היום יום שלישי י"ב בסיוון תשע"א אנחנו עדיין לא אומרים תחנון
זאת אומרת שיש שמחה מיוחדת ביום הזה יום אחרון, אז תהנו מחר יהיה סנדקות ועוד כל מיני דברים כאלה אז יסדרו משהו
הנושא שאנחנו נעסוק בו היום
והוא תולדה של מתן תורה
שהיה לנו בשבוע שעבר והוא "חומרה וקולה".
יש חומרות ויש קולות בהלכה,
והייתי רוצה ללמוד את היחס הנפשי הראוי
לקולות ולחומרות.
יש כמה טעויות מצויות בציבור ביחס למוצגים האלה,
בגלל קשיים של שפה.
כשאומרים על מישהו שהוא מחמיר או על מישהו שהוא מקל,
אז אפשר לחשוב שמדובר בתכונה בנפש.
כן? יש לי תכונה בנפש של החמרה, תכונה בנפש של הקלה,
והדברים האלה אכן קיימים בנפשות של בני אדם.
אבל אסור,
למרות שזה אי אפשר להימנע לגמרי, אסור שזה יימצא אצל הפוסקים.
אדם שבא לפסוק הלכה
צריך לשאול את עצמו האם הדבר שנשאל לפניו הוא מותר או אסור.
עכשיו אם תהיה מחלוקת בין שני רבנים,
אחד יגיד מותר והשני יגיד אסור,
על פי העיון שלהם, על פי מה שהם הבינו מתוך המקורות, מתוך הסברות וכדומה.
האוסר ייקרא בסוגיה הזאת המחמיר והמתיר ייקרא בסוגיה הזאת המקל.
כלומר, כשמישהו אומר אני מחמיר בזה, אין הכוונה, אם הוא פוסק הלכה,
שהוא חושב שצריך להחמיר, אלא הוא חושב שהדבר הוא אסור.
והאומר שמותר איננו מקל, אלא הוא חושב שהדבר מותר.
זה דבר חשוב להבין.
מדוע?
כי לפעמים אנשים מרגישים רע מזה שהוא נוהג לכולם. למה? למה שירגיש רע? אם הדבר הזה הוא מותר, הוא מותר.
כמו כן גם לגבי האיסור. זה לגבי, נגיד, המושגים של חומרה וכולה.
עכשיו, יש שאלה מה קורה בדברים שהם לא לגמרי ברורים. נגיד שבסוגיה מסוימת יש דעות שונות.
מה?
כמו בכל דבר,
בכל דבר ודבר יש דעות רבות.
יש דעות שאומרות שדבר זה הוא איסור כרת,
והשני יגיד לא, זה רק איסור לאו, השלישי יגיד לא, זה רק איסור לרבנן,
והרביעי יגיד זה בכלל מותר,
והחמישי יגיד לא רק שזה מותר, זה כאילו מצווה.
בסדר?
הנה, הביתי לך את כל הקשת.
אפשר מחיוב כרת ומיתה ועד מצווה, ובאמצע כל מיני דעות.
בסדר?
יש דברים כאלה.
אין לי כעת בראש דוגמאות ברורות, אבל יש דברים כאלה.
הנה, למשל,
האם מותר לפתוח את הלשונית של פחית מיץ בשבת?
יש מי שאומר שזה חיוב חטאת,
יש מי שאומר שזה איסור דה רבנן,
יש מי שאומר שזה מותר,
יש כאלו שיגידו שזה מצווה בשביל הקידוש, בשביל לכבד אנשים, בסדר?
אותו מעשה,
יהיו לך גישות שונות ביחס לאותו מעשה ממש.
אז כך ש...
מה אדם עושה בדבר הזה?
יש שני פתרונות אפשריים. הפתרון האחד זה שההלכה תיפסק.
בשביל זה פוסקים הלכה.
ברגע שנפסקה הלכה, אז אין בעיה.
יכולה להיות דעה מקילה אבל נפסק לאסור, יכולה להיות דעה אוסרת אבל נפסק להקל.
בזה אנחנו פטורים מכאן ואילך מלעשות ארכיאולוגיה הלכתית.
אבל לא תמיד הדבר נפסק על ידי כולם.
אז מה שאדם עושה, הוא עושה לפי מה שרבו מורה לו.
אם הרב שלו אמר לו אני פוסק לאתר, אז תקן.
אם הרב שלו אמר לו אני פוסק לאסור, אז תאסור.
לא קשור לחומרה או כולה.
אבל יש דבר נוסף, כשההלכה באמת לא התבררה ואפילו הרבנים בעצמם במבוכה.
אומרת הגמרא:
אם בשל תורה לך אחרי המחמיר ואם בשל דבריהם לך אחרי המקל.
כלומר, אם מדובר באיסור שהוא דה רבנן אז תפסוק לפי הדעה המקילה,
אם מדובר באיסור שהוא מן התורה תפסוק לפי הדעה המחמירה,
זה במקום שבו לא הוכרעה ההלכה. אם הוכרעה ההלכה,
כל הכלל הזה בטל ומבוטל.
עכשיו נשאלת השאלה,
מה גורם
לאדם הפוסק עצמו?
מה גרם לו להגיע אל הקולה או אל החומרה?
התלמוד במסכת ביצה,
דף ב עמוד ב, אומר:
כוח דהיתרה עדיף.
הכוח של המתיר הוא כוח גדול יותר.
וזאת למה?
אומר רש"י שם, כי זה פשוט מאוד.
המקל, מי שפסק שהדבר הוא מותר,
הוא צריך לסמוך על שמועתו.
כלומר, להיות בטוח שמה שהוא אמר מבוסס.
סימן שהוא בדק. כלומר, כדי להקל אתה צריך להחכים הרבה יותר מאשר כדי לאסור. מדוע?
כי אם יש דבר שהוא מסופק,
אז אני יכול להחמיר, כלומר לאסור גם בלי טעם.
כך שהעובדה שאני החמרתי איננה ראייה לחוכמה שלי.
לעומת זה, אם אני הצלחתי להקל, זו ראייה לחוכמה הרבה שיש לי,
ולכן נאמר כוח דהיתרא עדיף.
אבל אם זה כוח דהיתרא, אם זה מבוסס.
עכשיו,
יש לפעמים מה שנקרא שאדם רוצה להחמיר,
כי הוא רואה בזה צדקות.
הרי יש דעות שונות.
יש דעות האוסרות, יש דעות המתירות.
אז מדוע שאני לא,
במוסד ההנהגה האישית שלי, לא בתור פוסק הלכה,
בהנהגה האישית שלי אני רוצה לנהוג כמחמירים.
האם הדבר הזה הוא רצוי או לא?
אז קודם כל אומר מסיעת ישרים, כשאתה בא להחמיר אתה צריך להיזהר,
האם החומרה שלך איננה כולה מצד אחר?
למשל,
מי שיאמר,
אני מחמיר שלא לסמוך על היתר המכירה בשמיטה.
ראוי או לא ראוי?
הרי אפילו אותם הרבנים שהורו למכור את האדמות בשמיטה כדי לעקוף את חיובי השמיטה,
למכור לגוי,
הם בעצמם אמרו שטוב להחמיר בזה.
והשאלה היא,
על מי זה טוב להחמיר?
מי הוא האיש שצריך להחמיר?
