאות,
אשבורו לו מעל צוואריך ומוסרותיך אנתק ולא יעבדו בו עוד זרים ועבדו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם אשר הקים להם ועתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק
ואת זרעך מארץ שבים" וכו'.
עכשיו, אני רוצה להגיד משהו.
רבי יוחנן מכיר את הפרק, נכון?
כן. אז הוא יודע שאחרי הבעיה
יש גם פתרון, כתוב, נכון? אל תירא, יהיה בסדר, אני אינני מושיעך.
אז אני מאוד מפחד.
כנראה שהמעבר הזה, אותה עת צרה,
מפחידה מאוד את רבי יוחנן,
ויש לו איזה קושי נפשי לחיות את זה, למרות שהוא יודע שבסוף יהיה בסדר, כמו שאומרים.
טוב, על מה מדובר?
מהי הצרה הזאת?
הבא נראה. מה?
רבא, רבוע לא מתייחסת ל... זהו,
הפסוקים האלה נאמרו בין בית ראשון לבית שני.
נו, אז מה?
התלמוד מבין שזה מדובר. -אבל יוחנן הוא...
הוא לוקח פסוק של... -כן, אבל רבי יוחנן מבין, מה שמבינים כל גדולי ישראל, שכל הפסוקים האלה שנאמרו על ידי הנביאים על שיבת ציון בימי בית שני, בסוף לא יתקיימו בבית שני בשלמותם, ולכן הם נדחים לבית שלישי,
נכון? אז בואו נראה על מה מדובר.
מה ראיתי כל גבר?
כן, הרי הוא אומר, ראיתי כל גבר ידיו על חצב. מי זה הגבר הזה?
מי זה כל גבר?
אמר רב"א בר יצחק, אמר רב, מי שכל גבורה שלו.
מי זה שכל גבורה שלו?
הקב"ה.
זאת אומרת, כביכול גם הקב"ה נתון בבעיה.
כלומר זה לא רק רבי יוחנן שנתון בבעיה, לא רק עם ישראל שבטוח בבעיה,
אפילו הקב"ה בבעיה.
זה מתחיל להיות באמת מפחיד.
ומאי ונהפכו כל פנים לירקון, מה פירוש הביטוי "כל פנים"?
אמר רבי יוחנן:
פמליה של מעלה ופמליה של מטה.
מה זה פמליה של מעלה?
המלאכים.
מה זה פמליה של מטה?
האומות.
כלומר, כל העולם כולו יהיה נתון בבעיה הזאת.
אפילו השרים של אומות העולם, שרי מעלה,
העולם המטאפיזי,
וגם העולם הפוליטי למטה,
כולם נרעשו מסביב לבעיה הזאת.
אז רבי יוחנן, אנחנו מתחילים להבין למה הוא מפחד, אבל אנחנו עוד לא יודעים ממה.
הנה,
בשעה
שיאמר הקדוש ברוך הוא, לפניכם כתוב שאמר,
אבל בכתבי יד כתוב שיאמר
או שאומר הקדוש ברוך הוא:
הללו מעשה ידיי
והללו מעשה ידיי,
האח האבד אלו מפני אלו.
מילים סתומות.
אבל זה מה שמפחיד את רבי יוחנן, הוא מפחד מאותו רגע במהלך הגאולה
שבו הקדוש ברוך הוא יאמר, הללו מעשה ידיי
והללו מעשה ידיי,
מדוע אאבד אלו מפני אלו.
מה זה?
זה צריך בירור.
אמר רב פאפא, הנה יש לנו פה הסבר,
אמר רב פאפא,
היינו דאמרי אינשי, זה מה שאומרים האנשים, כמו אומרים כאן פתגם,
פתגם עממי,
רהיט ונפל תורה ואזיל ושדילה סוסיה באוריה. הנה, יש לנו פתרון
לכל הבעיות, הבנו עכשיו על מה מדובר.
רהיט ונפל תורה ואזיל ושדילה סוסיה באוריה.
זהו,
זה הפתרון. אה, אולי אתם רוצים תרגום לעברית?
כן. טוב, נתרגם.
רץ
ונפל השור והלך
והניח לו סוס באבוסו.
נראה, אתה רואה, עכשיו שהתרגמתי לעברית,
הכל ברור,
נכון?
רץ ונפל השור והלך והניח
לו סוס באבוסו.
מה, לא ברור?
טוב, אז מה עושים שלא ברור? איפה מסתכלים?
ברש"י. ברש"י. אז בוא נראה את רש"י.
רש"י כותב,
כשרץ, אז זה מצד ימין שם למטה,
כשרץ השור ונפל,
אגב, למה משמש שור?
לעבודת האדמה.
לעבודת האדמה, כן? שור בימי קדם זה בשביל חרישה.
זו הבהמה החזקה שחורה שם.
מעמידים סוס במקומו באבוסו.
כלומר,
לא רק שהשור לא יכול לעבוד,
הוא גם לא יכול לעמוד.
