בוקר טוב, היום יום רביעי כ"ו במרחשוון תשע"א,
והנה אנחנו ממשיכים בסדרת שיעורים בעניינה של יסודות במחשבת ישראל.
והנה מונח לפניכם כאן דף
מצולם ממסכת ברכות, דף י"ב עמוד ב'.
הנושא של הדף הוא התפתחות הזהות היהודית,
ורק הייתי רוצה שנראה את זה, כיצד הדברים מתבררים מתוך
הסוגיה התלמודית.
אז מה שמונח לפניכם זה מסכת ברכות, דף י"ב עמוד ב',
וההמשך בדף י"ג עמוד א' במסכת ברכות.
הטקסט המונח לפניכם מורכב משני חלקים, האחד משנה והשני גמרא.
החלק של המשנה מתחיל במילה מתניתין, בגדול מתניא.
רוב המשנה ידוע לכם מתוך ספר אחר הנקרא "אגדה של פסח".
וחוץ מהמשפט הראשון שאיננו מופיע בהגדה,
שעליו אנחנו צריכים לתת את הדעת,
המשפט הראשון הוא "מזכירין יציאת מצרים בלילות".
מה פירוש הדבר הזה?
הפירוש הוא שמזכירין את יציאת מצרים גם בלילות.
איך מזכירין את יציאת מצרים?
יש בטקסט שאנחנו קוראים אותו פעמיים בכל יום,
הלא הוא קריאת שמע,
יש שלושה חלקים, שלוש פרשיות.
פרשה המתחילה במילה שמה,
נקראת פרשת שמה,
ועוד פרשה המתחילה ב"והיה עם שמוע",
ועוד פרשה שלישית המתחילה ב"ויאמר".
שתי הפרשיות הראשונות,
שמה
והיה עם שמוע,
אנחנו קוראים את שתי הפרשיות האלה
בכל יום.
וכמה פעמים ביום?
פעמיים. פעמיים בכל יום.
כי הרי נאמר בתורה, והיו הדברים האלה
על לבביך ודיברת בם בשוכבך ובקומך.
בשוכבך שעת השכיבה זה הערב,
קומך זה שעת הקימה, הבוקר.
ולכן יש לנו מצווה לקרוא את שתי הפרשיות האלה פעמיים בכל יום,
גם בערב,
גם בבוקר.
מלבד זאת יש לנו מצווה אחרת בתורה שאיננה קשורה למצווה של קריאת שמע,
והיא המצווה להזכיר בכל יום את יציאת מצרים,
בלי קשר לליל הסדר.
מצד עצמה יש מצווה יומית,
כל ימיו של אדם הוא צריך להזכיר את יציאת מצרים.
מה המקור לזה בתורה שבכתב?
נאמר במפורש:
"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
אם כן, בכל ימי חייך יש לך מצווה להזכיר את יציאת מצרים,
ואת זה אנחנו עושים על ידי קריאת הפרשה השלישית של שמע, שמתחילה במילה "ויאמר", פרשה ציצית,
שבה מוזכרת גם יציאת מצרים, "אני ה' אלוהיכם", מה שרציתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוהים, "אני ה' אלוהיכם",
זה מצווה דאורייתא, להזכיר את יציאת מצרים בכל יום.
אבל
לא נאמר בתורה,
לכאורה,
שצריך לעשות את זה פעמיים ביום,
אולי מספיק פעם אחת,
באופן שקריאת שמע של שחרית תכלול שלוש פרשיות
וזו של ערבית תכלול רק
שתי פרשיות ולא שלוש.
אף על פי כן אומרת המשנה: מזכיריני יציאת מצרים בלילות,
הכוונה גם בלילות,
שצריך את קריאת שמע לקרוא בשלמותה, כולל פרשה שלישית,
גם ערבית.
לכאורה זה דיון הלכתי נטו,
כמו שרגילים לומר, הרבה פעמים אנשים אומרים:
זאת לא שאלה רוחנית, זאת שאלה הלכתית.
כאילו ששאלות הלכתיות לא נובעות מהשקפת עולם.
אם שאלות הלכתיות לא היו נובעות מהשקפת עולם,
אז הן לא היו חשובות.
היה אפשר לעשות מה שרוצים.
עצם זה שגדולי חכמי ישראל
מוכנים להתווכח על חתיכת שניצל בתוך הצלחת,
האם מותר לאוכלו או אסור לאוכלו,
הדבר הזה נובע מהשקפת עולם כוללת. יש פה מסרים,
יש פה תכנים,
אידיאלים שלמים שעוברים דרך השניטל שבצלחת.
כמו כן, השאלה האם צריך להזכיר את יציאת מצרים בלילות או לא,
היא שאלה קרדינלית שאנחנו נראה גם שהיא נוגעת לדברים מאוד מאוד יסודיים בהגדרה של הזהות היהודית.
בסדר?
רק אני אומר את זה כהקדמה,
כי אחר כך אנחנו רואים בהמשך המשנה שחכמי ישראל נחלקו בדבר הזה.
אז אני שוב קורא את המשפט הראשון: מזכירין
יציאת מצרים בלילות המשפט הזה הוא הלכה.
הלכה היא שמזכירים את יציאת מצרים בלילות.
אבל כאן נמסר בידינו גם הוויכוח שקדם לקביעת ההלכה הזאת.
אמר רבי אלעזר בן עזריה,
זה מובא גם בהגדה של פסח,
הרי אני כבן שבעים שנה
ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות.
כלומר בימיי לא נקבעה ההלכה
באופן המחייב להזכיר את הפרשה השלישית של קריאת שמע גם בלילה.
עד שדרשה בן זומא,
כלומר אחד החכמים, בן זומא,
דאג לדרוש את הכתוב באופן שנקבעה הלכה שמזכירים יציאת מצרים גם בלילות,
שנאמר. ואז הוא מביא את הפסוק שדיברנו עליו קודם:
למען תזכור את יום צאתך בארץ מצרים
כל ימי חייך.
המילה כל פה תופסת את עינו של בן זומה.
מה זה כל ימי חייך?
אם היה כתוב ימי חייך היה גם טוב.
אלא מה? זה בא לרבות.
כן, יש לנו כלל, כאשר יש מילה מיותרת באיזשהו פסוק,
אנחנו מבינים שיש פה ריבוי, והריבוי בא להוסיף משהו בנוסף לכתוב במפורש.
מה נאמר כאן?
כל ימי חייך. אז הוא דורש כך:
ימי חייך הימים.
