כן, אנחנו כאן בענף השלישי
של החסידות על פי מידת האהבה,
שזה הקנאה. מה זה קנאה? קנאות.
שיהיה, אז קנאות זה אחת המידות,
את אומר שהם חומר נפץ. זה טוב וזה לא טוב.
כן, למשל פנחס, קנא לשם.
תחת אשר קנא לאלוהיו והיחפר על בני
ישראל, אנחנו אומרים שמה, הוא משתבח בזה.
אבל לפעמים קנאות, איך הרב
צדדי אומר, זה סתם עצבנות.
זה לא הקנאות, זה עצבנות.
והעצבנות הזאת, כן, מחפה
על עצמה על ידי התואר קנאות.
יש מדרש, נקרא מדרש חסרות ויתרות.
מדרש כזה, שדורש כל מיני מקומות
של כתיב חסר וכתיב מלא בתנ״ך.
בין היתר, יש פסוק בחווקוק.
אל קנאו ונוקם השם.
אז מה זה קנאו, שם כתוב כוף נון וב א'.
זה המקום היחיד שבו קנאה מופיעה עם וב.
בדרך כלל קנאו, קנאו קנאתי
לשם, זה כוף נון א, בלי הוו.
עומד הגמרא, אומר אותו
מדרש, שכל קנאת בשר ודם חסרי.
רק קנאה של הקב". היא קנאה שלמה.
אבל קנאת בשר ודם, יש תמיד איזשהו
חיסרון נלווה, ולכן צריך זהירות בשימוש
במידה הזאת, למרות שהיא מן
המידות הראויות לחסידים האוהבים.
אז הענף השלישי הוא הקנאה,
שיהיה האדם מקנה לשם קודשו.
שונא את מסניו, ומשתדל להכניעם במה שיוכל,
כדי שתהיה עבודתו יתברח נעשית וכבודו מתרבה.
אז זה לא מתוך שנאה עצמית,
אלא זה כדי שיהיה עשה כבוד השם.
והוא מה שאמר דוד עליו השלום.
הנה בדיוק, אנחנו נראה.
והוא מה שאמר דוד עליו השלום,
הלו מסנאיך השם אסנה וויתקוממך
את כותת תחליט שנאה סנטים,
לאויבים היו לי.
דבר מאוד חזק, חריף, שנאה כלפי מסנאי השם.
עכשיו מה זה מסנא?
יש הבדל בין סונא לבין מסנא.
סונא זה מה שאנחנו קוראים בעברית
של היום כפידה, אני מקפיד עליך.
יש לי איזה משהו, איזשהו
ריחוק, ריחוק נפשי ממך,
בין שהוא מוצדק בין שהוא
לא מוצדק, זה נקרא סונא.
ויש סיסור בתורה, לא תסנא את אחיך בלבביך.
מה זה לא תסנא? בסוף שאיך אקפיד אותה לב.
כן, זה משהו ככה מרחיק בינך לבינו.
אבל מסנא זה מי שסונא את הקשר
שבין הקב' ברוך הוא לכנסת ישראל.
וזה היה בימי הגמרא המינים, המינים הראשונים,
שרצו להעביר את הקשר שבין
הקב' ברוך הוא לכנסת ישראל,
לקשר בין הקב' ברוך הוא לעומות
העולם, על חשבון הקשר עם ישראל.
זה נקרא סנאת השם.
על זה נאמר, אלא לא מסנאיך, השם מסנא.
אבל אתה כבר הייתה מנה להגיד
שמסנא ישראל, לא מסנא הקב' ברוך הוא.
כי מי שמסנא את ישראל הוא מסנא
את הקב' ברוך הוא, זה בדיוק העניין.
כלומר, אנחנו מודדים את הקשר של
אנשים אל הקב' ברוך הוא ואל הרכים,
דרך הקשר לכנסת ישראל.
ואחד הדברים המעניינים זה
שלפי צורת היחס שיש אל היהודים,
אתה יכול לעמוד על העולם הערכי
של אותו אדם, של אותה חברה וכדומה.
דפיימים... מה?
הקורא השם שאומר, אבין
ובחרי נביא, שהשם יצבא למושה,
מקום נקוות, סעד להם עדיינים,
ומושה אומר להם מקום נקוות, השם.
נכון, יפה.
ואותו השם, מי ששונא אותנו,
בגלל שאנחנו עובדים אותך.
יפה, יפה, יפה, זה נכון.
כלומר, הקב' הוא אומר, נקום נקמת בני ישראל,
ואילו מושה אומר, לתת נקמת השם במדיין.
כי מי ששונא אותנו, מסביר שנאת
השם שבליבו, ולכן הוא שונא את ישראל.
יש, האחרון היום, בשנאה כלפי העם
היהודי, דבר מאוד מוזר, מאוד משונה.
זה שהשנאה הזאת היא ממש,
לא רק שהיא לא רציונלית,
היא גם מעבר לכל פרופורציה.
זאת אומרת, מה שהיום קוראים במילים יפות,
מסע הדלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם,
מתכוונים למשהו מאוד מאוד
שורשי, שנאה עצמותית לעם ישראל.
היום זה לא פוליטיקלי קורק לדבר על
השמדת העם היהודי אחרי השואה וכו',
זה לא דברים שמדברים עליהם.
אבל יש איזו הכנה מנטלית לאפשרות הזאת.
ואתה תמודה הקולקטיבי זה נמצא.
ויש כמה גויים ישרים.
יש אנשים ישרים בעולם שהאום בעצמם,
זה כל כך אגרסיבי, זה כל
כך מעבר לכל פרופורציה,
שצריכה להיות איזושהי סיבה.
הרי כמות הגינויים למדינת ישראל,
באום, בשנים האחרונות
היה למעלה מ-400 גינויים.
וכלפי קוריאה הצפונית, שמונה.
כשקוריאה הצפונית, כידוע, היא אומה רעה מאוד,
מדכאת בני אדם בשורה אכזרית שאין כמוהה.
שמונה גינויים.
כלפי מדינת ישראל, שהיא
סך הכל מדינה דמוקרטית,
אפשר להתווכח פה, אבל היא
מדינה דמוקרטית, פתוחה וכו'.
היא למעלה מ-400 גינויים.
צריך בכל זאת להבין מה קורה כאן.
אז יש אנשים בעולם שהעובדות
האלה גורמות להם לחשוב.
הם שואלים את עצמם מה זה,
מה זה צריך להיות הסיפור הזה.
ובאמת הם הופכים להיות אוהבי ישראל.
כן, מה אתה אומר?
גם הם פועלים בשם האלוהים,
ואפילו הם עוד לא נכשרים בעובדי עבודה זרה.
הם כן פועלים, מה הקשר בין ישראל?
הם פועלים בשם האלוהים, שהם מאמינים בו.
שככה פועל לאלוהים ולא אחרת.
על מי אתה מדבר?
על המוסלמים.
על המוסלמים?
כן, הם לא עובדי עבודה זרה.
נו, אז מה?
נו, והם פועלים.
אני לא התכוונתי, אגב, למוסלמים.
זו בליכל לא הלם שדיברתי.
אני דיברתי על משהו אחר,
דיברתי על העולם המערבי בכללו.
