ברוכה, היום יום שלישי כ"ג באדר ב' תשע"א והנה אנחנו לומדים בענייני החג, חג הפסח,
חג המצות,
ההולך ומתקרב אלינו.
נו,
אז אנחנו צריכים כן לעסוק
בשאלות יסוד.
המאורע המרכזי של חג הפסח הלא הוא ליל הסדר וצריך להתכונן אליו.
אני רוצה להזכיר שחייבים לבדוק את הכבש לקורבן מספיק מוקדם, כדי שאם יהיה בו מום, שתוכלו לקנות כבש אחר,
בין שמדובר בקורבן פסח, בין בקורבן חגיגה. לגבי קורבן פסח זה יותר קריטי,
ולכן לבדוק, לקנות את הכבש במקום שבו המרעה איננו מביא להרבה שרחות בריאה,
מה שיכול לפסול את כשרותו של הכבש. לא לשכוח גם הזיה להיות במקום המוכן להזיית מי חטאת
לשם הטהרה לקראת הקורבן וגם לדאוג למקום לינה בתוך התחום של העיר העתיקה בשביל לאכול את הקורבן.
מה הבעיה?
אבל הרב אין קורבן פסח.
שנה שעברה לא היה. מי אמר לך שהשנה לא יהיה?
בסדר?
כלומר, צריך לזכור, עיקר עניינו של ליל הסדר זה קורבן הפסח, לסדר לכל המשפחה בכלל הסעה וכדומה,
להיזהר מכל טומאה וכדומה.
טוב, עכשיו,
אם באמת לא יוקרב קורבן הפסח השנה, אז אפשר לנהוג כמו שנהגו שנה שעברה,
שבמקום קורבן הפסח לאכול אפיקו מן,
כן? ובמקום קורבן חגיגה,
שולחן עורך.
אבל זה בדיעבד, כן? לכתחילה, כל זה צריך להיות עם הקורבן כמו שצריך.
כן? עכשיו,
הייתי רוצה עכשיו לשאול שאלה כללית לגבי המצוות של ליל הסדר.
מה,
אולי נעשה רשימה קצרה של המצוות הנוהגות בליל הסדר.
מה הן המצוות?
הלאה.
יאללה. נו.
והגעת לבנך, הלאה, מה עוד?
מצה
מרור
ארבע כוסות
הלל שלם
להסב זה לא מצווה, זה איך לקיים את המצווה, מה? לשאול שאלות
לזכור לא, אין מצווה לזכור, גם אין מצווה לשאול שאלות, יש מצווה והגעת לבנך, כן, זה מה עוד?
נו?
ספר בי את זה המצווה.
ספר, את זה אמרנו, זה והגעת, הלל אמרנו,
ברכת המזון, שכחתם.
נכון, כרפס,
זה אמרנו.
כרפס, מה, מה עוד?
לא שומע.
ביעור חמץ בליל הסדר?
בליל הסדר, מה עושים? מה מצוות בליל הסדר?
נטילת ידיים?
מה?
מרור? כן, לא איזה, חרוסת?
נטילת ידיים זה לא מצווה.
זה לא מצווה של ליל הסדר.
זה מצו... לא. גם בגלל המזלת המרור היא אפילה, זה אפילה אינטרנטית.
כן, כלומר בגלל שצריך לאכול את הכרפס ואת המור, אז יש נושאים, אתה יודע, זה צורך העניין.
עכשיו, מהו המכנה המשותף של כל המצוות האלה שמנינו?
לא כולן דאורייתא, ארבע קוצות זה לא דאורייתא,
מרור זה דרבנן בזמן הזה, זה כרפס בכלל מנהג.
אז אני שואל שוב, מה המכנה המשותף של כל רשימת המצוות שמנינו כעת?
זה ממחיש את יציאת מצרים.
לא, זה מה שזה עושה, זה ממחיש לנו את יציאת מצרים, אבל מה, טכנית,
יש מכנה משותף,
רמז,
איבר הפה. יפה.
הכל קשור לפה.
או דברים שמכניסים אל הפה,
או דברים שיוצאים מן הפה.
הלל,
אגדה,
ברכת המזון,
כל אלה הם דברים שיוצאים מן הפה.
ארבע כוסות,
פסח, מצה,
מרור, אפיקומן, כרפס, אלה הם דברים הנכנסים אל הפה.
בסופו של דבר, אדם שאין לו פה, אין לו מה לעשות בליל הסדר.
אבל אם אין לו למשל רגליים,
יש לו מה לעשות, נכון?
אפילו אם אין לו אוזניים, יש לו מה לעשות.
מה שאין כן,
אדם בלי פה, בליל הסדר מובטל.
בסדר? כן, מה אתה רוצה?
מה לגבי עיוור?
עיוור, יש לו מה לעשות בליל הסדר. הוא לא צריך את העיניים. מי אמר שצריך עיניים?
נכון.
הכל זה הולך בפה.
או מה שמוציאים מן הפה, או מה שמכניסים אל הפה.
אילם.
אילם.
בליל הסדר יש לו מה לעשות.
הוא יכול להכניס אל הפה. להוציא מן הפה יהיה לו בעיה.
אבל להכניס, כן, הוא יכול.
היא כן, כפי שאמרנו,
המכנה המשותף, ותשאלו עוד איזה שאלות מיותרות,
אז המכנה המשותף של כל המצוות של ליל הסדר זה הפה.
משהו אם כן פה מתרכז מסביב לפה,
הפה סח,
הוא מדבר.
משהו נפתח בלילה הזה, משהו שהיה סתום עכשיו נפתח.
מהו הדבר הסתום?
נאמר בהגדה של פסח, מביאים פסוק מפרשת כי תבוא, נכון?
ארמי עובד אבי
וירד מצרימה ויגורשם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב.
אז מה כתוב שם?
וירד מצרימה, זה פסוק בפרשת כי תבוא.
מה האגדה אומרת על וירד מצרימה?
מה האגדה? האגדה מפרשת את הפסוק, נכון?
לא.
וירד מצרימה אומרת האגדה, יפה,
אנוס על פי הדיבור.
נכון? איך כתוב?
וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור.
מי האנוס שם?
יעקב, נכון?
מהו הדיבור שאונס אותו לרדת מצרימה?
לאברהם.
אז הדיבור זה דיבור בברית בין הבתרים, נכון?
יש גם אפשרות כזאת. כלומר, או שמדובר בדיבור שנאמר כבר לאברהם אבינו, "גר יהיה זרעך בארץ הולם",
או שזה הדיבור שאומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול השמחה שם.
אנוכי ירד עמך מצרימה ואנוכי יהיה לך גמלה".
גמלו.
כן, ויוסף ידוע על עיניך.
זו אפשרות אחת.
אפשרות אחרת, הדיבור,
מה אתה אומר?
יוסף שאמרו. מה? הרדה אליי אל תעמוד. זה הדיבור של יוסף. מה זה אונס את יעקב? זה הבן שלו, הוא לא יכול לאנוס אותו.
כן?
אלא מה?
יש משמעות הרבה יותר עמוקה לזה.
הדיבור זה הדיבור של מי אמרנו?
של הקדוש ברוך הוא, נכון?
מתי הקדוש ברוך הוא התחיל להשתמש בדיבור?