אז כל ימי חייך, אז מה נשאר?
אם לא ימים, לילות.
אז הוא אומר, כל ימי חייך הלילות.
זאת הדרשה של בן זומה,
והיא הדרשה שנתקבלה להלכה שמחייבת אותנו לקרוא פרשת
ציצית
גם בלילה.
וחכמים אומרים,
יש המשך, נכון?
חכמים שחלקו על בנזומא וסברו שאין להזכיר את יציאת מצרים בלילות.
איך הם הסבירו את המילה "כל"?
הם אמרו כך:
ימי חייך, העולם הזה,
כל להביא דימות המשיח.
כלומר, בא לרבות,
כוונתו של הפסוק, כוונתה של המילה "כל" איננה לרבות את הלילות, כי באמת בלילות
לא מזכירים את יציאת מצרים,
אלא זה בא לרבות שגם בימות המשיח יש להמשיך להזכיר את יציאת מצרים.
זהו, זה הבסיס של המחלוקת. אגב, הנוסח באגדה של פסח שלנו, במקום
כל להביא לימות המשיח, אלא כתוב שם כל ימי חייך להביא לימות המשיח.
בשוכבך ובקומך נאמר על שתי הפרשיות הראשונות,
פרשת שמע ועל פרשת ויהם שמוע.
על הפרשה השלישית לא נאמר בשוחבך ובקומך,
ולכן חכמים דרשו רק ביום ובימות המשיח,
אבל לא בלילות.
אם אנחנו עושים פה חשבון כללי,
יש פה כמה דברים תמוהים ביותר.
קודם כול, יש פה דבר תמוה ביותר.
למה אני צריך בכלל
מילה בפסוק שתלמד אותי
שבימות המשיח ממשיכים
לקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים.
הלוא אחד משלוש עשרה העיקרים של האמונה,
לפי דברי הרמב״ם, אמנם הרמב״ם
חי אחרי הגמרא, ובכל זאת
הדברים מקובלים באומה,
אחד מן העיקרים הוא שהמצוות
קיימות לעד ולעולמי עולמים.
גם במות המשיח
יש להמשיך לקיים מצוות.
אז אם יש מצווה בתורה להזכיר
את יציאת מצרים בכל יום,
אז גם אם לא יהיה כתוב בתורה מילה מיותרת,
אני אדע שצריך להמשיך בימות המשיח להזכיר את יציאת מצרים,
כך שדברי חכמים תמוהים ביותר.
בנוסף לכך,
אם נדייק עד הסוף בדברי המשנה,
עולה בידינו שבעצם
לפי בנזומא,
מאחר והמילה "כל"
תפוסה אצלו
בשביל לרבות את הלילות.
מכאן עולה שלימות המשיח לא מזכירין את יציאת מצרים,
לא בבוקר
ולא בערב.
כי הרי אם צריך שיהיה לי ריבוי בכתוב
כדי לדעת שבימות המשיח מזכירין יציאת מצרים,
והריבוי הזה נתפס בשביל ללמד אותי משהו אחר, במקרה של בן-זומא את הלילות,
אז יוצא שדימות המשיח לא מזכירין את יציאת מצרים בכלל.
לא בבוקר
ולא בערב,
תודה רבה,
וזה בלי קשר, כלומר,
וזה בעצם סותר גם כן את העיקרון שבידינו,
שמצוות אינן בטלות לעתיד לבוא, והנה כאן אנחנו רואים שלפי בן זומא,
מצווה שלמה בתורה נזרקת לגניזה.
הקיצד?
באמת הדבר הזה מעורר שאלה גדולה,
אני רק רוצה אולי לתת התחלה של תשובה לשאלה הזאת.
להזכיר את יציאת מצרים,
זאת מצווה של זכירה, זה התוכן שלה.
כלומר, אומרים לך,
יש מאורע בעבר הרחוק,
ככל שאתה מתקדם העבר הזה נהיה יותר ויותר רחוק.
כי אם היום יציאת מצרים הייתה לפני 3,300 שנה,
בעוד 100 שנה זה יהיה
אחרי 3,400 שנה,
וככל שנתקדם יותר, המאורע יותר ישן,
יותר עתיק.
ואז יש עתה שאלה בכלל לגבי מהותן של מצוות מהסוג הזה.
למה בכלל צריך לזכור משהו?
צריך לזכור משהו
מסיבה פשוטה,
כדי ללמוד מזה משהו.
ואם אני לא אקבע איזשהו יום זיכרון לדבר,
אני עלול לסגת מן ההישג שהושג לפני אלפי שנים.
אביא לכם דוגמה.
אחד ההישגים הטכנולוגיים האדירים של האדם הקדמון היה המצאת הגלגל.
אבל זה לקח זמן
עד שהדבר הזה הופנם היטב,
והייתה סכנה במשך תקופה מסוימת שהאדם ישכח
את הגלגל.
ולכן,
יש להניח שבמשך תקופה די ארוכה,
האדם הקדמון היה חוגג כל שנה את חג המצאת הגלגל.
היה אוכל גלגלים בסוכר ועוד כל מיני דברים כאלה,
כן, זה לא היה קל, כי זה היה גלגלים מאבן,
וזה שבר את השיניים, אבל זו תקופת האבן, איכשהו זה החזיק מעמד.
אבל על כל פנים,
היה חג המצאת הגלגל.
מתי בוטל החג הזה?
ברגע שהיה ברור שההישג הטכנולוגי הזה לא יישכח לעולם,
שמכאן ואילך
ברור שהאדם יודע מה זה גלגל, ולכן אין צורך
לציין את המצאת הגלגל.
כמו כן, אותו דבר לגבי זכירת יציאת מצרים.
בעצם נשמע את השאלה למה התורה רוצה שנזכור את יציאת מצרים.
הרי
כלל גדול הוא, מה שהיה, היה.
מה אכפת לך אם היה, לא היה? היה.
אלא
שיציאת מצרים כנראה לא השיגה את כל מטרותיה.
אומנם היא שחררה את ישראל ממצרים,
עשתה הרבה טובה בעולם,
אבל עדיין לא השיגה את כל מטרותיה,
כי אם היא הייתה משיגה את כל מטרותיה,
יציאת מצרים הייתה גם
גביית המשיח.
בעצם היינו כבר נכנסים לעולם מושלם.
עצם זה שהעולם עדיין לא מושלם,
זה אומר שאנחנו עדיין צריכים לזכור את יציאת מצרים כדי להגיע
לימות המשיח.