יש שתי אפשרויות.
זה יכול להיות החקלאי,
זה יכול להיות הצרכן.
האמת היא שאם החקלאי מחמיר, אין בעיה.
אתה מגדל עגבניות כל השנים,
אתה רוצה בשנת השמיטה לא לגדל עגבניות.
המחמיר,
תבוא עליו ברחב. מדוע? כי מדובר במקרה שבאמת הסברות שקולות לכאן ולכאן,
ולכן אף על פי שהרבנים הקלו עליך והתירו לך למכור את האדמות,
אם אתה רוצה להחמיר, הדבר הזה, יש לו מקום.
אבל מה קורה כאשר הצרכן מחמיר על החקלאי?
הוא אומר, אני לא אקנה, אתה מכרת את האדמה על סמך היתר המכירה, אני לא קונה את העגבניות שלך.
האם בזה יש צדקות?
התשובה היא לא.
מדוע?
כי אתה בעצם משחק אותה צדיק,
ואתה גרמת לנפילה כלכלית של אחיך.
לכן אין שום עניין שאתה תחמיר לא לצרוך
את היבול של היתר המכירה,
יש לך עניין אם אתה החקלאי שתחמיר על עצמך,
וזה משהו אחר לגמרי,
מובן.
לכן מה שנקרא חומרא דאתי לידי כולא היא חומרא שאיננה רצויה, ולפעמים גם היא גוררת בעקבותיה איסורים חמורים כגון של גאווה,
שברגע שאדם מפרסם על עצמו או נותן להיוודע שהוא נוקט כדעה מחמירה יותר מן ההלכה,
אז הדבר הזה יש בו צד של גאווה, של יוהרה,
ולכן צריך להיזהר בדבר הזה.
אני רוצה לציין שבשאלות ותשובות מהרי מברונה, אחד מגדולי הפוסקים בגרמניה במאה ה-15,
שאלו אותו האם מותר לאדם להוציא ציציות מחוץ לבגדיו,
משום יוהרה, כן? כי הבעיה של גאווה שיש בדבר הזה,
כן?
כלומר, אתה מוציא ציציות, אה כן, אבל אחרים אין להם,
אז יש בזה בעיה של יוהרה, צריך להיזהר בדבר הזה.
טוב,
זה באופן כללי. השאלה האם הילך נפש שגורם לאדם לחפש חומרות הוא דבר רצוי אם לאו.
לצורך זה רציתי להביא מספר טקסטים לנושא הזה.
יש למשל,
בשיחות הר"ן.
מאיזה שיחות הר"ן? הר"ן זה רבי נחמן מברסלב במקרה הזה,
בסימן ר'ל"ה.
למה אתה צוחק?
מה?
לא, יש גם ר"ן שזה רבי ניסים,
מגרונה, אבל פה הר"ן שמדובר עליו זה מוהר"ן, כלומר רבי נחמן מברסלב.
כבר מבואר, מי שכותב את זה זה תלמידו,
תלמידו רבי נתן.
מוהרנת, כפי שקוראים לו,
כבר מבואר בליקוטי מוהרנטיניאנה, סימן מ"ד,
שרבנו ז"ל הזהיר מאוד
לבלי להחמיר חומרות יתרות בשום דבר.
הדרכה ברורה, לא?
לבלי להחמיר
חומרות יתרות בשום דבר.
כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריאותיו. מה זה טרוניה?
עריצות.
זה עריצות מלשון טירניה.
טירן, טרוניה,
הכוונה הוא לא בא בעריצות עם בריאותיו.
ולא ניתנה התורה למלאכי השרת וכולי.
ואמר אז
שאיתא
שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצווה אחת
שבאותה המצווה ידקדק הרבה ויקיים אותה המצווה
עם כל החומרות והדקדוקים.
יש דבר כזה שאתה תבחר, יש לך תרי"ג מצוות, תיקח אחת מהן, תחמיר בה.
וכהן שמצינו בגמרא
אבוך במאי זהיר תפי וכולי.
זאת אומרת, מצאנו ששאלו את אחד החכמים,
במה אביך היה נזהר ביותר?
למה שאלו אותו?
כי רצו לעמוד על שורש הנשמה של אביו.
כי הרי לכל אדם ואדם יש תיקון משלו שהוא בא לעולם בשבילו.
איזו שליחות מיוחדת שבגללה הוא בא,
ולכן באותו הנושא הספציפי המיוחד לאותו אדם ראוי לו שיחמיר.
כי זו השליחות שלו.
ולכן מה שאני מחמיר בו זה לא מה שאתה צריך להחמיר בו, ולהפך.
אתה תחמיר בדבר שאני אקל בו.
כי כל אחד ואחד לפי עניינו.
וגם,
הוא אומר, ואף על פי כן, גם באותה המצווה
אל יכנוס בחומרות של שיגעון ושטות ומרה שחורה.
רק ידקדק בה בלי שיגעון בכל החומרות.
אבל בשאר כל המצוות
אין צריכים להחמיר כלל.
והלוואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש, בלי שום חומרות.
גם בעניין החומרות יתרות בפסח. הרי ידוע שיש אופנה בחג הפסח, אופנת החומרות.
קטניות. קטניות זה כבר קטן עלינו, זה פסה. אתה היום בכלל, כן? ראיתי פעם מודעה
מצות יד
מיוחדות עם חומרות שלא היו מעולם.
איך הכתוב? פרסומת.
חומרות שלא היו מעולם.
כלומר, אפילו משה רבנו לא ידע שאפשר להחמיר בחומרות האלה.
טוב?
אז הוא אומר, גם בעניין החומרות, בכלל, פסח, כמו שאמרת, זה כבר לא חג המצות, זה חג הקטניות,
ויש היום כבר פרות אשכנזיות שלא אוכלות קטניות עוד לפני הפסח, כן? בגלל החלב שיצא מזה.
וכל שנה יש עוד משהו שמצטרף לקטניות.
יש דבר אחד שלא הצליח להצטרף לקטניות, זה המרור.
כיוון שיש מצווה לאכול מרור בפסח,
אז לא הצליחו להוכיח שמרור זה קטניות.
בסדר.
וגם בעניין החומרות יתרות בפסח, לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדי,
ונכנסים במערות שחורות גדולות.
והעריך בשיחה זו אז,
כי איש אחד מאנשינו שאל לו ז"ל שאלה אחת, בעניין איזה חומרה בפסח
איך להתנהג?
ואז התלוצץ ממנו מאוד,
והרבה לדבר מעניין זה,
שאין צריכים לחפש אחר חומרות יתרות ושיגעון ובלבולים,
ואמר
שהוא בעצמו גם כן כבר היה שקוע בעניין זה מאוד. כלומר, רב נחמן עבר איזה שלב שבו הוא עסק בחומרות,
שהיו עולים על דעתו חומרות יתרות מאוד מאוד.
ופעם אחת היה חושב מחשבות בעניין המים על פסח,
שחשש שמא יש איזה משהו במים ששואבים.
ואם יכין לו מים על כל ימי הפסח, כמו שנוהגים קצת, כן? יש כאלה שיש להם דוד גדול על הגג של מים ששאבו לפני הפסח,
ויש שחוששים שמישהו זרק לחמניה בכנרת.