בבריאת העולם, כן?
כלומר, כשהקדוש ברוך הוא ברא, אפשר קצת לשלוח את החלון, משהו שקצת תביר,
כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם,
הוא השתמש בכוח הדיבור.
כמו שנאמר, בדבר השם שמים נעשו וברוא אף פיו כל צבאם.
אם כן, הדיבור, או במילים אחרות,
גילוי הרצון זה הפעולה האלוהית שבורעת את העולם.
יש לי מספר שאלות על זה.
גמרתם לעשות משחקים?
טוב,
מה עשית?
לא הפעלתי פה. מה? שמת קור, שמת קור, ואתה חושב שזה יעבוד? לקראת סוף השיעור זה יעבוד.
טוב, בסדר.
הקדוש ברוך הוא בורא את עולמו בדיבור
יש לי מספר שאלות פשוטות על זה
הדיבור של הקדוש ברוך הוא
הוא כפוי או חופשי?
חופשי, נכון?
כלומר רוצה בורא,
לא רוצה,
לא בורא.
כלומר בניגוד למה שאומרים הפילוסופים שהעולם הוא מחויב
מאת הבורא יתברך,
כביכול שיש לו איזה מין טבע פנימי שקובע לו, מכריח אותו לברוא את העולם.
אנחנו, תלמידי משה רבנו, יודעים
שריבונו של עולם באופן חופשי בורא את עולמו.
שאלה הבאה: עולמו של הקדוש ברוך הוא
חופשי או משועבד?
משועבד, נכון? יש, לא, לא רק משועבד לא, יש חוקות הטבע,
נכון?
אז יש לנו פה איזו עובדה פרדוקסלית מאוד.
שהחירות העליונה הולידה את העבדות.
העולם כל כולו חוקים.
אם תפוח ניתק מן הענף,
הוא בהכרח נופל.
איפה הוא נופל?
לא רחוק מן העץ.
לפי הכלל, כשהתפוח נופל,
לא רחוק מן העץ.
אם כן, יש פה איזה שיעבוד.
היה אפשר, למה לא?
שכשהתפוח ניתק מן הענף,
שיעוף למעלה,
או שיסתובב מסביב לענף,
או שיש למה בראש שלו.
אבל זה לא כך, יש חוקיות ברזל.
טוב, תגידו, זה בעולם הטבע.
אבל בתוך עולם הטבע,
הקדוש ברוך הוא ברא נקודה אחת חופשית,
והיא?
מה?
האדם. האדם הוא הייצור החופשי,
הבולט על כל פנים, אולי היחיד,
בתוך עולם הטבע.
אז בתוך נשמת האדם אנחנו רואים הופעה של החירות הראשונה, זו שבראה את העולם.
אז כך שאפשר לומר שיש בעולם,
יש פה מה לכתוב,
אפשר לומר שהחירות האלוהית העליונה יצרה עבדות,
אבל בתוך עולם העבדות יש נקודת חירות אחת, שזה האדם, בסדר?
כלומר, האדם הוא איזה מין בועה של חירות בתוך עולם מלא בחוקיות. עד כאן זה ברור.
איפה רואים את החירות של האדם?
איפה רואים את החירות של האדם?
האם כבודו שמע על המושג הידוע ביהדות בחירה חופשית?
כן? יש לי בחירה חופשית, אני יכול לעשות מה שאני רוצה.
אז אני בן חורי.
זה מאוד מצומצם. זה מאוד לא מצומצם. אין גבול למה ש... אין גבול לבחירה שלי.
אני לא יכול לבחור כך, אני יכול לבחור הפוך.
מה הבעיה? למה זה מצומצם?
אין שום דבר מבחוץ שמשעבד אותי.
שום דבר.
זה סוג של שקר
שהיצר הרע המערבי החדיר לתוכנו.
שהמחשבה שהאדם איננו חופשי בהחלטותיו.
בפועל זה מה שקורה. בפועל זה לא מה שקורה.
בפועל האדם עושה בדיוק מה שהוא רוצה.
כלומר, יש נתונים שהם כפויים עליי,
מה אני עושה מהנתונים האלה? החלטה שלי. למשל, יורד גשם,
זה נתון שהוא כפוי עליי.
האם אני אפתח את המטרייה או אעדיף להירטב? זו החלטה שלי.
זה שהאו"ב בני האדם מחליטים לפתוח את המטרייה,
זה בגלל שהם רוצים.
באותה מידה הם יכולים להחליט להירטב.
מובן?
אפשר להביא דוגמא, בן אדם שמעשן סיגריה יודע שזה לא טוב, הוא לא מחליט לא לעשן סיגריה. אדם מעשן סיגריה והוא יודע שזה לא טוב והוא מחליט להמשיך לעשן סיגריות.
באותה מידה שהוא מחליט שהוא ממשיך לעשן סיגריות, באותה מידה הוא יכול גם להחליט שלא לעשן סיגריה.
בפועל זה לא קורה. בפועל זה כן קורה.
בפועל עובדה שהרבה אנשים ממשיכים לעשן, אם כן הם ישתמשו בבחירה החופשית שלהם כדי להמשיך להעשן.
ויש באותה מידה שמחליטים גם כאלה שלא לאשר.
במקרה כזה יש פער בין מה שהוא חושב למה שהוא מסוגל לעשות. לא נכון.
אין שום פער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא רוצה.
בסדר?
יש מי שרוצה להיות משועבד
להתמכרות הסיגריאתית שלו, ויש מי שאיננו רוצה ולכן הוא לא ממשיך.
ואז הוא ישלם את המחיר.
המחיר יהיה שהוא ייכנס למצב פיזי קשה, כי לפעמים אדם מכור לסיגריות, שהוא מפסיק מייד,
הוא נכנס למצב פיזי קשה, וזה החלטה שלו.
בסדר?
באותה מידה יש אנשים גם שמחליטים למסור את הנפש שלהם,
על אמונתם או על כל מיני שטויות גם לפעמים,
כן?
מוכנים למסור את הנפש.
אם כן, אף על פי שהטבע אומר תחיה, יש מי שבוחר למות,
נכון?
יש דברים כאלה.
אם כן, האדם הוא בן חורין.
עכשיו יש לו בעיה.
כן, זה חשוב ששאלת, כי הרבה אנשים מספרים לעצמם שהם לא בני חורין. באמת האדם הוא בן חורין.
עכשיו יש פה בעיה.
אם כן, מה?
הוא בן חורין בסביבה שיש לו?
אני עכשיו לא נכנס לדיון על מהות החירות,
כי אם אני אתחיל עכשיו לדון על מהות החירות,
אני אסטה מן הנושא שאני רוצה לדבר עליו, שהוא חג הפסח.
בסדר?
למרות שהנושאים קשורים זה לזה, זה חג החירות.
אבל יש לי רעיון, כי אתה בוודאי לא חושד בי שאין לי איזשהו קו מחשבה שאני רוצה כאן להציג לפחות,
לא להוביל, בסדר?
אז תן לי בבקשה, בבקשה להביע את עצמי.
אם כך,
אנחנו רואים שיש בבריאה העבדותית מאוד,
הכפויה מאוד,
נקודה אחת בתחורין, והיא נשמת האדם.
