את הקושי שיש מצד הטבע
שהרי הנקמה מתוקה לאדם מדווש.
כן? אה, זה... לכן, איך
הוא יכול שלא להגיע?
יש שם כמה מדרגות, יש שם
כמה ויכוחים גם בין גדולי ישראל,
האם יש כעס מותר וכעס... או שאין כעס מותר.
אבל הנקודה הבסיסית היא שכל כעס הוא שיעבוד.
כשאני כועס, אני משועבד לחוץ.
כן, אבל שוב, אני אומר, אפילו לצטט לעצמך...
אפילו כשאתה מבין, צריך להתקליט.
שמע, אני לא צריך לחוץ עכשיו, אני
עכשיו משועבד לכל הרגשות האלה.
בריה שהאדם מבין שהוא
לא צריך לחוץ, שהוא לא כועס.
לא יודע, אני אהב את הרגשה בחיים.
לא, זה קל מאוד.
מצבים אמיתיים.
בריה שאדם שהוא מבין שהוא
לא צריך לחוץ, הוא לא כועס.
למשל, אם מישהו צוות אותי,
אז התגובה הטבעית זה, אני כועס עליו.
אבל אם הוא רופא ואני יודע
מראש שהוא אמור לצוות אותי,
אז אני לא אכס, מה אני אכס על זה שביקשתי
ממנו? ברור? כלומר, אז מה ההבדל בין
למה דועה על זה כעסתי ועל זה לא כעסתי?
זה צוות וזה צוות.
אבל פה השכל התערב.
מה, אז השכל לא מספיק חזק במצבים האלה?
הבירור לא היה ברור, כן?
לא היה ברור עד הסוף.
כיוון שלא היה ברור ליד הסוף
שלא ראוי ללחוץ, לכן אני כועס.
ברור? בבקשה.
מדועה סתם מסווה על בושט,
עדת יצריים, אחרי חד בושט?
נכון.
למה?
כי זה נזק.
בושט הוא אחד מהנזקים
שנעשה, לכן צריך לשלם על זה.
זה לא נזק פיזי.
זה לא נזק פיזי, נכון, אז מה?
אז את אורח חיבה על נזק שהוא לא פיזי,
מה הבעיה? לא הבנתי את הבעיה.
מבחינת הביטול של השאלה,
זאת אומרת, אז אתה אמר...
אבל הבושט זה דבר שהוא...
אם הוא מתבייש, אם הוא...
לא, אמרתי עם אדם כועס.
שזה בין כועס לבתבייש.
מה זה בושט? אני לוקח בן אדם,
באמצע הרחוב אני מפשיט אותו.
אז יש בושט, נכון?
נכון? זה בושט.
אז על זה צריך לשלם.
זה שהוא מרגיש בושט, זה טבעי.
האדם מתבייש ללכת ערום, נכון?
אבל הוא לא צריך לכועס.
כן? ברור.
כן?
לפעמים הנבה זה דווקא
כאילו מישהו שיורד עם שוואנה,
וזה דווקא לכאן זה נראה
כאילו פוסטר בטחון עצמי.
זה דווקא ההפך.
אה?
זה דווקא ההפך.
אני חושב שזה לא...
לא, זה מה שהסברנו לפני כן בתחילת השיעור,
שהנבה שגורמת לשיתוק
העשייה היא סוג של גאווה נסתרת.
עד רבה.
כי אם אני אומר אני לא
ראוי, אני לא מתאים וכולי,
ולכן אני לא עושה, זה סימן
שאני דוחה את העולם מעליי.
סימן שבאיזשהו מקום אני חושב
את עצמי יותר חשוב מן העולם.
אבל אם יש לי הנבה אמיתית, אני נדחף לעשייה.
כי הרי אין לי עניין משלי,
אז בכלל אני משועבד, אני מגויס לתיקון העולם.
או, בבקשה.
אבל במהוב ביטחון עצמי זה
יופת ל... זה יופת לצלתו גאווה.
לא, ביטחון עצמי זה הפך הגאווה.
כי ברגע שאדם יודע שדבר מסוים הוא אמת,
אז זה לא שום סיבה לא לעשות
אותו, ויש שהוא משועבד לאמת.
זה מצד האמת שבזה שהוא
עושה, לא מצד הגאווה שלו.
ולכן אדם עם ביטחון עצמי גם לא כועס.
טוב?
הוא לא יכול לזלזל באנשים.
הוא לא מזלזל, הוא מזלזל בשקר.
כלומר, אם מישהו אומר לו
שקר, והוא יודע שהאמת היא כך,
אז בוודאי שהוא צריך לזלזל בשקר, לא באדם.
אבל האדם נפגע מזה, אופטומטי.
למה הוא נפגע מזה?
אני, ראייה, האדם צריך להיפגע מזה
שאני לא מקבל את דעתו?
הוא לא יכול להיפגע מזה.
לא, אבל הוא לא,
כשיש לו את הביטחון העצמי, אז הוא יכול...