גם זה לא הוטב בעיניו,
כי קשה לשמור את טבע המים מערב פסח על כל ימי הפסח, ולא הוטה בעיניו שום מים.
רק מי מעיין הנובעים ויוצאים והולכים ובאים, מים חדשים בכל עת.
אבל במקום שהוא ז"ל היה יושב, לא היה שום מעיין כזה,
והיה בדעתו לנסוע על פסח למקום שיש שם מי מעיין כזה.
כל כך נכנס, בחומרות ומראה שחורות ודקדוקים יתרים.
אבל עכשיו הוא מתלוצץ מזה,
כי אין צריכים לחפש אחר חומרות יתרות אפילו בפסח.
והעריך בשיחה זו הרבה אז,
כי עיקר העבודה באמת הוא תמימות ופשיטות
להרבות בתורה ותפילה ומעשים טובים, בלי לחפש לחדש דווקא חומרות יתרות,
רק ללך בדרך אבותינו הקדמונים,
ולא ניתנה התורה למלאכי השרת.
ואמר אז, שבשביל זה עזבו עולם חוכמת הדקדוק, ואינם עוסקים בו כלל. כן, הרי במזרח אירופה היהודים לא למדו דקדוק.
אז הוא אומר, כי דקדוק אין צריכים כלל, כי אין צריכים לדקדק על עצמו יותר מדי.
כלומר, הוא אומר, מדקדוק הוא למד על הדקדוק.
לבקש חומות זרות. והאריך בזה עוד.
ואמר אז, שאין שום דבר שיהיה חיוב בדווקא ועם לאו וכו', רק אם יוכל, יוכל, ואם לאו.
אונס רחמנה פטרי וכבר מבואר זאת במקום אחר.
בסדר? אז אני חושב שההנחיה פה היא מאוד ברורה. מה אתה מחפש? חומרות? לא צריך חומרות.
אלא מה? מה שאסור, אסור.
מה שמותר, מותר.
ובמיוחד למורה הוראה,
אסור לרב להגיד על דבר המותר שהוא אסור,
כמו שאסור לו להגיד על דבר אסור שהוא מותר. מה?
פעם אתה מדבר פה שאנשים צריכים, כאילו, כאילו, כל משטרה רואה פה עוד פעם, הסוף שלו לשכוח את הלב, את העניינות של המהות של הדברים?
אני מחפש את זה תמיד לדבר? לא, לא, לא קשור ללב ולא לב.
המקומה שלהם צריך לאסור או לא צריך לאסור.
עכשיו, שמא תגידו, יש ביטוי מצוי,
והוא הביטוי "והמחמיר תבוא עליו ברכה".
אני לא אגיד שצריך לקרוא את זה כראשי תיבות, כן?
את המחמיר תעב, לא, לא מדובר על זה.
אבל באמת, הרי יש בעשרות מקומות בפוסקים, כתוב,
אם לא מאות מקומות, "והמחמיר תבוא עליו ברכה".
אז מה אני ממציא לכם שזה לא טוב להחמיר?
כתוב במפורש, המחמיר תבוא עליו ברכה.
תשובה.
איפה מופיע הביטוי "והמחמיר תבוא עליו ברכה"?
הוא מופיע במקום שבו הפוסק
לא הצליח להכריע,
שהראיות להקל אומנם טובות יותר מהראיות לאסור,
אבל מדובר במקרה שאין ברירה לפוסק,
על פי כללי ההלכה, אלא להתיר,
ואף על פי כן,
כיוון שיש משקל כבד לטענות האוסרות,
אומנם הוא לא יכול לאסור,
אבל הוא יכול לתת כיוון לאדם הפרטי,
אם תחמיר בנושא הספציפי הזה,
תבוא עליך ברכה.
אבל בדבר שהראיות להקל ברורות,
אין עניין להחמיר.
כך שמה שאמרו המחמיר תבוא עליו ברכה, מדובר תמיד במקרה שבו הפוסק נשאר במבוכה.
לכן, אתם צמצאו שהביטוי הזה מופיע לראשונה בהיסטוריה בספר הטור.
כלומר, לפני 700 שנה בלבד.
לפני כן זה לא היה כתוב,
אף אחד לא השתמש בביטוי כזה.
אלא כשהתחילו הספקות להתרבות, אז אמרו,
המחמיר תבוא על הברכה, בנושא פלוני שבו לא הכרענו.
הרי יש לכם משנה מפורסמת במסכת ברכות
על מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל.
שבית שמאי אומרים שבערב אדם קורא את שמה כשהוא מוטה,
ובבוקר כשהוא עומד, שנאמר בשוכבך ובקומך.
ואילו בית הלל אמרו לו, בשוכבך וקנה בזמן שכיבה,
בקומך, בזמן שבני אדם עומדים,
אבל לא שהקריאת שמע עצמה צריכה להיות כך, אלא כמו בלכתך בדרך שאפשר לעשות איך שרוצים.
אמר רבי טרפון,
הייתי מהלך בדרך,
והגיע הזמן קראת שמע,
והיטטי כדי לעשות כדברי בית שמאי.
והסתכנתי מפני הליסטים, כלומר, באו
ליסטים, רצו להרוג אותו.
אמרו לו,
ראוי היית לחוב בעצמך.
היה מגיע לך למות. למה?
שעברת על דברי בית הלל.
למה? בית הלל לא אסרו להטות,
אבל אם אתה מקפיד להטות אז אתה מערער את כל האחדות של האומה.
הרי בגלל מחלוקת בית הלל ובית שמאי כמעט הגיעו לשפיכות דמים ויש אמרו שהגיעו לשפיכות דמים.
ועכשיו שהוכרע לך כבית הלל אתה רוצה עוד פעם לפתוח את הדיון?
אז זה מסכן את האומה בגלל הצדקות הפרטית שלך.
לכן ראוי היה איתה לחוב בעצמך.
ובאמת כבר נאמר בתורה משפט אחד יהיה לכם, חוקה אחת יהיה לכם.
דהיינו, שצריך שכל ישראל ינהגו את אותו הדבר.
ולכן יש גם דרשה של חז"ל, הלא תתגודדו, שלא תעשו אגודות אגודות, שאלה אוסרים ואלה מתירים,
הדבר הזה הוא קטסטרופה.
ולכן אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרים, מאמר שלישי.
הוא אומר שאחד היתרונות שיש לרבניים על פני הקראים,
שאצל הרבניים יש ודאות ואצל הקראים יש ספק.
מדוע?
מאחר שהקראים החליטו לפרש את פסוקי התורה כל אחד לפי דעתו
והדעות של בני אדם שונות זו מזו,
יוצא שיכולים עשרה אנשים מהם להזדמן לאותו בית
ומה שזה אוכל השני לא אוכל
בגלל שכל אחד פירש אחרת את הפסוק.
ואילו אצל הרבניים, אומר רבי יהודה הלוי, איזה יופי, איזה אחדות יש,
כולם יכולים לאכול באותו השולחן.
ברור.
ולכן, אם מישהו יתחיל להחמיר, חס ושלום, אני לא מאמין שיש כאלה שעושים את זה, יצא שבאותה משפחה זה יאכל בצלחת הזאת שלו והשני יאכל בצלחת אחרת ולא קרה זה את זה כל הלילה, ואפילו סבון הכלים שבו ישתמשו כדי לנקות את הצלחות יהיה סבון אחר. בבקשה.
