45 דקות, זה כל העניין, אלא אם כן יש משהו ממש לא ברור לרגע אחד מה אמרת או משהו כזה, בסדר?
טוב, ובכן, מאחר
שאנחנו מתקרבים
לזמן בקשת הגשמים בתפילה,
מן הראוי שאנחנו נלמד את ענייני הבקשה הזאת, מה החשיבות או האי החשיבות של בקשת הגשמים.
אם אנחנו מסתכלים במה שהמקורות שלנו אומרים על זה,
אנחנו רואים שעם ישראל הוא עם מאוד מיוחד,
שאפשר לומר, המאפיין שלו
זה שתפילתו בעניין הגשמים נענית.
עד כדי כך, כן?
מה, סגולת ישראל, תגיד, אני יודע, הנבואה,
החוכמה, המוסר,
נכון?
אך כל זה מתמקד מסביב לנקודה אחת,
והיא בקשת הגשמים, וזה דבר שצריך קצת לשים לב אליו. יש לנו עדויות היסטוריות
לכך
שהיו גויים במהלך הדורות,
זה גם קרה בחברון ובירושלים וגם בצפון אפריקה ובעוד כמה מקומות,
שהגויים היו משלמים ליהודים כדי שהם יתפללו על הגשם.
יש לנו עדויות היסטוריות
ממשיות לדבר הזה, והדבר הזה הוא באמת תמוה מאוד, כאילו יהודים.
כמובן שאצל האינדיאנים, כיוון שלא היו להם קהילות יהודיות,
אז הם היו מוכרחים לפתח את ריקוד הגשם, אבל זה כבר
בעיה שלהם.
יש סיפור,
גם כן סיפור היסטורי מעניין, שקרה בסרגוסה
במאה ה-15.
סרגוסה זה בספרד,
בצפון מדינת אראגון.
הייתה בצורת קשה מאוד,
כולם סבלו מזה, יהודים וגויים.
הגויים מצאו פתרון, לקחו את כל הקהילה היהודית,
נשים וטף,
והכניסו את הנשים והטף לתוך בית הכנסת וסגרו אותן.
את הגברים הוציאו מחוץ לעיר ואמרו: אם תוך שלושה ימים אין גשם,
הורגים את כולם.
היה שם רבי חסדאי קרסקס.
רבי חסדאי קרסקס, מתלמידי הר"ן, לא סתם אדם,
נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים, לא רק בדורו, אלא בכל הדורות כולם,
אחד מחשובי הפילוסופים של ההיסטוריה האנושית,
אדם כן רציונליסטי מאוד,
ראה את המצב, אמר ליהודים אשר היו איתו:
לנו המים, הם צודקים.
התפללו וירד גשם.
האמת היא,
המשנה והגמרא במסכת תענית מלאים
בסיפורים על גדולי החכמים,
או שהיו מורידים את הגשם לבד,
או שהיו אוספים את הציבור ומתפללים.
על כל פנים אנחנו רואים שבקשת הגשם היא דבר משמעותי מאוד, ועל פי זה גם היו מודדים את החכמים.
היו אומרים, הרב הזה הוא גדול, כשהוא מתפלל הגשם יורד מיד, זה קצת פחות גדול יורד אחרי כמה שעות.
אז ככה היו מודדים את גדלותם של החכמים. היה חכם אחר,
שרק היה חולץ את נעלו,
כבר הגשם היה יורד.
למה היה חולץ את נעלו? כדי להתפלל, מתוך הכנעה.
אז היה חולץ את נעלו, נעל אחת,
כבר הספיק הגשם לרדת.
אז אם כן,
אנחנו צריכים להבין מה המשמעות
הכל-כך מרכזית של הדבר הזה.
במיוחד שאם אנחנו חוזרים לספר דברים,
אנחנו כבר רואים
שכאשר הכתוב רוצה לשבח את ארץ ישראל,
הוא אומר לנו דבר מיוחד.
ארץ ישראל מיוחדת בזה
שאין שם גשם בקלות.
"הארץ אשר ה' אלוהיך מביא אותך שמה"
לא כארץ מצרים היא
אשר השקית ברגליך כגנה ירק.
ארץ ערים מובקרות, למטר השמים תשתה מים.
מה ההבדל אם כן בין ארץ מצרים לארץ ישראל?
ארץ מצרים, שנחשבת שמושווית לגן עדן,
שמשכים ברגליים. מה זה להשקות ברגליים?
זה דבר שמצוי עדיין,
לא, לא, איך בחלק מהחקלאות
הערבית,
שיש מקור מים שעובר, אני יודע, תעלת מים, אמת מים,
וליד התעלה הזאת יש ערוגות.
הערוגות מוקפות
בקיר של בוץ,
בוץ יבש,
וכאשר החקלאי רוצה להשקות, הוא נותן מכה ברגלו
בקיר
שמקיף את הערוגה, ואז נפרץ הסכר,
המים ממלאים. כשיש מספיק מים, הוא נותן מכה שנייה ברגל כדי להחזיר את הקיר למקום.
זה נקרא "והשקית ברגליך".
אפילו לא צריך להתכופף, לא צריך לעשות מאמץ.
ההשקיה באה מעצמה.
מה שאין כן ארץ ישראל,
ערים מופקעות, אין כל כך הרבה נהרות,
גם נהרות קטנים, צריך להתפלל.
אז זאת המעלה של ארץ ישראל שהיא
מעוררת את האדם לתפילה, ולא סתם תפילה, על הגשם.
עיקר התפילה מלכתחילה נאמרה על הגשמים.
גם הקללה שהקדוש ברוך הוא
מקלל אותנו חלילה, כאשר אנחנו לא עושים את רצונו, חלילה וחס,
זה ש"ועצר את השמיים".
ועצר את השמיים ולא יימטר,
וממילא כל הצרות באות בעקבות זה.
זאת אומרת שהעובדה שהאדם נמצא במצב של חוסר יציבות,
שהעולם איננו מובן מאליו,
שהפרנסה איננה מובאת מאליו,
זאת היא מעלתה של ארץ ישראל,
ארץ אלוהית יותר, ארץ שמפגישה את האדם
עם ריבונו של עולם.
אבל אם אנחנו חוזרים עוד יותר בזמן הקדום,
אנחנו מגיעים עד בריאת האדם.