אלא שפה יש איזשהו סיבוך.
הקדוש ברוך הוא ברא את האדם והאדם בנה לו תרבויות.
והתרבות הנעלה ביותר שהאדם הצליח לייצר בימי קדם היא התרבות המצרית.
מצרים זה בעצם הפסגה של הבריאה האלוהית.
כן,
מצרים.
אלא שמצרים פיתחה תרבות שכל-כולה בית עבדים.
כלומר, במצרים כולם היו עבדים.
מי היו העבדים? קודם כל, העבדים.
העבדים היו עבדים.
מלבד זאת, האדונים גם הם היו עבדים.
הם היו עבדים לפרעה.
היו עבדים לשיטה.
בראש הפירמידה,
וזה אפילו לא בדיחה, עומד פרעה.
כן?
פרעה
גם הוא עבד.
למה הוא עבד? הוא עבד לאלים.
כי האלים קובעים סדר בלתי משתנה במצרים. בכלל, מצרים הייתה חברה שבה סדרי החיים קבועים לאלפי שנים,
ללא שום שינוי.
סוס לרוחבו.
מה?
סוס לרוחבו.
סוס לרוחבו, יפה.
והאלים,
גם הם עבדים.
לטבע.
כי מה הם האלים במצרים?
הלוא הם כוחות הטבע
הזוכים ליחס דתי.
כלומר, זה הפיכת הטבע למוחלט.
אז הטבע חירותי.
הטבע לא חירותי, כי הטבע הוא בהגדרה חוקיות.
זאת אומרת שבמצרים הרעיון של החירות הוא רעיון זר לנפש, בלתי אפשרי.
וזה מסביר תופעה מאוד מיוחדת. בפרשת ויגש,
לא סליחה בפרשת, מקץ.
יש איזה ילד,
פרעה,
יש לו חלום בלילה.
קם בבוקר, אומר, אני רוצה שתראו איתך הלאה.
טוב, בסדר. כל חכמי מצרים, כל החרטומים, כולם באים, בגלל שיש איזה ילד שיש לו חלום.
שזה כשלעצמו דבר לא מובן, איך פתאום פרעה חולם, כן? והאם מקץ שנתיים ימים, הוא פרעה חולם.
הוא אומר, טוב, מה חלמת?
תראו, אני חלמתי שבהתחלה היו פרות שמנות,
אחר כך פרות רזות,
והרזות אכלו את השמנות, ולא ניכר.
אחר כך חלמתי שהיו שיבולים שמנים,
והם בלעו,
והם נבלעו על ידי שבעה שיבולים דקים, ולא ניכר.
אז אני באמת לא יודע מה זה.
אגב, כל ילד יודע שאם בהתחלה משהו שמן ואחרי זה רזה, מה זה אומר?
שבהתחלה יש מה לאכול,
ואחרי זה אין מה לאכול, נכון?
ואז כל חרטומי מצרים וחכמיה אומרים, באמת, מה זה, שמן, אחר כך רזה, מה זה יכול להיות?
כן, יש לך איזה רעיון, המנחותפ?
לא.
אנוביס, מה אתה אומר?
לא יודע.
כן?
באמת, באמת, שמן, אחר כך רזה, מה זה יכול להיות?
אחד אומר, שמע, יש לי חבר מעתה,
הוא, יש לו משהו להגיד בנושא.
טוב, תביאו אותו.
אדוני המלך, אני חושב שבהתחלה כששמן ואחר כך רזה, זה אומר שבהתחלה יש מה לאכול ואחרי זה יש מה לאכול.
אומר המלך, אחרי הודיע אותך אלוהים את כל זאת,
אין חכם ונבון כמוך.
אולי תהיה ראש הממשלה?
זה בערך האווירה, נכון?
זה נשמע ילדותי לחלוטין, הסיפור הזה,
כן?
אלא שצריך להבין מה היה במצרים באותם הימים.
כדי שיהיה רעב במצרים צריך שהיאור יפסיק לתפקד,
והיאור הוא אל,
כלומר הוא כוח הטבע שמוליד את כל מצרים.
בלעדיו אין מצרים, אבל הוא אל, כיוון שהוא אל, הוא מוחלט.
כיוון שהוא מוחלט, לא ייתכן שיפסיק לתפקד.
לכן הרעיון של שינוי בכלכלה של מצרים הוא רעיון שאנחנו קוראים לו בשפה שלנו היתרודוקסי.
הוא בלתי אפשרי, הוא לא עולה על המחשבה בכלל.
ולכן הוא לא עלה.
אבל הפרעה הזה, שהיה ילד קטן כנראה,
לפי כמה נתונים היסטוריים שאני לא רוצה כעת לתאר, למרות שהשאלה יפה,
בן כמה היה פרעה כשחלם את החלום וכיצד יודעים.
זה לא הנושא כעת. למרות שכתוב, וישימני לאב לפרעה. איזה ילד קטן, מסכן, אף אחד לא טיפל בו. אז יוסף לקח עליו פטרונות.
כן, אז הילד המצרי הזה,
כנראה שהוא היה לא כל כך מצרי בנפש שלו. הוא היה בדרך להיות עברי.
הוא הבין קצת מה זה חירות, ולכן הוא חלם על מצרים שבה הכלכלה משתנה.
ולכן כשהוא שומע את יוסף שאומר לו את מה שאומר לו,
אז הוא מבין שיוסף יכול להביא ברכה למצרים שלא הייתה מקודם,
לכן הוא מעלה אותו לשלטון,
מובן.
אבל האם המצרים האמינו שאפשר לבקש מהאלים דברים, זה אומר שהם חשבו שהאלים בעצמם מחליטים החלטות,
אם כן לדעתם היה לאלים חירות?
לא.
כי הטקס הזה של בקשה מן האלים זה טקס שבעצם גם לו יש חוקיות ואוטומציה.
זה מה שזה אומר.
בקיצור,
החירות הייתה אבודה ממצרים.
אז במילים אחרות, הדיבור שברא את העולם,
שהוא דיבור כל כולו חירותי,
למה זה הגיע בסוף?
זה הגיע לעבדות נוראה אפילו בתרבות האנושית.
אז הדיבור היה שבוי.
איפה הוא היה שבוי?
במצרים.
אז הקדוש ברוך הוא הוריד את יעקב למצרים.
יעקב היה אנוס על פי הדיבור כדי לשחרר את הדיבור ממצרים.
מובן?
זה הכוונה.
ולכן כל הנושא של יציאת מצרים, שזו הראייה
הממשית לזה שהחירות זה לא בלוף,
כל זה סובב מסביב לפה.
זה מה שאנחנו עושים באותו לילה.
פותחים את הפה, משחררים את הדיבור.
עד כאן מובן.
ואז הקדוש ברוך הוא ממש מבסוט, שחררו אותו ממצרים יחד איתנו.
וזה מה שאמר יעקב, לשועתך קוויתי השם.
כלומר, מי צריך ישועה?
הקדוש ברוך הוא צריך את הישועה.
הוא תקוע במצרים.
צריך להוציא אותו מן המצרים.
בסדר?
טוב.
עכשיו, איך הדיבור?
צריך להבין שאנחנו בעצם הבאנו ראייה לכל מיני אופני חירות.
הבאנו ראייה לזה שיש חירות מכוחות הטבע על ידי הניסים.