אני רוצה שכל מצוות הזכירה,
מטרתה להגיע לאיזושהי מטרה.
עניינה להגיע לאיזושהי מטרה. ברגע שהגענו אל המטרה,
אין צורך יותר בכרטיס של יציאת מצרים.
ולכן זה הגיוני, מאחר שזאת מצוות זכירה,
שאלמלא שיש ייתור מיוחד בפסוק,
ברור שאת המצווה לא צריך לקיים אחרי שהשיגה את מטרותיה, דהיינו ימות המשיח.
הייתי אומר אפילו יותר מזה.
להזכיר יציאת מצרים וימות המשיח זה אפילו מגוחך,
כי המאורע של ימות המשיח הוא כל כך גדול,
שיציאת מצרים מתגמדת לעומתו.
וכי אדם שנגיד הגיע לדוקטורט,
צריך להזכיר את תעודת המעבר שלו לכיתה ו'?
זה מיותר מאוד, הרי זה כבר כלול, ברור.
אז אומנם כל הזמן שהוא צריך להגיע לבגרות, אז הוא עדיין גאה בזה שיש לו תעודת מעבר,
אבל עכשיו, שהוא כבר הרבה אחרי זה, אין צורך בזה.
לכן צודקים החכמים.
אלמלא שיש פסוק מפורש שאומר להזכיר את יציאת מצרים במות המשיח,
אין צורך להזכיר, וכך היא דעת בן זומא.
נשארת השאלה,
שאלה שכבר בעצם דנתי בה,
אבל צריך לרענן את הזיכרון.
הלכה כמי? כבן זומא או כחכמים?
כבן זומא, כמובן.
כי הרי אנחנו באמת כך עושים ההלכה למעשה,
שאנחנו מזכירים יציאת מצרים בלילות. לא עושים כמו חכמים, עושים כמו בן זומא.
זאת אומרת שההלכה היא,
מתחייב מזה שבימות המשיח לא מזכירים את יציאת מצרים.
לפי זה יש
השלכה הלכתית חמורה מאוד.
אנחנו חייבים הגדרה הלכתית לימות המשיח
כדי לדעת מתי לקצר את קריאת שמע.
מה אתה רוצה?
מדוע אי אפשר לומר שהלכה כתנא קמא? ודאי הלכה כתנא קמא. מזכירים יציאת מצרים בלילות, זה תנא קמא.
כן, אז אני צריך גם זאת, כי זה... לא, אז מספרים לך כיצד הדבר הזה הוא צדק. לא, מספרים לך את המסקנה,
מזכירים יציאת מצרים בלילות,
ודרך אגב גם רוצים להעשיר את האופקים שלך, שתדע על מה היה הוויכוח.
בסדר?
עד כאן הדברים מפורסמים מתוך ההגדה של פסח,
מה שלא כל כך מפורסם זה ההמשך.
מה נאמר בהמשך?
יש
ברייתא שמובאת כאן בגמרא, דברים רואים בגדול, כתוב גמ, זה גמרא,
תניא,
שנינו זאת ברייתא.
אמר להם,
כלומר מסורת דנאית חיצונית,
אמר להם בן זומא לחכמים, כלומר הדיון המשיך
אחרי מה שכתוב במשנה.
אמר להם בן זומא לחכמים,
וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח.
מה פתאום?
כלומר, לפי בן זומא זה כל כך מובן מאליו שלא מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח,
שלא ייתכן שנדרוש את המילה "כל" כדי להביא לימות המשיח.
נכון?
למה זה כל כך פשוט לו, כל כך ברור לו?
והלא כבר נאמר,
הנה הוא מביא לנו פסוק מפורש שאומר שבימות המשיח לא מזכירין יציאת מצרים.
מאיפה הפסוק?
ירמיהו,
ירמיהו, פרק כ"ג.
עכשיו, אני אקרא את הפסוק,
כי זה גם מודפס, אז צריך לקרוא אותו,
אבל תוך כדי שאני אקרא את הפסוק,
אני אבקש מן הקורא,
דהיינו הציבור היקר,
לשאול את עצמם,
שאלו את עצמכם,
בפסוק הזה, איפה מוזכר ימות המשיח?
הרי הוא אומר שיש פסוק שמדבר על ימות המשיח,
ושבו כתוב שלא יזכירו את יציאת מצרים.
אז אני רוצה לדעת איפה יש ימות המשיח בפסוק.
והלא כבר נאמר, הנה ימים באים נאום השם,
ולא יאמרו עוד
חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים.
לא יגידו את זה.
כלומר, כשאדם רוצה להישבע,
הוא לא יישבע יותר בשם השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, שזה בעצם מה שמגדיל אצלנו את הציור של האלוהות.
כי אם, מה הוא יאמר?
חי השם אשר העלה
ואשר הביא את זרע בית ישראל
מארץ רוסיה
ומכל הארצות אשר אידחתים שם.
היה כתוב כאן ארץ צפונה. נכון,
אני פשוט תרגמתי לעברית מודרנית את דברי הנביא. הנביא אומר צפונה,
כי הוא לא הכיר את רוסיה.
אבל עכשיו, כשאנחנו יודעים איפה זה ארץ צפונה,
אז פשוט כדי להקל על הקורא תרגמתי באופן מיידי לעברית מודרנית.
אז אם כך,
כי אם תיסע צפונה, אתה תגיע לרוסיה.
עכשיו,
אם כך
אומר לנו הנביא,
יבוא יום שלא יזכירו יותר את יציאת מצרים,
אלא את השם אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מרצ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתם שם.
טוב, זה יפה מאוד. אם כן, אנחנו רואים במפורש שהנביא אומר שלא יזכירו את יציאת מצרים.
מי אמר לו שזה לימות המשיח?
ימים באים זה גם מחר בבוקר.
אלא מה, על מה מדבר הפסוק?
על קיבוץ הגלויות,
נכון?
קיבוץ הגלויות, כנראה, לפי בן זומא,
זה ימות המשיח.
כלומר, ההגדרה של ימות המשיח
קשורה למעשה,
הייתי אומר,
אנושי, גיאופוליטי.
אנשים באים מכל מיני ארצות וחוזרים לארץ.
אין פה תוכן מיסטי,
רוחני,
בניגוד לחשיבה העממית שחושבת שימות המשיח
זה מעשה רוחני,
פה לא מדובר על מעשה רוחני, מדובר על קיבוץ הגלויות.