בריאת האדם, בפרק ב' של ספר בראשית:
"וכל שיח השדה
טרם יהיה בארץ,
וכל צמח השדה
טרם יצמח.
כי לא המטיר השם אלוהים על הארץ
והאדם אין.
אז חז"ל הסבירו מה זה "ואדם אין" שלא הגיע האדם שהתפלל על הגשם.
ולכן היה צריך לברוא את האדם כדי שיהיה מי שיתפלל לו.
כל הסיפורים, האדם, נזר הבריאה, החוכמה,
דבקות באלוהים,
וואלו, כל זה לא,
זה בשביל שיהיה מישהו שיתפלל על הגשם. עכשיו, זה לא שלא הייתה רטיבות.
כתוב שם
"ועד יעלה מן הארץ",
אבל "עד יעלה מן הארץ וישקע את פני האדמה" זה השקייה אוטומטית.
השקייה אוטומטית,
מבחינתה של התורה, זה גרוע.
זה דומה לארץ מצרים.
אפשר לומר, זה עולם נעזב, אלוהים עזב את העולם הזה.
עולם שבו יש מספיק גשם,
יש מספיק השקייה בלי להתאמץ,
בלי להתפלל זה עולם נורא.
דומה לקללתו של הנחש,
שהנחש
כתוב בו "ועפר תאכל כל ימי חייך".
לכאורה אין לך ברכה גדולה מזו שמזונותיו מצויים לו.
כל מקום שהוא הולך יש לו מה לאכול, ועפר תאכל.
אלא אמרו חז"ל שזה עצמו השפלות, זה נורא.
הוא מקבל את מזונו, לא צריך להתפלל.
מי שלא צריך להתפלל זה מצב נורא.
נורא.
ובאמת מעניין איך שהכתוב מדגיש את זה, הוא אומר, ועד יעלה מן הארץ.
מה פירוש המילה עד?
עד זה עדים, כן?
מים אווריריים כאלה.
זה גם ההתחלה של המילה,
יש עד, זה לא מספיק, זה מזמין את האדם.
רוצים שתהיה השלמה.
ושנוסיף לעד את המם. מם זה מלשון מים, נכון?
ועד יעלה מן הארץ.
האדם זה מי שהופך את העד למים, זה מי שיכול להתפלל.
זו הגדרת האדם.
כלומר, אם נשאל, אם נצטרך לכתוב מילון, מילון אלוהי,
אדם, מי שמתפלל על הגשם.
זה מתחיל להיות,
אנחנו רואים כבר, אם כן,
שהכתוב נותן פה משמעות מאוד מאוד רצינית
לבקשת הגשמים, זה כנראה לא דבר פשוט.
בכלל, למה יש גשם בעולם?
יש גשם בעולם, אם נקרא באופן פשוט,
ויש, יש מים למטה, מים למעלה.
מזכיר לנו את הנאמר מעשי בראשית, מים עליונים, מים תחתונים
ויאמר אלוהים,
יהי רקיע בתוך המים.
כלומר, שהקדוש ברוך הוא עשה הפרדה בעולמו,
ולכוח ההפרדה הזאת יש בועה.
בתוך הבועה הזאת
אפשר להתקיים.
אפשר לעשות יבשה,
צמחים,
בעלי חיים, אדם, כל זה אפשרי
בגלל שיש רקיעה בתוך המים.
עכשיו, ברור שהרקיע שבתוך המים של
פרק א' של בראשית, זה לא הרקיע שלנו,
הכחול הזה שרואים מהחלונות,
וזה לא המים שלנו, זה מים אחרים,
זה המים הסודיים של מעשי בראשית, אבל לכל פנים זה מנוסח בשפה של עולמנו אנו.
אז אם כן, אנחנו רואים
שהעובדה שיש מים למעלה ומים למטה
זה בעצם ראשית הופעת החיים.
זה בעצם לעשות מקום.
לעשות מקום?
יפה מאוד.
זה בעצם מזכיר
איזו אמירה של חכמי הקבלה,
שכדי שהעולם יהיה אפשרי בכלל, כדי שתהיה אפשרות של מציאות העולם,
ריבונו של עולם פינה מקום כביכול בתוך עצמו.
זה היה לצמצום,
סוד הצמצום של המקובלים,
שבלי להיכנס עכשיו לעומק שלו, כי אנחנו לא לומדים מעשה מרכבה בציבור,
אבל בכל מקרה,
זה עצם הניסוח הנועז הזה, בא לומר שריבונו של עולם ידע
שאם הוא פה אז העולם לא יכול להיות.
אז על מנת לתת מקום למציאות ריבונו של עולם מפנה קצת מקום,
מפנה מקום,
עושה כמין בועה בתוך עצמו
והבועה הזאת מאפשרת לעולם להתהוות,
כפשוטו.
זאת אומרת, אגב זה גם להבדיל מיליון מיליארדי הבדלות,
גם במיתולוגיה השומרית דיברו על זה,
בהתחלה הכל היה מים ואחר כך נעשה כמין ביצה בתוך העולם,
ככה אפשר, העולם מתקיים.
אגב, זה גם ירושלמי מפורש, למה לי ללכת למיתולוגיה? ירושלמי מפורש, העולם היה מים במים.
יש לנו גם, אנחנו, בני אדם, יש לנו אינטואיציה דומה.
היינו נתונים בסביבה מימית,
כן? כל אחד מאיתנו עבר את זה
לפני הלידה, היינו בתוך רחם,
והרחם היה מאוד רטוב,
כן? זה היה מימי מאוד,
והיציאה אל העולם זה האפשרות לנשום.
לראשונה אדם יוצא,
עושה "עעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע" מה זה אדם?
זה הנשימה הראשונה.
המפגש עם משהו שהוא לא הוא. כי הרי כל זמן שאדם נתון בסביבה מימית,
העובר,
הוא לא יודע בדיוק איפה הגבולות
בינו לבין החוץ.
יש איזה רגיע לאינדיבידואציה,
והוא עדיין לא ישות פרטית.
לוקח לו זמן,
כשהוא יוצא מרחם אמו, לדעת איפה הגבולות של עצמו.
כן, הוא עוד לא יודע האם הידיים האלה,
האם זה לא בעלי חיים אחרים שהוא צריך להעלף אותם,
הוא לא יודע בדיוק איפה הגבול בינו לבין העריסה,
החיתול עוזר לו קצת בזה,
אבל זה קצת חמים ונעים.