כיוון שהוא לא יכול לעמוד,
הוא לא יכול לאכול באבוס.
אז מביאים סוס שאוכל באבוס שלו.
מה שלא היה רוצה לעשות
קודם הפלתו של שור,
שהיה חביב עליו שורו ביותר.
כלומר, מדובר פה בבעל בית
רגיש מאוד,
הוא מאוד אוהב את השור שלו,
ולכן לשור יש אבוס משלו, שם הוא אוכל,
ולא שמים שם מישהו אחר.
זה לא יפה לקחת, כל אחד עם הצלחת שלו.
אבל עכשיו, בינתיים,
מה עושים?
מביאים את הסוס. אגב, מה הסוס עשה עד עכשיו?
איפה הוא אכל?
איפה הוא אכל הסוס?
אלא כנראה שהסוס לא היה של בעל הבית, אלא הוא קנה סוס,
הוא שכר סוס. בשביל מה הוא שכר את הסוס?
כדי להחליף את השור. בינתיים השור לא חורש, אז צריך מישהו אחר, אז מביאים את הסוס.
אבל סוס הוא לא כל כך טוב בחרישה.
אומנם אפשר לחרוש עם סוס, אבל זה לא מיציאה גדולה, זה לא כמו שור.
היה מביש לו? -אין ברירה.
היה מביש לו? -אין לו, הוא לא מצא בשוק. הוא מצא סוס,
הוא אומר, הנה, השור שלי נפל, יש לי מישהו משהו אחר, הנה, מביאים לו סוס.
ואז הסוס אוכל באבוס, בינתיים השור אוכל מהצד ככה, מאכילים אותו כמו חולה ככה.
וכשמתרפא השור היום או למחר מהפלתו,
קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם.
כלומר, אתם מבינים, הדמעות נוזלות
מעיניו של בעל הבית,
שאומר, מה אני אעשה? עכשיו, איך אני אעשה את זה לסוס?
הסוס נקשר לאבוס.
הוא משוכנע שזה האבוס שלו,
הוא כותב כבר שירה, יש לו ספרות מסביב ליבוס הזה.
אי אפשר להוציא את הסוס מן היבוס.
נכון, זה לא שלו,
אבל הוא יתרגל לחשוב שזה שלו,
וזה לא נעים.
והשור הוא כנראה שור מאוד מוסרי.
כלומר, שור שיגיד, טוב, אם הוא חושב שזה שלו,
אז אולי נתחלק, חצי היבוס לי, חצי היבוס לך.
לא כך ברור.
טוב,
כך הקדוש ברוך הוא. הנה, עכשיו זה, אני משאל.
הקדוש ברוך הוא בא לבית.
כיוון שרם הפלתם של ישראל
נותן גדולתם לאומות העולם.
כתוב כאן עובדי כוכבים, אבל זה צנזורה.
כלומר, הקדוש ברוך הוא נותן את הגדולה של עם ישראל לגויים.
נותן להם את האבוס. איפה זה האבוס?
ארץ ישראל. אז מישהו אחר בא,
אוכל בארץ ישראל, הוא חושב שזה שלו.
וכשחוזרים מישראל בתשובה ונגאלים,
קשה לו לאבד אומות העולם מפני ישראל.
כלומר, תיווצר איזושהי סיטואציה שבה יהיה צורך להכריע בין שתי אומות,
או ישראל או מישהו אחר,
אי אפשר שניהם באותו אבוס.
פלסטינאים כמעט.
אז יש פה איזו בעיה.
הקב"ה אומר,
הללו מעשי ידי, הללו מעשי ידי, יחא אבד אלו מפני אלו.
יש לו בעיה מוסרית.
כן? אז רבי יוחנן אומר, זה אני לא רוצה לראות.
לא רוצה לחיות עם בעיה פלסטינאית.
לא מסודר.
איך הוא מתמודד עם הבחירה של עם ישראל כבכוח?
ודאי, רבי יוחנן הוא יהודי טוב, הוא גם רב.
הוא רבי יוחנן,
הוא יודע מה זה הבחירה שבמשלה?
עשה להבין, מה קשה לו פה?
איך הקדוש ברוך הוא מסתדר עם זה? יש בעיה של הקדוש ברוך הוא, איך הוא יאבד את האמת מתנעדת.
כן, מה, הקדוש ברוך הוא הרי בחר את עם ישראל, אז איך פתאום הוא מתחיל להגיד אין לו מס ידי, עלינו מס ידי?
נכון, שאלה טובה, כן, מה אתה אומר?
בימי יהושע, אתה אומר, לקדוש ברוך הוא היה כל כך אכפת מכנענים, זה היה בסדר,
כן.
ולא היינו גבר, ולא היינו גבר ב...
כן, אז זאת אומרת שם לא,
כדאי שהוא לא הסתבך שם עם בעיות כאלה, כן?
אז כן, בסדר, אני מקבל את השאלה, רק שנייה, אבל יש פה עוד שאלה?
כן,
שברה וכן לא תרעו בים. אה, יפה.