רב הבא, בסדר, כשאירוב פוסק הלכה מתפוסק מתוך עולם אמוני,
שבסוף הוא מומחה על פי אינטואיציה או כאילו?
זאת שאלה מעניינת, אנחנו עוד מעט נביא מקור שדן בשאלה הזאת.
יוצא מכך שכל העניין של בשר חלק זה גם חומרה שלא לצורך,
מכיוון שלכולי עלמה הבשר כשר.
הדבר הזה הוא לא נכון, מה שאמרת כאן,
אבל אני רוצה ללמוד ממנו משהו.
מי שאומר שצריך לאכול בשר חלק סובר שבשר שאיננו חלק איננו כשר.
זוהי דעת מרן.
מי שסובר שהבשר אינו צריך להיות חלק,
סובר שהבשר שאיננו חלק, כשר.
עכשיו, מי שרבו פוסק לו שהוא צריך לאכול בשר חלק,
והוא מתארח במקום שהוא איננו יודע אם הבשר הוא חלק או לא,
האם מותר לו לשאול אם זה בשר חלק?
התשובה היא שזה אסור לו.
אסור לו לשאול את הדבר הזה,
משום שאם הוא עושה כן,
הוא בא לומר, אני לא אוכל את מה שאתה אוכל.
אז מה יעשה?
יגיד שהוא לא אוהב בשר.
יגיד, אני חולה.
או להגיד, הרופא אסר עליי.
אבל הוא אוהב את הבשר הזה והוא לא ידע לך לקרוא... בעיה שלך.
כן?
אבל בגלל שאתה,
עריר יוצא לך מהסטייק,
בגלל זה יהיה מותר לך לבזות את השני?
לא.
אגב, ככה אמר לי רבי שלום משש, עליו השלום,
שאסור לך להגיד אני אוכל חלק. זה ביטוי שאסור להשתמש בו.
שלום לרב.
מה קורה כאשר יש מחלוקת האם הדבר הוא אסור או רק חומרה?
שתיים, מה הם השיקולים להחמיר או לא?
לדוגמה, מוזיקה לועזית, מה הם השיקולים לשמוע או לא?
אם יש מחלוקת אם הדבר הוא אסור או רק חומרה,
תעשה מה שהרב שלך אומר.
אם הרב שלך יגיד לך שזה אסור, אז זה אסור.
אם אין לך שזה רק חומורה, אז אתה יכול להקל.
מה עם השיקולים להחמיר או לא? דוגמה, מוזיקה לועזית, תלוי.
אם הרב שלך אומר לך שאסור לשמוע על מוזיקה לועזית, אז אתה לא תשמע.
אם הרב שלך אומר לך שמותר לשמוע על מוזיקה לועזית, אז תשמע.
בכיף. בבקשה.
הרב, איך יש רבנים שאומרים שאסור ויש רבנים שאומרים ש...
איך יש רבנים שאומרים שאסור ויש רבנים שאומרים שמותר?
פשוט, כל אחד חשב,
למד את המקורות, פירש אותם והגיע למסקנה אחרת.
אז לא יודע, תמיד הבנתי שההלכה זה מחלוקות בפרטים, לא בכללים. נכון, זה מחלוקות בפרטים, לא בכללים. אם אתה אומר שזה אסור, אז אתה מתכוון לכלל ש... כולם מסכימים שאסור לחלל שבת.
אין מי שיגיד שמותר לחלל שבת.
עכשיו יש מחלוקת מה נקרא איסור בשבת. זה פרט, בסדר?
זהו, כולם מסכימים שיש איסור לא תרצח. זה אותו דבר בעצם. אבל יש מחלוקת האם מוות מוחי זה מוות
או לא.
מי שאומר שמוות מוחי זה מוות,
סובר שלא רק שמותר לתרום איברים של אדם שמת מוות מוחי, אלא זה אפילו מצווה של הצלת נפשות.
השני שסובר שמוות מוחי איננו מוות,
יסבור שתרומת האיברים היא רצח.
בסדר. זה הופך מפרט לכלל. זאת אומרת, אם יש לך... לא, זה לא הופך מפרט לכלל, כי כולם מסכימים שלרצוח זה אסור, וכולם מסכימים שלהציל נפשות זה מצווה.
אלא מה? אתה נפלת על קו הגבול.
אז בקו הגבול אתה צריך בשביל זה הכרעה הלכתית.
יש מי שאומר כך, יש מי שאומר כך, מה קרה?
זה אגב אותו ויכוח שיש בין משפטנים.
בתוך בית משפט דנים בסוגיה חמורה מבחינה משפטית. בסוף מכריעים, יש דעת מיעוט, יש דעת רוב. זהו,
פוסקים לפי הרוב.
כן.
תמיד שהרב שווה פוסק בפנים ה...
הוא יהיה למצום אחר ואין אפשרות לקבל בשר חרר.
אדם שנמצא במצב של שעת הדחק, אתה אומר,
שיש מקילים והוא דווקא מאלה שרבו אומר לו לאסור.
אז יש לנו כלל, שבשעת הדחק סומכים על דעת מיעוט.
אני אביא לך דוגמה מעניינת.
יש מה שנקרא,
זה ביטוי בגמרא, כן? "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". ומזה למדו כלל בהלכה,
שבמצבים של דחק אנחנו סומכים על דעה מקילה.
למשל, יש לגבי איסור חדש.
מה זה איסור חדש?
שאסור לאכול תבואה חדשה שצמחה אחרי סוכות,
אסור לאכול אותה עד שיעבור יום ראשון של כל המולדת פסח, נכון?
שנאמר ולחם וכלים וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד יום אביאכם את קורבן אלוהיכם.
עכשיו,
הדבר הזה הוא לא כל כך מסובך בגלל שהקציר בארץ ישראל
זה בערך
בסוף החורף ותחילת האביב,
קוצרים,
מחכים כמה ימים ואז מותר לאכול את התבואה החדשה.
אבל מה נעשה בחוצה לארץ? שלפעמים התבואה נקצרת עוד הרבה לפני הפסח
ועושים מהשעורה,
עושים בירה
או עושים מן החיטה וודקה
ומשווקים אותה.
ויש מה לעשות, איסור אכילת חדש.
וחדש, לפי פשט הגמרא,
נוהג בין בארץ ישראל, בין בחוץ לארץ.
אז יש בו בעיה של איסור דאורייתא.
אסור לשתות וודקה
במקומות שבהם מצויה תבואה חדשה.
כתב הת"ז,
רבנו דוד הלוי, מגדולי הפוסקים, אמר:
מאחר
ויש דעה במשנה שחדש לא נוהג בחוץ לארץ,
אמנם בגמרא משתמע שהאמוראים חששו לחדש גם בבבל,
אבל מאחר ובמשנה יש דעה שחדש נוהג רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ,
וזו שעת הדחק
כי מה ישתו?
לכן הוא התיר.
כלומר, זה שעת הדחק.
אם תגיד שאפשר לשתות בירה, אז מה ישתו?
מים.
מים?
מה זה?
מים.
מה, אנשים חולים?
לא, אז זהו.
אז לכן אומר הת"ז, כי זה שתתך, כי מה ישתו?