עכשיו, מה שאתה אומר
ששנאת ישראל בעולם המוסלמי,
היא מתפרנסת עם משהו אחר.
דווקא בגלל האמונה באלוהי ישראל.
כן, זה סתם... לא, לא, לא.
סתם יותר די דיוני.
אתה מתרתי לסתם.
לא, צריך להבין,
מהי המהות של השנאה המוסלמית כלפי היהדות.
השנאה נובעת דווקא
ממה שנקרא תסביך בין השפחה.
כלומר, בשורשי האסלאם,
אבל זה דבר שצריך פעם ללמוד בהרחבה יותר.
בשורשי האסלאם, יש איזה תסכול.
תסכול שעובדי אלוהי ישראל
לא הכירו במוחמד.
וזה מבחינתם סתירת לכי ראשונית
שמאווה חוויית יסוד של הזהות שלהם.
הוא הגיע ליהודים, ביקש מהם
להכיר בו, והם לא הכירו בו.
והוא ביקש שיקירו בו בתור נביא
של נביאי ישראל, של אלוהי ישראל.
וכיוון שזה לא נעשה, באה השנאה.
באיזשהו מקום, הקמת מדינת
ישראל, מאווה מבחינה מוסלמית,
בעיה מהותית.
שמא התברר שאכן,
היהודים הם היהודים.
ואם זה נכון, אז מה
מעמדו של האסלאם?
אותו תסביר שיש גם בנצרות.
מדינת ישראל מאווה סתירה תיאולוגית לנצרות.
מבחינה מסוימת, גם
הקמת מדינת ישראל
מאווה סתירה תיאולוגית לאסלאם.
אז זה ביחס לאלוהי ישראל
שהשנאה הזאת באה,
לא בשם אלוהים אחרים.
מבינים מה שאני אומר?
למשל, בימי קדם, בימי
התנ״ך, כשמישהו היה נלחם בנו,
הוא בא בשם אלוהיו,
נגד אלוהי ישראל.
אז זה ויכוח אלוהה מול אלוהה.
אבל פה זה לא אותו הדבר.
זה אלוהי ישראל, שבשמו
הם באים נגד ישראל.
אז זה צריך פעם, ללמוד יותר
לעומק, את הזהות המוסלמית.
בישראל לא כל כך אוהבים ללמוד את זה.
כן, מה אתה אומר?
שאלה שנייה.
כן.
אנחנו מדברים פה על מידת
האהבה, המדינה השלישית זה קנאה,
זה בעצם... יפה.
או בעצם דוגמה של שנאה.
הרי שנאה זה דווקא משהו
שמנמיך את האדם.
בעצם דוגמה לאהבה, זה
שנאה שאני שונא את מי ש...
אם אני אוהב מישהו,
אני שונא מי ששונא אותו.
נכון, אבל שנאה זה פגם.
נכון, שנאה זה פגם.
אז איך אתה יכול... לכן אמרנו,
כל קנאת בשר בדם, חסרה.
אבל היא ביטוי
למשהו חיובי.
כלומר, אני מוכן גם לקנא
בגלל שאני אוהב.
אם אני רק קנאי, זה
סימן שאני לא אוהב.
אם אני אוהב ומתוך
זה מקנא, זה בסדר.
אהבה היא לכל.
מה?
אהבה היא לכל.
אהבה היא... לכל.
נאמר את זה אחרת.
אם אני מסוגל לסנוא אותך,
זה סימן שאני מסוגל גם
לאהוב אותך.
כי אתה חשוב לי.
יש דבר שהוא יותר גרוע
מן השנאה, זה הבוז.
פעם הרב קוק אמר,
ברוך השם, הגענו סוף סוף
לשנאת הדת.
זה שבני האדם
מוכנים לסנוא.
לסנוא, סימן שאיכפת להם.
לפני חיין היה בוז.
אדישות, חוסר רלוונציות.
זה יותר חבור.
ואפשר לומר שהשנאה
של הגויים כלפינו, או
השנאה שלנו כלפיהם לפעמים.
זה ביטוי לאיזה מין
מסכת אהבה מתוסכלת.
זה סימן שזה חשוב.
כן?
אמר, נראה שהשמחה והדפות
למעט הכנה משלישונים
אמותיים, כי זה שני מקווים
שאדם יכול לנסות להגיע גם
ולדפר, אבל פה זה משהו
שיכול לקרוא מילה, אם
אדם במדרגה משלישונית.
ניסים לסתום, כן, נכון.
ונזכיר את מה שאמר,
אני כותב, כן, אני כואב,
אני לא רוצה לכתוב,
אני רוצה שתסתום,
כי זה משהו שאני לא יודע עצמו.
נכון, נכון, אתה צודק.
כלומר, אתה צודק, אתה
בצביע פה על הבחנה מהותית
בין הכנאה לבין השמחה והדבקות.
כשהשמחה והדבקות הילהן מידות
שאדם צריך להשתדל לקנותן,
ואילו הכנאה זה סימפטום,
זה מתרחש מעצמו.
נכון, אני לא יכול להגיד
שאתה לא צודק.
אז מה, זה קושיר?
אתה רוצה גם להסיף
שזה... זה הבחנה.
זה הבחנה שהרפוק אמר,
שזה נראה כמו כנאה, שאמר
לה, אני קודם, כן, נקרא לך...
כן, כן.
אז יש מצבים שאדם אומר,
אני לא יכול להשתוק יותר.
זה נקרא כנאה.
כן.
וזה כנאה משובחת, מה שנקרא.
אבל היה צריך לפעמים עדות על כך.
למשל, כשפנחס הרג את זמרי,
אז הייתה טענה שהוא לא בסדר,
שזה בא מיצרים אפלים שבא אישיות שלו.
עד שיצא בת קול ואמרה,
פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן,
ישיב את חמתי.
טוב, בואו נקרא בפנים.
כן.
ואליהו אמר, קנו כנאתי
לשם צבעות וגומל.
וכבר ראינו למה זכה בעבור
כנאתו לאלוהיו, כמאמר הכתוב,
תחת אשר כנא ללאהיו,
ויחפר על בני ישראל.
שזכה לכהונת עולם. אני לא מבין.
זה נאמר על מי?
על פנחס.
הוא אמר, אליהו
אמר, קנו כנאתי לשם.
וראינו, וכבר ראינו למה
זכה בעבור כנאתו לאלוהיו.
אז כנראה זה בנוי פה על
המאמר, שלא כתוב כאן,
אבל שאמור להיות ידוע
לקורא, פנחס הוא אליהו.
בסדר?
פנחס הוא אליהו, לכן הוא אומר,
הנה אתה רואה למה הוא זכה,
כשהוא כנא.
כן.
למה אומרים פנחס הוא אליהו, ואליהו הוא פנחס?
אני שואל את השאלה, למה
אומרים, פנחס הוא אליהו?
יכול להיות שזה צריך להיות כתוב הפוך.
אליהו, זה פנחס.
נכון? הרי, הביטוי, השם
הראשון שלו זה פנחס.
מה אתה אומר?
אליהו היה אחר פנחס.
נכון, לכן צריך
להגיד, אליהו זה פנחס.
לא פנחס הוא אליהו.
הרי אליהו בא אחריו.
אלא, זה בא לומר לך,
שזה גלגול, ולא באמת.
זה היה הכוונה.