אז בקיצור, עדיין לוקח לו זמן להגיע לגבול. כלומר, בעצם לחיות זה לצאת מן המים.
אז משהו מעין הרקיע בתוך המים,
שכתוב בבריאת העולם, אנחנו גם כן עוברים בלידה,
אפשר לומר, מה?
לעשות מימי השיליה. כן, כן, לעשות מימי השיליה.
זאת אומרת שיש רקיע בתוך המים שמאפשר את החיים.
לפעמים האדם מרגיש שהחיים קצת קלקלו אותו.
יש חטאים,
יש נפילות,
יש שפלות, יש קטנות.
מה עושה האדם?
הוא משתוקק, יש לו נוסטלגיה,
יש לו השתוקקות אל הראשית,
אל הטהרה הראשיתית.
אז מה הוא עושה? הוא טובל במקווה.
המקווה
זה החזרה אל המימיות הראשונית.
אפילו התנוחה שבה האדם טובל היא תנוחה עוברית.
אומנם אפשר לטבול בכל תנועה שהיא,
זקוף, יושב, שוכב, לא משנה,
אבל בהלכה יש המלצה,
בשולחן ערוך נאמר, איך אישה צריכה לטבול, איך איש צריך לטבול.
אישה צריכה לטבול בתנוחה של
מי שלשה בצק.
ראיתם פעם אישה לשה בצק? פעם היה דבר כזה, היום קונים בה מאפייה,
אבל פעם נשים היו לשות את הבצק,
וגבר כמו
כשכולם היו ערבים,
ואז היו בתנוחה של חרישה.
שתי התנוחות האלה, גם של לישת הבצק, גם של החרישה,
זה תנוחות עובריות.
כלומר, אנחנו על ידי המקווה חוזרים אל הטהרה הראשונית,
ובעצם כבר אמר הכתוב, מקווה ישראל השם.
מה זה מקווה ישראל השם? רבי עקיבא פירש,
מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
כלומר, יש חזרה אל הטהרה המקורית.
כלומר בעצם אפשר לומר שהמצב הראשוני הוא מימי
ואנחנו יוצאים מן המימיות הזאת.
היה גוי אחד שהבין את זה,
בעצם ראשון הפילוסופים,
שכל התיכוניסטים מקללים אותו, שמו היה טאלס.
זה שבגללו יש משפט טאלס המפורסם,
וטאלס אמר משפט שאלה שבאו אחריו לא הבינו אותו נכון,
חשבו אותו בצורה ילדותית,
אבל הוא אמר משהו עמוק מאוד, הוא אמר: הכל מים.
הכל מים. אז אמרו, איך אתה אומר הכל מים?
הרי לא הכול מים, יש דברים שהם מים, יש דברים שהם לא מים, זה אומר שהכל מים.
הוא התכוון שיש יסוד לית אתר,
פנוי מנה.
זה המצב המקורי,
שהנוכחות האלוהית נמצאת בכול.
וצריך על מנת להשתחרר מן הבליעה הזאת בתוך האלוהות, לצאת מן המים.
אבל לפעמים, כמו שאמרנו, מטהרים, קצת חוזרים אל המקור,
ואחר כך ממשיכים את החיים.
אז זאת שבעצם במקור הכל מים.
אבל מה זה המים הראשונים האלה? זה ודאי לא המים שאנחנו שותים
או המים שבהם אנחנו מתרחצים.
אז מה זה המים האלה?
מים בעברית זה לשון רבים, נכון?
המים האלה, מים חמים, מים קרים,
כלומר מים מרובים, מים מועטים, כן,
מים זה לשון רבים.
לפי זה נשאלת השאלה מהו היחיד.
היחיד של המילה מים זה מה.
מה זה מה?
מה זו שאלה, לא?
מה?
על כל דבר אפשר להגיד מה.
מה שנקרא מהות בשפה הפילוסופית, מהות.
אז כל ה"מה-אם" שבעולם זה המים.
זאת אומרת, כשעדיין אין דיפרנציאציה,
אין שונות בין הנבראים,
קוראים לזה מים.
כאשר מתחיל הדירוג במציאות,
אז המים מתייבשים, יש רקיעה
בתוך המים, רקיעה אותיות, קרע.
זה יוצר קרע בתוך האחדות המקורית.
זה המים.
עכשיו, אם תשימו לב,
יש בכל זאת
איזושהי השתוקקות
בין
שני הקצוות של המציאות.
המים העליונים אינם משלימים עם זה שהם נפרדו מן המים התחתונים,
ולהפך.
איך כתוב בתהילים?
תהום אל תהום קורה.
ולכן יש תמיד סכנה,
שהשמיים יפלו לנו על הראש,
מכל הגלים שעלולים ליפול
על הראש של הגלים.
זאת אומרת
שהמצב של עולם שיכול לבוא בפני עצמו זה לא דבר מובן מאליו.
המדרש אומר שכאשר
היה דור המבול,
אמר הקדוש ברוך הוא, בעצם למה אני הפרדתי את המים העליונים התחתונים?
כדי שתהיה יבשה.
אבל למה עשיתי את זה?
כדי שעל היבשה יהיה אדם.
אבל האדם לא ראוי לקיום.
אז נחזיר את המים.
וכך היה המבול.
יש ביטוי מעניין,
יראת שמיים.
מי ירא?
השמיים יראים.
יש יראה של השמיים, שהם לא ייפלו.
איך כתוב?
עמודי שמיים ראופפו ויתמהו מגערתו,
או בגערתו ברא שחכים.
כביכול, היה במדרשים,
כאילו שהוא ברא את השמיים,
כל פעם השמיים היו נופלים, או רצו ליפול.
עמודי שמיים ירעוף עפו.
מדוע? בגלל שיש תביעה פנימית של אחדות במציאות.
ובסופו של דבר,
הקדוש ברוך הוא נתן גערה.
כן, כמו באמנויות לחימה, שיש לפעמים צעקה שמקפיאה.
אז ככה המדרש מבין.
הקדוש ברוך הוא נתן גערה, ואז השמיים
נרתעו לאחוריהם, ומאז הם קפואים ולא נופלים.
צריך להיזהר שזה לא יפשיר יותר מדי.
לפעמים העבירות שלנו מפשירות את השמיים, ואז השמיים יורדים.
כמו שכתוב לגבי דור המבול,
שבדור המבול אמרו בוני המגדל
1 ל-1,656 שנה הרקיע מתמוטט.