הבאנו ראייה גם שיש חירות מן השעבוד הפוליטי.
הכיצד?
על ידי שינוי דעתו של פרעה.
המהר"ל מפראג, בספר דרך חיים,
דן בשאלה מה היה הנס היותר גדול ביציאת מצרים.
אמרתי לך שזה לא יהיה עבודה מזוג הזה.
תפתח את החלונות בבקשה, כמו שביקשתי בהתחלה.
קצת, קצת אוויר, קצת משהו שלא נחנק.
אז איפה היינו? כן.
המהר"ל בספר דרך חיים,
מה קרה?
המהר"ל בספר דרך חיים דן בשאלה, מה יותר גדול ביציאת מצרים? האם זה שהיו, האם זה שהים נפתח,
או זה שפרעה שינה דעה?
מבחינה מסוימת, הרי בני אדם משנים דעה,
אז זה לא כל כך חוכמה שפרעה שינה דעה.
אבל הים בדרך כלל לא נקרע, אם הוא נקרע זה יותר גדול.
זה ביחס לעולמו של האדם. בשביל האדם, זה שהים נקרע זה באמת גדול יותר מזה שפרעה שינה דעה.
אבל בחשבון מעמיק יותר זה בדיוק הפוך, כמו שאמר הרב שמואל אליהו אתמול.
מי שברא את העולם, מה זה בשבילו לקרוע את הים?
יוצא לפי זה שהחירות
החידוש הגדול היה,
זה שפרעה הוא שינה דעה,
כי לפרעה יש איזושהי מערכת של שיקולים פוליטיים-כלכליים,
שמונעת ממנו את האפשרות לחשוב על שחרור בני ישראל, ובכל זאת הוא הסכים לשחרר.
אז כך שיש פה חירות מן המלכויות גם כן.
ובהר סיני בכלל נעשה גם שחרור מן היצר הרע, ממהלך המוות,
עוד יותר שחרור.
כן.
מה עם לב מנחים ויד השם?
לב מלכים ביד השם. זה פסוק במשלי.
זה פסוק במשלי.
הקדוש ברוך הוא יכול לשנות דעת של מלכים?
זו שאלה. הקדוש ברוך הוא יכול לשנות דעת של מלכים, זה נכון.
והוא לא שינה את הדעה של פרעה. פרעה החליט באופן חופשי לשנות את דעתו.
כן.
למה הרב ברוך הוא לא שינה לו את הדעה? הרי כתוב שהשם הכביד את ליבו, לא? את הדעה של... השם הכביד את ליבו, סימן שהוא הציל את הבחירה החופשית של פרעה.
נכון או לא?
שינה לו את הגדול, אתה לא אומר. לא, הציל לו את הבחירה החופשית.
מה זאת אומרת הצילה? מה? מה זאת אומרת?
כלומר, תארו לעצמכם שאתם פרעה. אל תקראו את זה אישית, כן?
אתה פרעה,
ובא מישהו ואומר, תוציא את ישראל ממצרים, או שאני הופך את היעור לדם?
אני אראה אותך.
טראח הופך את היעור לדם.
מה התגובה שלך?
טוב, טוב, בסדר, מתי אתם יוצאים?
נכון?
כלומר, המכות היו כאלה שכל אדם נורמלי היה נכנע על המקום
אז הוא היה מאבד את הבחירה החופשית.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? חיזק את לב פרעה
כדי להציל את הבחירה החופשית שלו.
נכון? כך מסביר רבנו עובדיה ספורנו.
נכון?
שחיזוק לב פרעה זה הצלת הבחירה החופשית של פרעה. הרמב״ם אומר שזה הפוך. זה הפוך מהרמב״ם, נכון, יפה.
אני רואה שיש לך בקיאות בדברי הראשונים.
טוב, זה מדרש מפורש שהמלך היה עברי מעבר הנהר שלחמו במצרים ועלו לשלטון במצרים, לכן מיד לקח את יוסף כיוון שהוא עברי כמוהו.
הייתי שמח מאוד אם המדרש שאתה אומר שהוא קיים היה קיים.
אבל זה תיאוריות מאוחרות שנעברו במאה ה-19 ובמאה ה-20, יכול להיות שהן נכונות,
אבל מדרש, אני לא ראיתי מי שכותב את זה במדרש.
אם תמצא לי את המדרש,
תקבל ממני פרס, שהוא אמירת התודה העמוקה שלי.
עכשיו, מה זה לא עוד פרס?
עכשיו, בואו נמשיך.
אז אם כן למדנו שיציאת מצרים זה פתיחת הפה, ולכן המקום שאליו הגיעו ישראל ביציאת מצרים,
היה פי החירות.
מה זה פי החירות?
הפתח של החירות.
משם יצאו.
האם זה נכון שאין בחירה חופשית כאשר זה נוגע לכלל?
ואם כן, איך זה מסתדר עם מה שהרב אומר?
אין בחירה חופשית לכלל, זה נכון.
וזה מסתדר יפה מאוד במה שאני אומר, כי אני דיברתי על הבחירה החופשית
של היחיד.
עכשיו, אני רוצה פה להבין משהו לגבי הפה.
ברגע שאנחנו יוצאים מן העבדות,
יש גם שינוי בשפה.
מה אתה רוצה?
כאילו, פרעה הוא כמו בעצם, מה התקדם?
כאילו, איך התבררנו להיות החופשי שלו אחרי עשר מכות ולכן מכות?
כל מיני זה היה הלחץ של מכות.
לא.
אני, שנה שעברה נתתי שיעור על העשר מכות,
לפני פסח.
נכון. ושם אני מסביר מה היו השיקולים של פרעה בעשר מכות. נכון, נכון. אז אתה רוצה שאני אחזור על זה?
אולי אתה רוצה, אבל אני לא אעשה את זה עכשיו.
עכשיו, אני רוצה להבין, מהי השפה
שמדברים כשאנחנו משועבדים או כשאנחנו בנכורין?
כשאנחנו בנכורין אנחנו מדברים עברית.
כשאנחנו משועבדים אנחנו מדברים ארמית.
ויקרא לו לבן
ייגר סהדותא,
ויעקב קרא לו גלעד.
כלומר, אנחנו יוצאים מבית לבן,
לבן מגיע עד הגבול של ארץ ישראל ואז הוא נותן שם ארמי למקום ויעקב עובר מן הארמית לעברית.
זה הביטוי לחזרה של יעקב אל עצמיותו, מלא את חופשו וחירותו.
אז למה פרעה רדף אחרי עם ישראל חזר בשאלה?
יפה, שאלה זו מצאה את תשובתה בשיעור שלי על קריעת ים סוף.
אפשר להוציא מן הארכיות, שמה אני עונה על השאלה הזאת.
אבל אי אפשר כל הזמן לסטות מהנושא. יאללה, ריבונו של עולם.
עכשיו,
יוצא לפי זה שעוברים מן הארמית לעברית, זה אחרית.
כמו כן גם,
ה-לחמא עניא.
די אכלו אבהתנא.
בארעד אי מצרים.
כל דכפין יתה ויכול.
כל דצריך יתה ויפסח.
השתה הכה.
באיזו שפה זה?
ארמית.
השתה הכה.