פנחס נהיה אליהו.
זה היה הכוונה.
לא פנחס הוא אליהו.
כי אז שהוא נהיה, בגלגול.
זה היה הכוונה.
לא שזה אותו אדם.
כן.
אבל אתה, דווקא בכנא של אליהו,
רואים שהקבל ברוך הוא דווקא הניש אותו.
רואים בכנא של אליהו,
שהקבל ברוך הוא הניש אותו.
כלומר, כנאתי לאשר.
כן.
אז, בוא נבדוק.
יש פה, ספר, פנח.
הנה, זה דוגמא.
איך כתוב?
ויומר השם אליו, לך שוב
לדרכך מתברד המעסק, ובאתה,
ובאתה, סליחה, ומשחתה
את חזאל, למלך על ערם.
ואת יהוא בן נמשי,
תמשך למלך על ישראל.
ואת אלישע בן שפט, מעוול
מחולה, תמשך לנביא, תחתיך.
אז מהפסוק הזה, משתמע
שכאילו, כנאתו איננה משובחת,
ולכן הוא מוחלף על ידי מישהו אחר.
עד כאן רגילים, אלה
שמלמדים את הנושא הזה, ללמד.
ולא מביאים את הפסוק שאחרי זה.
אבל יש פסוק אחרי זה,
אני בדקתי, כתוב, והיה,
הנמלאת מחרב חזאל, ימית
יהוא, והנמלאת מחרב יהוא,
ימית אלישע.
והשארתי בישראל שבעה תלפים,
כל הבריקים אשר לא קרעו לבעל,
וכל הפה אשר לא נשק לו.
זאת אומרת, שהקבל ה'
הוא מאשר, אתה רוצה לקנא?
בוא נסדר משהו, נסדר
צוות, שיתאפל בחותים.
נכון?
יש חזאל, יהוא, אלישע.
מה?
ברור, אבל אני נדגשתי פה צד אחר.
בדרך כלל אני מדגיש את
הצד האחד, מה שאתה אמרת,
שאליהו נענש, על קנאותו היתרה.
לא ביוק נענש, אבל
אמרו לו, אתה לא מתאים.
אבל כאן אנחנו רואים גם,
שיש שימוש בקנאות של אליהו.
אתה מתעקש קנאות,
יאללה, אני אלך על קנאות.
אלישע ימשיך את העבודה.
נכון?
אז יש גם זה.
זאת אומרת שזה בדיוק לבאר,
את האופי האמביוולנטי של
הקנאות, שיש לה צד חיובי.
אתה אומר פה מורביע, לא בנישי.
כן, ברית כהונת עולם.
לא על הקנאה, מה שמדבר
כאן, זה לא על הקנאה שהוא קינא,
כשהוא הרג את נביא הבעל,
אלא על זה שהוא הרג את זמרי.
כשמדי קנו קינאתי,
הוא כבר ראינו למה זכה,
אז כשאיליהו אומר, קנו
קינאתי, למה הוא מתכוון?
קינאתי כשהרגתי את זמרי,
וקינאתי כשהרגתי את נביא הבעל.
אז על הריגת נביא הבעל, אומר
לו הקדוש הלכו, אתה מגזים,
בוא נשים את אלישע במקומך.
לגבי הקנאה הראשונה,
הוא זכה לברית כהונת עולם על הדבר הזה.
נכון?
אז יש צד כזה, וצד כזה.
כמאמר הכתוב, תחת
אשר קינא אל אלוהיו,
הוא לא יחפר על בני ישראל.
אומר הרב קוק, המעלה
של הקינאה של פנחס,
זה שעל ידי זה הוא יציל את העם.
כלומר, אין ערך עצמי לקנאות,
אלא מצד התוצאות שלה.
שהתוצאות הייתה, התוצאה
הייתה הצלת האומה.
איך אפשר לדעת?
איך אפשר לדעת?
זה סיכון.
זה סיכון.
נכון.
אין ערך להתקורמות עצמה,
מצד, כאילו שיש ערך התגובה שלי,
נגיד על מעשה מתאיו
או... זה מראה האכפתיות.
אבל זה לא תמיד
בא מתוך ניקיון.
אם זה בא מתוך ניקיון, זה בסדר.
לדמו שמשל הרב קוק
נתן פעם סתירה למישהו,
כן זה בליטא, בבויסק,
נתן סתירה לאיזה יהודי
שביזאת על מתחכם,
אז הרב קוק בא אליו
וסתר לו.
אותו יהודי
עזב את ליטא, היה בארצות
הברית, וחזר בתשובה שלמה
על כל הסיפור הזה
וכולי, יש סיפור שלם.
אפילו תרם פעם שעון זהב
לרב קוק, והרב קוק לא רצה לקבל.
טוב, וכבר יפליגו חכמנו זל.
זאת אומרת שהסתירה
שנתן הרב קוק
הייתה מתוך קנאות אמיתית.
וכבר יפליגו חכמנו זל
לדבר במי שיש בידו למחות
ואינו מוחה, וגזרו דינו לטפס
בעוון החותים עצמו.
גם עוד דוגמה באמת, כשהרב
קוק הגיע ליפו, חדש בארץ,
פתאום קורה מאמר
של אליעזר בן יהודה,
שאומר, אנחנו, כולנו,
וכל הנוער שלנו, פנינו
עורף לעבר, פנינו לעתיד.
הרב קוק הגיע מליטא,
רואה דבר כזה בעיתון,
מזדעזע דמקי נשמתו, יוצא למסע
נגד בן יהודה, בן יהודה
בלום פיכה, במילים,
בעברית של ימין,
הוא אומר סתם ת'טפה,
ועשה מודעות בכל יפו,
בקיצור, שמה תגובה חריפה מאוד,
גם הביא כמה אנשים
לכתוב מאמרים
נגד בן יהודה וכו'.
עכשיו אז מה שמעניין, זה
התגובות שהרב קוק קיבל
מהרבנים בארץ.
רב נרי הפרסם
את התגובות של הרבנים
באחד מהספרים שלו, והוא
כותב, רואים שכל הרבנים
אומרים לו שני דברים,
א', ישך כוח, כל הכבוד,
איך הכנסת לו, באמת יפה
מאוד, ב', רואים שאתה חדש פה,
אתה לא מבין
שאנשים האלה
אין מה לדבר איתם, הם
כבר יצאו מכלל ישראל,
ולא חופת לנו מהם, ולא כלום.
עכשיו רואים בתגובה
שלהם, שאומנם הם משפחים
את הקנאות של הרב קוק, אבל
מפריע להם, שהרב קוק רואה
בן יהודה בן ציח,
כלומר הם לא רוצים
את החיבור הזה
אלא יישוב החדש,
ומבחינתם זה רק הפרעה,
הקב' הוא ייחלה אותם
וזהו, ואנחנו נשאר פה
כמה צדיקים מסביב לקוטל
המערבי, לא צריך כל האלה,
והרב קוק כל הקנאות שלו
הייתה דווקא מתוך
תחושת שייכות בין
הציבורים, אגב יש איגרת שכתב
הרב צבי יהודה קוק, אל
ברנר, ברנר, יוסף חיים ברנר,
ושמה הוא מסביר
לו, הוא שולח לו לעיון
את החוברת
תקווי הצאן של הרב,
אז הוא מסביר לו
מי זה אבא שלו, אבא שלי
זה יהודי צדיק, הוא חכם גדול,
והוא גם מקובל, והוא גם
יהודי הפילוסופיה, וכו' וכו',
ומאז שהוא הגיע לארץ,
ככה כותב הרב צבי יהודה,
כואב לו לראות
שהציבור מחולק
לשני מחנות
שלא מכירים אחד את
השני, ולכן הוא כתב
את החוברת הזאת, אז המאמר ההוא,
והמאמר ההוא זה בשביל הדתיים,
המאמר ההוא זה בשביל
החילונים, בקיצור, ובתוך תקווה
שהתחברו הציבורים, זאת
אומרת שהקנאות של הרב
היא קנאות בונה, חינוכית,
שמטרתה בסוף להביא
להפריה הדדית בין הציבורים.