יש לציין ששלושה פסוקים לפני זה, בנביא עצמו מוזכר שיקום מלך מבית דוד.
זאת אומרת, זה גם כן, זה מלך המשיח.
זאת אומרת, משהו פוליטי.
פוליטי, סוציולוגי, זה ימות המשיח.
עכשיו,
זה מעניין מאוד הדבר הזה,
כי זה אומר שהמעשה שמתרחש בימינו
הוא גדול יותר מיציאת מצרים.
מפורש.
ואני רוצה להבין למה.
באמת, זה מובן מאוד.
בשלושה דברים לפחות,
מה שקורה בימינו גדול מיציאת מצרים.
דבר ראשון, יציאת מצרים הייתה יציאה
אחרי 210 שנות גלות.
אנחנו יצאנו מגלותנו אחרי כמעט אלפיים שנה.
זה הרבה יותר גדול.
יציאת מצרים הייתה יציאה מארץ אחת,
וכאן יצאנו ממאה הארצות.
יציאת מצרים הייתה גאולה זמנית, עובדה שאחר כך גלינו.
והגאולה שלנו היום היא נצחית, לא נגלה יותר.
אז זה כבר אין ארוך.
יוצא שהמאורעות של ימינו הם יותר גדולים מיציאת מצרים,
ועתידים הנינים שלנו לומר,
אבותינו היו ענקים,
הם חיו בזמן יציאת אירופה.
שזה בעצם בא לומר שאנחנו עכשיו נמצאים במאורעות החשובים ביותר בהיסטוריה.
אלא שאנחנו לא תמיד מרגישים את הדבר הזה,
והסיבה לכך היא שכמו שאמרו חכמים, אין בעל הנס
מכיר בניסו.
כלומר, כשאתה נתון בתוך מהלך היסטורי מסוים,
גם אם המהלך הזה הוא גדול מאוד,
אתה בעצם אינך יכול לראות את ההיקף כולו,
כי יש לך בעיה
של המכולת סגורה ואין חלב הבוקר.
זה מה שמטריד את האדם באופן יומיומי,
ושהמזגן לא עובד,
או שיש סתימה בביוב.
זה הבעיות הממשיות, האמיתיות, של האדם בחיי היומיום,
ולכן הוא לא יכול לקלוט את גודל השעה.
יש לזה אגב איזו סיבה כנראה של רחמים של ההשגחה העליונה,
כי אם היינו יודעים את מה שמתרחש אצלנו,
אז היינו משתגעים.
כלומר, לא היינו יכולים לחיות את חיי היום-יום.
כאן נשאלת שאלה יפה.
על סמך מה הקביעה
שלא נגלה יותר שואל השואל באינטרנט?
על סמך מה שלא נגלה יותר?
זאת הלכה
מפורשת מדאורייתא
בגמרא, בתלמוד הירושלמי,
במסכת שביעית,
פרק שישי,
הלכה א',
והיטיבך וירבכה מאבותיך,
שבגאולה השלישית
זה יותר גדול מהגאולה השנייה,
מאבותיך. כשאבותיך הייתה גלות אחרי גאולתם,
אתה, משאתה נגאל, אינך גולה יותר.
אם כן, אנחנו רואים שהתלמוד הירושלמי
פוסק על סמך פסוק
בספר דברים, דהיינו מן התורה,
שאחרי הקמת מדינת ישראל אין יותר גלות לעולם.
מפורש.
וכן גם מובא ברש"י,
בשם כנראה מדרש,
על פסוק במגילת איכה. במגילת איכה כתב את זה נביא, נכון?
ושמו ירמיהו.
ירמיהו, כן, ירמיהו הנביא, בכל זאת,
נביא חשוב,
כותב
"תם עוונך בת ציון,
לא יוסיף להגלותך,
פקד עלייך בת אדום".
מה זה הסמיכות של "לא יוסיף להגלותך ופקד עלייך בת אדום"?
אומר רש"י, כנראה שהוא מביא את זה ממדרש,
שאין בידינו,
"כשיצאו מגלות אדום לא יגלו יותר".
מפורש.
אם כן, יש
איזה מין מפלס היסטורי שאין ממנו חזרה אחורה,
מכך שאנחנו לא נגלה יותר,
מפורש.
והאמת היא שיש על זה מי שהקשה,
מישהו הקשה על זה, כן?
אם זה נכון שלא נגלה יותר,
אז למה אנחנו ממשיכים לקרוא פרשה שנייה של קריאת שמע,
ששם נאמר, וחרה ה' בכן, ואף ה' בכן,
ולא יימטר, ועבדתם מהרה מארץ הטובה אשר ה' נותן לכן, וכו' וכו',
אתה רואה אם כן שעדיין יש סכנת גלות,
שהרי אנחנו ממשיכים לקרוא את פרשה שנייה של קריאת שמע.
כן, אבל זה פשוט לא נכון, הטענה הזאת.
כי אם באמת זה קושייה, אז שיפסיק גם לקרוא את פרשה שנייה של קריאת שמע.
אבל אני לא חושב שזה קשור בכלל לעניין.
כי הרי לכולי עלמא,
לכל הדעות,
הרי שיבוא זמן,
אז תגיד שלא עכשיו, תגיד עוד מאה שנה,
שמובטח לנו שלא תהיה יותר גלות.
וגם אז תמשיך המצווה לקרוא פרשה שנייה של קריאת שמע.
כך שזה שאנחנו עדיין ממשיכים לקרוא פרשה שנייה של קריאת שמע איננה קושייה
על האמירה שמדינת ישראל לא תדע יותר גלות.
פשוט מאוד.
לא נורא.
עכשיו,
אם כך,
מה שאנחנו רואים היום גדול יותר.
עכשיו, אני רוצה להסביר את זה קצת יותר לעומק.
אבל על מנת לכסות את עצמי
כדי שלא הותקף בהתקפות בלתי צודקות,
אני רוצה לפני כן להגיד איזושהי הצהרה קצרה.
והרי לשון ההצהרה:
אני נגד אכילת חמץ בפסח.
עד כאן לשון ההצהרה.
עכשיו כשאני מכוסה אני יכול להסביר.
יש היום במדינת ישראל
אחוז הרבה יותר גבוה
של אנשים שעושים מנגל על האש ביום העצמאות
מאנשים שמקפידים שלא לאכול חמץ בפסח.
זה אומנם לא בסדר, כן? על פי ההצהרה הקודמת.
אבל מה זה אומר?