מה ההמשך? לשנה הבאה. אה,
משהו השתנה.
פתאום זה בעברית. ברגע שצופים את הגאולה,
עוברים מן הארמית אל העברית.
כבר כשצופים.
מה?
כן, כבר כשצופים.
לשנה הבאה, מה ההמשך?
בארעדי.
מה זה? תגיד בארץ ישראל.
לשנה הבאה, בארעדי ישראל.
השתה הכה עבדי.
עוד פעם ארמית, לשנה הבאה
בני חורין
או בערד ישראל בני חורין, תלוי לפי הגרסאות.
אבל זאת אומרת שביציאה מן הגלות יש איזה,
איך לומר, זה כמו הסטארטר.
קצת ארמית, קצת עברית. ארמית, עברית.
אחר כך, מה נשתנה?
הפך להיות עברית.
מכאן ואילך כל האגדה בעברית.
ואחד מי יודע,
אחד אלוהינו,
זה אחר כך תשעה מי יודע,
תשעה ירחי לידה, עשרה
דיבריה.
זה חזר, קצת ארמית חדרה.
חד עשר, כוכביה, שתים עשר, שבטיה, שלושה עשר, מידיה.
וואו וואו וואו, הארמית מתחילה, לקראת סוף הסדר, לחזור.
אחריה חד גדיה, חד גדיה, דיזבין הבא, פתרי זוזי, הכל בארמית.
מה קרה?
זה בזמן הגלות הרי.
אז בזמן ליל הסדר החירות חוזרת, מדברים עברית, אבל לקראת הסוף עומדים לסגור את העניין, הארמית
תופסת את מקומה מחדש.
אולי מזה היה מקום בימינו לכתוב את חד גדיה בעברית,
אבל מה עם כל המנגינות היפות?
אה? טוב, מה?
אפשר לשלב. אפשר לשלב, כן.
יש גם באיטלקית, שם כל שנה משמיעים את זה משהו.
מה?
יש גם בערבית,
אני ישראלי בבא וזוזי פלוס וכולי, כן, יש כל מיני.
יש גם בלדינו, יש בחקיתיה, יש בהרבה שפות.
טוב,
אז אם כך, הארמית היא בעצם המסגרת הכוללת של העברית של ליל הסדר.
עכשיו נשאלת השאלה.
הביטוי הזה, הלחמה עניאד יאכלוה והתנא,
לכאורה הוא בכלל לא במקום.
הרי
הילד עוד לא שאל אפילו שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה.
עוד לפני שהוא דיבר, אתה כבר נתת לו את התשובה, הלך מעניה.
שלא לדבר על זה שבהמשך ההגדה, מצה זו שאנו אוכלים,
על שום מה, על שום ש...
ופתאום אתה אומר, עוד לפני הסדר, הלך מעניה?
מאוד מוזר, לא?
מובנת השאלה שלי?
זה ההמשך שם, הכל דכפין יתן ויחול. אני לא דיברתי על כל דכפין יתן ויחול,
אני מדבר על הלחמה עניה דיאכלו אבא תנא.
לכאורה, האב שעוד לא, עורך הסדר, שלא שאלו אותו בכלל למה אוכלים מצה, כבר מנדף תשובות.
אבל הילד עוד לא שאל.
הילד עוד לא שאל למה זה.
פשוט מאוד. הלחמה עניה איננו הסבר לאכילת מצה.
הלחמה עניה זה הסבר ליח"צ.
כן, הרי עושים קידוש,
נכון?
קדש ורוחץ כרפס יח"צ.
למה עושים את היח"צ?
למה חותכים את המצה לשניים?
למה?
להשאיר בסוף.
למה? אתה לא יכול לקחת מצה שלמה ולהשאיר בסוף?
למה אתה חותך את המצה לשניים? איפה ראינו שעושים המוצי על לחם חתוך?
מה התשובה?
זאת הלכה.
ההלכה היא, כיוון שזה לחם עוני,
ודרכו של עני לאכול לחם חתוך.
דרכו של עני בפרוסה, כך אומרת הגמרא,
וזאת הסיבה שאנחנו פורסים את המצה כדי לאכול לחם עוני.
ולכן הילד שעוד לא מבין למה בכלל חתכו את המצה, הרי מה פתאום לעשות המוציא לחם על לחם חתוך,
אתה אומר לו הלך מענייה.
זה הסבר ליח"צ, זה לא קשור בכלל ללמה אוכלים מצות.
מובן?
טוב.
שאלה הבאה.
מה? ההתחלה הזאת הייתה לפני הפעולה של היח"צ. לא,
עושים יח"צ, ואז ראש הסדר אומר, הלך, מה עניה?
אני אומר לך, למה חתכתי את המצה?
כי הלך, מה עניה? כי זה לחם עוני, זה הכל.
אבל למה אוכלים מצות? זה יוסבר בהמשך.
בסדר.
עכשיו יש פה משהו נוסף.
כל דכפין
יטה ויחול,
כל דצריך יטה ויפסח.
המשפט הזה, שכולם אומרים אותו בשמחה רבה,
הוא משפט המנוגד, ניגוד מוחלט להלכה.
נכון?
לפי ההלכה,
קורבן פסח אינו נאכל אלא למנויו.
נכון?
אז מתי יצטרך להימנות? לפני שחיתת הפסח. מתי הייתה שחיתת הפסח?
אחרי הצהריים.
כן? עוד לפני שהסבנו לילה סדר,
כבר נשחט קורבן הפסח,
ואינו נשחט אלא למנויה, והיה צריך להימנות עליו ברשימה שמית
עוד לפני השחיטה.
אז איך אתה אומר כל דכפין יתב ויכול?
אדרבה זה בניגוד להלכה, רק מי שנמנע יבוא ויוכל.
מה התשובה?
אלא שבימינו אין קורבן פסח.
אז יוצא, הגמרא אומרת שהלשון הארמית משמשת לקינה.
הלשון המתאימה ביותר לעשות קינות זה השפה הארמית.
יוצא לפי זה שעורך הסדר מקונן.
הוא אומר,
פעם היינו עושים קורבן פסח, עכשיו כל דכפין יתה ויכול.
פעם היה נאכל רק למנוייו, אבל עכשיו כל דצריך יתה ויפסח.
ולכן הציפייה היא, לשנה הבאה אנחנו לא נעשה כך, לשנה הבאה אנחנו לא נאכל אלא למנוייו, ואז לא נגיד כל דכפין יתה ויכול.
כל יצריך תביא ויפסח, בסדר?
מה זה מנוייו?
מי שנמנע, מי שמנו אותו, ספרו אותו ברשימה של האנשים שישתתפו בקורבן פסח.
אנחנו רואים את זה הרי כל יום בבוקר,
נכון? בתפילת שחרית.
הפסח אינו נאכל אלא בלילה,
ואינו נאכל אלא עד חצות,
ואינו נאכל אלא למנוייו,
ואינו נאכל אלא צלי.
רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת,
נכון?
אל תגיד שאתה לא אומר, זה לשון הרע.
היהודים האורתודוקסים אומרים את הקורבנות כל בוקר.
מותר להגיד לשון הרע? אסור להגיד לשון הרע על עצמו.
מה?
עליך אתה אל השלום אבי, אתה אל השלום ארץ ישראל.