ההפך, אם יש לו ביטחון עצמי אמיתי,
אז הוא גם לא יפגע באף אחד.
כיוון שיש לו ביטחון עצמי,
אז יש לו שלווה, הוא יכול לכבד את כולם.
אם יש לו ביטחון עצמי שגורם לו לזלזל באחרים,
זאת אומרת שאין לו ביטחון עצמי.
כי כדי להיות בטוח, הוא
צריך שאחרים יהיו מזלזלים.
ברור?
כן, בבקשה. כן.
ביטוי כזה, כבוד עצמי, שאדם
אומר, אין לי את הכבוד שלך,
אל תתייחס לאנשים כוחזים או משהו כזה.
זה סוג של עדווה או עטר?
זה שאדם צריך לכבד את
עצמו, זה גם כן מתוך ענווה.
כי אני צריך לכבד צלם אלוהים שבי.
או התפקיד שאני ממלא.
למשל, אב כלפי בנו, רב כלפי תלמידו.
אז הוא צריך כן לנהוג בכבוד,
לא בגלל שהוא אוהב את
זה, אלא בגלל שזה התפקיד.
אז זה, התרבה, זה בסדר.
טוב.
יש ביטוי, הרחמנו יפרנסנו בכבוד.
יש אנשים שכל הפרנסה
שלהם זה הכבוד שהם מקבלים.
כן.
זה יפרנס אותם.
והנה, בפירוש אמרו, זל.
למי נושא עבוד? למי שעובר על פשע.
ואמרו עוד, הנעלבים ואינם עולבים,
שומעים חרפתם ואינם משיבים.
עליהם הכתוב אומר,
ואוהביו, כיצד השמש בגבורתו.
כן, עכשיו, מה זה, אוהביו כיצד השמש בגבורתו?
אז יש בזה באמת מחלוקת בגדולי ישראל.
יש כאלה שהסבירו, הנעלבים ואינם עולבים,
מה שנקרא מידת ההשתוות.
מידת ההשתוות. מה זה מידת ההשתוות?
שהאדם לא מזיז לו שום דבר.
לא גנות ולא שבח.
משפחים אותו, מאכפת לו.
מגנים אותו, מאכפת לו.
למה? כי אם זה אמת, אז זה בסדר.
אם זה לא אמת, לא אכפת לי.
נגיד, אדם אמר עליי משהו רע,
והוא, זה לא נכון, אז למה שאני אהיה עליו?
הרי זה לא נכון.
כן? ואם הוא אמר עליי דבר רע, וזה אמת,
אז אדם צריך להגיד לו תודה,
שהוא העיר את תשומת ליבי, לרע שבי.
שיבח אותי על דבר שהוא נכון.
לא צריך להתרגש מזה, אני ידעתי שזה נכון.
ואם שיבח אותי דבר שאין בי,
לא צריך גם כן להתרגש, הרי זה לא נכון.
זה, השיטה הזאת נקראת שיטת מידת ההשתוות.
מופיעה בספר חובות הלבבות.
לרבנו, בחיה ורבי יוסף אבן
פקודה, משרה גוסה, הדיין.
ויש שיטה אחרת, שיטת הרב קוק בזה,
מוביל כמה מקורות, שעד
רבה, הנעלבים ואינם עולבים,
כי הרי יש פה בעיה של הדישות מסוימת,
וההדישות זה חסרון חיים.
לכן הוא מוביל, המשנה,
הבריתה שמובאת בגמרא,
הנעלבים ואינם
עולבים, אין לה כוונה,
אלה שישמיעו להם דברי
אלבון, ואינם עולבים,
הנעלבים הם באמת נעלבים.
הוא חי, ואף על כך אלא אינו עולב.
הוא גבר על משהו.
שומרים חרפתם, אז הוא באמת
ממלא חרפה, ואינם משיבים.
הלם הכתוב אומר, ואהבה
כזה שם יש בגבורתו,
יש פה גבורה בדבר הזה.
אז באמת יש מחלוקת, מה
יותר טוב להיות כך, או להיות כך.
אדם צריך לשקול, לפעמים,
כדאי לפתח אדישות, לפעמים,
לעד רבה.
כדאי לא לפתח אדישות,
ולעד רבה, לחיות את הדברים.
איכפתיות, מה שנקרא.
למשל, יש אצל בעלי
המוסר, בליטא, במאה ה-19,
דיברו הרבה על זה שיש, הם
דיברו בגנות הנגיעה האישית.
איך הם אמרו נגיעה אישית?
נגיעה.
יש לך נגייס.
יש בעיה.
בשלילה של הנגיעה, יש
נתרול של המנוע של החיים.
ברור שזה שיש לי
נגיעה, זה מה שמזיז אותי.
כן?
למשל, התורה אומרת, צריך
לטפל קודם כל בקרובים,
לפני שמטפלים ברחוקים.
למה?
כי בקרובים, יש לך גם קשר של נגיעה אישית.