זה אומר שהנביא צודק,
שהיציאה
מכל הארצות, קיבוץ הגלויות,
זה תופס מקום בתודעה של עם ישראל יותר מרכזי מאשר יציאת מצרים.
זה בדיוק מה שאומר כאן הנביא.
זה לפי הנביא.
לפי בן זומא יש חוק לגמרי. כלומר, לפי בן זומא בכלל להשתכח לגמרי.
אז בסדר, אז אני אומר, לפחות, כן?
איפה אנחנו?
מדוע מוזכרת רק יציאת אירופה, ארצות הצפון, ולא מוזכרות שאר היציאות, מרוקו, עיראק ועוד?
כלומר, אני מבין שהשואל מניח שהמשך הפסוק "ומכל הארצות אשר ידחתם שם" הוא תוספת מאוחרת?
הלאה.
שלום לרב שרקי. בימינו, ברוך השם, ירושלים בנויה לתלפיות,
ועדיין אנו מזכירים מתפילת שמונה עשרה את ברכת "ובני אותה".
מכאן ניתן להקיש שגם בימות המשיח עדיין נמשיך להזכיר את יציאת מצרים, תודה.
בוודאי שזה לא נכון. מה שאנחנו אומרים, ובנה אותה,
זה בכלול בתוך זה גם את בניין בית המקדש.
אבל ברור שכאשר בית המקדש ייבנה אינשאללה במהרה בימינו,
אז אנחנו נשנה את נוסח התפילה הזאת.
הרי אי אפשר להמשיך להגיד שקר,
כן? בית המקדש בנוי, ואתה אומר תבנה את בית המקדש,
איזה מין דבר.
טוב, אז בואו נמשיך.
אם כן, לפי בן זומא, המאורע של יציאת מצרים
בעצם מאבד את כל ערכו ברגע שהגענו למות המשיח.
ברור.
מה יעשו החכמים עם זה?
הרי חכמים שחלקו על בן זומא,
גם הם הכירו
את ירמיהו הנביא.
לא יעלה על הדעת שפסוק מפורש
בירמיהו
נעלה מעיניהם.
אז במיוחד שהפסוק הזה חוזר פעמיים בספר ירמיהו.
ממש כמעט מילה במילה,
אותו פסוק בירמיהו שלא יזכירו את יציאת מצרים.
לכן ברור שלהם גם כן יש פירוש לדבר הזה.
הבה נראה איך הם קראו את זה.
אמרו לו,
לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה,
אלא שתהא
העצמאות המדינית עיקר
ויציאת מצרים
טפל לו.
כלומר, לפי חכמים,
זה לא שזה מתבטל לחלוטין מזכרון הלאומי, אבל העיקר זה העצמאות המדינית,
נכון?
ככה יהיה.
זאת אומרת, אגב, אנחנו רואים פה שוב הגדרת ימות המשיח לפי חכמים,
העצמאות המדינית.
שוב, מעשה פוליטי.
הדבר הזה מוכיח דבר מאוד מעניין.
יש מישהו שכתב שהרמב"ם,
כשהוא אומר
שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא
שעבוד מלכויות בלבד, דהיינו העצמאות המדינית, לפי העברית המודרנית,
שהרמב״ם סטה בזה מן המסורת היהודית הקלאסית,
ושהוא פסק כדברי יחיד,
כדעת יחיד, שמואל,
שאמר, אין בין העולם הזה למרות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.
עד כאן דברי שטות שנאמרו בעניין זה.
כן, שהרמב״ם כביכול לא כל כך נאמן ליהדות,
הוא לא מספיק חרדי,
הוא חושב שהגאולה היא מעשה פוליטי,
והוא פסק כדעת יחיד.
מי זה היחיד?
תודה.
זה שמואל, האמורה שמואל.
ברור שהדברים האלה, אין להם אפילו עשירית שחר,
לא רבע שחר, עשירית שחר אין כאן.
שהרי קודם כול, אי אפשר לקרוא לשמואל דעת יחיד,
כי כדי שדעת תהיה דעת יחיד,
היא צריכה לעמול מול דעת רבים.
ומי הם החולקים על שמואל באותה סוגיה בתלמוד שבה שמואל אומר,
אין בין העולם הזה למות המשיח אלא שעמוד מלכויות בלבד?
אדם אחד, רבי יוחנן.
אז אם כך, זה לא יחיד מול רבים, זה יחיד מול יחיד,
אם כבר.
אז כך שהטענה שזו דעת יחיד מופרכת מתוך הסוגיות עצמן,
אלא אפילו יותר מזה.
הרי פה אנחנו רואים לא דברי אמוראים,
רבי יוחנן ושמואל הם אמוראים.
אבל פה אנחנו רואים ברייתא,
דברי תנאים, חכמי המשנה.
וחכמי המשנה, גם בן זומא וגם חכמים,
מסכימים
שימות המשיח
זהו עניין פוליטי בלבד.
אז אם כן, הרמב״ם פסק לא כשמואל האמורה,
הוא פסק כתנאים, כבן זומא וחכמים.
הבה נמשיך.
מי אמר את השטות?
זה לא יפה.
מספיק שתדע שמישהו כתב את זה.
טוב,
אז אם כן, החכמים אומרים
שלא שתהכר יציאת מצרים ממקומה,
זה לא נכון שישכחו את זה לחלוטין,
אלא שעבוד מלכויות ייקר ויציאת מצרים תפל לו.
הדבר הזה צריך קצת הרחבה.
מה עשו אבותינו במצרים?
הם עבדו קשה.
היו חוזרים הביתה בערב ואומרים: וואי,
היה נורא קשה היום.
היום אני בניתי שתי פירמידות.
השני, אתה לא יודע מה שעבר עלי, אני בניתי שלוש פירמידות.
זה היה נורא קשה.
ובסוף,
אחרי שהם גמרו להתלונן, היו מדברים על תקוות העתיד.
כן, מובא בתלמוד, לא לא בתלמוד, במדרש תנחומא.
שלאבותינו היו מגילות
שבהן הם היו קוראים ומתנחמים ואומרים למחר אנו נגאלים.
מה היה במגילות האלה?
היה כתוב, מן הסתם.
הקדוש ברוך הוא הוציא את אבותינו מאורכסדים.
הקדוש ברוך הוא הוגל את אבותינו מלבן הארמי.
וכשם שהוגל את אבותינו מאורכסדים ומלבן הארמי,
כך הוא עתיד להוציא אותנו ממצרים.