בואו ונעשה לו סמוכות.
רצו להחזיק את הרקיע שלא ייפול, לכן עשו את מגדל בבל.
מהפירוש הדבר שהרקיע מתמוטט?
שהאדם צריך להתמודד עם הערכים של מעלה.
מדי פעם יש משפט.
זה כיוון שהשמיים נופלים.
אז הם רצו איזשהו פטנט שצריך ללמוד מהו. למדנו את זה קצת בספר בראשית.
רצו שזה לא ייפול.
ליצור חברה אוטונומית שאיננה מזדקקת אל השמיים,
וכך השמיים לא ייפלו.
אבל בסופו של דבר עדיין יש השתוקקות
של העולם העליון אל העולם התחתון.
כי הרקיע,
הקרע הזה שיש בעולם,
סותר את האחדות האלוהית.
ברור, הרי אנחנו יודעים שמא ישראל השם אלוהינו השם
אחד
והנה אנחנו רואים בעולם הכל קרוע
לכן יש מנהג יפה מאוד של היהודים
שכאשר אנחנו אומרים שמא ישראל השם אלוהינו השם אחד
אנחנו סוגרים את העיניים, למה?
כדי שלא תהיה סתירה בין מה שאנחנו רואים לבין מה שאנחנו אומרים
אתה אומר השם אחד, תזדקן, איזה השם אחד, הכל קרוע
אז אני סוגר את העיניים, השם אחד,
לפחות אני מאמין בזה
יש אמונה באחדות
וזאת באמת בעיה.
והיה יהודי אחד שקצת הסתבך עם הדברים האלה,
לא מהקטנים.
מדובר
על בן זומה.
בן זומה היה אחד מארבעה שנכנסו לפרדס.
קרה לו משהו לא נעים. כתוב "הציץ ומת".
בן זומה, הציץ ומת.
מה זה הציץ ומת?
אז מסופר בדיוק בראשית רבה איך זה קרה.
שבן זומא יום אחד היה יושב וטועה ככה.
לא יודע אם זה בדיוק, זה ניסיון להמחיש.
והגיע אליו רבי יהושע בן חנניה
ואמר לו,
מעין ולעין בן זומא.
כלומר, במילים אחרות,
איפה אתה משוטט, על מה אתה חושב,
כשאתה לא מקשיב.
בן זומא לא הגיב.
אמר לו,
מעין ולעין בן זומא.
לא מגיב.
גער בו,
ואז התעורר,
אמר לו רבי יהושע, עינים אני חכה עד שתאמר לי מהיכן הרגליים.
כלומר, במילים אחרות, לאן הלכת?
על מה חשבת?
אמר לו, מסתכל הייתי במעשי בראשית.
אפשר להבין, אדם שחושב מחשבות עמוקות.
וראיתי
שאין בין מים עליונים למים תחתונים
אלא כשניים-שלוש אצבעות,
וזה מה שנאמר, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים,
כעוף הזה שנוגע ואינו נוגע.
אמר רבי יהושע לתלמידים
עדיין בן זומא בחוץ
ולא היו ימים רבים ובן זומא בעולם.
תוך כמה ימים הוא מת.
מה ראה רבי יהושע שקרא לבן זומא?
מעניין מאוד.
מאיפה הוא לקח את זה שיש שניים-שלוש אצבעות בין מים עליונים ובין מים תחתונים?
מזה שכתוב בפסוק ב',
מעשי בראשית
ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.
איך הוא הבין את המילה פני?
אפשר להבין פני במובן של פנים,
שטח פנים.
אפשר להבין פני במובן של בפנים,
שבפני המים,
בתוך המים, הייתה רוח אלוהים מרחפת.
ומה היה ההבדל, אם כן, בין צד אחד לשני, שניים, שלוש אצבעות.
לא יודע מה זה שניים, שלוש אצבעות, אבל דבר אחד ברור.
לפני כן, יום אחד,
ופתאום בן זומא אומר, אתה יודע, עוד לפני כן כבר היה הפרש.
מה הסכנה?
הסכנה היא עצומה.
ליפול להשקפת עולם של שתי רשויות, חס ושלום, דואליזם.
זה סותר את האחדות האלוהית.
לכן זה מה שאמר רבי יהושע לחכמים,
בן זומא בחוץ.
הוא לא גבר במושכלות, לא הגיע עד האחדות.
מעניין מאוד.
מסוגוואר בגמרא במסכת חגיגה,
שרבי עקיבא,
שהיה אחד מארבע שנכנסו לפרדס,
ונכנס בשלום ויצא בשלום,
אחרי מה שקרה לאחרים, שבן זומא מת,
ואלישע בן אבו יאנס האחר,
ובן עזה השתגע.
אמר להם רבי עקיבא,
יש לי עצה בשבילכם, מכל מי שעוד פעם ינסה להיכנס לפרדס.
כשתגיעו
לאבני שיש טהור,
אל תאמרו מים מים.
מה זה הסיפור הזה?
אבני שיש טהור זה שורשי המציאות.
אבני,
אומר רבי נחמן ברזלב, אב בן.
אב זה מקור, בן זה ענפים,
אבנה זה ביחד.
שיש
זה השורש של היש, שיש.
כשמגיעים לשורשים האלה, אל תאמרו מים מים.
יש רק מים אחד, לא שניים.
ושנאמר, שפת שקר לא תיכון לנגד העיניים. מה זה שפת שקר לא תיכון לנגד העיניים?
יש משהו שמטשטש את הראייה שלהם, זה מה שמטשטש את הידיעה.
דע מה,
מוציאו דמעה,
דע מה למעלה ממך.
בקיצור, מה שקרה,
שהטיפול בנושא האחדות הוא טיפול מרכזי אצל המעיינים המעמיקים.
עכשיו בואו נחזור לנושא שלנו.
יש
איזושהי מחאה פנימית בעולם נגד זה שהעולם קרוע,
נגד העובדה שיש מים עליונים ומים תחתונים.
זה כואב שיש מים עליונים ומים תחתונים.
אז מה עושים?
יורד הגשם.
הגשם מראה
שהמים העליונים לא שכחו את המים התחתונים.
עדיין הנוסטלגיה, האהבה,
הזיווג הזה
בין שמיים וארץ ממשיך.
כן, עד כדי כך שחז"ל
השתמשו בביטוי מאוד מעניין בשביל לתאר את הגשם הראשון.