מה?
מה ברנר אמר?
יש תגובה של ברנר
לא על המאמרים האלה,
על מאמר אחר של הרב קוק,
הוא כתב מאמר, נשמות דעולם
התו, מודפס באורות, בזירונים.
מה?
אז אומרים שהרב חשב את זה
על ברנר, עכשיו מעניין,
כשברנר ראה את המאמר,
המאמר לא היה חתום
על ידי הרב קוק, היה שם השם
ספרותי, אבל הוא הבין שזה רב
כתב את זה, הוא אמר, הרב
הזה, מבין את נפשו של הכופר,
ככה הוא כתב, מבין
את נפשו של הכופר,
העניין שברנר היה לו
קצת קשר עם הרב קוק
גם, הוא היה מגיע אליו
ליסודה שלישית לפעמים,
זאת אומרת שהיו סוחבים אותו,
אחד העם ומי עוד שם, היו
סוחבים, ביאליק אני חושב,
לא, לא ביאליק, אחד
העם ואני לא זוכר מי,
היו סוחבים את ברנר
להגיע ליסודה שלישית
אצל הרב קוק ביפו.
הרב קוק כרגלו היה
מדבר, כמו שהרב קוק מדבר,
היה מדבר על אורות, יש
אורות כאלה ואורות כאלה,
כל מיני אורות, אורות,
אורות, וברנר היה מסתובב שם
מקצה לקצה בחדר, אורות,
אורות, אני רואה פה רק חושך,
היה קסח ביניהם כזה.
טוב, הוא מת על קידוש השם בסופו של דבר.
כן, הוא מת על קידוש השם,
מעלי פורעים ערבים בפרדס שלו.
טוב, ובמדרש היכה,
אמרו, היו שריה כעיילים.
ראיתם פעם עיילים?
עיילים זה יפה, נכון?
מה?
אבל, אם שמתם לב, הם
שמים את הראש כל אחד
מאחורי הגוף של השני.
מתחבאים אחד בשני.
אז מה עיילים הללו?
בשעת שרב, הופכים
פניהם אלו תחת אלו.
כך היו גדולי ישראל.
רואים דבר עבירה,
והופכים פניהם ממנו.
כל אחד מזה, כן, טוב,
אתה אולי כבוד הרב יגיב,
אז אני שומח על ההוא.
אתה הולך להוא, אז
אני שומח על ההוא.
היו שריה כעיילים.
אמר להם הקב' ברוך הוא,
תבוא השעה ואני אעשה להם כן.
אם אתם לא מסוגלים להגיב,
זה כנראה מקצוע רבני עתיק.
וזה פשוט, כי מי שאוהב
את חברו, אי אפשר לו לסבול
שיראה מכים את חברו, מחרפים
אותו, ובוודאי שיצא לעזרתו.
גם מי שאוהב שמו יתברך,
לא יוכל לסבול לראות
שיחללו אותו חס וחלילה,
ושיעברו על מצוותיו.
והוא מה שאמר שלומו,
עוזבי תורה יללו רשע,
ושומרי תורה יתגרו במם.
צריך לעשות את זה בחוכמה,
אבל צריך לעשות את זה.
מה ההבדל בין תוכחה לכינה?
זה שני דברים שונים לחלוטין.
מצוות תוכחה, זה
המצוות להחזיר בתשובה.
זה המצוות של תוכחה.
הרואה חברו שחטא, מצווה
להחזירו למותיו ולהוכיחו.
כך כותב הרמב״ם.
אז אם אתה מדבר עם מישהו בשפה
שהוא לא מסוגל בכלל להבין,
זה לא נקרא שאתה מוכר,
זה נקרא שאתה צועק.
נעומת זה, הקנאות, זה המחאה,
זה לא כדי שההוא ישתנה,
אלא שכדי שהדבר לא ייעשה.
זאת פעולה אלימה
יותר, מבחינת האופי שלה.
זאת אומרת, היא לא אלימה פיזית דווקא,
אבל היא באה לבטא מחאה.
גם אם אתה לא תצליח
לשנות את הנעשה,
אלפחות שמחאה תיעשה.
מה אני מדבר עם המקראה,
שזה גם משהו בלפני,
זה יכולה לגבל על תוכחה, לא?
לא.
מי שידוע למחאה.
אה, זה מחאות.
למחאות.
מחאה זה לא תוכחה,
זה שני דברים שונים.
למשל, לפני כמה שנים,
היה מעשה ממשלתי, נפשע,
והיו רבנים, קהיילים, אמרו,
איזה מעגל שביעי, זה בסדר,
אתה לא צריך לעורר, נכון, זה
לא בסדר, אבל אחדות האומה,
כל מיני דברים כאלה.
קם תלמיד חכם אחד גדול, שלא
צריך לדפוק חשבון לאף אחד,
רבא ברום שפירא אמר, הדבר
הזה צריך להתנגד, לשרף פקודה,
להודיע מראש שאני
לא עושה, וכו' וכו'.
למנוע את זה, וגם אם זה לא
ימנע, אבל לפחות יש חכם אחד,
שיציל את כבוד התורה לדורות,
ויש לזה בכל זאת חשיבות,
לדורות עולם, שיזכר
בעוד כמה מאות שנים,
שהיה גרב גדול אחד, שעמד בפרץ.
איזה מעשה נפשע שעשתה,
איזה מישהו בממשלה,
אני לא זוכר בדיוק את הפרטים, מה?
זה קרה קרוב לתשעה בערב.
נכון, אתה זוכר, אתה
זוכר, כן, היום מה עשים.
טוב,
זה קשה להאמין
שזה היה, אבל זה היה.
אגב, אני רוצה להגיד לכם, יש דבר,
לא משנה, לא, אני לא אגיד לכם.
טוב, לא, לא רוצה.
מה?
גם מי שאוהב, לא, מותר לי?
לא, לא, לא רוצה להגיד.
טוב, גם מי שאוהב, והוא
מה שאמר שלמה, עוזבי תורה,
יעלו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם.
כי אותם שמעללים רשע
ברשעתו, ולא יכרחו על פניו מומו.
הנה הם עוזבי התורה, ומניחים
אותה שתתחלל חז וחלילה.
עכשיו, לפעמים יש
סיבות, יש הזדקות,
למה אני מעלל את הרשע?
בסך הכל, הוא ייתן תקציבים
לישיבה שלי, הוא לא
יסגור את המכינה שלי,
וכל מיני דברים כאלה.