הם מדברים על זה הרבה, קוראים לזה אגדת אורכסדים.
יצאנו ממצרים.
על מה אנחנו מדברים כל היום?
הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים.
מה עם האגדה הקודמת?
נשאר מזה קצת,
אפילו בהגדה של פסח שלנו כתוב:
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ארמי עובד אבי,
באברי נהר ישבו אבותיכם מעולם, ויקח את אביכם את אברהם"
מוזכר בהגדה.
הנושא העיקרי של ההגדה זה יציאת מצרים, אבל מזכירים קצת
גם את ההגדה של עורכס דין.
זה אומר שלפי חכמים יבוא יום,
שבתחילת ההגדה של פסח, בליל הסדר, אנחנו נזכיר את יציאת מצרים,
אבל אנחנו בעיקר נדבר על הקמת המדינה,
על החלוצים, על מלחמת ששת הימים,
על מלחמת יום הכיפורים ועל עליית התוצר הלאומי הגולמי של מדינת ישראל,
על ההתחזקות
של הנשק הגרעיני בישראל, אומרים שיש,
לא יודע,
וידברו גם על הקמת הישיבות, על מכון מאיר וכולי, כל הדברים הגדולים שהתרחשו במהלך יציאת אירופה.
וזה בעצם העיקר, כן, זה יהיה דומה לזה, ככה החכמים הבינו.
יש פה שאלה:
האם על דרך השלמות וההשתלמות תמיד נוכל להמשיך להתפלל על בניין ירושלים וקיבוץ נידחים
וכדומה שהרי לעולם בתוך כל תחום ייתכן שיפור נוסף?
אני מייד קורא את השאלה השנייה: שלום לרב, כשיהיה בית המקדש תהיה עוד תפילה או שנחזור לקורבנות וזהו? תודה.
טוב, התשובה לשאלה הראשונה:
האם נמשיך להתפלל אותן תפילות שאבד עליהן הקהלך? התשובה היא: לא נמשיך.
יבוטלו התפילות הלא רלוונטיות
והן תשוננה.
כמו כן, האם כשבית המקדש ייבנה תהיה עוד תפילה? התשובה היא: כן,
יהיה גם תפילה וגם קורבנות, כפי שהיה בזמן בית המקדש גם כן.
אבל זה נושא
בפני עצמו ללמוד על התפילה והקורבנות וכו'.
טוב, על כל פנים,
ככה אומרים חכמים, שלא יבוטל.
נשאלת השאלה,
מאיפה
החכמים
לקחו את זה?
כלומר, מה הם אומרים?
הפסוק אומר לא יאמרו עוד.
איך החכמים מסבירים לך לא יאמרו?
הכוונה, יאמרו.
נכון, זה רבות. לא שיהיה עקר,
אלא שזה יהיה תפל.
אבל כתוב לא יאמרו.
אז אתה צריך, בן זומא הוא לא צריך שום הוכחה למה שהוא אומר.
כשכתוב לא יאמרו, הוא מבין לא יאמרו.
החכמים, כשהם אומרים, כשלא יאמרו, פירושו יאמרו, הם צריכים להביא הוכחה לזה.
אז הם צריכים להביא משהו שהוא דוגמת הפרשנות הזאת.
הנה מובא.
כיוצא בו אתה אומר
לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל
יהיה שמך.
הנה נאמר על אבינו השלישי,
יעקב אבינו,
שישונה השם שלו מיעקב לישראל.
אף על פי כן, חזר הכתוב וקראו בשם יעקב.
אם כן, זה שכתוב "לא ייקרא שמך יעקב" אין הכוונה שלא ייקרא, אלא שהוא ייתפל.
לא שיעקר יעקב ממקומו,
אלא ישראל עיקר ויעקב תפל לו.
כן.
אנחנו כבר בזמן.
נכון.
ככל אנחנו לא צריכים להזכיר יותר את ישראל מישראל. נכון.
אז קודם כל זו שאלה ראשונה, למה אנחנו עדיין מזכירים בשאלה שנייה שנובעת ממנה,
זה שאנחנו יודעים שלכל זמן יש את הזמן הסגולי שלו, זה לא שבאמת נזכיר את יציאת רוסיה בתסח,
כי יש לנו את יום העצמאות שזה יהיה הרבה זמן אחר כך.
זאת אומרת, אם יש לכל זמן את הזמן שלו, זה לא מה שצריך לבטל את יציאת מצרים בשביל יציאת רוסיה.
טוב, אז אני רוצה לחזור על שתי שאלותיך העמוקות.
שאלה ראשונה, אם אכן אנחנו בזמן שאפשר להגדיר אותו כמות המשיח,
וזה אם כן זמן שבו צריך להפסיק להזכיר את יציאת מצרים, מדוע אנחנו עדיין ממשיכים להזכיר את יציאת מצרים?
מסיבה פשוטה,
בגלל שלא כולם קראו את הסוגיה הזאת.
שתיים, דת החידה, שמאחר
שהתלמוד ממשיך לדון בדת חכמים, זה סימן שההלכה גם כחכמים.
זה לגבי השאלה הראשונה. לגבי השאלה השנייה,
מדוע שיש שינוי
בהגדה של פסח? הרי אתה אומר, ההגדה של פסח זה לא נוגע לימות
הגאולה האחרונה, כיוון שלכל מאורע יש זמן,
תאריך משלו,
ויום העצמאות זה לא פסח.
אתה צודק.
אף על פי כן,
אי אפשר להתעלם מזה שבהגדה של פסח עצמה נאמר בברכה שמסיימת את המגיד:
כן ה' אלוהינו ואלוהינו אבינו למועדים ולרגלים אחרים,
שמחים בבניין ירך וששים בעבודתך,
ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל קפידות נפשנו".
זאת אומרת שיציאת מצרים מופיעה במפורש בתוך הטקסט של ההגדה כנקודת ההתחלה של הגאולה האחרונה.
יעיינה כבודו בהקדמת ספר "נצח ישראל המהר"ל" בפראג, שדן ביחס בין שתי הגאולות,
שבעצם הגאולה האחרונה אינה אלא האחרית של הגאולה הראשונה.
אז אם כך,
אנחנו רואים שיש מעבר
יעקב לישראל, ואף על פי כן שם יעקב לא נמחק,
כן?
שם זה באמת לא נקרא עוד שמך. כן, אתה צודק.
ולא יקרא עוד שמך אברהם,
אז התלמוד אומר בעצמו שכיוון שחזר הכתוב וקראו יעקב,
אז זה סימן שפה לא יקרא,
הכוונה שלא יהיה עיקר.