הגשם הראשון נקרא רביעה.
רביעה זה אישות, זה זיווג.
זה זיווג במאמינים למתוחדים, מחזירים את האחדות האבודה.
אה, להחזיר את האחדות האבודה זה מקצוע יהודי עתיק.
זה בעצם, בשביל זה עם ישראל נברא,
כדי לגלות את האחדות בעולם.
לכן אפשר להבין מדוע זה כל כך מרכזי אצלנו לאחד את העולם.
יש אנשים שיודעים לעשות את זה.
הם יודעים להתפלל ולהביא גשם.
זאת אומרת,
מה הסוד של האנשים האלה?
שהם אנשים שמחזירים לתוך הכרתם הפנימית את האחדות.
סתם ככה העולם קרוע,
אפילו הנפש של האדם היא קרועה,
ויש אנשים שחיים בהרמוניה פנימית,
הם באחדות, ולכן הם רק פותחים את הפה, והגשם יורד.
אבל נשים לב איזה סוג אנשים אלה.
אם מסתכלים במקורות שלנו, זה אנשים כל כך מיוחדים, שהם לא מצאו את מקומם בעולם.
רבי חנינא בן דוסא,
חוני המעגל,
רבי יונה אבו עדי רבי מאני.
כל האנשים האלה היו אנשים
שלא מסתדרים עם העולם.
למשל, בואו ניקח את רבי חנינא בן דוסא.
רבי חנינא בן דוסא,
שהוא כידוע היה מוריד את הגשם בלי בעיות,
היה הולך בדרך
והיה יורד גשם.
היה אומר לקדוש ברוך הוא, מה?
כל העולם בנחת
וחנינה בצער, זה מרטיב אותי.
טוב, גשם היה מפסיק.
מגיע הביתה,
אומר,
חנינה בנחת וכל העולם בצער, הגשם היה יורד.
שהאדם הזה,
שיודע להוריד את הגשם לפי רצונו,
הוא אדם
שלא מסתדר עם בית המדרש.
כתוב שהיה ערוד,
ערוד איזה מין נחר,
רעש או איזו מין חיה מזיקה
שנושך בני אדם וממית אותם.
קראו לי רבי חנינא בן דוסא,
שם את רגלו על פתח
המאורה של הערוד, בא הערוד לנשוך את רבי חנינא בן דוסא,
והערוד מת.
הערוד.
אמר,
ואז לקח רבי חנינא בן דוסא את הגוויה של הערוד
והלך לבית המדרש
והניח את זה לפני הרבנים
ואמר להם
לא הערוד ממית אלא החטא ממית
אוי לו לאדם שנשכו ערוד, אוי לו לערוד שנשך את רבי חניאה בן דוסא.
ומה הוא רצה להגיד?
הוא בעצם, אפשר לומר, בעימות מסוים מבית המדרש. בבית המדרש אומרים שהערוד ממית.
הוא אמר, לא, אני יודע שלא.
זה החלק ממית.
זו דוגמה.
דוגמה נוספת,
המפורסמת מאוד,
זה חוני המעגל.
חוני המעגל,
מסופר במשנה, במסכת תענית וגם בברייטות שם.
כיצד הוא הוריד את הגשם?
באופן, הייתי אומר, אלים כמעט.
אגדה מפורסמת.
שלא ירדו גשמים, פנו לחוני המעגל,
עגעוגה ועמד בתוכה. מה זה עגעוגה?
עשה עיגול.
עיגול
בהר הבית.
עמד באמצע העיגול,
אמר: ריבונו של עולם,
אני משביע אותך
בשמך הגדול,
שאינני זז מכאן
עד שתרחם על בניך.
איומים של חוני המעגל.
ירדו כמה טיפות.
אה,
לא עובדים עליי, זה לא מה שביקשתי.
טוב, אז ירדו בזעף.
אבל לא, אני רוצה גשמי ברכה, מה צריך להיות?
טוב, ירדו כתקנן.
שלח לו שמעון בן שטח.
שמעון בן שטח, מי זה?
נשיא סמידרי.
איש הממסד,
הממסד הרבני,
אומר לו,
אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי.
היה מגיע לך שאני אנדה אותך.
מה כל כך גרוע? מה, מה, מה?
יפה, מה?
הרי הוא הביא גאולה לישראל, הביא גשמים, מה אתה בא אליו בטענות?
כן, כי אתה עושה טריקים,
אתה עוקף סמכויות.
מה העניין?
צריך לחשוב למה לא ירד גשם.
יש סיבה.
לא יורד גשם כי יש חטאים, לא?
אז מה צריך לעשות כדי שירד גשם?
להחזיר את העם בתשובה.
במקום זה אתה נוקט באמצעים אלימים כלפי מעלה,
על גבול הגידוף,
ואתה מביא את הגשם, אבל זה לא צורה ככה,
זה לא יפה,
כי גם אתה גורם שהעם לא חוזר בתשובה.
ובאמת, מי צדק?
שמעון בן שטח צדק, כי בעקבות
הסיפור הזה,
העם לא חזר בתשובה,
והידרדרה ממלכת בית חשמונאי.
שמעון בן שטח, סליחה, חוני המעגל, כפי שאמרנו, הוא אדם שלא מסתדר עם העולם כל כך.
הראיה,
מסובב בגמרא,
שהוא הלך והסתתר מבני אדם.
הלך והסתתר מבני אדם,
והתעורר אחרי שבעים שנה והלך לבית המדרש.
אני מקצר, האגדה יותר ארוכה.
הלך לבית המדרש.
עוד פעם אחד כזה
מוריד גשם, הולך לבית המדרש.
הוא נכנס,
הוא שומע את האנשים אומרים:
היום הגרסה ברורה,
הסברות עמוקות בבית המדרש,
כמו בימיו של חוני המעגל.
אין שיחה שהוא שומט מזמן.
אמר להם: זה אני.
אמרו לו: אתה?
חוני המעגל מת מזמן
ולא נהגו בו כבוד כראוי לו
יצא מבית המדרש, ביקש למות ומת.
מעניין.
מה, הוא רודף כבוד? איך הוא נהיה מעגל?
לא, הכוונה היא שהוא מחפש את מקומו בעולם. זו הכוונה, הכבוד.
הוא מחפש את מקומו ולא מוצא.
אגב, זו האגדה בתלמוד.