מה זה לבי שם?
טוב, נסתדר עם זה.
על כל פנים,
אין יהודי שאומר מצוות שלא אומר קורבנות בבוקר.
בסדר.
אז אם כן,
ואנחנו, לעתיד, אנחנו שנה הבאה נוכל למנוייו דווקא.
לא הבנתי מדוע החירות היא דווקא קשורה לפה.
החירות קשורה לדיבור.
הדיבור החופשי שברא את העולם והוא אסור באזיקים ורוצה להשתחרר.
עד כאן מובן.
עכשיו,
הילד שואל כל מיני שאלות, כן? כתוב,
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות
שבכל הלילות אנו אוכלים, כך וכך וכך וכך וכך,
ואז עונים לו.
מה עונים לו?
עבדים היינו לפרעה במצרים, והוצאנו השם אלוהינו משם, ביד חזקה וזרוע נטויה,
וכולי וכולי.
זה התשובה לשאלה של הילד.
הוא שואל, למה כל השינויים האלה? אומרים לו, עבדים היינו.
אחר כך,
ואז מתחילים, ואז מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכולי, שהיו מסובבים בפני ברק,
ואחרי זה אמר רבי אלעזר בן עזריה,
הרי אני כבן 70 שנה,
ולא זכיתי שיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר גם.
וכל המרבה לספר יציאת מצרים, הרי זה משובח.
פתאום,
אז בדיוק אנחנו דווקא יצאנו בסדר, התחלנו לספר את ההגדה.
פתאום,
ברוך המקום,
ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמוי ישראל, ברוך הוא,
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה,
אחד חכם ואחד רשע ואחד טעם ואחד שנודע לשאול,
ואז מביאים את השאלות של הארבעה בנים.
איפה אני הייתי שם את השאלות האלה של ארבעה בנים?
בהתחלה היא במאה משתנה.
חוץ מזה כבר, מה נשתנה זה ארבע שאלות.
למה אני צריך את השאלות של עוד ארבעה בנים?
ומה עונים לארבעה בנים?
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר.
אבל לפני כן סיפרת לי סיפור אחר.
אמרת לי בהתחלה, עבדים היינו לפרעה במצרים והוצאנו השם אלינו משם.
אם כן, המבנה של ההגדה מבולגן.
כן, שאלות,
תשובה,
ועוד ארבע שאלות ותשובה.
וגם התשובה השנייה אלינה זהה לתשובה הראשונה.
פשוט מאוד, יש פה שתי אגדות.
שתי אגדות שהורכבו אחת על גבי השנייה.
בהגדה המקורית
היו משפחות שהיו אומרים רק עבדים היינו,
והיו משפחות שהיו אומרות רק מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.
זו הרי מחלוקת בתלמוד
מסביב לדברי המשנה במסכת פסחים.
המשנה אומרת כך, שהמגיד מתחיל בגנות
ומסיים בשבח.
ויש מחלוקת בין האמוראים מהי הגנות ומהו השבח.
אחת הדעות אומרת כך, שהגנות זה עבדים היינו. זה באמת מגונה להיות עבד.
מהו השבח?
ויוציאנו השם אלוהינו משם.
זאת הדעה האחת.
הדעה השנייה אומרת הפוך.
אומרת הגנות זה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, זה ממש מגונה לעבוד עבודה זרה,
והשבח זה, ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו.
מה המחלוקת בין שתי הדעות?
לגבי האופי של מעשה יציאת מצרים,
האם זה אקט לאומי או דתי?
אז ברור שיש פה מחלוקת בין שתי האגדות.
ולכן, בתחילת האגדה של עבדים היינו,
מסדר האגדה הביא את השאלות
של מה נשתנה,
והמסדר של האגדה השנייה הביא את השאלות של ארבעה בנים.
השאלות של מה נשתנה מקורן במשנה,
השאלות של ארבעה בנים מקורן במחילתה.
אז יש לנו פה בעצם שתי מסורות תנאיות,
ואמוראיות לגבי השאלות של הבנים ולגבי התשובה של האב.
מתי איחדו את שתי האגדות האלה?
אחרי התלמוד, בזמן הסבוראים,
בזמן רבנן סבוראי,
אז אוחדו שתי האגדות ביחד.
עכשיו מעניין,
לפני שאומרים את האגדה,
צריך לברך, זה דברי תורה, נכון? אז אומרים ברכת התורה.
אז בימי קדם היו אומרים את ברכת התורה בתחילת האגדה.
ויש אפילו כתבי יד עתיקים, שבהם לפני שאלות הארבעה בנים נמצאת ברכת התורה.
אשר בחר בנו מכל העמים ונתננו תורתו, ברוך אותה ה' נותן התורה.
ומאוחר יותר עידנו את זה,
כי אנחנו היום אומרים ברכת התורה רק פעם ביום.
ולכן במקום זה אמרו ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא,
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
בסדר?
אז זאת אומרת שזו הייתה הפתיחה בברכת התורה לאגדה השנייה.
יוזל בזה שיש לנו פה שתי אגדות,
אגדה לאומית ואגדה דתית.
עכשיו,
השאלה היא מי צודק?
זה לא קל להגיד בתנאים ואמוראים מי צודק.
אף על פי כן יש לעם ישראל איזושהי הכרעה בדבר הזה.
איך פותחים את האגדה, בהגדה הדתית או הלאומית?
אמרנו, מהי ההגדה הדתית?
עבדים היינו. הלאומית?
ההגדה הדתית זה מתחילה עובדי עבודה זרה היא עובדתנו.
הלאומית,
עבדים היינו. במה פותחים?
בעבדים היינו. אז אם כן, מהי ההגדה הראשונה, הלאומית או הדתית?
הלאומית. יפה.
זאת אומרת שעם ישראל הכריע שהיסוד הלאומי הוא הבסיס לדתי.
כי בלי חירות אין לך תורה.
עכשיו, הדברים האלה רמוזים בדברי המגיד בעצמו.
עבדים היינו לפרעה במצרים והוצאנו השם אלוהינו,
ומשם ביד חזקה ובזרוע נטויה.
ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי ענו ועלינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעו במצרים.
ואפילו כולנו חכמים,
כולנו נבונים,
יש גורסים גם כולנו זקנים,
כולנו יודעים את התורה.
מצווה עלינו להניח תפילין,
מצווה עלינו לשמור שבת.
כן, זה משפטים מוזרים.
איפה מצאנו שצריך להגיד, גם הרבנים צריכים לקיים מצוות?
הרי אם זו מצווה לספר ביציאת מצרים,
אז למה אתה אומר, ואפילו החכמים צריכים לספר?
וכי יעלה על דעתך שהרבנים יהיו פטורים ממצווה?
אז זו מצווה לספר ביציאת מצרים, אז זה אפילו הרבנים שיספרו.
מה הצורך להגיד את זה?
אלא
שהיה מקום לסברה
שאם יציאת מצרים היא, כלומר, שאם לימוד תורה יכול להתקיים בכל מצב, כלומר, אם העיקר זה לימוד תורה, אני רוצה שיכול להיות שיציאת מצרים איננה כל כך טובה לרבנים.
כלומר,
מי סובל מעבדות?
לא.
עמי ארצות, הם סובלים מעבדות.