למלאכי השלט השם אמר מעשה ידיי ואל תשאירו,
אבל בני ישראל, כן, עזוב.
יפה, יפה, טוב, אז פה אתה מגיע אל הסוגיה,
המוקד של הסוגיה.
הרי אתה אומר בימי יהושע בן נון לא מצאנו בעיה כזו,
אבל כן מצאנו,
בקריאת ים סוף, כן? הרי נאמר, וכאן אני קורא לכם בפרשת
בשלח
כשיוצאים ממצרים.
נאמר במפורש, ויהי בשלח, ואני קורא כאן בשמות פרק י"ד,
פסוק,
לא פרק י"ג, פסוק י"ז.
זה הפרשה שלך?
כן. זה ממש השגחה פרטית.
ויהי
בשלח פרעה את העם.
ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.
ויעשב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף".
כלומר, שימו לב שהכתוב חזר שלוש פעמים על המילה העם,
כשהוא מתאר את העם בתור אנשים חלשים.
בשלח פרעה את העם.
זה אלה שצריך לגרש אותם, הם לא יוצאים.
ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם,
לראות אותה מלחמה ויש עבור מצרימה. כלומר, אולי יש עוד אחרים שמוכנים לצאת, אבל אם יש בעיות בדרך,
רוצים לסגת.
"ויעשב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף". יש כאלה שרוצים,
מוכנים לצאת, לא מפחדים ממלחמה, אבל רוצים שזה יהיה על-פי תורה.
רוצים לעבור דרך המדבר, לקבל את התורה.
אם זה לא על-פי תורה, אם זה לא דתי, אני לא בא.
אני רוצה ארובות, שיהיה שם מטבח כשר.
כן?
שלושת הקבוצות האלה, הכתוב מכנה אותן בשם העם.
זה החלק החלש.
למה שלוש קבוצות?
אמרו חכמי הקבלה, כנגד נפש, רוח ונשמה.
אבל יש קבוצה רביעית,
וחמושים עלו בני ישראל מרץ מצרים.
מה זה חמושים?
עם נשק.
רש"י אומר, הם באים עם נשק, לא מפחדים משום דבר, הם מוכנים להילחם.
שימו לב להפרש בכינון.
אלה הראשונים החלשים נקראים העם,
אלה החזקים נקראים בני ישראל.
מה החולשה הזאת? יש אחר כך קבוצה חמישית,
כתוב עליה "ויחזק השם את פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל", ובני ישראל יוצאים ביד רמה. מה זה ביד רמה?
בלי לפחד מאף אחד.
אם כן, אנחנו רואים פה חמש קבוצות בעצם: שלוש קבוצות שהכתוב מפני חולשתם מכנה אותם בשם העם,
שתי קבוצות, כנגד חיה ויחידה,
שהכתוב מכנה אותם בני ישראל מפני עוצמתם.
עד כאן ברור.
עכשיו מתוך כך בא שאלה:
וירדפו מצרים אחריהם,
ויסיגו אותם חונים על הים,
כל סוס רכב פרעה ופרשיו יחלו על פי החירות
לפני בעל צפון. מה זה פי החירות?
הפתח של החירות.
עומדים להשתחרר על פי החירות.
ופרעה הקריב.
אני בעברית לא הייתי כותב ככה, הייתי כותב פרעה קרב.
היה כתוב כאן "הקריב" יש לזה קונוטציה פולחנית,
כאילו מקריב קורבן.
ופרעה הקריב
ויישאו בני ישראל לעיניהם
והנה מצרים נוסע אחריהם
ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל השם.
לא מובן, בכלל.
כלומר, פרעה מתקרב עם הצבא שלו,
בני ישראל רואים, מפחדים.
אני הייתי צריך לכתוב את התורה, לא הייתי כותב כך,
אלא מי היה צריך לפחד, לפי הכתיבה שלי? העם. העם.
כן, כתוב סלום, ויראו העם את מצרים.
אז העם, אני מבין שהם פחדנים, אבל בני ישראל, מה קרה להם?
אלא מה? הכתוב אומר לנו,
וייסעו בני ישראל את עיניהם. לשאת עיניים בתנ״ך פירושו להסתכל למעלה.
אז הם לא הסתכלו על הצבא המצרי,
הם הסתכלו למעלה.
ומה הם ראו שקורה למעלה בעולם המטאפיזי?
והנה מצרים נוסע אחריהם.
מי זה מצרים
שנוסע? זה לשון יחיד.
אז אמרו חז"ל, לא מדובר על המצרים, אלא מדובר על מצרים.
מצרים זה השם של השר הממונה על מצרים. זה נראה לי המלאך שמכוחו מצרים קיימת.
ויראו מאוד. ואז הם ראו ששם השר של מצרים,
יש לו טענות
בבית דין של מעלה:
ויצעקו בני ישראל אל השם.
כלומר, הפחד של בני ישראל איננו פחד צבאי,
אלא פחד מוסרי.
מה הייתה הטענה של השר של מצרים למעלה?