ולכן אנחנו סומכים על דעת תנאים שנדחתה משתתך.
עכשיו הדבר הזה בא לידי ביטוי בכמה דברים,
למשל ויכוח מסביב לאיסורי קטניות בפסח בימי הרב קוק ביפו.
הרב קוק היה רב של יפו,
והיה אדם אחד שבנה מכונה להפקת שמן משומשמין.
שומשמין זה המאכל שבערבית קוראים לו סומסום,
אבל בעברית שומשמין.
ואותו אדם עשה שמן שומשמין,
ונפשו בשאלתו את הרב קוק, האם מותר לשתות את השמן הזה בפסח?
שהרי השומשמין הם קטניות,
אז האם שמן שומשמין שבא מן הקטניות הוא אסור או מותר?
אומר הרב קוק, מותר.
הרב קוק התיר שמן קטניות.
רבני ירושלים,
באותם הזמנים, נשאלו אותה שאלה, אמרו, אסור.
ואז התחילה התכתבות,
פתטית כמעט, בין הרב קוק לבין רבני ירושלים,
אלה אוסרים והוא מתיר,
ועושים לו סקנדל מהסיפור הזה, הרב קוק לא נשאר חייב, עונה מה שעונה,
וכולי.
ובאיזשהו שלב הם הרגיזו אותו, כל הזמן אמרו אותו, בסדר אתה צודק אבל בכל זאת צריך לאסור.
ההכרכות שלך זה טוב אבל בכל זאת, טוב להחמיר.
אז כאן הוא יורה,
הוא אומר,
המקור זה באורך משפט עמוד קכ"ג,
אורך משפט, מה?
מה זה פתטי?
פתטי זה הכוונה משהו עם פתוס, דהיינו עם רגש ואמירות גדולות.
אז "ומה שטמאו עליי כבוד תורתכם על שאני קורא את איסור הקטניות בשם מנהג".
כן? כלומר, איך אתה קורא לזה מנהג? זה איסור.
הנה חייב אדם לומר כלשון רבו, וכל הפוסקים המדברים מעניין זה, רבים מהם קוראים אותו מנהג.
ומפורש הוא בדברי הרמה, בדרכי משה,
במקומו וקטניות אינם חמץ כלל ואינם אסורים אלא משום מנהג. וחלילה לנו לברוש שם איסור חמץ על קטניות שנוהגים גלילות רבות מישראל בו היתר, כמו רבים מהספרדים.
יש הרבה ספרדים שמתירים קטניות, לא כולם.
רוב הספרדים אוסרים קטניות בפסח,
אבל רבים מהספרדים מתירים.
ובשנה של יוקר ובצורת השם ישמרנו נהגו גדולי הדורות להסכים להתיר לפי העניין.
יש מתירים לעניים ולא לעשירים, יש מתירים לכל דווקא, כמבואר די והותר בתשובות האחרונים,
וחלילה לומר שמתירים איסור.
אלא שיסוד איסור הוא מנהג,
איסור שהוא מנהג הוא גם כן תורה, אבל מכל מקום אין להפליג בו בחומרות כל כך בפרטים שיש בהם טעמים נכונים להתיר במה שאין על זה מנהג כלל.
כנידון דידן שהוא עניין חדש שלא היה מעולם, הרי מעולם לא עשו שמן משום שמן,
אז איוודאי שאלה שגזרו שלא לאכול קטניות,
לא יכלו לגזור על שמן קטניות, כיוון שהם לא הכירו שמן קטניות.
לעשות שמן שומשמין על ידי מכונה דווקא ביובש גמור, או באופן שיש עסק תדירי ובערור מובטח מכל מיני עירוב ושמץ ספק חשש חמץ,
ועדיין אנו צריכים לדון בדבר להקל, ולא להחמיר לעשות את הגדר יותר מן העיקר.
שהזהירו אותנו על זה חז"ל באבות דרבי נתן,
מכאן אמרו: אם שג אדם לדבריו אינו יכול לעמוד בדבריו.
מכאן אמרו: אל יוסיף אדם על דברים ששומע.
רבי יוסף אומר: "טוב עשרה טפחים ועומד ממא אמה ונופל".
ובוודאי כוונת העניין על דברים כאלה שאין לבקש להחמיר במה שלא קיבלנו על זה מרבותינו בדבר שהוא בעצמו הוא סייג.
ואין להוסיף חומרה על חומרה כי אם במה שמצאנו מפורש או בראיות ברורות. אבל בנידון דידן שהכל הוא להיפוך,
שהעניין הוא מנהג ביסודו וזה הפרט המחודש, אין בו שום מנהג ואי אפשר שיהיה בו מנהג,
וראיות ברורות נותנות עדותן להקל. אפילו אם יהיה אפשר להיכנס באיזה דחוקים לדחות את הראיות, גם כן אין לנו למשוך את הדבר להחמיר ולהיות מוסיפים על הדברים ששמענו.
אז קודם כל לגופו של עניין, אומר הרב קוק: מה שאני פה רוצה להקל,
אין שום סיבה להחמיר.
אבל כאן הוא נכנס לדיון עקרוני.
אבל מהילה, כל מקום שנאמן ונהג התיודד,
כנראה שאת ההנחה, בהנחה הזאת נרדק לך?
לא.
טוב, עכשיו, ועיקר הנטייה לחומרות יתרות.
עכשיו, כאן הרב נכנס בכלל לגישה.
כלומר, הוא כאן מתחיל עכשיו לתקוף את אותו בית דין בירושלים.
הוא אומר, ועיקר הנטייה לחומרות יתרות במה שיש דרך סלולה על פי דרכי התורה להקל,
אין זה מילתא דחסידותא כלל.
אין פה שום חסידות.
תגיד, אני צדיק,
חסיד,
אני מחמיר,
למרות שיש סברות טובות להקל, אבל אני מחמיר.
הוא אומר, הרב קוק, זה לא חסידות בכלל.
אז מה זה כן?
תגיד שטויות? לא. יותר גרוע. הוא יגיד זה כפירה.
"וכבר גינה עניין זה קדוש השם הרב חיים ויטל ז"ל,
בהקדמתו לספר עץ חיים,
ודייק שזוהי מידה של המתרחקים מפנימיות התורה, רחמנא ליצלן, מהי דעתה".
כלומר,
מי שיש לו רתיעה מתורת הקבלה,
איזושהי הסתייגות מתורת הסוד,
הוא נוטה להחמיר.
כן?
וזה לשונו הקדוש. עכשיו הוא מצטט.
הוא מצטט את דברי רבי חיים ויטל:
"וכנגד כת חכמי הפשט,
אותם אשר הם מואסים לעסוק בחוכמת האמת הנקרא עץ חיים לחיי עולם,
ועוסקים בסיפורים הפשטיים בפשוטן בלבד,
ואומרים שאין בתורה אלא הפשט בלבד חס ושלום,
אשר היא נקראת עץ הדעת טוב הרע, עליהם אמרו
חכמים הם להרע
ולהיטיב לא ידעו
כי בסיבת היותם מואסים בעץ החיים,
שזה תורת הסוד,
אין הקדוש ברוך הוא עוזר אותם
והם שוגים בפרטי עץ הדעת טוב הרע
ומהפכים אותו לרע
ומטמאים את הטהור.