והנגיעה האישית, אתה
צריך לדעת להשתמש בה,
באופן שתקדם אותך.
לכן, זה לא לגמרי פשוט, הסיפור
הזה של האדישות המוחלטת.
מה הקשר, מה?
במילה, מה הקשר הסביר
לבולתו, לבין הנעלה?
שהוא גובר, מתגבר
על זה שהוא נעלה.
למרות שיש לו...
אבל יש לו נעליו...
אבל בכל זאת, לא עולב.
הוא נעלה, ובכל זאת, לא עולב.
אבל הם גורים.
נכון.
וסיפרו מגודל, מה?
יכול להיות שבעצם הנעלה
זה, זה לא עולה כמו שאמרתם,
גודל באל ולארבע, אבל הוא
לא עולה לו, בעצם, אופסיות,
בגרם שאמרו, אבל
בעצם אופסיות עצמו.
כן, זה אפשרות אחת.
זה אפשרות אחת, להגיד שהוא אדיש.
זה... אני לא יודע,
למשל, את רואה,
נדמה לי, אם הילד בנעב
או אופס, יכול להיות, כאילו,
שהילד בנעב או אופס מאופס,
זה משהו כבר לא שולט בלו.
נכון.
שעל האדם עצמו אופס מאופס,
זה לא שמחשבה של בנעב,
אז יש שתי גישות.
יש שתי גישות אחת,
והגישה אחת היא לא טובה.
להגיד ש... זה שהילד הוא
אופס מאופס, זה גם נכון.
זאת אומרת, הילד בן
ארבע, שאליב אותו,
הוא באמת אופס מאופס
ביחס לאותו נושא.
כן?
או למשל, הילד אומר,
אתה לא יודע לשחק בגולות.
כן?
או זה, את יודע, האיש
הזה זה ראש הממשלה.
הוא יודע לשחק בגולות או לא?
הוא לא יודע.
כן?
האם ראש הממשלה צריך להיעלב מזה?
לא.
זה לא המדרש שלו בכלל.
לכן זה נכון שהילד הוא אופס
מאופס, ביחס לנקודה הזאת.
אלא מה, הוא ראוי
לכבוד, מצד עצמו.
למשל, פעם היה... מה?
זה ענבה אמיתית,
שאתה לוקח את הדברים
מצד מה שהם באמת.
הרי הענבה, זה לדעת את האמת.
כן, כמו ש... אבל מצד שני,
הילד הוא ראוי בהחלט לכבוד,
מצד שהוא ילד.
כן?
פעם אחת, היה אצל הרב
צעודא קוק, איזה ילד שהתארח.
אז הרב צעודא התייחס אליו,
כמו עורך הכבוד של האירוע,
כיוון שהוא עורך אצלו.
מה אתה רוצה?
אתה רוצה משחקים?
אתה רוצה... כן.
וסיפרו מגודל הענבתו
של בווה בן בוטה, זכרונו לברכה.
זה, ההוא בא רבי אל, לסליק
לה רדי ישראל, נשיב את עתה,
אמר לה בשילילי וכולי, עד
זילתברי יתאון על רשע דה בווה.
אבל יתיב בווה בן
בוטה, ודאי דינה,
עד זילתברי יתאון על רשע.
אמר לה, מה הדן דה אבדת?
אמר לה, כך צבע ניבר לי.
אמר, אתה עשית רצון בעלך,
המקום יוצא ממך שני בנים,
כי בווה בן בוטה.
זאת אומרת, אנחנו יכולים
שלמרות שהיא בעצם ביזטה אותו,
היא ביזטה אותו מתוך כוונת טובה.
לכן הוא בענבתו הרבה, מה?
לתרגם.
אה, לתרגם.
כן, היה איזה אדם
מבבל, שעלה לארץ ישראל.
עכשיו בארץ ישראל, הארמית,
שהם דיברו בארץ ישראל והארמית
של מבבל היא לא אותה ארמית.
אז הוא אמר לה, תעשי לי בוצינה.
כן, מה זה בוצינה?
אז זה, בעברית של
ארץ ישראל, זה נר.
בעברית של מבבל, בוצינה זה דלעת.
אז היא הביאה לו, אז
היא הביאה לו שתי נרות.
כן, הוא התכוון דלעת, וזה.
בקיצור, הוא אמר, תשברי את
זה על הראש של, הראש הדבבה,
תשברי את זה על הדלת.
היא שברה את זה על הראש של
בבא בן בוטה, שהגדול החכמים,
בבא, כן, בבא זה דלת.
בקיצור, הוא אמר, למה אתה עושה,
זה היה באמצע הדיון שלו בבית הדין.
הייתה כנראה אישה פשוטה.
היא אמרה, תשבור על הראש של בבא.
אז זה היה על הראש של בבא.
ו... אז הוא אמר לה,
למה, תעשי לי את זה.
בעלי אמר לי, טוב, אז אם
ככה, תעשי את זה רצון בעלייך,