אמר, פשוט מאוד,
הללו עובדי עבודה זרה
והללו עובדי עבודה זרה.
כלומר,
המצרים הם עובדי עבודה זרה, זה נכון, הם עובדים לאפיס או סיריס, איסיס, כל מה שאתם רוצים.
אבל בני ישראל,
גם להם יש חוט אדום,
יש להם מחזיק מפתחות עם התמונה של וכל מיני דברים כאלה. הללו עובדי עבודה זרה, הללו עובדי עבודה זרה.
מדוע אתה מאבד את אלו מפני אלו?
הטענה היא טענה מוסרית.
ברגע שבו צריך להיות מוכרע הגורל של האומה הישראלית
לגאולה שלמה, בדיוק באותה שעה עולה שאלה מוסרית:
מדוע אתה מאבד את אלו
מפני אלו?
גם פה יכולה לשאול אותה שאלה שאתה שאלת.
וכי הקב"ה לא הבטיח לאברהם
שאנחנו נצא ממצרים?
ומה עם הסגולה?
הרי הקדוש ברוך הוא יש לו אינטרסים אצלנו, לא? כידוע. מה, הקדוש ברוך הוא יהודי, דתי, כיפה סרוגה, גדולה, סרט כתום, הכול, אז ודאי שהוא בצד שלנו.
אבל מצד שני אין לו משוא פנים.
אלא מה, אתה צודק, אין לו משוא פנים.
זאת אומרת,
ההשגחה האלוהית היא כל כך כוללת, שהיא חייבת לכלול בתוכה גם את הנוסחה המוסרית.
עכשיו, צריך להבין, מה זה השר של מצרים? מה זה שר של אומה בכלל?
מה זה מלאך?
מלאך זה רצון השם.
הרצון של הבורא.
של הבורא שרוצה באומה מסוימת, שהטיל איזשהו
חלק של התוכנית ההיסטורית על איזושהי אומה, זה השר של האומה.
ולכן כשהשר של מצרים מדבר עם הקדוש ברוך הוא, בעצם מי מדבר עם מי?
זה בעצם הקדוש ברוך הוא שמדבר עם עצמו.
ולכן יש ביטוי מאוד חריף
"ויאמר ה' אל משה
מה תצעק אליי?
אני לא יכול לעזור לך".
זה בדיוק מה שאומר כאן רבי יוחנן.
כל גבר, מי שכל גבורה שלו,
גם הוא בבעיה,
כי הוא אביהם של כולם.
אז מה עושים במקרה כזה?
טוב, אבל האמת היא שהכול כתוב כאן בתורה.
חז"ל אמרו כך במסכת תענית בירושלמי:
ארבע כתות נעשו אבותינו על הים.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את הסיטואציה.
יש מקדימה ים סוער, מאחורה צבא מאיים,
מימין ושמאל מדבר קשה עם נחשים ועקרבים.
אז מה קורה? היהודים מתחילים לעשות דיונים.
כמובן, יש מחלוקות, יש מפלגות, יש ארבע דעות.
אוטומטית זה מה שקורה.
וחז"ל מתארים את זה כך:
הללו אמרו ניפול לים.
מה זה ניפול לים?
נתאבד, רואים שזה לא עובד, אין מה לעשות.
כל התוכנית הגדולה הזאת הולכת לאיבוד,
בואו נפרק את העסק הזה,
ננהל מדיניות התאבדותית.
יש נטייה כזאת אצל היהודים לנהל מדיניות אובדנית.
אז הללו אמרו ניפול לים,
והללו אמרו נחזור למצרים.
יש לנו קהילות שיקבלו אותנו שם, יש לי בן דוד שיש לו מוסך בניו יורק,
יקבל אותנו, יהיה בסדר.
יש לי אפילו גם דרכון, סידרתי לעצמי גרינקה וכל,
נחזור למצרים.
הללו אמרו,
נילחם,
אנחנו נכונף בהם, נראה להם מה זה.
והללו אמרו, נתפלא.
הם אמרו, רבותיי, צריך לעשות מה שהוא.
ויאמר משה לעם,
הנה חז"ל אמרו כאן,
אלה שאמרו ניפול לים, אמר להם משה,
ויאמר משה לעם, אל תיראו, התייצבו.
וראו את ישועת השם, מה שיעשה לכם היום.
כלומר, אלה שאמרו ניפול לים, אמר להם משה, אל תיפלו, התייצבו.
קודם כול לעצור את התהליך.
לאן זה ילך אחר כך, לא יודע, אבל קודם כול לעצור את תהליך ההתאבדות.
אלה שאמרו נחזור למצרים, אמר להם,
כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם.
אין.
אלה שאמרו נילחם,
אמר להם, השם יילחם לכם.
ואלה שאמרו נתפלל, אמר להם,
ואתם תחרישון,
לא להתפלל עכשיו, זה לא הזמן.
לא עושים.
כלומר, כל העמדות תפוסות,
אין מה לעשות.