אך שומריה, המתחזקים
להחזיקה, ודאי שיתגרו בם,
ולא יוכלו להתאפק ולהחריש.
ואמר הקב' ברוך הוא,
אליוב, הפץ עברות אפך,
וראה כל גאה ואשפילהו,
ראה כל גאה, אך נהיהו,
והדוח רשעים תחתם, תומנם
בעפר יחד, פניהם חבוש בתמון.
עד כאן הפסוק ביוב.
כן.
אני עדיין לא מצליח
להבין, עדיין הכין,
אז זה לא ביטוי של אהבה, על
פניו, זה ביטוי של אהבת השם.
אז למה אי אפשר להוסיף
אהבה, על ידי אהבה?
למשל הרשע, להוסיף לו אהבה?
אבל הרשע הוא לא רוצה.
הרשע הוא בא לתקוף.
למשל מישהו בא
ברחוב, תוקף את אשתך.
אתה לא תגיד, טוב, אני
אוסיף לו אהבה, הוא יעזוב.
זה לא ככה עובד.
קודם כל, אתה מקסח לו את הצורה.
כמובן, בלי להשאיר ראיות,
ואחרי זה, אתה מתמלא אהבה,
בא לבקר אותו בבית חולים, וכדומה.
יש סדר בדברים, כלומר,
יש אחריות מוסרית.
זה חלק מהמוסריות.
עשיית הצדק היא חלק מהמוסר.
זה אחד הדברים... זה
לא נראה טוב בטלוויזיה.
זה לא נראה טוב
בטלוויזיה, זה נכון.
זאת אומרת, אנחנו
חיים היום בחברה שבה,
עשיית הצדק לא נחשבת
כשייכת לתחום המוסר.
זה לא במכלול.
המוסר זה מה שיפה, החסד,
ומה שהוא עשיית הצדק,
נחשב, להכרח בליגוני.
הרבה מה שאנחנו שומעים
אנשים, בתקשורת, אנשי צבא,
אנשי ממשל, שאומרים, אין
לנו ברירה, אנחנו צריכים לדאוג
לאיזון בין המוסר
לבין צורכי הביטחון.
שמעתם משפטים כאלה?
זה משפט מזעזע, מכל הבחינות.
אנחנו צריכים למצוא איזון ראוי
בין דרישות המוסר
לבין צורכי הביטחון.
כלומר, נשמע, משתמע מהאמירה
הנועלת הזאת, שבעצם צורכי הביטחון
זה לא שייך למוסר.
כי, וזה בעקבות
מה שהנחילה הנצרות
לעולם, שהחסד הוא המוסר.
וכל דבר שהוא שייך לצדק
או לביטחון, זה שייך להכרח
של העולם המרושע,
אבל זה לא המוסר.
במיוחד, אם זה מצטלם לא יפה.
זאת אומרת, אם אתה מקסח
את הצורה לרשעים, ואז
יש הרבה דם, והרבה בכי וכו',
אז זה לא יפה.
זה לא יפה, אז זה לא מוסרי.
מה שאין כאן, מי
שנותן סוכריה ודובדבן
למחבלת, מסכנה,
אז זה נחשב למוסרי.
זה סוג של פשע.
וזה פשע מוסרי עמוק מאוד.
היה פעם שר ביטחון
במדינת ישראל, שאמר
שצריך להתגאות בכך,
שפעם אחד מהחיילים שלנו
נמנע מלראות על מחבל
בגלל שהוא החזיק תינוקת.
והאמירה הזאת
היא פשע שלא יסולח.
כי בגלל הרחמנות הזאת,
אותו מחבל יכול לראות
על חיילינו ועל אזרחינו וכו'.
צריך לדעת שזה פשע.
אלא מה? זה השפעה.
צריך להבין מאיפה זה בא.
זה בא מהנחה שיש ערכים
שרק חלקם שייכים למוסר
וערכים אחרים שהם מחוץ למוסר.
וזאת לא האמת.
זהו שקר גס שאין כמוהו.
וזה בעצם פרשת מתות
שקראנו אותה השבת.
היא מביירת את זה
בצורה מאוד מאוד ברורה.
כשאנחנו רואים את ההנהגות
שבהם נוהג משה רבנו
כשהוא בא לקנא קינת השם
במדיאן, זה ממש לא עובר מסך היום
בשום ועדת אתיקה
של שום גוף בינלאומי.
אלא שמשה רבנו היה אדם מוסרי עליון.
והוא הבין שאם נעשים
המעשים של מדיאן כלפי עם ישראל
וכלפי עצמם גם כן, העולם ישחט.
ולכן לא תהיה ברירה
אלא לנהוג בהנהגה אכזרית
כלפי הפרעיות המדיאנית.
וזה מתוך הכרה מוסרית עליונה.
טוב, מה?
זה מה שמשה רבנו אמר.
זה מה ש... זה לדבר
לכל הדבר המסוכן.
כי משה רבנו שזה שרק יחד
בכל מיני מקרים.
אתה צודק.
אתה צודק שזה מאוד מסוכן
לקחת ערך אחד בלבד
ולהפוך אותו למוסר.
למשל, החסד.
בא מישהו ואומר לך
תשמע, אני ממש זקוק
להלוואה.
אני רציתי פשוט לקנות אקדח
כדי להתאבד
ובדיוק נגמר לי הכסף
והכספומט לא פועל.
אתה יכול בבקשה להביא לי
רק 200 דולר.
אני אחזיר לך מחר.
תעשה חסד.
והוא עם דמעות מבקש את זה.
אז אתה אדם טוב.
אתה קח לו את ה200 דולר
והוא מתאבד.
אז השאלה היא
האם עשית בזה משהו טוב.
אתה צודק.
זה מאוד מסוכן
לקחת ערך אחד
ולהפוך אותו לחזות הכל.
אני מסכים איתך.
לכן אנחנו אומרים בתפילה
גומל חסדים טובים.
משמע שיש חסדים
שהם לא טובים.
כן, בבקשה.
המוקדה שאם אנחנו לא קנאים
ואנחנו לא... לא, לא,
לא, לא צריך מקום שמופיע
שבאת כל זה
ונאמר שאנחנו פחות קוראים
לאשר, משהו שבאתי ונותני.
זה ממש שאנחנו לא קנאים.
אתה יודע שאנחנו קנאים?
כי אנחנו לא... לא
צריך מקום שמופיע
שבאת כל זה
ונאמר שאנחנו פחות קוראים
לצעוק שבאס
זה לא קנאות.
לצעוק שבאס
ולזרוק אבנים
על מחלי לשבטות
זה לא קנאות.
זה פריקת הצבים.
זה הכל.
יש חברה
שזקוקה... כל חברה זקוקה
לקתרזיס.
קתרזיס, הכוונה שחרור, התארות.
אז יש אדם
שהקתרזיס שלו
זה על ידי שהוא הולך למגרש כדורגל.
יש מי שלא הולך
למגרש כדורגל
והצ'ונט צריך
בכל זאת להתעכל.
כן?
צ'ונט זה כבד.
אסר לעשות
איזושהי פעילות ספורטיבית
אחרי הצהריים
ואז זורקים אבנים
אחרי הצהריים
וצועקים שבאס.
אז זה דבר חיובי
מצד זה
שזה משחרר את הנפש.