ואוסרים את המותר ופוסלים את הכשר.
עד כאן לשונו.
הרי דייק בשלושה האופנים של טהור מותר כשר,
ואף חם הוא טמא אסור פסול,
שזוהי תקלה מה שנוטים יותר מדי להחמיר ולאסור.
ובאמת,
דרכם של רבותי הגאונים הצדיקים,
שזכיתי לשם-שם, זכותן יגן עלינו ועל כל ישראל,
היה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל.
ביחוד בדברים שאין היסוד חזק על זה בדברי חז"ל בתלמודים.
שדי לנו מה שלא נזוז חס ושלום ממה שהונהגו על פי מנהגי אבותינו,
רבותינו הפוסקים,
אבל בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן, ודאי הנוטה להקל,
להיות חכם להיטיב,
הרי זה משובח.
ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים על פי עומק ההלכה וסברי שרה, וברוך השם הוראתנו זאת,
כולה יתנאו לטבעותה כאן, ואיר העבד ואביין כל שמעתין מחברן וברירן כשמעת את הדע,
דלית בה ספק, סיכר כלל, ברוך השם.
אגב, יש לציין שמיהו בין התנאים אבי תורת הסוד?
מה?
רבי שמעון בר יוחאי, נכון?
תשימו לב שבכל מחלוקות התנאים כמעט תמיד רבי שמעון הוא המקל,
נכון?
אז איך זה שמצאנו אצל המקובלים חומרות רבות?
זה נאמר למקובל.
המקובל לוקח על עצמו את עול כל החומרות שבעולם כדי להקל לכל העולם.
זאת אומרת, הבן איש חי שהוא מסתדר.
איך זה מסתדר עם הבן איש חי? אה, הבן איש חי חידש חידוש שלא היה לפניו.
הוא חידש חידוש עצום, הייתי אומר, אני לא רוצה להגיד רפורמה, זה לא יפה המילה הזאת, אבל זה באמת חידוש בעולם ההלכה.
שהוא לקח את מנהגי המקובלים והפך אותם לנורמה של כולם,
בגלל שהקהל שבו הוא היה חי הסכים לזה,
כן? אבל זה באמת חידוש.
שאתה לוקח הנהגה שהיא בדרך כלל של יחידים,
ואתה מזה עושה חומרה, ואתה עושה איזה חומרה לכולם. זה באמת חידוש, כן?
מה? כן? למה כל מיני ערכות דעות שהרב אליהם היה פוסק דעות של צמלה?
כן, הוא נהג על פי אמרי בן איש חי, כן, נהג על פי אמרי בן איש חי.
אמרו, הוא פסק את זה לאנשים לא מקובלים.
כן, כי זה על פי דרכו של הבן איש חי.
שהבן איש חי העביר הנהגה של מקובלים לכלל ישראל. אבל זה היה חידוש בהלכה.
לפני כן לא נהגו את זה.
כן.
אבל היסוד שאתה תחזיק מתוך תורת האמת, זה לא מכניר, זה יסוד שאני רוצה שהחסד יהיה כאילו... זאת אומרת, זהו. זאת אומרת שמידת העץ חיים היא החסד.
היא חסד גדול, ולכן זה מטה באופן סמוי את השיקול השכלי,
של אותו חכם לכיוון הכולה, למרות שהוא לא אומר לעצמו,
בגלל שאני מקובל אז אני אקל,
אלא זה יוצא לו ככה,
זה מתפלק לו,
כן? ברור.
זה עניין של ביטוי, זה ביטוי בסלנג הישראלי. כן, בבקשה, אדוני.
מרן אחידה היה לפני הבן ישראל, לדעתי, הוא גם נהג ככה. לא.
מה לא? לא.
לא לאיזה עובדה?
מה?
לא לזה שהיה לפני הבן ישראל?
לא, מרן החידה היה לפני הבן איש חי, זה נכון.
נו, אז מה?
הוא גם נהג בפסיקותיו, על פי,
לרבים, גם על פי הסוד והקבלה. לא.
כן.
עכשיו, יש, בסוף ה...
בסוף התשובה, אני כעת לא מוצא את זה,
אבל הרב מציע להחמיר כן בדבר אחד.
הוא אומר, אומנם אני כתבתי נגד החומרות,
אבל יש דבר שאני חושב שכן ראוי להחמיר,
וזה בעקבות תלמידי חכמים,
שבזה הציבור, הדור קצת פרוץ,
ולכן ראוי לדבר הזה שכן להחמיר. אני כעת לא מוצא את זה, איפה הוא כותב את זה,
אבל
על הקטניות שם, על שמן השומשמין.
טוב, אבל הוא אומר בסוף שראוי להחמיר בעקבות תלמידי חכמים.
טוב, כן.
אגב, הוא בא בטענות, שמה שכחתי, לא מצאתי את זה כעת,
אבל על זה שהתפרסמה מודעה נגד שמן השומשמין ביפו.
אז זה הרב אומר, זה שאתם רוצים להחמיר בירושלים, זה המקום שבו אתם מורים מורה,
אין בעיה. אבל אני ביפו, גם לכבוש את המלכה אימי בבית?
איך הוא אומר?
כן.
כן, נו, מה אתה אומר.
גם חרדת פסיקה זה נקרא החמרה, כשלמשל יש מחלוקת
ולא יודעים את זה, אז דיברו לך מה הבעיה, לא יודעים מה הבעיה, בוא ניתן לו ידיים ונוכל ללכת. כן, כן, ודאי.
זה נקרא החמרה? כן. שלום, הרב. אם זה ככה,
אז אסור לאסור לנשים להניח תפילין,
כי זה כן היה מותר.
אה, שאלה יפה.
הרי יש שאלה, נשאלה אצל הפוסקים,
האם מותר לאישה להניח תפילין או לא?
דעת רוב הפוסקים שזה מותר,
אבל,
אגב, גדול המתירים בזה,
אחד מגדולי הפוסקים, הרב משה פיינשטיין,
מארצות הברית, ניו יורק,
אבל הוא בעצמו כתב
שזה מותר רק אם זה נעשה בצנעה.
אבל מה שיש נשים שרוצות,
להניח תפילין בפרהסיה,
זה בא מתוך שהן רוצות לבוא בטרוניה, יש להן טרוניה כלפי הקדוש ברוך הוא ותורתו.
אז אם זה בא מתוך התרסה,
אז זה ודאי אסור.
אז לכן, במקרה כזה יהיה אסור. לכן, אישה שמניחה תפילין צריכה להיות אישה כזאת שהעולם כולו לא יודע שהיא מניחה תפילין.
אם היא עושה את זה בצנעה, מתוך יראת שמיים ורצון אמיתי של דבקות בהשם, אדרבה, היא תרצה להסתיר את זה שהיא מניחה תפילין.
אבל אם אדם, אם היו עושים מניין של נשים עם תפילין בכותל,
אז זה כבר נגד הרבנים,
אז ודאי זה איסור דאורייתא של ביזוי התורה, ביזוי תעמתי חכמים.
אבל ודאי שצריך לאסור את זה בכל האיסורים שבעולם
ולחפש מתחת לבלטות סיבות לאסור.
שלום, כבוד הרב. אם לאדם יש אלרגיה למזון כלשהו,
זה לגיטימי שיברר האם מה שהגישו מכיל את הדבר שאליו הוא רגיש?