אז השאלה היא באמת, למה אין מה לעשות? זה דבר מאוד מעניין.
בגלל שכל התגובות האלה,
גם השליליות וגם החיוביות, השליליות זה ליפול לים או לחזור למצרים,
החיוביות, להילחם או להתפלל,
כל העמדות האלה עמדות טבעיות.
כל ציבור שנמצא במצוקה יצמיח את ארבע העמדות האלה.
אלה המתייאשים, אלה המקווים, אלה שמאמינים ברוחניות, אלה שמאמינים בצבאיות.
בסופו של דבר, להתפלל זה טבעי, להילחם זה טבעי,
לפחד זה טבעי,
לסגל זה טבעי, כל הדברים האלה הם טבעיים.
אבל מה שנידון באותה שעה זה לא זה,
מה שנידון באותה שעה
זה הזכות.
האם יש לעם ישראל זכות או אין לו זכות מול מצרים?
אז זה לא יעזור, כל הדברים האלה.
זה מה שאומר משה.
ראיתי פעם מודעה גדולה,
זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה.
הדרכים היו בחזקת סכנה, חבל על הזמן, היה מאוד מסוכן.
אז היה כתוב שם בגדול:
"אין כוחנו אלא בפה,
לאור המצב הקשה,
אנו הולכים להתפלל תפילה המונית
במערת המכפלה, בקברי האבות,
לשפוך את החנוננו לפני ה'
וצריך להביא תהילים,
שופרות וכו'.
ולמטה היה כתוב בגדול: כל הדרך מאובטחת על ידי צה"ל.
יש פה בעיה, אם אין כוחנו אלא בפה, טוב, בסדר.
על כל פנים, כל הדברים האלה לא עוזרים.
אז מה עזר?
אז חז"ל אומרים שנחשון בן עמינדב הוא קבוצה חמישית.
מה עשה נחשון בן עמינדב?
נכנס לים.
למה הוא נכנס לים? לא כמו הקבוצה הראשונה שם, ניפול לים.
הוא נכנס לים כדי לפתוח אותו.
וברגע שהוא נכנס, הים נפתח.
במילים אחרות,
רבי,
מנחשון בן אבינדב מבין שצריך ללכת עם הכיוון הכללי של ההיסטוריה ולקבוע עובדות בשטח.
כלומר, כשיש אצל הקדוש ברוך הוא התלבטות,
אנחנו צריכים לנקוט בעמדה של קביעת עובדות בשטח. והוא קובע עובדות בשטח, הוא נחשון,
כן? זה ביטוי בשל ימינו, נחשונים.
יש אנשים שהולכים לפני כולם,
קבוצה קטנה,
והם קובעים עובדות בשטח והם מטים את כל הכף של ההיסטוריה לטובת ישראל.
הם קובעים סך הכל מה הם עשו, קרוון.
אבל מקרוון לתורה,
נכון?
כתוב מפורש, נכון? שהילל אומר,
הווה מתלמדף של אהרון, אוהב את הבריות,
ומקרוון לתורה.
זאת אומרת שהולכים
ומתקדמים.
עכשיו,
יוצא שריבונו של עולם הוא באמת, כמו שאמרת,
הוא אמר למלאכים,
כך מובא בגמרא במסכת מגילה, הוא אמר למלאכים,
אתם אל תתערבו, אל תשירו שירה, אל תהיו לא אוהדי ישראל ולא אוהדי מצרים, זה לא ההעסק שלכם.
אבל עם ישראל עבר את הים ושר שירה לקדוש ברוך הוא.
כלומר, אסור,
כשיש מהלך כללי, מטאפיזי, שבו הקדוש ברוך הוא רואה מקום לזה ומקום לזה,
אסור לנו להיות בעמדה שלו. אדרבה, אנחנו צריכים להיות חד-צדדיים ולנקוט עמדה פרו-ישראלית
ואנטי-אנטי-ישראלית.
זאת אומרת
שיש כאן לרבי יוחנן לכאורה מה לעשות.
כלומר, אז אני פה עכשיו מקשה עוד יותר על רבי יוחנן.
אתה, רבי יוחנן, אתה אומר שהקדוש ברוך הוא יאמר על אלו מעשי ידיי ועל אלו מעשי ידיי.
אבל אתה יודע מה צריך לעשות במקרה כזה, מה צריך לעשות?
לקבוע עובדות בשטח, ואז אתה מכה את הכף לטובת ישראל.
אז למה רבי יוחנן מפחד?
אני אגיד לכם למה.
הוא מפחד שלא יהיה מי שיקבע עובדות בשטח.
נמצא. אז לכאורה, שהוא יקבע.
התשובה היא שרבי יוחנן קשה לו לקבוע עובדות בשטח,
בגלל שהוא מרגיש מאוד את מה שהקדוש ברוך הוא כביכול מרגיש.
כלומר, יש שמאלנות של מעלה,
שאיתה רבי יוחנן מזדהה.
והלא הוא זה שאמר בגמרא, במסכת מגילה,
שהקדוש ברוך הוא אמר למלאכים לא לשיר שירה בזמן שמעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה במסכת מגילה.