הם לא אוהבים, עמי ארצות,
שאומרים להם מה לעשות.
אני רוצה לפצח גרעינים בשקט,
ואתה אומר לי במקום זה לבנות פירמידה.
לא בא לי.
אני רוצה חירות.
אני רוצה שאוכל לפצח גרעינים בשקט.
זה בשביל עמי ארצות.
אז אם הקב"ה הוציא אותנו משעבוד מצרים,
ברור שעמי ארצות צריכים לספר מצויית מצרים, צריכים להודות לקב"ה.
אבל החכמים אולי דווקא הם לא מרוצים מזה.
למה?
כי עכשיו שיצאנו ממצרים,
כל מיני דברים שהיו תחת אחריותו של פרעה,
הופכים להיות תחת האחריות שלנו.
עכשיו צריך לנהל מדינה,
כלכלה,
יחסי חוץ, יחסי פנים, ביטחון,
תשתיות,
ומה עם לימוד תורה?
מי צריך את כל זה?
אז אולי דווקא הרבנים היו מעדיפים
דווקא שפרעה ייתן חירות דתית ושנשאר במצרים,
שפרעה יטפל בצבא,
שפרעה יטפל בכלכלה.
ולכן החידוש של ההגדה זה,
אפילו החכמים צריכים לספר במציאת מצרים.
מה זה מוכיח?
שאין ערך ללימוד תורה בלי חירות.
וזו תגובה בעצם של המגיד, של העבדים היינו,
נגד המגיד של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".
כי אם כל הבעיה זה עבודה זרה,
אז יכולת להישאר במצרים עם חירות דתית.
הרב, אני מצטער, אך עדיין אינני מבינה מדוע החירות היא דווקא בדיבור,
למרות שהבנתי שהשם ברא את העולם בדיבור וכו',
אך מדוע החירות היא לא ברצון לדוגמה או בשכל? מדוע דווקא בדיבור?
הדיבור זה הרצון.
כי הרצון, הביטוי המעשי של הרצון זה הדיבור.
השכל לעומת זה, השכל איננו חופשי כל כך.
יש מושג כזה השכל מחייב.
כלומר, שתיים ועוד שתיים אני מוכרח לחשוב שזה ארבע, אני לא יכול לחשוב שזה חמש.
לכן בשכל אין כל כך חירות.
לעומת זה ברצון יש חירות, כן.
ההנחה שהחירות הלאומית היא בסיס לדתיות.
למה להגיד את זה? תמיד העילות היא צריכה לומר, ונראה שזה גאה.
אדם לא יכול להבסס איזושהי חירות בעולם הזה, גם חירות לאומית,
אלא אם הוא פיתח בנפל איזושהי חירות שהיא למעלה בעולם הזה, שזו חירות דתית,
אלוהית.
כאילו, עצייה מהגדרות בתוך הטבע של הלאומיות וכו' הן באות אחרי שאדם מבסס איזשהו משהו למעלה מן הטבע.
יכול להיות, זה אומר הפוך, שדווקא החירות הדתית היא בסיס לחירות הלאומית.
שהאור אומר את זה הרבה, השחובות הלאומיות זה הפוך.
אבל אי אפשר להגיד הפוך.
זה הרבה יותר רגילי, הרבה יותר יהודי דרך.
כלומר, אתה אומר שזה הרבה יותר גלותי לומר שהדתיות היא התנאי ללאומיות.
זה נכון, היהדות הגלותית
היא בהחלט מקבלת את הרעיון הזה שהכל נמדד על פי הדתיות.
יש רק בעיה אחת.
אם זה כך, לא מובן מדוע קיים חג הפסח.
היה צריך לעשות את חג השבועות.
חג השבועות, אני מבין,
קיבלנו את התורה,
אבל חג הפסח,
זה בא לציין ש-600 אלף
עובדי עבודה זרה יצאו ממצרים.
איך אפשר לשמוח על דבר כזה?
600 אלף עובדי עבודה זרה,
מגלי עריות ושופכי דמים.
אז אתה אומר, כי בסוף,
אז תעשה את החג על הסוף,
תעשה חג על שבועות, תעשה חג סוכות, אבל פסח?
להיות שומר מתורה. זאת אומרת ש... מה? עם ישראל נולד. להיות שומר מתורה. להיות שומר מתורה. אז תחגוג את הלידה שלו כשהוא יקבל תורה ומצוות.
ברור.
זו אותה שאלה, מדוע אנשים שמחים כשילד נולד?
שיחכו לדבר מצווה, שיחכו עד יום מותו.
ביום מותו נדע אם הוא היה צדיק או רשע.
נכון?
אלא מה? אתה רואה שאנחנו שמחים מעצם ההופעה של נשמה חדשה בעולם.
כלומר, נשמת ישראל כשמופיעה דרך החירות המדינית שפרעה מעניק,
זו סיבה לומר את ההלל.
האמת היא שבירושלמי הדברים שאני אומר מפורשים.
נאמר כך,
שבחצות לילה,
כך אומר הירושלמי,
כאשר הייתה מכת בכורות,
פרעה אמר למשה ואהרון: צאו.
אמרו לו: אנחנו לא יוצאים בלילה,
לא גנבים, מחכים עד הבוקר. יש עוד שש שעות, חכה.
ואז פרעה אמר:
אבל אני מתיירא שאם אתם לא יוצאים מיד,
שתהיינה עוד מכות.
אמר לו, משה,
אתה רוצה להסיר את זה ממך?
אז תשחרר אותנו עכשיו.
התחיל פרעה,
צווח ואומר:
עד עכשיו הייתם עבדים לי,
ועכשיו הרי אתם ברשות עצמכם,
והרי עבדיו של הקדוש ברוך הוא אתם,
ועליכם להללו הללויה הללו עבדי השם. עד כאן דברי הגמרא.
פירוש הדבר
שפרעה הבחין, ומזה אנחנו פוסקים הלכה של אמירת הלל בליל הפסח,
שברגע שישראל עומדים ברשות עצמם, הם אוטומטית עבדי השם.
למרות שכולם עבדו עבודה זרה.
בסדר?
זאת אומרת, העצמאות המדינית היא החירות.
ועל יסוד זה אפשר גם לדבר, כי זה שייך לכלל,
לעובד זה העצמאות הדתית היא שייכת לפרט.
אני בעצמי לא רוצה לעבוד עבודה זרה, אני לא רוצה יצר הרע וכו' וכו'. זה כבר עניינים פרטיים.
ברור, יוצא לפי זה שאני צודק כשאני אומר בשם היהדות שהיסוד הלאומי קודם ליסוד הדתי.
אגב, היה איזה יהודי אחד לפני אלפיים שנה שהסתבך עם זה.
הוא הלך לרבנים והוא אמר להם,
אתם חכמי הסנהדרין מחכים לכך שיבוא בן דוד
כדי להוציא אתכם מתחת העול של רומא.
ואני לא באתי אלא לגאול את הנשמות.
אמרו לו, זה נחמד, אבל זה מחוץ ליהדות.
בסדר?
ככה הוא יצא.
כן, מה אתה אומר?
הרצון זה החירות, אז איפה הדיבור נכנס?
הדיבור זה הביטוי המעשי של הרצון.
מה זה דיבור?