מדוע אוכל שעל פי ההלכה אסור לו,
שמבחינה רוחנית שווה ערך ואולי גרוע יותר לרעל, מדוע שלא ישאל?
כי יש גם איסור בהלכה לבזות את חברו ולומר לו, אינני אוכל מה שאתה אוכל.
לכן זה גם רעל לשאול האם הדבר הזה הוא חלק או לא,
ואיזה הכשר זה.
ואז אתה שואל שאלות כאלה,
אתה מאכיל את עצמך רעל שאתה מבזה את חברך, שזה איסור דאורייתא,
לעומת החומרא שלך שיכול להיות שאפילו רק ספק ספקא דרבנן.
שלום הרב,
לפי ככה,
אז כל תלמיד של רב רפורמי יכול להיות שקט בעבודת השם שלו.
תשובה,
רב רפורמי איננו רב.
זה כמו שתגיד, רופא זה אחד שיש לו סטטוסקופ.
יש לו סטטוסקופ.
זה המכשיר הזה שבו שומעים את הלב, כן?
ויש לו אפילו חלוק לבן,
נכון?
ואפילו יש לו תעודה,
הוא הדפיס את התעודה בעצמו, כן, לא, עשה עבודת יד,
כן, אז הוא דוקטור,
יש לו אפילו איזמה, מה, הוא לא יכול לנתח אותך?
אז זה בערך רב רפורמי, נכון?
אותו דבר.
טוב, פסיקת ההלכה נובעת הרבה מהשקפה אמונית,
אז אין כזה דבר בירור ההלכה נטו,
כי אי אפשר להפריד לחלוטין בין השקפה להלכה.
ממילא לא תהיה הלכה אחת, כי אין באומה השקפה אחת, לפחות לא כרגע.
ודאי שההלכות הן ביטוי של השקפת עולם, זה נכון.
אבל כשיש הלכה, יש הלכה, אין מה לעשות. כשההלכה מפורשת, אסור, אתה לא יכול להגיד מותר, כמה שאתה רוצה.
ואם ההלכה אומרת אסור, אתה לא יכול להגיד מותר, כמה שתרצה.
זה דבר אחד. דבר שני,
פסיקת ההלכה נעשית על ידי הצבעה.
מכנסים את חכמי הסנהדרין ואומרים:
האם בשר לא חלק כשר או לא כשר?
עושים הצבעה.
סופרים את הקולות לפי זה, נקבע הלכה לכל ישראל.
בסדר?
רשב"י הוא אבי תורת הסוד ולא רבי עקיבא רבו, הרי רבי עקיבא נכנס לפרדס.
בסדר, ידעתי שאפשר לשאול את זה. רק רציתי בשביל לעורר את התלמידים פה.
שו"ת, אורח משפט, אורח חיים, סימן קי"ב. מה שהרב חיפש, דיבור המתחיל,
והדיבור המתחיל, והפריון אמתי לעקבות תורתם על מה שכתבו שכבודי יקר בעיניו, תודה רבה, יישר כוחך, בואו נבדוק את הדבר הזה.
הסימן קי"ב, כן, זה הסימן קי"ב,
למה לא אמרת לי את העמוד, זה גם היה עוזר.
אה, כן, והפריון נעמתי לכבוד תורתם על מה שכתבו שכבודי יקר בעיניהם. ודאי כך היא חובתנו לכבד כל מי שהוא מבניה של תורה,
ובדורנו זה שכבוד התורה הושפל עד עפר, בעוונותינו הרבים,
יש יותר לעשות חומרות וגזרות בזהירות בכבוד התורה מכל החומרות שבעולם.
טוב, כבוד הרב, היום בארץ
הוא כזה שרוב ישראל לא מקבלים את פסיקות הרבנות,
כיוון שלא מרגישים שותפים,
אתה כתבת את זה בטי"ת, על צ"ו,
לעשייה, אלא שהפסיקה מתפתחת כשהיא מכוונת למגזרים מסוימים.
האם לא נכון לפסוד בהתחשב לכלל ישראל בארץ?
לא ולא.
ההלכה איננה מתחשבת בהלכי רוח.
ההלכה היא קבועה,
אלא שיש לפעמים מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
אבל זה לא קשור לצורת פסיקת ההלכה.
אני לא מבין בכלל מה זה הלכה מגזרית.
או שהדבר הוא מותר,
או שהוא אסור. מה זה קשור למגזרים? כן, בבקשה, אדוני.
מה?
כן, אתה,
מקיפה.
הרב אמר ששנייה, כשלא תתבודדו ויש שנייה לעשות ההלכה שתהיה יותר הרמונית ויותר מכירה. אמת. ומצאת שנייה, אני שואל, האם יש גם מקום שכן יהיה הרבה דרך, כי זה מתגלה בחוץ בארץ, אבל יש דווקא יותר מורכבות ויותר... יש השגחה בזה שיש מחלוקות.
כמו שיש השגחה בזה שיש מחלות.
היי בגלל זה אנחנו נבלע חיידקים.
יש בשולחן ערוך
אורח חיים, סימן תק"פ,
שיש מטענים בט' באדר כי נחלקו בו בית שמאי ובית הלל.
כן, בבקשה.
כן.
אני מקווה מה שהרב אמר, אבל אם אני רואה,
יש סוגיון שבהם גם מופיע שצבר רואה מה הם נוהגים ברחוב, ולפי זה גם איזשהו שיקול לגבי זה. ודאי, ודאי.
כן, זה כדי לדעת, במקום שההלכה רופפת בידיך,
פוק חזה מה יעמד אבר.
ההלכה לא רופפת, אז אתה לא תרצה לראות מה יעמד אבר.
אבל אם היא רופפת בידיך, אז כן.
כן, זאת אומרת שנגיד יש לך שתי דעות בראשונים, ואתה לא יודע מה משתי הדעות יתקבל בעם ישראל.
תלך תבדוק.
למשל, יש מחלוקת
בין הפוסקים, האם בימינו נוהג מים אחרונים או לא.
אז איך תדע מה לפסוק?
יש אומרים שכן, יש אומרים שלא.
מה עושים?
פוק חזם, היעמד הבא. אתה רואה שרוב עם ישראל לא נוהג את זה.
אז סימן שההלכה, כמו מי שאומר שלא נוהג.
אגב, אני זוכר לפני כמה ימים,
הייתי טרחתי אצל מישהו לקראת ברכת המזון,
הביא לי כוס מלאה במים עם צלחת.
אז אמרתי לו תודה רבה ושתיתי.
כן, זה המים האחרונים לפני ברכת הרזה. מה? כן, מה? מה זאת אומרת לא נהגו? הרבה דברים לא נהגו מטעויות שלא נמשיך? יש הרבה דברים שלא נהגו מטעויות, אני לא מכיר דבר כזה.
כל מיני דברים כמו עלים שהם תוראים שבכלל הם מודעים לזה? אני מסביר לך משהו.
אני גיליתי שכל דבר שטוענים שנבע מטעות וכל ישראל אסור,
תמיד יש על מי לסמוך.
ולא עוד, אלא שהרבה פעמים הדברים שאומרים זו טעות של סבא שלי או טעות של סבתא שלי, מתברר שזה עיקר הדין.