לכן רבי יוחנן, כיוון שהוא אדם מאוד כללי ומאוד מעמיק,
אז הוא רואה את שפע החיים העובר דרך כל הקבוצות האנושיות להמוני פעולותיהם וצדדיהם השונים המוסיפים זוהר וניצוצות רבים לאורך כל שדרות ההוויה וכל התגלמותה בכל המוני ידיאליה.
ולכן קשה לו מאוד להיות מנוקטי העמדה.
זו הייתה הטעות של חזקיהו מלך יהודה, הרב לימד אותנו. חזקיהו מלך יהודה גם כן, היה לו כנראה אותו דבר.
עכשיו יוצא לפי זה דבר מאוד מהגן.
אז איך הוא כל כך התעקש על ארץ ישראל? זאת אומרת, כן, הוא מאוד ארץ ישראלי, רבי יוחנן. הוא מודע מאוד לשייכות שלנו לארץ ישראל.
הוא מודע לזה מאוד שהקדוש ברוך הוא אוהב את הכול ומתגלה בכול.
לכן יש לו קושי.
עכשיו, לפי זה, כן?
מה זה מלחמים לקבוצה שלוקטת אמונה?
הקבוצה שקובעת עובדות מוסיפה תוספת זכות,
הזכות של האמונה עם המעשה.
אני אסביר.
להתפלל זה זכות של אמונה,
להילחם זה זכות של מעשה,
אבל הנחשונים יש להם אמונה ומעשה כאחד,
ולכן הם יכולים, והם עושים דבר שהוא באמת חידוש,
כי המאמין לא עושה, והעושה לא מאמין,
אבל הם מאמינים ועושים,
ולכן הם מטים את הכף של הזכויות לטובת האומה הישראלית.
עכשיו, לפי זה, אני אתחיל להבין פה משהו.
אני מתחיל להבין מדוע החכמים השונים פחדו.
אני רואה שיש חכמים שפחדו מהחילונות,
נגיד את זה כך.
יש חכמים שפחדו מהשואה.
יש חכמים שפחדו מהבעיות של מדינת ישראל.
ויש חכמים שפחדו מהבעיה הפלסטינאית.
כל החכמים האלה אמרו
שהם מבקשים מהקדוש ברוך הוא לא לחיות בתקופה שלנו,
למרות שהם יודעים שזה התהליך.
הם ביקשו לא לחיות בתקופה שלנו.
ואני אגלה לכם, כיוון שהם היו צדיקים גדולים, הקדוש ברוך הוא שמע לתפילתם והם לא חיים בתקופה שלנו.
נכון?
הם זכו שהקדוש ברוך הוא נענה להם,
ובאמת היום לא חיים לא אולה, לא רבא, לא רבי יוחנן, לא ריש לקיש,
יש לו חיים בתוכנו.
אבל אנחנו חיים היום, בתקופה שלנו,
אז אין לנו ברירה.
אנחנו חייבים לקבוע עובדות בשטח.
ברור?
בעצם אין ברירה. זה בעצם הגורל היסוד שלנו.
עכשיו, כפי שאמרנו,
בשיעור הזה של יום רביעי,
אני לא עונה על שאלות שמופיעות על המסך,
אלא בסוף השיעור.
כיוון שהגיעו הדקות האחרונות, עכשיו אני יכול להסתכל.
אני יודע, כל הזמן אתם עשיתם שמה ככה. טוב, שלום. למה הרב משתמש במילה שואה? הרי כפי שכבר טען המשורר אצג, מילה זו משמעה שזה היה מעין אסון טבעי,
אסון טבע בלתי נמנע, ולא מעשה מכוון של ניסיון לרצח עם.
נכון, אבל אני משתמש בשפה שכולם משתמשים בה.
האם רבי יוחנן יודע מלכתחילה כי יהיה קשה להחזיר אדם כמו
פרופסור קרלו, להאמין?
אולי יש להם הבנה שבאחרית הימים כי רק האדם הפרטי ברצונו שלו בלבד יוכל? תודה.
כן.
אולי, כן.
אפשר לראות את השאלות הבאות, תודה.
הוא מתכוון לפרופסור קרלו שטרנגר, שאני מתווכח איתו בתוכנית קבועה ב-ynet,
בערוץ האורות.
אה. כן, זה הוא מתכוון. כן, כן. טוב.
עץ צרה היא, אחד הדברים שאתה מכיר אותם.
טוב, אם אתה אומר, אני אף פעם לא רואה את זה.
עת צרה היא ליעקב.
יעקב הרי מדובר בפרט ולא בישראל.
קשה לי להאמין שרבי יוחנן פוחד על אלה מעשי ידיי שהם גויים.
אולי רבי יוחנן רגיש לחילונים, הרי הם גם מעשי ידי אף תודה.
אני חושב שרש"י הבין את רבי יוחנן יותר טוב מאיתנו.
משוא פנים.