ואז אדם יכול
ללמוד תורה בשקט
כל השבוע
על חשבון המדינה.
אבל... זה לא.
זה לא נקרא קנאות.
הביטוי לקנאות
זה שבדברים
שזה שייך להיות מקנא.
אז לפעמים צריך
לדעת לעמוד
בכל תוקף
מול מעשה ממשלתי נפשה.
ולכן אנחנו יוצאים
להגנת התורה.
דבר ה'
אנחנו מקנאים
ולא עושים חשבונות.
כן?
לא עושים חשבונות.
מבאזים את הנדחכם.
חוסנים את הכביש.
אני יודע.
כל מיני דברים כאלה.
כן?
ואם יש הורה ממשלתית
נפשת
לפנות
למסור בעצם
לאחריו
יישובים
אז אנחנו מודיעים מראש.
אנחנו לא נשתתף פעולה.
אנחנו נגד.
כן?
הקנאות היא צריכה להיות...
הקנאות לא פותרת מחוכמה.
גם קנאי
אבל גם
חכה.
כן?
כי למשל
כשאני זורק אבנים
כדי שאנשים
לא יסעו ברחוב שלי בשבת
אני לא עושה פעולה
כדי שלא יסעו בשבת.
אני עושה פעולה
כדי שברחוב שלי
לא יסעו.
מצידי
שיעברו מהרחוב
מאחורה
יעריכו את הדרך
וייחללו יותר את השבת.
רק שבשכונה שלי
הילדים שלי
לא יראו את זה.
כן?
זה לא נקרא קנאות
על השבת.
כן?
מה אתה אומר?
קנאי או קנאי?
אני אומר קנאי
או קנאי.
זה כמו
השאלה אם אומרים
חשמלאי
או חשמלי
או ימאי
או ימאי
או
חשמונאי
או חשמונאי
וכדומה.
נכון?
יש
יש צדים לכאן
צדים לשם.
זה דיון לשוני
ממדרגה ראשונה
שאני חושב שהוא צריך
להעסיק את
טובי המוחות
במדינת ישראל
עד שסוף סוף
תתקבל
הכרעה בנושא.
כן?
בבקשה.
תודה על
היערה החשובה.
כן?
מה אתה אומר?
אם האדם המאמין
קיים בצוות רכים
לא שומע.
אם האדם המאמין
קיים בצוות רכים
כשהוא בא לכאן
מצווה חד
הוא עלול לעבור
על מצווה חד.
נכון.
מצווה חד אחד
המצווה של
כינת השם
במצוות רכה
מצווה חד במצוות שני
העניין של כיבוד הורים
והעניין שאסור לצייר
יתום ועל מנה.
נכון.
כך שאם זה בא ביחד
אז... אתה צודק.
נכון.
ואני רוצה באמת לשאול
אם יש איזושהי תלך
שאפשר להתנהל
במצבים הספציפיים האלה
בצורה שנכונה
מאוזנת.
יפה.
אתה שואל
בעצם
מה שאתה שואל
הוא הנושא של פרק קף.
כן?
אתה יכול להקדיש פרק שלם
רק כדי ללמד אותה לשאלה שלך.
וזה שלפעמים
על ידי הקנאות
האדם מקפיד על ערך אחד
על חשבון ערך אחר.
למשל
כיבוד אבאים וכדומה
יש הרבה סיטואציות כאלה
במיוחד אצל בעלי תשובה
יש הרבה בעיות כאלה.
אז התשובה היא
שצריך להיות
על מתחכם.
ככל שאדם לומד יותר תורה
יש יותר סיכוי
שהוא ידע
איך לנוות
את הקנאות שלו.
ככל שהוא יותר בוך והמערץ
הקנאות יותר אסורה לו.
ולכן אחד הדברים
שמאוד מאוד חשוב
שיהיה לכל בעל תשובה בכיס
זה מספר הטלפון
הישיר של הרב שלו.
לפני שהוא אומר
אני לא אוכל פה השבת
אז הוא קודם כל מתקשר לרב
והרב מרגיע אותו
ואומר לו
הנה במקרה כזה אפשר להקד
אפשר לעשות ככה וכולי.
בסדר?
כן?
כן, אבל אדם לא יודע
למשל אדם רואה
שיש דבר ממש לא בסדר
שנעשה
אז הוא לא יודע
איך מגיבים.
זה כמו שלמשל
סיפרו לי על איזה בחור
שעשה סקנדל לאוטובוס שלם
הוא לא היה מוכן
לעלות לאוטובוס
בגלל שהיו שתי נשים
שני צידי הכניסה
והוא דרש מהן
שתעבורנה
באופן שהוא יוכל
לא לעבור בין שתי נשים
וזה עשה רעש גדול
וכולי וכולי
כן?
אז בסדר
כתוב
לא לעבור בין שתי נשים
אז הוא צדק, לא?
כן?
מה?
לא, אידיוט מושלם, ברור
יש מיליון דברים
לעשות בשביל זה
כן?
כן
אני אספר לכם סיפור
שפעם קרה לרבי מידובביץ'
לצהל
שהוא הלך ברחוב
על המדרכה
היו שתי ילדות
שהיו משני צידי המדרכה
רחבה
הוא לא רצה לעבור
בין שתי בנות
אז הוא פנה אל הילדה
והוא אמר לה
תראי
החברה שלך בודדת
אף אחד לא משחק איתה
אולי תשחקי איתה
היא הלכה
ככה הוא בא
בסדר
טוב
אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הצדדים הרעים שבו אבל ברור
שאני לא שונא את הצדדים הטובים שבו
ולכן דווקא על ידי שאני יודע
לאהוב את הצדדים החיוביים שבו
השנאה אל הרע מזוקקת יותר
מפולשת וגמורה כי זה לא מצד
עצמו כי מצד עצמו הוא טוב
אלא מצד מקרב הפחותים יש פה רע
אז אני שונא את החיצוניות ואוהב
את הפנימיות אם אני לא מסוגל
לעשות את ההבחנה הזאת אני
אסנא מה שטוב שזה ודאי לא נכון
והנה ביארנו עד הנה החסידות
מה שתלוי במעשה ובאופן העשייה
ונראה רעתה אגב יש סיפור
מעניין היה איזה יהודי אחד ששכחתי
את שמו שהיה מגדולי המתנגדים
לרב זוננפלד יהודי חילוני
שאמר פעם באחד המעמדים הציבוריים אנחנו
נבנה את ארץ ישראל בלי הרב זוננפלד וחסידיו
הם לא צריכים קול דתיים האלה וכו' וכו'
היום אחד האיש הזה היה חולה והיה
בסכנת נפשות והרב זוננפלד טיפל אישית
בזה שיתנו לו את הטיפול הכי טוב
שיכול להיות בבית חולים ביקור חולים
אותו יהודי לא ידע את
זה אגב מישהו שמע מאחורי
הדלת את הרב זוננפלד
אומר למנהל בית החולים
ממתי נעשה כבודו פוסק בענייני פיקוח נפש
בקיצור בזכות הרב זוננפלד האיש הזה קם לתחייה
ואחת ההפגנות כשהוא תקף את הרב זוננפלד
אז מישהו אמר לו אינך יודע שאתה חי בגללו
ומאז הוא הפסיק לתקוף
את הרב זוננפלד זאת אומרת
שגם לאנשים קנאים הרב
זוננפלד היה אדם מאוד קנאי
הוא ידע לעשות את ההבחנה איפה שצריך כן הוא
נבהר אתה התלוי והנה ביארנו עד הנה החסידות
מה שתלוי במעשה ובאופן העשייה כן
אמרנו שמידת חסידות יש לה שלושה צדדים
המעשה, אופן העשייה והכוונה אז למדנו
גם במעשה תוספת בעשה ותוספת בלא תעשה
למדנו באופן העשייה
שני מסלולים אהבה ויראה
ביראה למדנו שלושה אופנים
ובאהבה שלושה אופנים
בסך הכל שישה עכשיו
אנחנו עוברים לשלב השלישי
של מידת החסידות הכוונה
חסידות התלוי בכוונה
בסדר טוב אז עד כאן
זה היה לגבי הקנאות הוא
נבהר אתה התלוי בכוונה
וכבר דיברנו גם כן למעלה
מעניין לשמוע ושלא לשמוע למדרגותיהם.