בסדר, והתלמוד בעצמו שואל את השאלה שלך.
עכשיו,
כן,
נעולה ימות המשיח, זה אותו מושג.
כן, נכון.
אז מה אתה אומר? איפה אליהו הנביא? איפה מלך המשיח? אתה שואל. נכון, נכון, נכון.
התשובה היא שיש הבחנה בדברי הרמב״ם, בהלכות מלכים,
בין ימות המשיח
לבין ימי המלך המשיח.
אומנם הרמב״ם לא מדגיש את ההבחנה הזאת, אבל הוא בכל זאת עושה אותה.
ימי המלך המשיח,
אלה הם מאורעות הקשורים לאישיות המיוחדת של המשיח.
למשל, זה שתנוח עליו רוח הקודש,
ואז יתייחסו כל ישראל לשבטיהם על פי רוח הקודש שתנטו החלב.
לעומת ימות המשיח, שעל זה אומר כמפורש הרמב״ם שזו העצמאות,
שזה הזמן שבו תשוב המלכות לישראל.
מלכות זה, כל ישות מדינית עצמאית נקראת מלכות.
יש לנו שניהן, יש לנו היום מלכות עצמאית,
יש לנו מדינה.
המדינה הזאת היא עצמאית לחלוטין,
והמושג של עצמאות מדינית בהלכה הוא איננו האותרקיה,
שאף אחד לא עושה לך בעיות או שאף אחד לא לוחץ עליך או שאתה לא תלוי כלכלית במישהו.
זאת לא ההגדרה של עצמאות בהלכה.
ההגדרה של עצמאות בהלכה זה כאשר יש
שלטון שיש לו מונופול על הכוח הצבאי ועל המטבע.
וזה יש לנו, ברוך השם.
לא הייתה לנו שום תקופה
מזה אלפי שנים
של מונופול על הכוח הצבאי ועל המטבע.
ברוך השם, עכשיו יש,
לפי ההלכה אנחנו נקראים מלכות,
דהיינו ישות פוליטית המחייבת,
ועל יסוד זה כתבו הפוסקים שאסור לרמות את מס הכנסה
משום דינא דמלכותא דינא, ומדובר על מס הכנסה של מדינת ישראל,
דינא דמלכותא דינא,
כן, דינא מלכות ודינא.
עכשיו בואו נתקדם קצת. אני רוצה פה להבין משהו.
אם התלמוד עושה הקבלה בין "לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים"
לבין "ולא יקרא שמך עוד יעקב",
זה אומר שהמעבר מגלות לגאולה
הוא בעצמו המעבר מיעקב לישראל.
כלומר, משהו בהגדרת הזהות שלנו משתנה.
אנחנו היינו יעקב
והפכנו להיות ישראל.
מהו ההבדל בין שני הביטויים?
יעקב זה מצב של קטנות.
עקב זה עקום בתנ״ך,
עקוב הלב מכל.
לעומת זה ישראל זאת אומרת ישר,
או שריתה, מי שיכול להתמודד.
וההבדל הוא, אם אנחנו מדברים על הגדרה דתית,
או הגדרה לאומית של הזהות היהודית.
בזמן הגלות ההגדרה של הזהות היהודית היא דתית,
דהיינו רוחניות הפונה אל הפרט,
לעומת
בזמן הגאולה, שאנחנו חוזרים להיות אומה,
אנחנו חוזרים להיות ישראל,
דבר שהיה אמת תמיד אבל נשכח.
במהלך הדורות
התרגלנו לתפקד בתור דת בין הדתות,
ואז מדברים על היהדות
מול הנצרות והאסלאם למשל,
בעוד שמצד האמת
היהדות זה לא דת, וצריך להגיד העם היהודי לעומת העם הרוסי או האמריקאי או הצרפתי וכדומה.
אז משהו נשכח, ואנחנו חוזרים להיות ישראל.
כלומר,
אנחנו עברנו מהגדרה דתית פרטית להגדרה לאומית כללית.
איזה מונופול יש לנו על הצבא?
הרי אנו משביתים את כוחו האמיתי בגלל לחצים של מלכויות זרות.
ודאי שזה מונופול.
אין שום מלכות זרה שיכולה לתת פקודה לרמטכ"ל שלנו.
אלא מה? יש לחצים על ממשלת ישראל, בוודאי.
הרי זה דרכן של מלכויות,
דרכן של מלכויות שלא חצות זו על זו.
כמעט ולא הייתה בהיסטוריה איזושהי מלכות שלא הייתה תלויה במלכויות אחרות.
אפילו ממלכת שלמה, שלכל הדעות, אני חושב,
הייתה מלכות,
הייתה זקוקה לזהב של אופיר, לסוסים של מצרים.
זאת אומרת שבסופו של דבר
אפילו שלמה לא יכול היה לעשות כל מה שעולה על דעתו לעשות.
אז זה ברור שמלכות זה לא אומר שאין לחצים.
ברוך השם, יש לחצים, סימן שאנחנו קיימים.
כי אם לא היינו קיימים, על מי היו לחצים?
עכשיו אני רוצה, מה?
אני לא יודע אם זה מונע הפקרות, אני לא בטוח שהלחץ האמריקאי הוא טוב, אבל עובדה.
לחץ זה עוד לא נטילת המונופול על השלטון הצבאי.
אבל בואו נחזור לנושא שלנו.
יש מעבר זהות.
פעם היה כתוב
בתעודות זהות:
דת יהודי, לאום יהודי.
לא שמו לב שההגדרות האלה סותרות אחת את השנייה,
כי בעצם יהודי מגרש יהודי.
זאת אומרת שההגדרה האחת
דוחה את ההגדרה השנייה.
זה הוויכוח שהתחיל בעצם בראשיתה של הציונות.
בראשיתה של הציונות היו כאלה שאמרו
אנחנו לא צריכים ציונות.
היו דתיים כאלה שאמרו לא צריך ציונות.
מדוע?
כי הדת היהודית מסתדרת יפה מאוד בלי התוספת המוזרה הזאת שלכם,
הציואינים,
שהוספתם משהו לאומי.
בשביל מה?
לא צריך.
הציואינים אמרו,
חלק מהם אמרו, לא צריך יותר דת.
הדת הייתה הגדרת היהדות בזמן הגלות.
עכשיו אנחנו אומה,
דגל,
שפה,
ארץ, זה מה שמגדיר אותנו.