מה האמת ההיסטורית?
האמת ההיסטורית זה משהו אחר.
האמת ההיסטורית מסופרת על ידי יוסיפוס פלביוס בספר קדמוניות היהודים.
הוא מספר כיצד מת חוני המעגל.
ומספר עליו.
מספר שבזמן שהייתה מלחמת האחים בין אריסטובולוס לבין הורקנוס,
הבנים של ינאי המלך ושלומציון המלכה,
שאריסטובולוס ישב בתוך ירושלים והורקנוס עשה מצור על ירושלים,
אז כתוב ביוספוס שכאשר התחילה המלחמה
הלך חוני והסתתר.
בדיוק, כמו שכתובה בגמרא.
הלך והתכסה מבני אדם, זהו דבר, הלך והסתתר. למה התכסה?
אז כמה זורים לך? בגלל המלחמה. הוא לא רצה לנקוט עמדה בעד אלה או בעד אלה.
כן, הורקנוס היה פרושי,
אריסטובלוס היה צטוקי.
מצאו אותו החיילים של הורקנוס,
תפסו אותו,
אמרו לו, אה, אתה יודע להתפלל אתה,
אנחנו מכירים אותך.
אז תתפלל על אלה שבתוך החומה שם שימותו.
יוספוס אומר שחוני לא היה מוכן, מה זאת אומרת?
אבל לחצו עליו.
מה זה לחצו?
אולי נתנו לו מכות? לא יודע.
אז בסוף הוא עמד בין החיילים ואמר,
ריבונו של עולם,
מאחר ואלו העומדים כאן הם בניך
ואלה העומדים שם הם כהניך,
יהי רצון מלפניך שלא תשמע לא לדברי אלו ולא לדברי אלו,
והרגו אותו.
ככה אומרים.
זה כאן הלא נתנו לו כבוד כראוי. אתם רואים איך שהגמרא מתרגמת את העובדות היסוד. לא נתנו לו כבוד כראוי, הוא ביקש למות ומת. זה אותו הדבר.
עכשיו, מעניין,
הייתה פה טעות חמורה,
כי הרי מה קרה באמת בעקבות התפילה של חוני המעגל?
באמת הקדוש ברוך הוא לא שמע לא לאלו ולא לאלו, מה קרה באמת?
באו הרומאים.
באו הרומאים, פומפיוס,
אמר לא אורקנוס, לא אריסטובלוס, הורדוס.
וככה נפלה ממלכת יהודה והפכה להיות פרובינקיה רומאית.
זאת אומרת שבסופו של דבר
חוני המעגל גרם לחוסר הכרעה,
כי אדם שלא נמצא בעולם ומחוץ לעולם
לא מצליח להכריע בעולם.
הוא לא יכול לקחת עמדה בעד אלה או בעד אלה.
הוא רואה את האחדות
ולכן הוא יכול להוריד את הגשם,
אבל הוא משלם על זה מחיר.
עוד דוגמא,
רבי יונה אבוהא דרבי מאני.
רבי יונה אבוהא דרבי מאני יהודי מיוחד.
הגמרא קוראת לו "תקיפי ארעדי ישראל" אדם התקיף שבארץ ישראל.
הגמרא משווה אותו לחסידי בבל.
תא חזה מה בין חסידי בבל לתקיפי ארעדי ישראל.
מי זה חסידי בבל?
אומרת הגמרא, רב הונא ורב חיסדא.
מי הם רב הונא ורב חיסדא? ענקים.
ענקים מתקופת האמוראים, מגדולי ישראל.
הגמרא אומרת שכאשר לא היה יורד גשם,
רב הונא ורב חיסדא היו אוספים את כל העם.
אלפי אנשים,
עשרות אלפי אנשים,
מארגנים תפילה ציבורית,
ואומרים, אולי ישמע לנו הקדוש ברוך הוא.
והם מתפללים, והיה יורד הגשם.
כולם ידעו מי ארגן את הדבר הזה? רב הונא ורב חיסדא.
לעומת זה אומרת הגמרא "תקיפי ערד ישראל" זה רבי יונה, אבו עדי רבי מאני,
שהוא כאשר היה רואה שאין גשם
היה אומר לאשתו
אני הולך לקנות חיטה.
איך היה עושה לי להולך לקנות חיטה? היה לוקח סל
בשביל לשים את החיטה.
בתוך הסל היה שם שק
כדי להכניס את החיטה.
ובמקום ללכת לקנות היה יוצא אל השדה,
נכנס למקום נמוך,
שאף אחד לא רואה אותו,
שנאמר "ממעמקים קראתיך השם",
לובש את השק
הוא מתפלל.
גומר את תפילתו,
שם את השק בסל,
הולך הביתה, כבר הגשם הראשון מתחיל ל... הטיפות הראשונות מתחילות לרדת,
ואז הוא אומר לי: אשתו לא קניתי, ראיתי שעוד מעט המחירים יורדים, אז לא קדש.
כן?
כלומר, כיוון שיש גשם, אז החיטה תהיה יותר בזול, אז לא קניתי.
זאת אומרת שהוא אחד כזה שפועל לבד, העולם לא מכיר אותו.
אפילו אשתו לא יודעת.
יש רק דבר אחד שעוד לא הצלחתי לפתור בצורה ברורה,
איך הגמרא יודעת,
כלומר, איך התלמוד יודע מה קרה שם?
מוכרחים להניח שהיו כתביס ינען,
שאיכשהו הסתתרו. כנראה אשתו כן ידעה.
אשתו כן ידעה.
מה, הוא לא מצליח לעבוד עליה?
כן, היא יודעת, היא יודעת לאן הוא הלך.
נשים יודעות הכול. כן, זהו.
אז היא מסרה את זה לחכמי הגמרא, וככה יודעים.
זה אומר,
למה אני מדגיש את כל זה? לראות שהאחדות,
הנושא של הפעולה,
לשם איחוד העולם, היא פעולה ייחודית לאנשים מיוחדים.
כן, כשאנחנו אומרים, אנחנו מאמינים שהשם אחד זאת אמונה,
אבל זה לא דבר
שהוא כל כך ברור, כל כך גלוב.
עכשיו אני רוצה קצת להרחיב את הנושא.
בינתיים זו הייתה הקדמה,
ואני רוצה קצת לסבך את העניין.
יש בעולם שבו לא צריך להתפלל על הגשם.