אז גם לכיווננו,
שש מיליון יהודים, תודה באמת לא בסדר.
גם זה קשה.
גם אנו יש טענות.
אז זה אם אתה אומר שהשואה היא חס וחלילה עונש.
אי אפשר להבין את השואה במונחים של חטא ועונשו.
זה ילדותי לחשוב את זה.
אבל אפשר כן להבין את השואה במסגרת של מהלך היסטורי, זה כן, ועל זה אפילו כתבתי מאמר הנקרא "שואה ושאלה" מודפס בספר זית רענן,
שגם יצא כחוברת.
הגדיל השם לעשות עם אלה,
אלה ואלה, מעשה עדיי? תודה רבה.
לא, עם אלה הכוונה עם ישראל.
האם רב יוסף חי היום? בוודאי שהוא חי היום, הרי הוא לא ביקש יתבלח מיני סימן שרב יוסף חי היום.
איך הוא חי היום? באיזה צורה?
אבל לפי מה שלמדנו, רב יוסף הוא זה שקורא את האורות, נכון?
אז מי שקורא אורות
הוא רב יוסף,
הוא יכול לראות את המצב ההיסטורי בעיניים פקוחות.
רוצה להגיד משהו?
מה בעצם החולשה של הקבוצה שנקראה עם שהם התעקשו לקבל תורה?
כן,
הקבוצה שנקראת העם שמתעקשת לקבל תורה,
היא זקוקה לתורה בתור חיזוק.
כי הרי אם אתה רואה בסיפור של התורה, אני שוב חוזר לפסוק,
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים,
מכל מיני סיבות.
משמע שלכתחילה היה צריך לצאת ממצרים ולעבור ישירות דרך ארץ פלישתים לארץ ישראל, נכון?
ומה עם מתן תורה?
לא בתוכנית.
-עכשיו הוא לא?
לא יודע, לכאורה, בשום מקום לא כתוב שהקב"ה כרת ברית עם האבות על מתן תורה.
הוא כרת את הברית על ארץ ישראל, וגם כשהקב"ה אומר למשה, מדוע צריך להוציא את ישראל ממצרים? זה כדי לקיים
את הבטחתו לעבוד, לתת להם את ארץ כנען.
וגם האבות, אברהם, יצחק ויעקב, לא קיבלו את התורה.
אז התורה לא הייתה מופיעה בעולם? -הייתה מופיעה, רק לא הייתה ניתנת, לא היה מתן תורה.
אלא יעקבו אצל האבות, זה היה נובע מהטבע העצמי של האומה,
באופן טבעי.
אלא, כיוון שיש חולשה,
והחולשה בא לידי ביטוי גם בתחום הפוליטי, שהם מפחדים מן הפלישתים,
אז יש צורך בגילוי תורה.
ואז התורה מסבירה לי מי אני,
אבל זו חולשה. כלומר, אם אני מתנה את חזרתי אל הנורמליות בזה שתהיה תורה,
זה סימן שאני חלש.
דווקא? אני לא נגד זה, אני גם כן לומד תורה, אתה יודע.
אני גם בעד, אבל... -מאמר דר סיני הביא אותך למצב הזה שאתה טבעי עם כל המצב? לא, דווקא לא. מתן תורה לא הביא... אז כזאת... לא, לא, ההפך. מתן תורה לא הביא לטבעיות, אלא מתן תורה הביא לכפייה.
כפה לאמר כגיגית, והתולדה של זה היא תולדה לא נעימה,
שבגלל זה אנחנו דחינו את התורה ומרדנו בה במשך הדורות וכולי.
כן, דיברנו על זה הרבה כשלמדנו גם את ירמיהו פרק ל"א.
אז מה לפסקה זו אמותם?
פסקה זו אמותם לשם, מיד חזרה זו אמותם.
נכון.
אז השמאלנים האלה לא כל כך גרועים, מה?
נכון,
כנראה שהם מבטאים משהו בנפש הישראלית.
הם טועים במסקנה,
הם אינם יודעים כיצד לכלכל את הרגש הזה,
אבל הרגש של ההכרה שהקדוש ברוך הוא רחמיו על כל מעשיו, זה דבר אמיתי,
רק שהם אינם יודעים כיצד הרחמים האלה יוצאים אל הפועל,
ולכן במקום להועיל הם מזיקים גם לאלה שהם רוצים לרחם עליהם.
איך ייתכן שרבי יוחנן לא הצליח לנקז אור עליון זה שבו דפס את האהבה הכללית
לתוך מסגרת פעילות מוגדרת של כיבוש שיטתי של ארץ ישראל?
כל אחד והתפקיד שלו.
טוב?
כן.
אם אני רוצה לתפוס את האהבה הכללית אז למה
מה השם לא אומר לשרים של מדינות אחרות שתראו? זה רצוני שהם יעשו מה שנחשבו? יש מדרגות ברצון.
יש מה שאני רוצה,
ויש מה שאני באמת רוצה, נכון? גם אצל אדם זה כך.