בעצם אפשר לומר, זה הוויכוח בין יעקב לישראל.
האמת היא
שהוויכוח הזה הוכרע לטובת ישראל בהקמת המדינה.
קמה מדינה ישראלית, חילונית,
ששמה את הדתיים די בשולי המהלך.
אלא שהדבר הזה השתנה אחרי מלחמת ששת הימים,
כאשר יעקב וישראל התפייסו.
הכיצד?
בעצם צה"ל החילוני
ביצע מאורע תנ"כי,
דהיינו כיבוש ירושלים, הר הבית, הכותל,
הדמעות של הצנחנים, היו או לא היו, לא משנה.
כן, זאת אומרת שפה הייתה איזה מין סינתזה שנכפתה על ידי המאורעות בין יעקב לישראל.
יש איזה סופר ישראלי שאמר,
כשאני הייתי צעיר, היו לנו דובונים,
יוצאי הצבא.
היינו גאים מאוד בדובון,
וידענו שיש אנשים שלובשים שחור והם נמצאים באיזה שכונות נידחות,
ואנחנו ידענו שהם מבקשים שני דברים: שלא ניקח אותם לצבא ושלא ניסע בשבת בשכונה שלהם. הסכמנו,
לא הפריע לנו.
יום אחד ראיתי דתיים,
אנשי גוף אמוני,
עולים על הגבעות של השומרון עם הדובון שלי,
והרגשתי שגנבו לי את המדינה.
עד כאן דברי עמוס עוז.
למה הוא התכוון?
הוא התכוון להגיד שהוא לא מקבל את הסינתזה של יעקב וישראל.
זה מוגדר בתור שכזה.
והסינתזה הזאת של יעקב וישראל חיזקה באופן פרדוקסלי
את המשבר של הציונות בימינו
על ידי הפוסט-ציונות או הקוסמופוליטיות היהודית
שהולכת וגוברת בימינו ושואלת את עצמה על הלגיטימיות של עצם המעשה הציוני.
לא משנה אם דתי או חילוני,
המעשה הציוני מתחיל להיות לא נוח.
ולכן מדברים היום יותר על הכפר הגלובלי, אנחנו שייכים
לעולם הגדול וכו'.
בגלל שישנה תביעה לפרוץ
את הגבולות של הזהות,
לא רק של יעקב, אלא גם של ישראל.
מעניין הדבר הזה, מה זה אומר?
כן? האם זה מסוכן?
ודאי שזה מסוכן,
אבל השאלה מה עושים עם זה?
כן?
ואז בעצם הגמרא עונה על זה,
דווקא היא עונה על זה בצורה מאוד יפה.
וכן הוא אומר,
אל תזכרו, כאן מביאים פסוק מישעיהו,
מ"ג,
וכן הוא אומר, אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו,
המשך הפסוק, הנני עושה חדשה אתה תצמח.
אז אומר ככה התלמוד, אל תזכרו ראשונות,
זה הקמת המדינה,
וקדמוניות אל תתבוננו,
זו יציאת מצרים.
הנני עושה חדשה אתה תצמח. זאת אומרת, יבוא מאורע שלישי
שיהיה כל כך גדול, שהוא ישנה את הזהות שלנו
להיקף כל כך גדול,
שזה ישכיח מן הזיכרון הלאומי
גם את יציאת מצרים ואפילו את הקמת המדינה.
מהו המאורע הזה?
תן הרב יוסף, זו מלחמת גוג ומגוג.
למשל, למה הדבר דומה?
לאדם שהיה מהלך בדרך,
ופגע בו זאב,
וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב" זה יציאת מצרים,
"פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי" זה הקמת המדינה,
"פגע בו נחש
וניצל ממנו"
זה גוגומגוג,
"שכף מעשה שניהם, והיה מספר והולך מעשה נחש,
אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות".
מעניין מאוד המאמר הזה,
כי הוא בא לומר שהתולדות של מלחמת גוג ומגוג, שצריך לבאר מה זה בדיוק,
הן כל כך גדולות
שמקפיצות אותנו מזהות של יעקב לזהות של ישראל ומזהות של ישראל למשהו שלישי.
מהו הדבר השלישי?
האם יש לנו שם שלישי חוץ מיעקב וישראל?
יש.
ישורון, כן? בתורה,
שלוש פעמים בסוף התורה מופיע שם שירי לעם ישראל, במקום ישראל נקרא ישורון.
זאת אומרת, כשאנחנו עוברים מן המדרגה הלאומית למדרגה האוניברסלית,
ומשגיע איזשהו שלב
בהתפתחות של הגאולה, של מהלך הגאולה,
שבו עם ישראל נדרש לאמירה אוניברסלית,
תיקון העולם כולו ממש.
כלומר, לחזור, ליטול מקום בתרבות האנושית,
ושיהיה לנו מה לומר לאומות העולם.
זה יכול להיעשות או בדרכים נחמדות,
פשוט לעשות כנסים על תורת בני נוח, להסביר לעולם כולו מי אנחנו ומה אנחנו מצפים מהם.
ואם לא, זה הולך דרך מלחמת גוגמגוג.
אבל גם היא, מה עניינה של המלחמה הזאת? והתגדילתי, והתקדישתי, ונודעתי לעיני על ממרבי,
וידעו כי אני השם.
זאת אומרת שאנחנו היום,
דרך המשבר של הזהות הישראלית,
אנחנו בעצם על הסף, מבחינת קליפה קודמת לפרי, אנחנו על הסף של התפתחות של הזהות האוניברסלית.
של תורת ישראל.
יש פה שתי שאלות.
האם יש מקום לדאגה,
גם במובן האימוני-אידיאולוגי, בשל התחזקות ההשקפה החרדית,
שאיננה מכירה במדינת ישראל כתחילת הגאולה,
שהרי הדמוגרפיה לצידה?
לא, אין מה לדאוג.
מה תגובתך על עמדת הרבי מלובביץ',
שמי שאומר שהיום זו גאולה עלול לגרום לקב"ה להראות לנו כמה אנחנו עדיין בגלות,
וממה?
נובעת השקפת העולם הזו.
טוב, אני לא יכול להסכים לדברים האלה,
כי הרי אנחנו רואים שההגדרה של גאולה
לכל אורך הדורות כולנו הייתה תמיד עצמאות מדינית.
יוצא לפי זה שאם יש עצמאות מדינית אנחנו בגאולה, מה שהיה להוכיח.
שלום.
שלום.