מה ההבדל בין העשייה לאופן העשייה?
מעשה ואופן העשייה זה שני
דברים שונים בתכלית בכלל
לא דומים אחד לשני כלל
וכלל ולא קרב זה כל הלילה
חסידות במעשה זה שאני עושה יותר ממה שאני
חייב בסדר אופן העשייה מדובר על עולם הרגשות
המתלווה לזה שזה אהבה
ויראה נכון שלושה אופני אהבה
שלושה אופני יראה כשהאופן
האחרון של האהבה זה הקנאות
בסדר? זה מה שלמדנו עד עכשיו. מה זה דום
מאחד לשני בכלל? בין מעלי השוות כלל וכלל.
הכוונה זה לא הדבר הראשון שצריך להגיד אותו?
לא, ממש לא. הכוונה זה דבר הרבה יותר עמוק
שנוגע אל עצמיות האדם. ועצמיות האדם זה
דבר שקשה לזקק אותו הרבה יותר מאשר מעשים
המעשה מחייב אותך כך, מידת
חסידות לעשות יותר. למשל, תרומה גדולה
אחד מחמישים אבל מידת חסידות אחד מארבעים.
זה בעיה אז אני מוסיף עוד. בסדר?
זה הכי קל שאפשר לעשות.
גם עולם הרגשות הוא עולם שהוא קרוב אל ליבי
אני יכול במידה רבה להפעיל את הרגשות שממלא
קיימים. אבל הכוונה זה כבר נוגע בשורש שלי
השאלה היא אם יש לי שליטה על זה.
אמרו לך שבצורה שמזרח אדם עושה את
המעשים של המסגנות עם הרגשות של המסגנות
אבל אין לו את הכוונה של המסגנות.
נכון. וזה טוב? נראה אם זה...
אמרת את הכוונה, אבל לא אמרת את המעשים.
נכון. יש אדם שכבר ראוי, כלומר הוא כבר
מזמן הגיע לכל המידות
של הצדיק. זהירות, זריזות
ונקיות. ואפילו אימץ
במידה רבה את הפרישות
ואת התארה. אז עכשיו הוא צריך, לכן הוא מחויב
במעשה החסידות. כי הרי מי שראוי להיות חסיד
אז הוא גם חייב לנהוג במדינת חסידות.
והוא נענש על זה שהוא לא נוהג במדינת חסידות.
אז מה שנשאר לו זה הכוונה. זה פשוט בסדר,
גמור. והרי היה, שזה נכון מה שאני אומר,
שככה רמחאל אומר, לא? טוב. עכשיו בואו
נתחיל בנושא הכוונה. וכבר דיברנו גם כן למעלה
מעניין לשמוע ושלא
לשמוע למה דרגותיהם. אמנם,
ודאי שמי שמתכוון בעבודתו
לתאר נפשו לפני בוראו
למען תזכה לשבת את פניו, בכלל האישרים
והחסידים לחזות בנועם השם ולבקר בהכרחלו
ולקבל הגימול אשר בעולם
הבא, לא נוכל לומר שתהיה
כוונה זו רעה. יש הרבה
אנשים שנוהגים מדינת חסידות
והם גם מקווים שעל ידי אותם מדינת חסידות
הם יזכו לחיי העולם הבא. וזה מה שדוחף אותם.
כוונה טובה. זו אמנם כוונה חסרה, אבל
היא כוונה טובה. לא נוכל לומר שזה רע.
אכן, לא נוכל לומר גם כן שהיא תהיה היותר
טובה. כי עד שהאדם מתכוון לטובת עצמו,
סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אם כן, כאן רמחאל
סותר את מה שהוא כתב בעמוד הראשון של הספר.
נכון? או מה לפחות, איך שאנשים מבינים את
העמוד הראשון של הספר, לא סתם, בפרק הראשון,
ששם הוא אומר שהעידון היותר גדול של האדם
זה חיי העולם הבא, וזה ההונג היותר גדול,
ולשם זה ראוי לפעול. אז השטחיים שבבני
אדם, כשהם קוראים את מסיעת ישרים,
חושבים שרמחאל רוצה שאני אעבוד
כדי להתענג על השם בחיי העולם הבא.
זה בעצם הסוכריה שמציעים לי. סוכריה טובה,
גדולה. כן? זה הסיבה שדע צריך להיות מוסרי.
מעולם לא אמר רמחאל שטויות כאלה.
הוא מעולם לא אמר את זה.
אלא הוא אמר שתכלית האדם שיתברר ויתלבן
לו מה חובתו בעולמו, לא מה מהנהג אותו.
זה דבר מה חובתך, ומה יהיה חובתך
להתענג על השם. נכון? זה מה שכתוב.
והנה מה שהורונו חזל בעניין זה
שהאדם לא נברא אלא להתענג על השם,
ולהנדות מזביב שכינתו שזהו התענוג
היותר עליון, וזה בעולם הבא וכו'.
כלומר, אני מעוניין בתענוג של חיי
העולם הבא, לא בגלל שזה טובת עצמי,
אלא בגלל שזו חובתי.
זה משהו אחר לגמרי. נכון?
זה הרי היעד. זה מה שהוא כותב כאן.
שלא ייתכן שהאדם יעבוד את השם בכוונה
יותר עליונה בגלל שהוא מעוניין בתובת עצמו.
אך הכוונה האמיתית המצויה בחסידים
אשר תרחו וישתדלו להשיגה הוא
שיהיה האדם עובד רק למען אשר
כבודו של ה' ברוך הוא יגדל וירבה.
וזה יהיה אחר שיתגבר באהבה, אליו
יתברח, ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו
ומצטער על כל שימעת ממנו.
כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה
שלפחות מצידו יהיה כבודו יתברח מתגדל,
ויתאווה שכל שאר בני האדם יהיו כמוכן,
ויצטער ויתענה על מה שממעטים שאר בני האדם.
וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו
בשוגג או באונס או בחולשת הטבע
אשר קשה לו להישאר ממך חתאים בכל עת.
כי עניין הכתוב כי אדם אין צדיק
בארץ ישריעס איתו ולא יחתא.