זה רצון פיזי.
מה?
הדיבור זה מבטא מה שאני.
מי אני?
אני הרצון, אני לא השכל שלי,
כי יש לי אני עוד לפני שיש לי שכל.
לא, אני מבטא את הרצונות שלו,
הרצון על פי מחשבת, המחשבתוש על פי רצונו,
מה שהוא רוצה לומר.
ברור?
כן.
אפשר להגיד שהם ישראלים נשארו משועבדים לעבודה זרה?
ישראל נשארו משועבדים לעבודה זרה.
הם היו עובדי עבודה זרה במובן הפרטי,
ועבדי ה' במובן הכללי.
כי האומה שוחררה, לכן היא כבר לא עובדת עבודה זרה, היא עובדת השם.
היחידים, כל ה-600 אלף פרטים עבדו עבודה זרה,
במובן האישי,
לא במובן הלאומי.
מובן?
טוב, כן.
עבודת פרעה ועבודה זרה זה אותו הדבר,
כיוון ש...
זה לא קשור לשערי טומאה.
עצם העובדה שאתה משועבד בלי זר, זה עבודה זרה.
וזה מפורש שישראל שבחוצה לארץ, עובדי עבודה זרה בטהרה הם וכדומה.
איפה זה כתוב? שהם היו עדיין עובדי עבודה זרה? במחילתא.
במחילתא ובזוהר.
המחילתא אומרת
שהשר של מצרים עמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.
מדוע אתה מציל את אלו מפני אלו?
הללו עובדים לאיסיס ואוסיריס ואנוביס ואפיס,
והללו יש להם חוט אדום ומחזיק מפתחות עם התמונה של הבבא סאלי. אז מה ההבדל?
כן? הללו עובדי עבודה זרה והללו.
כן? אגב, והזוהר חריף יותר. הזוהר אומר שהמלאך אמר, הללו עובדי עבודה זרה מגלי עריות ושופכי דמים, והללו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים.
כן. מה? איזושהי דעה שנייה של עובדי עבודה זרה,
שזו הגנות והשבע יותר לאומית, כאילו. למה?
כאילו, לכאורה בפסח באמת אפשר להיות עבודה עבודה זרה, אבל עדיין הדעה הזאת ראתה את זה כאילו הפסקנו.
אבל איך ועכשיו קירבנו... אה, יפה. אז טוב, זו כבר פרשנות מחודשת.
אתה אומר, ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו בעצם זה שהוא שחרר אותנו.
בסדר, אפשר. חייבים להסביר את הדעה הזאת. כן, אני אסביר בדיוק את הדעה הזאת לפי מה שהרב קוק מסביר בעולת ראייה.
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.
אז מה היינו? עובדי עבודה זרה.
מה עושים עובדי עבודה זרה?
הם עובדים את האלים שלהם
עם הרבה מאוד כוחות נפש,
עם הדמיון,
עם הרגש,
עם הגוף,
כן? כלומר, עבודה זרה זה מאוד חיוני, נכון?
כל אנתרופולוג,
national geographic, מצלם עובדי עבודה זרה מלאי עוצמות חיים.
ועכשיו,
קרבנו המקום עם העבודה זרה לעבודתו.
אם לא היינו מתחילים להיות קודם כל עובדי עבודה זרה,
אז עבודת השם שלנו הייתה שכלית בלבד.
משעממת, ליטאית כזאת.
ולכן הקדוש ברוך הוא רצה שכל כוחות הנפש יצטרפו.
לשם כך היה צורך שנהיה קודם כל עובדי עבודה זרה.
עכשיו אני רוצה להוסיף עוד משהו.
ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים,
כל מה שהוא קודם הוא מקורי. אם כן, אני יצר הרע לפני שאני יצר הטוב, ולכן אני לא השם.
לא נכון.
לפני שהיית יצר הרע היית נשמה.
נשמה.
איפה היינו?
ואפילו,
ואילו להוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים,
הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.
המשפט הזה הוא משפט אבסורדי לחלוטין.
זה אומר שאם הקדוש ברוך הוא לא יוציאו אותנו ממצרים לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה,
היינו עדיין בונים פירמידות באותה טכניקה מפגרת,
ממלאים את כל אפריקה מאלכסנדריה ועד קייפטאון וג'ואנסבורג,
וממלאים את זה בפירמידות, נכון?
זה בערך מה שכתוב, לא?
אני יכול לתאר לעצמי תסריטים אחרים.
א',
שיכול להיות שהיינו מתים שם מרוב עבודה,
יכול להיות שפרעה היה נהיה ליברלי,
הוא משחרר אותנו,
נותן לנו שוויון זכויות,
יכול להיות שהיו ממציאים טכניקות חדשות לבניית פירמידות. פירמידות מתנפחות,
תוך חמש דקות יש לך פירמידה.
יכול להיות שבכלל אופנת הפירמידות הייתה עוברת מן העולם.
יכול להיות שהיינו מורדים בפרעה.
יכול להיות שהיינו משוחררים על ידי כובש זר.
הרבה הרבה מאוד דברים היו יכולים להיות
תסריטים אפשריים במשך 3,300 שנה.
אומר הרב קוק,
שהגדה מתכוונת לומר כך, שאם לא היינו יוצאים ממצרים,
העולם היה נשאר בצורתו הקדומה.
הוא היה מוקפא.
ואפילו פרעה לא היה מת.
זאת אומרת, האפשרות לחשוב שהעולם יכול להשתנות,
האפשרות הזאת הופיעה דרך יציאת מצרים.
ברב קוק, בעולת ראייה.
זאת אומרת,
כל הרעיון הזה שהעולם יכול להתפתח התחיל ממצרים,
מיציאת מצרים,
ומהמרחב התרבותי שבו שמעו על יציאת מצרים.
בכל התרבויות שבהן לא הגיע שום ידע על יציאת מצרים,
גם התפיסה של התרבות היא הייתה תפיסה קפואה וקבועה.
כמו סין, למשל,
או כמו האזטקים.
כשהספרדים הגיעו למקסיקו
ראו תרבות מפותחת מאוד שהייתה העתק מדויק
של כל סדרי החיים בבבל העתיקה,
כולל קורבנות אדם ופירמידות.
גם בסין,
כל הנתונים של המהפכה התעשייתית היו קיימים בסין כבר במאה ה-11.
כבר במאה ה-11 בסין ידעו להדפיס,
ידעו מה זה מצפן,
עשו מפה של השמיים, המציאו את אבקת השרפה ועוד כמה דברים חשובים, המציאו את הנייר.
כל הדברים האלה לא הביאו לשום שינוי.
כן, אבק השרפה שימש לזיקוקין דינור,
המצפן בתור כלי מיסטי
ועוד כל מיני דברים כאלה,
משום שהסיני לא סבר שראוי לשנות את העולם.
מתי זה השתנה בסין?
כשבאו מן המערב.
זאת אומרת, הרעיון שהעולם יכול להשתנות, מקורו ביציאת מצרים.
לכן, אילו לא הוציאה כזו שלחו את אבותינו ממצרים, העולם היה נשאר
אותו הדבר.
כך שצודק הרב קוק, כרגיל, כשהוא אומר,
יציאת מצרים,
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו.
שלום.