זה עולם עשיר,
יש בו הכול,
אבל זה עולם שלצערנו הרב יש בו הכול.
מה הכוונה?
אמר יצחק אבינו לעשו,
הנה,
משמני הארץ
יהיה מושביך
ומטל השמיים מעל.
אמרו חז"ל, מה זה משמני הארץ?
זו איטליה.
איטליה.
באיטליה יש הכול, זה ארץ עשירה, הכול בסדר.
משמני הארץ היא מושביך.
יש אפילו אחד,
וירגיליוס,
כן, וירגיליוס,
הרומי.
הוא כתב שיר הלל לאיטליה,
נקרא בוקוליקה.
ושם הוא מספר על העושר העצום,
השמן, של איטליה. משמני הארץ יהיה מושביך
ומטל השמיים מעלה.
יצחק אבינו אמר ליעקב
ויתן לך האלוהים.
מטעל השמיים
ומשמני הארץ.
שמיים קודם לארץ, בסדר, נכון. היהודים אוהבים יותר רוחניות מגשמיות, הרומאים אוהבים יותר גשמיות ממוחניות.
גם ועוד דבר, באמת מוזכר אלוהים, וייתן לך האלוהים מטעל השמיים והארץ.
אבל, ואילו הוא יוצא לעשו, כתוב, משמני הארץ יהיה.
אבל יש גם עוד משהו.
זה האופן שבו זה ניתן.
וזו נקודה מרכזית.
אומר יצחק לעשו, כל מה שאתה רוצה, תקבל.
משמני הארץ יהיה מושביך
מטל השמיים על, הכל, אתה מקבל הכל.
מה עם יעקב?
וייתן לך. מה ההבדל? מה זה וייתן?
הוו
של וייתן
היא לא ווייפוך,
כי אם זה ווייפוך היה צריך להיות כתוב או וייתן
או ונתן.
וייתן אם זה עבר, ונתן אם זה עתיד.
אבל לא כתוב לא וייתן ולא ונתן, אלא וייתן.
אם כן הו״ב הזאת היא ו״ב החיבור ולא ו״ב ההיפוך.
וזה דבר לא סביר.
כיצד מתחילים משפט
בו״ב החיבור?
לא הגיוני.
לא מתחילים משפט ב״ו״.
אלא אמרו חז"ל, אם כתוב ו״ייתן״,
משמע שהוא נתן כבר לך מקודם.
אז צריך לקרוא את זה כך, ייתן וייתן.
ייתן ויחזור וייתן.
הוא לא יפסיק ליתן.
אז מה יותר טוב?
עשיו כמובן,
כי עשיו מקבל הכל, יעקב אף פעם לא מקבל את הכל.
למשל, למה הדבר דומה?
לשני אנשים שאני חייב להם כסף.
לזה אני חייב אלף שקלים,
ולשני אני גם כן חייב אלף שקלים.
רק שאת האחד, אני לא יכול לסבול אותו, רק אני רואה אותו, זה עושה לי חררה.
השני דווקא סימפטי, אני אוהב אותו.
בא האנטיפט, אומר לי,
מה עם האלף שקל שלי?
מה אני עושה?
אני מוציא את זה מהכיס, הוא אומר לו, קח.
מה מטרתי?
שילך,
שיקבל הכול, רק שאני לא אראה אותו.
השני,
מה אתה רוצה?
אלף שקל? אה, איזה יופי שבאת.
בוא, בוא, בוא. כמה אתה רוצה? אלף? טוב, קח מאה.
תבוא מחר, נמשיך עם ההמשך.
אבל מה?
תבוא מחר.
למחרת הוא בא, ניתן לו עוד קצת ועוד קצת.
אף פעם אני לא נותן לו עד הסוף.
מדוע? אני רוצה תירוץ.
אז זה תירוץ להיפגש איתו, הוא אדם כל כך נעים השיחה וכל כך טוב, וזה טוב לי להיפגש איתו.
אז יוצא לפי זה שאין שלמות,
אבל יש אהבה.
זאת אומרת שבעולם של עשו זה עולם שבו יש הכול.
בעולם של יעקב רק עוקבים. עשו עשוי.
יעקב עוקב,
כל הזמן עוקב. ידו אוחזת בעקב.
לא גמר אף פעם.
וזה נושא אותי, כי העולם של עשו הוא העולם
של הפילוסופיה המערבית.
שמנסה להסביר הכול.
יש
בפילוסופיה
איזשהו פיתוי.
מהו הפיתוי?
להסביר הכול.
אני אגיד לך, יש לי נוסחה,
זה מסביר הכול.
אז אין הפתעות.
זה עולם סגור.
מי שהגיע עד הקצה של ההכרה הזאת
היה יהודי דווקא,
אבל יהודי מאוד מאוד מערבי,
ברוך שפינוזה,
שהוא החליט
שהעולם סגור.
כל כך סגור שאפילו האלוהים זה העולם.
הכול סגור.
נורא.
ואילו בעם ישראל
העולם פתוח.
נכון, יש לנו הסבר להרבה דברים, אבל לא לכל. וזה טוב שאין לנו הסבר לכל.
יש אפילו הלכה חשובה.
אדם זורע את שדהו, חורש, זורע,
עובד קשה,
עמל.
מגיע הזמן לקצור, אומרת התורה:
תקצור אבל לא עד הסוף,
תשאיר פיה.
כלומר, אין הזדהות מוחלטת בינך לבין העולם הזה.
כי יש עדיין, יש עולם יותר עליון.
עולם הבא.
לכן אמרו חז"ל, מדוע הכתוב אומר
על עם ישראל "בך לא אעשה חלה" כלומר, הקב"ה לא מכלה את ישראל,
בגלל שמקיימים לא תכלה פאת שדיך וקוצריך.
זאת אומרת,
ככה המהר"ל מסביר, שזה שלא מכלים את הפאה זה סימן שאנחנו לא שייכים אופן מוחלט לעולם הזה,
יש לנו יחס לעולם הבא. זה לא מושלם,
זה המעלה.
יש בראשית רבה סיפור על אחד הרומאים
שעשה סעודה גדולה,
היה עשיר, עשה סעודה גדולה בכפר שלו,
והזמין את כל יושבי הכפר לסעודה.
ובכלל המוזמנים, גם היהודים של הכפר.
המקולקל, תשאר, תשאר תאכל.
כלומר, אתם מדברים ככה,
בגלל שלכם יש עולם הבא.