זאת אומרת הוא מצטער לא על זה שהוא
חותה, הוא מצטער על זה שהוא ממעט כבודו
של ה' ברוך הוא.
ודבר זה בערו בתנאי דביליהו וזכו להטוב. אמרו
כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה
להעמיתו, הוא מתענח על כבודו של ה' ברוך הוא
ועל כבודם של ישראל כל ימיו.
הוא מתאווה ומצר לכבוד ירושלים
ולכבוד את המקדש ולאישוע שתצמח בקרוב ולכידוש
גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו'.
נמצאת הלמד שזאת היא הכוונה המעולה
שהיא רחוקה לגמרי מכל הענת עצמו
ואינה אלא לכבודו של מקום ולכידוש שמו
יתברך המתקדש בבריאותה בשעה שעושים רצונו.
זה היה מתנאי הקבלה לישיבה של רמחאל.
דיברנו על זה כמה פעמים.
יש בתקנות הישיבה של רמחאל
שכל מי שבא ללמוד בישיבה
מתחייב שכל מה שהוא לומד
ועושה במסגרת הלימודים שלו בישיבה
איננו חס ושלום לשם תקנת נשמתו.
אלא לשם כבוד השכינה וכנסת ישראל.
רק לשם זה, אם לא שלא ילמד בישיבה.
מה זה עם העובדה שהם סטודנטים?
אתה מזכיר לי מי שאמר פעם
שרבי יוחנן הסנדלר לא היה סנדלר.
לא יכול להיות שהוא גם רבי יוחנן וגם סנדלר.
אלא הסנדלר הכוונה שהם מאלכסנדריה.
יש מי שכתב את השטויות האלה.
אז מה הבעיה?
מדריכה כל כך קבועה, נועזמה.
כל אדם, אומר הרמב״ם, יכול
להיות צדיק כמשה או רשע כנבוכן נצר.
נכון?
אז כל אדם, זה לא משנה
מה העבודה המקצועית שלו.
עד רבה הם נהגו במדינת חסידות, לא
רצו לקבל כסף מתורה, נו מה הבעיה בזה?
רצו להטיב לבני אדם, לכן הם היו
סטודנטים לרפואה, נו מה הבעיה בזה?
עד רבה, צדיקים גמורים.
רק אחד לא יכול להעיד על עצמו
שהוא עושה עבודה צודקה לצורך עצמו.
למה לא? למה שלא יעיד על עצמו?
הרי אם זאת כוונתו באמת, אז כן.
כן?
זה אחד הדברים הגדולים שיש בתורת המוסר
של היהדות, זה שאדם יכול לדעת איפה הוא עומד.
נכון שאדם יכול גם לרמות את עצמו,
אבל אדם גם יכול לדעת איפה הוא עומד.
בשביל זה נכתב ספר מסיעת ישרים.
כן? ולכן רב יוסף אמר על עצמו שהוא ענב.
יש סיפור ממש אמיתי של
מורה של עדע שהוא אמר אני לא
יודע איך אתם היקעו אותי
לגיינות שני סיפורים מוידים.
זה תנה, רבן יוחנן בן זכאי.
יש סיפור ממש אמיתי של מורה
של עדע שהוא אמר שתשימו
אותי בדים אדומים כי אני
לא יודע אם זה יתמעריב.
אני לא רוצה להיות שחור בין
הלבנים ולא רבן בן השחורים.
זה רבן יוחנן בן זכאי.
שני סיפורים.
שני סיפורים יש שם.
אז כמובן יש סיבה.
יש סיבה למה הוא לא יודע.
כן הרי רבן יוחנן בן זכאי למה הוא
לא ידע אם הוא יהיה מן הצדיקים או לא.
מגוזר, רבן יוחנן בן זכאי.
הוא מתלבט בדבר הזה.
אם הוא מתלבט אז אין אדם כבר שניצל מן הדין.
נכון? הוא היה צדיק גדול רבן יוחנן בן זכאי.
למה הוא חשב שהוא ילך לגיינם?
זה למה?
יפה.
הוא מסר את ירושלים בדי טיטוס.
בדי אספסיאנוס יותר נכון.
אז פשלה גדולה יכול להיות.
שבגלל זה הוא הולך לגיינם.
והוא שאל את עצמו האם
הוא לא היה צריך להתנהג.
כחזקיהו מלך יהודה.
שעמד מול סנחריב ולא מסר את העיר.
וכאשר יצא נשמתו הוא אמר.
הוציאו כלים מפני התומעה.
והביאו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.
רשי אומר.
שאדם משד פטירתו רואה עם מי הוא ישב שם.
אז הוא הבין שחזקיהו הסכים אליו.
לכן נריגה.
אז זה כנראה יש סיבה.
זה גם אותו אמורה.
אני לא זוכר מה היה.
מי זה היה שם?
רבן גמליאל אולי?
רבי עיניי.
רבי עיניי.
אז גם לרבי עיניי היה ספק.
בסדר?
היה לו ספק.
כנראה שהייתה לו סיבה להסתפק.
כן.
האם קיים יחס ישר בין
הכיוון של ההדה היהודית.
לכיוון הצדיקות והחסידות.
לבין ההכפלה שיכולה להיות קיימת.
במידה שהוא נופל בשוקר.
ועם רנוס בכל מקרה מסוימים.
כלומר ככל שאדם יותר צדיק ויותר חסיד.
האם הקפידו לו יותר.
בוודאי.
ככל שאדם הוא יותר צדיק.
ויותר חסיד.
אז הוא מקבל אל עצמו נורמות יותר מדויקות.
ולכן הוא יוכל אותה.
על דברים שאצל האחרים היו מחליקים אותם.
נכון?
קח לי נצחה.
נבשל לי דוגמה.
אדם שהוא בעמדת אחריות גדולה.
נגיד נשיא, ראש ממשלה, משהו כזה.
מופיע בפני הכנסת.
מוציא איזו כללה מפיו.
כל המדינה מדברת על זה.
הוא צריך להתפטר.
לא יודע מה וזה וזה.
נכון?
הקואליציה בסכנה בגלל זה.
אבל יש אדם אחר שהוא בדרך לנשקיה.
כדי להחזיר את הנשק.
ויש שם ביטויים הרבה יותר חריפים שנאמרים.
במהלך ניקוי הנשק.
כדי שהאפסנה יקבל את זה.
נכון?
ואף אחד לא חושב שהבן
אדם צריך להתפטר מעבודתו.
ולא כלום.
וזה לא עושה שער ראויה בינלאומית.
אז כנראה שתלוי איפה אתה נמצא.
התכוונתי לנשקיות אצל הגויים.
טוב.
איפה היינו?
אגב, היצע טובה.
מי שהאפסנה יעושה לו בעיות.
פשוט תחכו עד חצות לילה.
חצות לילה, הרי הוא לא
רוצה לשלם עוד יום מילואים.
ואז הוא יקבל את זה אפילו אם זה מלוכלך בבוץ.
טוב, על...
ועל זה אמרו בזוהר איזה
הוא חסיד המתחסד עמקונו.
והנה חסיד כזה.
מלבד העבודה שהוא עובד
במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת,
לבדי צריך שייצר תמיד צער
ממש על הגלות ועל החורבן.
זה כבר ענייני דיומה שאנחנו
נעסוק בהם, בזרת השם, בפעם.