כן, בבקשה. נשיקות בבית כנסת.
נשיקות בבית הכנסת, יפה.
אחינו הספרדים נוהגים להתנשק בבית הכנסת ואחינו האשכנזים נוהגים שלא. מה הבעיה? לא הבנתי. לא, כי אני חושב שפסקי ההלכה,
אז יש פוסקי הלכה, אז אני מסביר לך איך צריך לפסוק הלכה. אם אתה רואה שהדבר הזה הוא מחלוקת ואתה רואה שאצל החילון הספרדים נהגו להתנשק בבית הכנסת, סימן שכך הדין.
אני אומר, בדבר שהוא מחלוקת,
כן? בדבר שהוא מחלוקת, פוקחזם, היה מעמד הבר. כן, בבקשה, אדוני.
אגב, אני רוצה להגיד על זה משהו מעניין. יש תשובה של רבי שלום מסס לגבי נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה.
כן? כתוב מפורש, ממהר"ן, שצריך ליטול ידיים, דבר שטיבאו לו במשקה.
אבל מעניין, יש תשובה ארוכה שבה הוא מראה מתקופת הראשונים
עד המאה ה-20,
דור אחרי דור,
שכל הרבנים צועקים על זה שזה לא בסדר, שלא נוטלים ידיים.
אבל הוא מראה באופן עקבי, מראשוני הראשונים עד אחרוני האחרונים.
אז הוא אומר, אם כן, אתה רואה שכולם צעקו ולא נענו. אם כן, מותר.
בבקשה, אדוני.
הרב, לגבי מים אחמדים חובה.
כן. פוג חזה, כן? אבל בקרב מי שמברך, אז בקרב מי שמברך... נכון, נכון. בקרב מי שמברך ברכת המזון, אתה תראה פוג חזה.
אני רוצה שפה כל אחד שהסבא שלו בירך ברכת המזון, שיספר לי אם הוא גם נטל מים אחרונים.
אתה תקבל הפתעות. עדות המזרח נהגו שכן. כן?
אני מבקש שתשאל כל מי שיש לו סבא ספרדי שבירך ברכת המזון,
כן, האם הוא גם נהג מים אחרונים?
ואני רוצה לבדוק.
לא עדות המזרח.
עדות המזרח? גם לא.
אלא מה?
מאז שהבן אישך הכניס את זה כדבר מרכזי,
בגלל שעל פי הקבלה יש לזה מקום,
אז כל אלה שנהו אחרי הבן אישך יעשו כן.
אבל תמיד אני אומר שבדברים האלה אנשים אומרים, כתוב על שולחן ערוך, הם לא יודעים איך לומדים הלכה.
בסדר? כן, בבקשה.
יום העצמאות גם. יום העצמאות, כן.
כן. יום העצמאות זה משהו אחר לגמרי. לא, זה משהו אחר לגמרי.
ביום העצמאות
זה תקנה.
תקנה, אתה לא יכול להגיד באיזה איפוק חזימא היה מהדבר.
במובן? כלומר, תקנה שמתקנים בית דין,
אתה חייב לעשות.
אלא אם כן לא יתפשט כלל. זאת אומרת שאף אחד לא שמע את זה. בסדר, זה משהו אחר.
כן? יש מה שנקרא שלא פשט ברוב ישראל דברים כאלה.
אבל כל זמן שזה לא כך, תקנה של חכמים, צריך חייב לקיים.
שלום, כבוד הרב. מחילה על חידוד השאלה. זה ממש חשוב לי לברר את הנושא, כדי שאעשה את רצון השם בשמחה ומתוך הבנה.
מדוע שיש אלרגיה קשה לדבר מסוים, ואינני אוכל את מה שאתם אוכלים,
זה לא פוגע,
ובכשרות זה פוגע, פשוט מאוד.
כי אני מחויב לכשרות בדיוק כמו שאתה מחויב לכשרות.
אם אתה אומר לי שאתה לא אוכל מה שאני אוכל,
אז אתה אומר לי שאני פושע.
מה שאין כן, אם לך יש אלרגיה ולי אין,
אז אני לא מחויב
לדאוג לעצמי שהמזון הזה, לא יהיה בו המרכיב האלרגני.
אבל אם אתה ואני חולים באותה אלרגיה,
אז זה ברור שאתה תצטרך להזהיר אותי שאני לא אגיש דבר שמביא לאלרגיה, כי זה גם לא טוב לי.
זה ההבדל.
כן. הרב אומר שאין התחשבות בהלכה.
אומרים שהרב גורן זצ"ל פסק להתיר את האח והאחות גם כי בן-גוריון לחץ. האם יש שחר לטענות אלה? שמעתי לצערי כמה אנשים שטוענים שהוא לא היה רב, רחמנא ליצלן.
מה דעת הרב על זה?
כשהרב גורן התיר את אותו אח ואותה אחות מממזרותם,
זה נכון שהיו לחצים פוליטיים בכיוון הזה כי הם היו קצינים בצבא ובן-גוריון בהחלט היה מעוניין שיתירו אותם מממזרותם.
יחד עם זאת,
ההיתר שמצא הרב גורן היה בנוי לגמרי על הלכה צרופה, נטו.
סברה לכאן וסברה לשם, ולכן גם התיר.
זה לא קשור בכלל ללחצים שהופעלו.
ודאי שהרב גורן היה רב גדול מענקי הפוסקים, אין מה לדבר.
עכשיו, זה שאפשר לחלוק על הפסקים שלו, כמו כל דבר שבו חלוקים.
יש פוסקים שלכל הדעות הם פוסקים ענקים, אבל פרחל, חלוקים על דבריהם. למשל, הרמב"ם.
הרמב״ם, שבכל זאת, לכל הדעות, אני חושב, היה פוסק גדול, יש דברים שאנחנו לא עושים כמוהו, אז מה?
מנין המקור הזה שמדלגים על קטעים של "לכה דודי" בפיוט
של ערב שבת?
קודם כל, "לכה" כותבים לא ל"כ סופית, אלא ל"כ ה',
ללכת.
מה המקור? זה המנהג בכמה קהילות, במיוחד בבגדד,
שיש לדלם.
המשנה ברורה אומרת ללבוש ציצית צמר כדי לזכות למצווה דאורייתא על פי השולחן ערוך, למרות שהרמ"א פוסק שלפי התורה לא חייבים צמר.
זוהי חומרה שאינה במקומה לכאורה, לפי הרמ"א מספיק כותנה. נכון,
לפי הרמ"א באמת אין מקום לחומרה הזאת, מה יש?
מה זאת אומרת לא נהגו מים אחרונים? אולי אלו לא ידעו?
אולי אתה לא יודע, השואל היקר, שבסעיף י' של אותו סימן שבו כתוב שצריך לעשות מים אחרונים,
כתוב בסעיף י' שיש שלא עושים מים אחרונים,
אלא כולם קוראים את הסעיף הראשון ושוכחים לקרוא את הסעיף העשירי.
אולי אלה שחושבים אחרת לא יודעים את הסעיף הזה,
ושהמגן אברהם כבר כתב שלא נוהגים מים אחרונים בזמן הזה,
ושכן כתב גם בספר חיי אדם, מגדולי הפוסקים בפולניה.
אז מה, הם לא ידעו?
טוב, עד כאן להיום. שלום.