לכן לא כל כך אכפת לכם שזה יהיה מושלם בעולם הזה.
אבל אני,
אני יש לי העולם הזה, צריך להיות מושלם.
כן, זו משמעות, כן?
שעשו רוצה גם להסר את המושלם כל כך של עשו,
הוא בעצם סוג של גיהינם.
זה עולם סגור.
הוא דומה לאות ס'; האות ס'; אות סגורה.
אומר המדרש,
נבראת האישה,
נברא השטן עימה. איך יודעים?
שנברא השטן עם האישה, שנאמר, ויסגור בשר תחתינה.
מה?
לא, ויסגור, שזה הס' הראשונה.
אומר המדרש, רגע, זה לא נכון.
זה לא הסמך הראשונה?
יש עוד סמך,
הוא הסובב את כל ארץ החבילה.
אומר המדרש לאה זה לא קושיין,
זה על הנהרות העתידים להיות.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שעוד לפני הסמך הסגורה כל כך
של ויסגור וצרפח תאנה,
יש סמך טהורה, זה הסמך של הקדוש ברוך הוא,
שהוא סומך ככל הנופלים,
אבל הסמך המצויה בעולם, עולם שבו מסבירים את הכל, אז זה עולם רע.
וזה ההבדל בין שני ערכים של שלמות.
נשאלת השאלה מה דבר שלם.
יש אומרים, שלם זה דבר מושלם, סגור.
למשל אריסטו אמר, מה זה דבר שלם? דבר שיש לו גבולות.
ואילו ברקסון, למשל, אמר, דבר שלם זה דבר שמשתלם כל הזמן.
אומר הרב קוק באורות הקודש:
לא שלמות ולא השתלמות.
שלמות
זה טוב, אבל זה מוגבל.
השתלמות זה טוב, אבל אין שלמות.
לכן הקדוש ברוך הוא, שהוא שלמות,
הוסיף
את ההשתלמות על שלמותו,
על ידי שהוא ברא את העולם.
על ידי שהוא ברא את העולם, כי הוא רצה להוסיף את ההשתלמות על שלמותו,
ואז על ידי זה הכל שלם באמת.
זאת אומרת שבסופו של דבר השלמות האמיתית של העולם היא על ידי החיבור של שתי ההשקפות: ההשקפה
הקולית יחד עם ההשקפה המתקדמת,
המתפתחת,
קוליות ואינסופיות.
שם של ספר.
אבל אנחנו שמחים כאשר אנחנו מביאים מים בשמחת בית השואבה
גם על הששון וגם על השמחה לפי הסוגיה במסכת סוכה שאני כעת לא יכול להעריך בה
בגלל ששם יש גם
שלמות של ניסוך המים, גם השתלמות של שאיבת המים
וזה בעצם מה שרציתי להסביר, בעצם שנצא ממנו עם הלימוד הזה
זה
שההתעסקות בתפילה על הגשם
איננה סתם בקשת הפרנסה
לכיס הפרטי שלי, אלא בעצם זאת הבקשה
הסמויה להשבת האחדות
והשלמות וההרמוניה לעולם.
התקנה, דברים. אם יש שאלות,
אפשר להתייחס.
כן, בבקשה.
אנחנו לא... אה, מה אנחנו לא מסבירים כשספינוזה כאן הסביר?
האלוהות, למשל,
ריבונו של עולם הוא טרנסנדנטי, הוא מעבר לעולם.
שפינוזה כפר בטרנסנדנטיות,
הוא זיהה את אלוהים עם הטבע.
הוא אמר, אלוהים זה הטבע.
הטבע המטביע, קרא לזה, נטורה נטורנס.
כן, כן, כן.
נכון, נכון.
מאיפה יש להם את העדה הזאת, מה המקור שלהם ל... מאיפה, מה המקור של הידיעה של הגויים שאנחנו אחראים על הגשר?
בגלל שאנחנו המקורים.
התשובה היא שהם יודעים את זה כי זאת האמת.
יש לנו כלל, ניכרים דברי אמת.
הדבר שהוא אמיתי, מקרין.
מי לא יודע את זה, אגב?
היהודים.
לפי הכלל שאין בעל הנס
מכיר בניסו.
המקביל לכלל שאין בעל הגן מכיר בבלאגן.
בסדר, בבקשה.
התפילה על הגשם זה רק... התפילה על הגשם זה בעולם כולו.
אבל השפע של הגשם בעולם בא מארץ ישראל, שנאמר,
הנותן מטר על פני ארץ,
ארץ זה ארץ ישראל,
ושולח מים על פני חוצות,
שזה חוצה לארץ.
כן, כן.
זה רוחני כאילו?
השמיים בוודאי שזה רוחני.
ראית פעם את השמיים?
לא. אי אפשר לראות. תודה.
כן.
הרב, העניין הזה של אליהו, שהוא גזר,
לא כתוב שהשם אמר לו שלוש שנות בצורת,
ושמעתי שהוא היה באותו מעמד שהיה אחר,
זה שבנה את יריחו, יחיאל. כן, יחיאל ותהיה לי.
ואליהו שמע את אחר, שאומר לך, כי יכול לבנות, לא יקנה כלום עובדה.
עובדים עבודה זרה בשפע, ויש גשם, והכול.
ואז אליהו מיוזמתו גזר על הבצורת.
נכון.
אז מה זה, עניינים של קח ותן או עניין כללי?
זאת אומרת... אתה יודע, קח ותן זה לא דבר כללי?
לא, אז איך אפשר להבין שאליהו, שזה כתוב בזה, למה הוא עשה את זה? מיוזמתו.
הוא רצה, הוא רצה להציל. זה כגון השם, אני אעשה קידוש השם. הוא רצה להציל את העם.
תאר לעצמך ש... הם משנים בצורת, אנשים מתו. כן, נכון, אבל זה מציל את העם.
כי אם ימשיך הגשם לרדת,
אז ימשיכו לעבוד עבודה זרה, ואז יידרדרו יותר.
הוא רוצה להציל לגמרי.
קשה, אבל הוא עושה את זה.
כן. איזה שום מקום גם השואה זה?
השואה זה משהו אחר לגמרי.
השואה זה לא במסגרת שכר ועונש.
זה נוסחה אחרת לגמרי.
ואני צריך ללמוד את זה.
טוב, עד כאן להיום. שלום.
שלום.