אז גם באלוהות יש רצון לפנים מרצון. הרי זה מה שכתוב, ויאמר השם אל משה, מה תצעק אליי?
אבל יש לי עצה, דבר אל בני ישראל ויישר.
כלומר,
לסדר משהו,
כדי שייעשה רצוני האמיתי.
כן, בבקשה.
של רש"י על רעיד גנץ. -כן. הוא אומר,
כיוון שרעם הפלצן של ישראל נותן זו אדמות לאומות עולם, וכשחוזרים ישראל בתשובה מניגדים, תרשה לו לאבד אומות עולם מפני ישראל. קראת מצוין.
הוכחת שתדע לקרוא, נו, אז מה השאלה?
אבל מה זאת אומרת לאבד אומות עולם? הרי הארץ הייתה לא בדיוק בשליטה של מישהו.
מה זה לאבד? לאבד אותה מפני ישראל, מארץ ישראל? -נכון, נכון, ברור, כן, כן.
ולפעמים יש גם באומות העולם, מה?
את מי היה לאבד?
מה? יש הסוס, הסוס, הוא רוצה את המקום.
אז צריך להוציא אותו.
זה בעיה. אנחנו לא מדברים על תקופת הגאולה.
אנחנו מדברים על תקופת הגאולה.
שזה עכשיו. נכון.
זה מקביל, אמרתי, אותו סיפור שקורה באחרית הימים,
מקביל למה שהיה בזמן יציאת מצרים.
כן. למה השוב נפל בכלל?
בגלל שהוא רץ, הוא אמור לרוץ ולעמוד ולהמשיך לרוץ.
למה שור נפל? כי הוא רץ, כן? מי ביקש ממנו לרוץ?
שור לא צריך לרוץ,
שור הולך.
שור רץ,
זה לא כל כך פשוט,
ועץ ברגליים, חוטא.
נכון?
מה אתה אומר?
הרש"י הראשון על התורה,
במצאנו נתנה להם, נתנה לנו. אז מה הבעיה?
הקדוש ברוך הוא יכול להוציא אותם ולהביא אותם. יש לו בעיה.
רש"י הראשון על התורה אומר כך:
בכל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא נתנה לאשר
- לא רוצה לטעות, אז אני לא אומר. -אז אוקיי, אבל אני לא רוצה שתטעה גם כן.
הוא נתנה לאשר ישר.
כלומר, יש קריטריון מוסרי.
צריך לתת את זה לחובת המוסר.
אבל אין אצלם מוסר.
מה?
אבל הם לא מוסריים. אבל גם אנחנו לא. כלומר, נזיר, עלינו עובדי עבודה זרה, אבל עלינו עתידים להיות גם כן עובדי עבודה זרה. זה בעיה.
כן?
בבקשה.
אז כזאת אומרת, זה קרה דווקא במעמד הר סיני.
אם זה נכנסים לשם, איך זה היה קורה?
אם היינו מסוגלים להיכנס ישירות לארץ ישראל, לא הייתה לנו זוהמה בכלל.
זה גם האדם הראשון.
כן, כן, זה בדיוק התביעה, נכון. היא הייתה לנו אז.
לא, לא, לא, לא, אנחנו רוצים לחזור למצב האדם הראשון.
הרי אברהם יצחק ויעקב היו מסולקים מחטא הדם הראשון.
אברהם תיקן את העבודה זרה שלו, יצחק את השפיכות דמים שלו,
ויעקב את הגילוי הרעיות שלו.
אז זה היה צריך להיות תולדותיהם כיוצא בהם.
זה לא היה. אפשר למעמד הר סיני פסקה זו אמרה?
מה?
אז בגלל מעמד הר סיני, כתוב בגמרא, נו, אתה ממציא את הגמרא.
כתוב בגמרא,
פסקה זו אמרה.
דווקא ממעמד הר סיני. נכון, כתוב, נו, אני יודע. אז לא היה לנו מעמד הר סיני. אז לכן לא הייתה ברירה, אלא באמת יוצאים ממצרים דרך מגר סיני, אבל זה בגלל חולשה שלנו. אז הדרך פלישתים, זה לא תוכנית דרך התחילה.
כלומר, לפי הכתוב, פלישתים זה לכתחילה.
אבל כיוון שהגלוי, וידוע לפני הקדוש ברוך הוא, שהזוהמה שולטת, לא הייתה ברירה אלא להוציא דרך המדבר.
דהיינו, מעמד הר סיני הוא תיקון לחולשה של העם. כן, מה אתה אומר? מה אמרת שאנחנו חלשים? לא שומע.
שאנחנו חלשים? אמרת משהו שחלשים במה?
יש לנו חולשה, גם נשמתית
וגם פוליטית.
החולשה הפוליטית שאנחנו מפחדים מהפלישתים ולכן לא רוצים להילחם,
והחולשה הנשמתית שאנחנו לא יודעים מי אנחנו ולכן צריכים תורה.
טוב, עד כאן להיום. שלום.
ף ה guarante לפי לתפור
�������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������������
