סגן עובד, ואנחנו היום נלמד על נושא חשוב, וזה הקודש והחול.
היחסים,
בכלל, מה עם הקודש והחול? מה היחסים בין הקודש ובין החול?
סוגיה מרכזית ביהדות,
ובכלל ברוח האנושית, ולכן ראוי להקדיש לזה איזושהי תשומת לב.
מהו הקודש?
ולפי זה גם נדע מהו החול.
הקודש,
בלי להיכנס עכשיו יותר מדי לפרטים של ההבחנות בין קודש,
קדוש וקדושה,
שהם שלושה מושגים שצריכים בירור כל אחד בפני עצמו,
אנחנו בינתיים נתרכז בהגדרה כוללת.
מה קודם כל, מה הקודש הוא לא?
זה חשוב לדעת בגלל כמה טעויות.
הקודש איננו הרוחניות.
זה דבר מקובל בתרבות הכללית וגם
תפיסות יהודיות מסוימות שהקודש זה זהה לרוחניות ואז יוצא שהגשמיות איננה הקודש.
ביהדות הקדושה או הקודש זה כל מקום, כל קטגוריה של מציאות
שבה יש נוכחות
של אלוהים, של הבורא.
איפה שהבורא נוכח,
שם זה קודש.
מה? זה הכול. זה הכול? מה פתאום?
אתה מתכוון שאיפה שהבורא מצוי זה הכל,
אבל איפה שהוא נוכח זה לא הכל.
יש הבדל בין מציאות לבין נוכחות.
המציאות היא באמת כללית, הקדוש ברוך הוא נמצא בכל, אם אפשר לומר, זה גם בירור שצריך לעשות,
אבל הנוכחות, היכולת להיפגש הפנים אל פנימה, התא,
זה נמצא לא בכל מקום,
אלא יש שלוש קטגוריות של מציאות שהן הזמן, המקום והנפש של האדם,
ששם יש נוכחות אלוהית.
כאשר הנוכחות הזאת קיימת, אנחנו מדברים על קדושה,
כשאין נוכחות אין קדושה.
פשוט מאוד.
וזה לא קשור אם כן לרוחניות או לגשמיות,
שהרי יש גם מקום קדוש
ויש גם רוחניות קדושה.
יש מקום שאין לנו קדוש
ויש רוחניות אפילו טמאה.
כך שזה באמת לא קשור אחד לשני. למה אני אומר את זה?
משום שאדרבה,
היהדות בתור מונותאיזם מוחלט מוכרחת לראות את הקודש בכל הקטגוריות כולן,
גם ברוחניות וגם בגשמיות.
כמובן,
קדושה ברוחניות בלבד או בגשמיות בלבד היא התחלת העבודה זרה.
בסדר?
נזכר שאפשר לומר, הקודש נמצא,
זה הנוכחות האלוהית בכל מקום אשר הוא.
הוא.
מהו החול?
כן, דיברנו על מהו הקודש?
בואו נדבר על מהו החול.
אז קודם כל מהו לא.
כמו שאמרנו על הקדושה, מה היא לא?
החול איננו הפך הקודש,
לעומת למשל מושג של טהור וטמא.
טהור וטמא הם הופכים זה לזה.
אם יש טהרה,
אין טומאה.
אם יש טומאה אין טהרה.
קודש וחול הם לא הפכים אלא דווקא מתייחסים זה לזה, כלומר החול הוא המקום שבו הקודש
חל
המקום של החלות של הקודש זה החול
ולפעמים
זה חל לפעמים זה לא חל כשהקודש איננו חל יש חלל
חלל ריק מקודש,
ואז יש קונוטציה של חלל ומוות,
חללים.
אבל יש גם מלשון לחולל, החול, האפשרות
להופיע חיים חדשים,
החול אם כן בתור מחולל.
בסדר.
אז אם כן, אנחנו מדברים על הקודש והחול.
יחד עם זה,
יש הבדלה
בין קודש לחול.
המבדיל בין קודש לחול זהו האופן שבו כל יהודי מתחיל את השבוע שלו.
איך יהודי מתחיל את השבוע? בהבדלה.
בסדר?
אז יש הבדלה בין קודש לחול וישנם חיבורים בין קודש לחול.
וכמו כל דבר שהוא מורכב, אסור להתבלבל.
לחשוב על הקודש שהוא חול, על החול שהוא קודש,
על האחדות שהיא פירוד, על הפירוד שהוא אחדות וכדומה.
אם כך, בין קודש לחול יש משימה, יש מגמה של המפגש.
יש מקומות שבהם הקודש והחול מאוחדים.
המקומות האלה נקראים בעברית הקלאסית קודש קודשים.
כלומר, איפה שיש קודש וחול ביחד, זה קודש קודשים.
איפה שהסינתזה הזאת מצליחה,
יש לנו מספר מקומות כאלה.
למשל, יש מקום,
גיאוגרפי שקוראים לו קודש הקודשים,
שבו נמצא הקודש, דהיינו התורה, הלוחות,
ויחד עם זה החול, דהיינו האהבה,
הקרובים שמעורים זה בזה באהבה,
אם כן החיבור של הקודש והחול, קודש קודשים. כמו כן מצאנו ספר שנקרא כך,
הלא הוא ספר שיר השירים, שהוא שיר אהבה.
שמתם לב, יש שיר כזה, יש ספר כזה שנקרא שיר השירים,
זה שיר אהבה
בין איש לבין אישה.
והשיר הזה הוא כולו קודש.
אז לכן הוא קודש קודשים.
זה חול שהוא קודש, אם כן זה קודש קודשים. כפי שאמרו חכמים,
כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים.
אם כך,
יש להבין מהו היחס בין הקודש ובין החול.
עכשיו, היחס בין הקודש לבין החול משתנה באדם,
ביחיד,
באומה ובעולם,
לפי המצב ההיסטורי.
גם בחיים הפרטיים של האדם יש מצבים של הפרדה בין הקודש ובין החול,
ויש מצבים של חיבור הקודש והחול,
ואסור גם להתבלבל בדבר הזה.
כמו כן, גם בתקופות היסטוריות.
אנחנו רואים תקופות שבהן עם ישראל גילה קדושה בתוך החול.
יש פעמים,
תקופות היסטוריות, שבהן דווקא ההנחיה, הכיוון החינוכי וההתנהגותי של עם ישראל היה לנתק את עצמו מן החול ולהתמקד בתוך הקודש פנימה.
גם ראינו דברים כאלה בתחום המשטר הפוליטי.
משטר פוליטי, פוליטיקה, עניין של חול, אבל זה עניין של עם ישראל, פוליטיקה, זה עניין של קודש.
איך מנהלים את העניינים האלה בתחום המשטר?
למשל,
נעשו שתי טעויות מרכזיות בנושא הזה במהלך ההיסטוריה הפוליטית שלנו,
האחת על ידי החשמונאים והאחת על ידי דוד בן-גוריון.
החשמונאים סברו שהקודש הוא זה שצריך לנהל את ענייני החול,
ולכן העמידו כהן גדול בראש הפירמידה המלכותית,
שמו כהן גדול מלך,
טעות מרה,
כי בגלל זה החול התמרד והחול היווני הוא זה שבלע את המדינה החשמונאית,
ויש הטעות ההופכית של בן-גוריון שהחול הוא זה שצריך לנהל את ענייני הקודש וגם זה הביא את המשברים השונים של מדינת ישראל.
טוב, אבל בלי להיכנס עכשיו לכל הפרטים האלה, אני רוצה להבין משהו על היחס בין הקודש לבין החול.
מה הם המצבים שבהם יש התעניינות, התעניינות, התרחבות, לכיוון של החול,
ומה הם המצבים שבהם יש התכנסות וניתוק מן החול?
זאת השאלה הגדולה.
אצל הרב קוק, וזה מה שהייתי רוצה שנלמד עד היום,
יש הבדל בין גישה שבה הוא נקט בצעירותו
לבין הגישה שהוא נקט בהמשך חייו.
בספר עניה, ספר של צעירותו של הרב קוק,
הרב אומר,
אני חושב שזה על חלק של משניות זרעים,
שבסוף כרך א' של עניה,
הרב אומר,
לא, בסוף כרך ב' של עניה,
הרב אומר שכאשר עם ישראל
נמצא בארצו בשלמות,
אין לו צורך
ביחס אל התרבות הכללית ואל החול.
עם ישראל חי באאותרכיה,
במין ניתוק מכל העולם, כמו שאומר הנביא:
"והיה שארית ישראל בקרב עמים רבים
כאריה בבהמות יער, ככפיר,
בעד רצון אשר לא יקבל לאיש ולא יאחל"
לא סליחה, אני התבלבלתי, "כתל מאת השם אשר לא יקבל לאיש ולא ייחל לבני אדם".
ניתוק, עם לבדד ישכון בכל מלוא מובן המילה.
אבל כשאנחנו במצבים של חולשה אז אנחנו גם נעזרים בתרבות הכללית.
עד כאן עמדתו של הרב חוק בן עניה,
שהיא ההפך הגמור שמה שהוא כתב
אחר כך בספר אורות,
וזה מהווה בעצם אפשר לומר מסקנתו.
לצורך זה אני רוצה לקרוא לכם כמה שורות בספר אורות
באורות התחייה בפסקת ט"ו שבעמוד ס"ז.
מי שיש לו אורות יכול להסתכל, זה יהיה קצר.
כשכוח ישראל גדול,
מה זה כשכוח ישראל גדול? כשהכול בסדר, נכון? אנחנו חזקים.
ונשמתו מאירה בקרבו,
בהופעה,
וענפיו המעשיים מתוקנים בסידור מלא,
בקדושה, בייחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה ובחוכמה.
יותר מזה אתה לא יכול.
יש בית מקדש, יש מלך, יש נביאים, יש סנהדרין.
עם ישראל יושב בארצו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
הכל מלא בשלמות.
אז ההתרחבות לצד החול.
אז הרב מקציב לדבר על ההתרחבות. דווקא אז ראוי להתרחב.
טוב,
יש פה דבר שמבחינה חינוכית אני לא יודע אם זה בסדר לקרוא אותו. מה אתם אומרים?
נדלג?
כדאי בכל זאת? כן. כדאי בכל זאת? כן. איך תדע מה אני הולך לקרוא?
קרואים כל דבר בעבר. כן, בעבר. לא, כאילו, איך תדע? אולי נגרום לנזק חינוכי. טוב, נראה.
ננסה, ננסה אחר כך לתקן.
אז ההתרחבות לצד החול לעינוגי החושים,
אתה רואה את הבעיות החינוכיות עכשיו?
הרוחניים והגשמיים.
אה,
טוב, אז יש חושים רוחניים, יש חושים גשמיים,
והחושים מביאים עינוגים להצצה חדירית, חדירית הכוונה חודרת ופנימית.
לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים.
כן, מה קורה עכשיו ביפן, אה?
זו הצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של עמים ולאומים שונים,
למפעליהם וספריותיהם.
כן, מה שייקספיר כתב,
כן, מה אומר גוגול וכולי.
ספריותיהם.
התגברות עוז החיים הטבעיים. מה זה התגברות עוז החיים הטבעיים?
ספורט, נכון?
זה התגברות עוז החיים הטבעיים.
כל אלה, כן, כל מה שקראנו עכשיו,
ההתרחבות קצת החול, החושים הרוחניים, הגשמיים, הצצה חדירית ופנים מתוך חייהם של המון עמים ומשונים מפעילותיהם, ספריותיהם, התגברות עוז החיים הטבעיים, כל אלה, אומר הרב,
טובים הם.
לא רק שהם טובים,
ומסוגלים להרחיב את אור הטוב.
כיוון שעם ישראל הוא מקור של אורה, הוא מעיין.
מעיין ששופע קדושה, מוסר,
טוב, דעת אלוהים.
אז הדבר הזה בא לידי ביטוי בכל קטגוריות המציאות.
ואז המפגש עם התרבות הכללית, מה שנקרא כאן החול,
החול זה התרבות הכללית לפי זה.
זה חיובי, הוא טוב.
והתחום הארוך הוא,
מה זה התחום ארוך?
יש בהלכה, בהלכות שבת, מה שנקרא דיני תחומין.
מה זה תחומין?
אסור בשבת
לצאת רחוק מן העיר.
אסור לצאת רחוק מן העיר בלי קשר למה שאתה מטלטל.
אתה לא מטלטל שום דבר, אין לך בכיס כלום, אין לך שעון, אין לך תכשיטים, לא כלום.
אבל אסור לצאת מן העיר יותר ממרחק מסוים.
מהו המרחק הזה?
אז יש הבדל בין דין תורה לבין דין דה רבנן.
מדין תורה האיסור הוא ב-12 מיל,
זה בערך 11 קילומטר.
כלומר, אסור לך להתרחק מן העיר יותר מ-11 קילומטר.
מי כבר הולך 11 קילומטר בשבת?
אין, הרי אין לך רכב, לא סוס ולא חמור.
אז בעצם האיסור הזה שעשרה התורה הוא כמעט לא בר מימוש.
באו חכמים, צמצמו את ההיתר הזה,
אמרו עד אלפיים אמה.
אלפיים אמה, 960 מטר.
זהו, מחוץ לעיר אסור לצאת יותר מ-960 מטר.
קיצרו מאוד.
הרב רואה בהלכה הזאת
בעצם השתקפות של רעיון.
עד כמה ניתן לצאת מן התחום,
מן העיר?
כלומר, עד כמה אפשר לצאת החוצה מכלל ישראל בעצם,
ללכת אל התרבות הכללית.
אז הרב אומר, כשהמצב הוא טוב,
אז ההתרחבות היא בסדר.
אתה מגיע עד 12 מיל,
כן? והתחום ארוך הוא, אומר הרב,
12 מיל.
מה זה 12 מיל?
זה בעצם העולם כולו.
למה?
כמחנה ישראל כולו. הרי מאיפה למדו 12 מיל?
כי האורך של מחנה ישראל, כשהגיעו אל הירדן,
כן, זה כתוב דווקא פרשת השבוע,
כן, ויחנו על הירדן מבית הישימות עד עוול השיטים,
בערבות מואב, ובין בית הישימות לעוול השיטים יש באמת 12 מיל.
אז מזה למדנו את מחנה ישראל, שהוא 12 מיל, אז אל יצא איש ממקומו, לא לצאת יותר ממחנה ישראל.
אבל מחנה ישראל זה בעצם, עם ישראל זה כופל בתוכו,
כולל בתוכו את העולם כולו.
הכופל באמת את כל העולם באיכותו. למה? יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.
הרי יש 70 נפש בישראל כנגד 70 אומות העולם, אז כל ישראל זה כל העולם.
ויוצא לפי זה שכאשר המצב הוא טוב, התחום הוא ארוך, 12 מיל, ואפשר לכלול את כל העולם כולו.
בסדר?
עד כאן המצב הטוב.
וזה אגב
מנוגד לאינטואיציה המצויה אצל היהודי,
שהיא מי צריך גוי,
צריך את זה בכלל, העיקר טוירן, אין בעולם משהו אחר.
אתה רואה שזה לא המצב בזמן שיש השראת שכינה.
עכשיו אנחנו עושים סוויץ',
עוברים לכיוון ההפוך.
מי שחשך האור,
מי שגלתה שכינה,
מי שנעתקו רגלי האומה מבית חייה,
החל הצמצום להיות נתבע.
כלומר, אנחנו חייבים לפתח פחדנות,
חשש, רתיעה
מכל הצצה החוצה.
אסור שקצה האף
ייגע באוויר החיצוני.
אסור.
מסוכן. תישאר בתוך הגטו פנימה.
למה? הוא אמר הרב.
כל עוז חילוני, חילוני הכוונה פה, של חול,
עלול להיות לרועץ.
כל יופי טבעי וחשקו
עלול להאפיל את אור הקודש ותום הטהרה והצניעות.
כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל
יכולה להרוס את סדר האמונה והחיים הישראליים.
כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה.
אז זה מסוכן.
אז אל תתעסק עם החוץ.
לך תדע מה זה יעשה לך.
ברגע שבחור יוצא מהישיבה ולך תדע מה הוא הולך לעשות באוניברסיטאות של הגויים וכולי, וואי, מה יהיה איתו?
אז זה בדיוק ההפך, מה שקראנו מקודם.
אגב, המצב הזה שהרב מתאר, זה מצב טוב או מצב רע?
זה מצב רע, נכון? זה מצב של גלות.
במצב של גלות אין ברירה, חייבים להצטמצם.
עכשיו, אני רוצה רק להגיד לכם, יש פעם, מישהו הוציא ספר על הרב קוק.
שם הוא רצה להסביר,
יש פרק שמה בספר על הרב קוק,
יש פרק על המחשבה הישראלית.
ושמה, בתחילת הקובץ,
בתחילת הפרק על המחשבה הישראלית,
יש שם ציטוט של הרב קוק.
מה הציטוט?
כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרוס את סדר האמונה והחיים הישראליים. סוף ציטוט.
זה לקוח מפה, נכון?
כן, זה בדיוק מה שאומר כל פוליטיקאי. דבריי הוצאו מהקשרם, וזו באמת הוצאה מההקשר בצורה חריפה.
אלא מה? אני לא מאשים פה בזיוף.
אני אומר,
לאנשים קשה לקבל מה שהרב קוק אומר.
אז הם קוראים את הרב קוק באופן מסוים.
תודה.
טוב, כן.
זה לא יותר מזיוף, אם אתה לוקח לי כשאתה מדבר על המצב והרגיע איזה שבוע... הבנתי, אז זה חצי זיוף, בסדר. עכשיו, הבנתי, הבנתי, הבנתי, הבנתי. טוב, מכאן באו,
אומר הרב,
העוצב והסיגוף,
הקדרות והפחדנות.
כלומר, הרב כאן מצדיק בעצם נושא אפולוגטיקה של הפחדנות היהודית.
וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים,
פעלו על החיים הרוחניים,
על רוחב המחשבה,
על תעופת ההרגשה.
עכשיו יש פה כמה הערות.
שלום הרב, האם יש הבדל בין דבריו של הרב קוק בדבר פגישה עם החול לבין גישה כללית שקיימת היום, האומרת שפשוט צריכים להיות מודרניים ולהיפגש עם החול?
בוודאי, אנחנו נראה את זה בעזרת השם.
אנחנו נראה את הפגישה המיוחדת של הרב קוק בנושא הזה.
הקדוש ברוך הוא הוא המבדיל בין קודש לחול, התחומים ברורים בהלכה ובהגות, הקדוש ברוך הוא הבדיל את עם ישראל מן הגויים וכינה אותם גוי קדוש, לכן הוא לא אמור להתעסק עם החול, שהגויים האחרים יעשו זאת, לא?
כתוב בספר ויקרא, בפרשת קדושים:
"ואבדיל אתכם מן העמים",
אומרים חז"ל:
"ולא הבדלתי את העמים מכם".
מעניין.
הבדלתי אתכם מן העמים, לא הבדלתי את העמים מכם.
ברור.
וגם, אני זוכר,
קראתי פעם איזה ספר, לא זוכר מי כתב את זה,
איזה משהו בלוי, פעם מצאתי בספרייה תורנית, הכניסו איזה כתב שם, ונברחו בך כל משפחות האדמה.
לא זוכר מי כתב את זה.
אבל אני בטוח שזה תלמיד חכם, לפחות,
שכתב את זה, כן?
אז כך שאני רואה, לפחות בספרות התורנית שלי,
כתוב שעם ישראל נבחר בשביל לתקן את העולם.
אני ראיתי בספר אולי יותר מצוי, כי אולי הספר הזה שציטטתי עכשיו זה לא כל כך כשר,
כן?
אבל ראיתי בסידורים, סידורים ראיתי, כן?
על כן נקווה לך לתקן עולם, ומלכות שדי, וחול מבשר, יקראו שמיך וכולי, יש, ראיתי משהו כזה,
כן?
אני חושב שזה דווקא, כן, בספרות התורנית.
טוב.
עכשיו,
השאלה היא כזאת,
הרב כאן מתאר שני מצבים,
או מצב טוב או מצב רע.
מצב טוב, יש בית מקדש, נבואה, ממשלה וכולי, סנהדרין.
מצב רע, גלות.
האם יכול להיות מצב ביניים?
היום, אה, נכון, לא חשבתי על זה.
אנחנו כבר לא בגלות,
אבל עדיין אין לנו את הכל.
מקדש אין לנו, נבואה אין לנו,
אז אנחנו משהו באמצע.
אז מה זה אומר? מה עושים עם מצב כזה?
אומר הרב:
עד אשר יקיץ הקץ,
שקול קורא בכוח,
ארחיבי מקום אהולך ויריעות משכנותייך יתו,
אל תחסוכי,
העריכי מטריך ותדותייך חזקי כי ימין ושמאל תפרוצי
וזרעך
גויים יירש וערים נשמות יושיבו והתחום של אלפיים אמה
הקצר
הצמצום הזה שהחכמים הטילו עלינו
הולך הוא ומתרחב
כלומר זה לא בבת אחת נקפוץ מאלפיים אמה לשנים עשר מיל,
אלא זה בהתחלה יהיה אלפיים וחמש מאות אמה, שלושת אלפים אמה,
שבעת אלפים ושבע עשרה אמה ורבע וכולי, עד שזה יגיע לשנים עשר מיל.
שלום הרב.
היכן הרב קרא את דברי הרב?
במכון מאיר, מה זאת אומרת?
זה אורות עמוד ס"ז.
אומר הרב כאן, והתחום של אלפיים אמה הקצר, הולך הוא ומתרחב.
באיזה פרופורציה? איך תדע?
אומר לפי מהלך הגאולה, הייתי אומר,
כמידת ישועתן של ישראל שהולכת ואורה כמעה-כמעה.
כלומר זה הדרגתי.
יותר ויותר תחומים נכנסים אל תוך הקודש פנימה.
תחומים שלפני כן אי אפשר היה להכניס אותם לתוך הקודש,
הולכים ונכנסים.
התרגלו הרבה פעמים הרבנים להבין שהצבא,
קודש, פעם תלמידי ישיבה לא הלכו לצבא,
תלמיד ישיבה אמר לו ולצבא,
אבל עם הזמן התרגלו הרבנים להבין, יש קדושה בצבא.
הרבנים התרגלו גם לחשוב שיש קדושה במדינה.
פעם חשבו, מדינה זה של הגוי,
מה לי ולמדינה,
אבל עכשיו זה המדינה שלנו,
יש הלכות מדינה, יש קדושת המדינה, מצוות כיבוש ארץ ישראל, תתחילו להבין את זה.
יש תחום שעדיין קשה לפעמים להכיל,
שגם התרבות,
האמנות,
זה קודש.
וזה תחום שדורש מן האדם מהפכה בנפש,
כי היא מהפכה לא רק אינטלקטואלית, היא חווייתית.
וזה מהתחומים שהם עדיין בחזית של ההתרחבות של הקודש של החול.
מי שדיבר על זה לפני הרבה זמן היה הרב קוק,
בהתכתבות שהייתה לו עם סופר בשם עזר.
עזר, כן.
לא, זה לא מפוזר בכלל, אבל זה אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ',
ראשי תיבות, עזר.
הסופר הזה, שהיה בתחילת המאה ה-20,
היה יהודי מיוחד כי הוא היה גם סופר וגם דתי.
באותם הימים זה לא הלך ביחד. כלומר, או שאתה סופר
או שאתה דתי, אתה צריך לבחור.
אבל דווקא עזר,
הוא היה אדם גם סופר וגם דתי.
הוא עמד בקשרים עם הרב קוק
והוא השתתף בקובץ הנקרא הניר.
הרב קוק בזונו עודד במה ספרותית,
כתב עת כזה, בשם הניר,
שבו רבנים ואינטלקטואלים דתיים וזה כתבו מאמרים.
בין היתר גם עזר כתב מכתב ארוך שפורסם בהניר,
והוא חתם שמה בשם "בעל בית פשוט".
זה היה הכינוי הספרותי שלו, "בעל בית פשוט".
והוא קיבל תגובה מהמערכת, תגובת המערכת, הכוונה הרב קוק.
כן, זו התכתבות בין עזר לבין הרב קוק.
זה נמצא בספר מאמרי הראייה. יש פה מאמרי ראייה? חייב להיות. לא יכול להיות שאין.
רגע, רגע, רגע. אם יש, מה טוב?
ואם לא, אז לא.
לא, אין.
מאמרי ראייה חלק ב'. לא, בסדר, לא נורא. אם אין, אז אין. זה קורה שאין.
אנחנו יכולים לספוג את זה.
בקיצור, מה הייתה התזה של עזר?
עזר כותב, אנחנו רואים שיש ברוך השם התרחבות של הספרות העברית החדשה. כן, באמת באותם הימים גם המשכילים וגם הציונים, כולם התחילו לכתוב, היו פתאום עיתונים התחילו לכתוב בעברית
ועזר כותב,
הבעיה היא שהספרות הזאת עוסקת בעניינים של חולינה ואני,
אם אני רוצה חולינה,
אני מוצא את זה בספרות של הגויים.
אין לי שום צורך
שהספרות העברית החדשה תעסוק בענייני חול,
בשביל זה יש לי ספרות הגויים.
אני מבקש מהספרות החדשה שהיא תעסוק אך ורק בשאלות של קודש ושל נצח.
זאת היא העמדה של הזר.
ואז הוא מקבל תגובת המערכת.
אה, יש פה, יש.
האם אין הכישרון של עם ישראל הוא עיסוק ברוח דווקא?
אני מבין שאצלך בחומש כתוב שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם לצאת מארצו אל השמיים ולהקים דת.
דת.
ואעשה אותך לדת גדולה ונברחו בך כל משפחות השמיים.
זה מה שכתוב כנראה אצלך בחומש.
בגרסה המתוקנת אצלי כתוב שהוא אמר לו ללכת אל הארץ ולהקים גוי.
וגוי זאת מדינה,
זאת ישות ארצית,
שעניינה לקדש שם שמיים בארץ דווקא.
הרב מלמד את רבי עקיבא ששלח תלמידיו לצבא של בר כוכבא. הרי הלכו לצבא, ופנחס ויהושע הלכו לצבא.
נו בסדר, נו מה, מסכים,
כן, אני לא הבנתי איפה השאלה.
טוב, תודה רבה.
כן? אני אומר את זה גם מראית חשובה,
שלא התחילו לגעת בכל הזרמים, בטח שלא עשו את זה בשירה.
נכון, נכון, הרב קוק מצטער על זה.
הנה, הרב קוק עונה ככה:
"בעל הבית הנכבד,
יותר מדי, אדוני, מחקת את הסאה בדרישתך מאת ספרותנו שתהיה מוקדשת
רק לשאלות נצחיות.
קשה היה לי להאמין שדברים כאלה הנטולים מן החיים
יצאו מפי איש משכיל היודע את העולם ואת החיים שכמותך.
קודם כל הוא יורד עליי.
אומר, אתה תכתוב שצריך לעסוק רק בקודש?
אבל מצאתי את הסיבה של מחיקה זו, עכשיו אני מסביר מאיפה זה בא לך,
מצאתי את הסיבה של מחיקה זו
בטומאה הרצוצה של הגלות שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך.
מן הסתם שאחרי המשפט הזה הוא הלך וקבר את עצמו,
אלמלא שיש איסור לפי ההלכה להתאבד.
אבל זה מה שהרחוק אומר לו.
טומאת הגלות מפרכסת בתוך נשמתך,
ולכן אתה מסוגל להגיד שטויות כאלה.
נערת אלוהים היותר נוראה של הגלות היא מורך הלב.
והנשארים בכם, והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם.
מורך לב זה מתפשט
על חוג החיים הרוחניים לא פחות ממה שהוא מתפשט על כל חוג של החיים החומריים והוא מזיק לראשון לא פחות
ובפנים ידועים עוד יותר ממה שהוא מזיק את האחרון.
אני כאן מדלג על הרבה שורות.
שכחנו שהשאלות הזמניות, הכוונה ענייני העולם הזה,
הינם צורכי ציבור גדולים ואדירים
וצורכי ציבור הינם תמיד עומדים במדרגה אחת עם לימוד התורה
שגם היא נבראת בשביל ישראל,
ושאלות ציבוריות אי אפשר לפתור בלי השתתפות הספרות.
עם חי סופג את כל מה שדרוש להטבת חייו מהקולטורה העולמית הכללית,
אבל הכול הוא מביא אל תוך קורתו, אל תוך ספרותו,
אחרי שמתקן אותם לפי תנאי חייו המיוחדים".
אני כאן מדלג על עוד איזה 15 שורות.
"אומנם צדקת במחאתך על כל הזוהמה והנבלה אשר ספגה ספרותנו על תוכה בימים האחרונים בייחוד,
ובפרט שאין אלו נכנסים כלל ליל חוג החיים, אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שירה, בלי יופי,
אבל אפשרי מהם, ובייחוד לישראל, להיות בלי נבלה,
בלי סירחון רשע ובלי טומאת בשר ורוח.
זה כן. כלומר, כל מיני דברים מלוכלכים, זה לא חייב שיהיה.
אבל לא לצמצם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש,
כאשר אמרת כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם.
ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לשם.
אם כן, אנחנו רואים שהתביעה הזאת להתקדשות הספרות
והכנסת הספרות בכלל לקודש היא תביעה שהרב קוק דן בה כבר בראשית
הופעתו של החזון הציוני.
הקב"ה הוא קדוש,
קדוש, קדוש.
משמע, נבדל,
כי דמותו בני ישראל צריכים להיות קדושים.
אנחנו נתקן את החול.
העמים והעולם כולו על ידי התעסקות בקודש בלבד,
זהו סדר הבריאה.
כל שינוי
יביא לשידוד המערכות חמור, לא?
עד כאן השאלה של השואל.
אם כך,
מדוע הקדוש ברוך הוא דרש מאתנו להקים מדינה?
וכי לא די היה שהקדוש ברוך הוא יבקש מאתנו להקים בית מדרש.
למה להסתבך כל כך
על ידי צבא,
כלכלה,
מוסדות חינוך,
מוסדות מחקר
ואפילו ישיבות.
כן?
כלומר, למה הקב"ה עשה לנו את זה? למה הוא תקע אותנו
עם כל החול הזה?
אולי יש לו תוכנית אחרת ממה שאתה מעלה, אתה השואל היקר.
כן?
ככה נראה לי.
הקב"ה אמר,
אני נתתי לכם את גוש קטיף
כדי לקדש את החול. אתם לא רוצים, תחזירו.
לא צריך בית מדרש כל כך גדול. כן, מה אתה רואה?
לאיזה דוגמה של תרבות? לאיזה דוגמה של תרבות?
שגם אפשר להגיד שהיא לא קודש, וגם היא פתוחה מאחורי.
השאלה היא תיאטרון שעושה הצגות של סיפורי המנהחל.
זאת שאלה מאוד גדולה, לא פשוט. איך עושים את זה?
למשל, בתחום המוזיקה, דברים השתנו.
פעם הייתה מה שנקרא שירה דתית. יודע מה זה שירה דתית?
לוקחים פסוק, או מאמר של חז"ל,
חוזרים עליו חמש עשרה פעמים בווריאציות שונות,
מוסיפים אוי אוי אוי ומוזיקה קיצ'ית מאחורה,
וזה נקרא שירה דתית.
יש פה בעיה, כן?
אבל אפשר לומר שדווקא בשנים האחרונות יש מגמות חדשות,
שדווקא סופגות לקרבן את הכישרונות של תרבות החול.
אני שם את הלב.
לא רוצה לעשות פרסומות לאף אחד, אבל זה קיים.
אבל זה, אני לא, תפקידי לא לתת פה דוגמאות.
אפשר לנסות.
זה מצוין.
מה, הקידש הדתי? לא.
אני מתכוונתי לתופעה החדשה. החול, טוב. כן, זה בדיוק מה שהרב אומר,
שככל שהעוצמה של עם ישראל הולכת וגדלה, הגאולה הולכת ומתקדמת,
אז יותר ויותר אנחנו יכולים לחדור אל כל תחומי החול.
זה מה שהוא אמר,
בערך מתחילת השיעור ועד עכשיו, כל הציטוטים שהבאתי זה זה.
אני חושב שזה קשה לנו להפנים שהרב קוק אומר את מה שהוא אומר.
כן, בבקשה.
השאלה היא מה בכלל תהיה נחלת
איזה קשר למסורת,
שרוצה להכיל את זה לכל העם,
שרוב העם נקרא לזה רודק,
לא רוצה גם לתחמים כאלה?
יש איזו תרבות של יהודה,
תומכים? בסדר, אני לא יודע. תרבות זה דבר שהולך ומתפתח, הולך ומשתנה.
אתה יודע, למשל, יש תופעה שנקראת בעם ישראל חזרה בתשובה.
מכיר? יש תופעה כזאת.
אנשים,
מאמצים יותר ויותר את אורח החיים הדתי ואת האמונות הדתיות.
לפני כ-40 שנה, 30 שנה,
כשתופעה כזאת הייתה קורית,
אותו אדם, אפשר לומר שהוא הר באור הזה,
היה עוקר מחברתו הראשונה ועובר לירושלים.
כן, היה צריך לעבור מתל אביב לירושלים,
היה פתאום משנה את חזותו,
את חברתו, בקיצור היה מתנתק,
הולך וחי על חשבון החברה,
כמו שצריך וכו',
כן?
ומתלבש בבגדים משונים,
כן?
וכו'.
זה מה שהיה פעם.
כעת יש תופעה מאוד מעניינת, בגוש דן, מאוד מצוי,
שהחזרה בתשובה נעשית ידידותית למשתמש כשהאדם נשאר בתוך החברה המקורית שלו.
וזה הפך להיות ממש אין לחזור בתשובה.
יש משהו שמתרחש, שאי אפשר לא לשים לב לזה.
עכשיו בואו נתקדם עוד קצת.
מה?
יחזרו בתשובה, ואז התרבות יוצאים להם.
לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, אתה אומר כך,
שבעצם אנחנו ממתינים שאנחנו יחזרו בתשובה, לא, זה בדיוק העניין,
שהיום נעשית אינטראקציה,
כן? כלומר,
יש מושג שמאוד בעייתי, שהיום משתמשים בו, זה קירוב לבבות.
בסדר, קירוב רחוקים.
כשמצד האמת צריך לדבר על קירוב לבבות. למה אני מתכוון?
כשאתה נגיד ניגש אל החילוני,
ואתה אומר,
שלום לך חילוני יקר, יש לי תורה למכור לך.
אומר החילוני, ומה יש לך לקנות ממני?
אם לא באת לקנות, אני לא קונה.
בוא נעשה החלפות.
ולכן אפשר לומר, זה לא בכדי,
זה לא במקרה שהקדוש ברוך הוא עשה אותו חילוני.
לא עשה אותו אישית,
אבל שהתפשטה אותה
תפיסה בעולם, היא קיימת לא באופן מקרי,
היא באה ללמד אותך משהו.
ולכן בסופו של דבר התוצר שייווצר יקלול מן הטוב שבכולם.
לכן אתה לא יכול להגיד, אנחנו מחכים שהם יחזרו בתשובה. יש המושג של קירוב רחוקים, משמעותו כך.
אני קרוב,
אתה רחוק,
בוא, אעזור לך אומלל יקר
להיות כמוני,
כי אני כבר האידאל האנושי.
אני הדבר הטוב ביותר שיכול להיות בבריאה,
ואתה עוד לא הבנת שאתה צריך להיות כוללניק כמוני.
אתה עוד לא הבנת שאתה צריך לשלוח את אשתך להיות מזכירה במפעל חילוני,
ושאתה צריך לחיות על כסף שחור מהכולל.
לא הבנת את זה. עכשיו, בוא, אני אסביר לך,
שזה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות.
אני האידאל האנושי,
בוא תתקרב אליי.
עכשיו, יש בעיה,
שיש פה אי הבנה שאולי מה שאתה מייצג זה עוד לא האידאל שהקדוש ברוך הוא מעוניין בו,
אולי יש לך מה ללמוד ממנו גם,
כן?
זאת אומרת, תתקרבו ביחד אל השם.
מובן?
קשה לי לראות איך בעינם, שתורה,
קשה לך לראות, רגע, רגע, אני רוצה להגיד משהו.
אתה אמרת משפט שקרוב לזעזע אותי.
לזעזע אותי זה לא כל כך קל, אבל קרוב לזעזע אותי.
אתה אמרת,
קשה לי לראות איך אדם חילוני יקבל תכנים של תורה.
אם אתה אומר את זה,
זה סימן שקשה לך להבין איך אתה מקבל תכנים של תורה.
כלומר, אם דבר לא מבורר אצלך,
אז קשה לך לראות איך הוא יכול להיות מבורר אצל אחר.
אני רואה איפה הוא נמצא, ולכן אני רואה שדווקא... איך אתה יודע איפה הוא נמצא?
אתה פוגש אותו?
אני כן.
אני פוגש יותר בפרטי. כן, אני פוגש יותר בפרטי.
ואתה רואה שזה לא כך.
זאת אומרת, ברגע שדבר הוא אמיתי,
ניכרים דברי אמת.
ויש גם אצל החילונים דברים אמיתיים שניכרים דברי אמיתם.
גם כן.
יש מה ללמוד משם.
אבל זו כבר הרחבה יותר גדולה, כן? שאלה, זה לא שאלה של קודש וחול.
זו שאלה האם התרבות שמאחדת הקודש והחול היא ספציפית דתית, לאו דווקא.
כן, כשהרב קוק יצא למה שנקרא מסע המושבות,
כשהוא היה בתקופה הראשונה שלו פה בארץ, היה מסתובב
ביישובים שנקרא של היישוב החדש,
קיבוצים, קבוצות וכדומה, מושבות.
והוא הגיע לאחד המקומות, לא זוכר איפה זה היה, אולי זיכרון יעקב, משהו כזה,
הוא אמר, בראש משלחת של רבנים,
הוא אמר, באנו לא רק ללמד, אלא באנו גם ללמוד.
והוא התכוון ברצינות, זה לא היה בדמגוגיה.
הוא בא ללמוד מהם משהו.
מעניין שבאחד המקומות הרב קוק שבת, עשה שבת,
ובמוצאי שבת עשו הבדלה,
המבדיל בין קודש לחול.
לפי הקבלה,
כשעושים הבדלה, לא מוסיפים מים בתוך היין.
מדוע?
כי היין זה מידת הדין,
המים זה מידת החסד וההבדלה זה דין.
אז איפה שאמרו לנו להבדיל, אז מבדילים, זה דין.
ובאותה שבת הרב קוק הוסיף מים לתוך היין של ההבדלה.
כלומר שהוא הבחין שהגיע איזשהו עידן בהיסטוריה שמשהו מן ההבדלה קצת נחלש.
מעניין.
בואו נתקדם עוד קצת.
יש
שאלה שנשאלה במהלך השיעור,
האם מה שהרב קוק אומר זה תואם את הגישה האומרת שצריך לעשות תערובת של קודש וחול.
ואמרתי שלא ואני אמרתי שנראה למה, אבל רק רגע.
שלום הרב, מאיזה גיל אפשר להאזין לשיעור? קצת קשה לי.
ראשית,
ראשית, טוב, אני לא,
אה, זה סוף השאלה?
לא, כן.
מאיזה גיל אפשר להאזין לשיעור, קרקע שלי?
ברגע שאתה מרגיש שזה מדבר אליך,
תאזין, לא מדבר אליך,
אף אחד לא מחייב אותך. מה, מישהו הושיב אותך עכשיו ליד המחשב? בכוח?
לא נראה לי.
אתה יכול ללכת לסדר את החדר.
כן, עכשיו פה השאלה חוזרת על עצמה.
אנו רואים שרבנים ותלמידים מבית מדרשו של הרב סולובייצ'יק
מאמינים ודוגלים בלרכוש השכלה כללית ופגישה עם החול, וכמדומני זה לא קשור לכך שעכשיו גאולה. אם כן, מה החילוק? אני מייד אתייחס.
אפשר לקבל את השאלה הבאה?
אז איך אפשר לדעת מה מותר או צריך לקדש בתוך החול? הרי זו הדרכה שעלולה להביא לקלקולים רבים ורפיון מוסרי, רכב תצבי שרעי.
הרב יכול לתת הגדרה יותר ברורה של המוצגים "קודש וחול" בבקשה?
זה סכנה, בהחלט, אין מה לעשות. עכשיו אני רוצה להתייחס לשתי השאלות האלה שנשאלו.
פתאום, מה שאומר הרב קוק זה איגרות ראייה.
איגרות ראייה, חלק ג',
כן, ג',
איגרת תשמ"ח,
תשמח, תשמח ידידי,
תראה סימנים בדרך.
איפה אנחנו?
תשמ"ח.
יש הרבה מה ללמוד מן האיגרת הזאת,
בכלל, גישת הרב קוק להרבה דברים.
כאן הוא מקבל מכתב מתלמידו ד"ר זיידל.
ד"ר זיידל היה תלמיד ישיבה,
בישיבת טלז בליטא.
הוא וחברותתו הרב בנימין מנשה לוין,
היו שני תלמידי חכמים רציניים מאוד, אבל היו הרבה שאלות של אמונה.
באותם הימים לא היה לי מי לפנות,
לא היה מכון מאיר ולא כלום, מלבד לרב קוק.
אז הם היו מתכתבים עם הרב קוק, והרב קוק היה שולח להם מכתבים,
לפעמים אחרי שנה.
כן, הרב קוק היה אדם מאוד עסוק, אבל האגרות שלו, האגרות מאוד מהר.
אז כאן יש דוקטור זיידל, שולח לרב קוק שאלה, הוא אומר,
האם כבודו קרא את מאמרו של פרופסור ניימארק?
פרופסור ניימארק
הוא אחד, אפשר לומר, מהמשכילים היהודים. היום היינו מזהים את זה עם המחלקה למחשבת ישראל של אוניברסיטת בר-אילן, משהו כזה.
אז אומר הרב, אני לא קורא לכם את הכול, אני אקרא בדילוגים, כן?
את מאמרו של פרופסור ניימארק לא ראיתי,
והנני מתגעגע לראות את הנקודות
שרוחך העדין הרגיש שהן ראויות לתשומת לב.
כלומר, הרב כבר אומר לו, תשמע, אני לא מתרגש מזה, זה פרופסור נעמק, ואם אתה שמת לב שיש משהו שצריך לשים לב, אז אני, זה מעניין אותי.
בכלל, אני משער הלך רוחו של חושב זה.
ובכלל, בכל הקווים הפילוסופיים המפותחים ביותר בתקופות האחרונות,
מובלטת היא ביותר המחלה של ייבוש לשד הקודש.
החבר'ה האלה הם יבשים, אומר הרב,
אין שם לחלוכית,
כן?
זה אקדמי, זה מאוד יפה, זה מאוד כישרוני, אבל
משהו שם חסר, ייבוש לשד הקודש.
משהו מצד אחד שלמות טכנית ליצירות הפילוסופיות, העומדות,
בשביל כך בחוגן העצמי.
כן, זה טוב, צריך כישרון מחקרי. למה לא? זה טוב מאוד.
ומצד שני, הוא חיסרון פנימי גדול
בכל מעמקי החיים של המגמה הפילוסופית.
עד כאן החיסרון שהרב קוק מוצא במחקר האקדמי.
ולהפך,
בחוגי הקודש, מה זה חוגי הקודש?
הישיבות,
מתראה לעומת זה דלדול הכוח.
של חסרון השפעת החול והבריאות הגופנית של קליטת צבעיו.
אלה חלשים ואלה חלשים.
אלה חלשים בקודש ואלה חלשים בחול.
אז הוא מסביר אחר כך שגדולי ישראל והנביאים וכולי, הם ידעו דווקא לחבר.
מהשפעת התורה והנבואה ורוח הקודש ידעו גם חכמי המעשה
הגדולים שלנו את סוד האיחוד של הקודש עם החול, והיו בקיאים היטב במיזוגו,
הרבה מהם בהשגה מדעית מבולטת, וכולם בהקרה רוחנית טבעית הנובעת מעומק אטום שהיה תמיד שרוי בנפשם,
וכולי וכולי.
עכשיו,
אומר הרב,
כאן הוא מאשים את כל אחד,
הוא זורק עכשיו האשמות.
סקירת החול,
דהיינו ההשכלה,
החפצה לעמוד בצביונה האוטונומי בלבדה.
כלומר, היא רוצה להשתלט על כל הכיכר האורחני.
גרמה בתור פעולה חוזרת,
כלומר זה גרם ריאקציה,
על סקירת הקודש
את חפץ התבודדותה.
כלומר, השמים האקדמאים שבישיבות הסתגרו.
אז כולם לא בסדר.
ובכל העולם הרחב כולו, שמטרת פיתוחו הרוחני היא ההתגלמות הצורתית של הרעיונות והמאוויים, אין זה דבר מביא הירוס, על כל פנים מורגש.
כי אם גם ביסוס סידורי כאמור. זאת אומרת,
זה שבעולם יש הבחנה בין קודש לחול והתבצרות של הקודש בעצמו והחול בעצמו,
בכל העולם כולו זה לא מפריע.
כי ככה הגויים בנויים, שיש קודש ויש חול.
אבל בישראל,
כשהוא שוחה עם הזרם הכללי ואיננו עומד על אופיו,
הרי התוכן המבודד מביא לו קטגוריה גדולה ואי נורמליות רוחנית עזה המארסת את התום העתיק,
מפקפקת את התקרה האיתנה של הבניין המעשי ומקהה את הזיו של אור הרעיון הגדול הזורח בכל עוז מדור דורים בנשמתה האיתנה העומדת לא לגלם את הרעיונות כי אם לעלותם ולהשפיע עליהם תמיד חיים חדשים טהורים, קדושים ורעננים.
כאשר גילינו מני אז, גילינו מני אז על ידי כוח הדיבור שלנו מיסוד הנבואה וכל הספרות התוכית שהיא חוכמת ישראל והגן רוחו בעוזה אמיתי. כלומר, אתם רואים, הרב קוק עוד לא קרא את המאמר שדוקטור זיידל אמר לו לקרוא,
אבל הוא כבר יורד עליו.
כן? הוא אומר, כי הוא הרגיש, הוא הריח
אצל זיידל
איזה מין
שבייה, איכשהו שבוי,
אחרי הסגנון הזה.
אנו קרואים. אז מה צריך לעשות?
אז המסקנה יכולה להיות, טוב,
כמו שחלק מהשואלים פה אמרו,
בואו נזרוק את החול,
נתמקד בקודש.
אומר הרב, לא.
אנו קרואים לאחד את העולם,
וקודם שנאחד את העולם החי החומרי,
הננו קרואים לגלות את התוכנית של האחדות הרוחנית,
שהוא סודנו העצמי, ד' אשר עד עד לא יעשה חן לכל גוי.
ולכן אומר הרב, יש הרבה מה לעשות, לחבר וכו' וכו' וכו',
כשנקודת המוצא של הרב חוב שזה צריך לבוא מתוך הקודש פנימה.
מתוך הקודש פנימה עד רחבות אל החול.
שלום, כבוד הרב.
בהקשר של הרב זיידל,
אני מחכה לתשובה לאימייל שלי.
תודה רבה.
אתה צודק.
אני ממש לא בסדר.
יש לי אלפיים מיילים שמחכים.
אז מדי פעם אני עונה על עשרה, עשרים,
שלושים, אבל זה כטיפה מן הים. אני מצטער, לא תמיד אני מצליח.
האם תנדד לי, יש סיכוי שפתאום תעבור לראש הרשימה.
זה מה יש.
מצטער.
אבל יש פה, אם כן, לימוד גדול של הרב
שאיננו חושש מן ההיבלעות על ידי החול.
הרב מאשים את תנועת ההשכלה ושלוחותיה
שהיא בעצם ניסתה להשתלט על הכיכר של הרוחניות בישראל ולכן היא חטפה בחזרה את ההתנגדות.
אבל בסופו של דבר אנחנו לא צריכים לעסוק במריבות ומי צודק ומי לא צודק ומי אשם ומי התחיל.
יש לנו משימה
של גילוי האחדות שבין הקודש ובין החול,
כשכמובן הקודש עומד בראש הפירמידה
והוא מקבל את ברכתו מן החול.
עד כאן להיום.
שלום.
הואה רואה רואה ראשית, הואה רואה ראשית, הואה ראשית...
