שלום לכולם, לאחר הפסקה מבחינתנו קצת.
עכשיו אנחנו נמצאים בחודש אלול אבל הדף היומי נמצא במסכת מועד קטן ואני רוצה לדבר בכמה סוגיות על המסכת הזו.
המסכת הזו עוסקת בחלק גדול ממנה
בעניינים של חול המועד,
של הדבר האסור והמותר בחול המועד
ועל זה אני חושב שמן הראוי להקדיש איזו תשומת לב גם בשיעורים שלנו.
הדבר המעניין הוא שהמסכת הזו של מסכת מועד קטן עוסקת בהרבה פרטים.
נפגשים פה עם הרבה פרטים מה מותר ומה אסור.
אבל דווקא העניין הכללי שיש איסור בכלל בחול המועד ומה אסור בחול המועד זה לא נזכר בצורה מסודרת נקרא לזה במסכת מועד קטן אלא דווקא יותר במסכת חגיגה
אני מפנה פה בדף המקורית שלנו לגמרא בפסכת חגיגה, בדף י"ח עמוד א',
שם אנחנו מוצאים מין ברייתא שמדברת על המקור של האיסור בכלל של מלאכה בחול המועד,
ויש שם כמין דרשה או דרשות שמהם לומדים את האיסורים של חול המועד,
אבל על גבי זה ועל כך יש דיון בדברי הראשונים,
עד כמה הדרשות המובאות שם הן דרשות מוחלטות שבאמת מלמדות אותנו על איסורים גמורים מן התורה של דברים של קודם כל של מלאכה בחול המועד
האם זה באמת איסור גמור מן התורה או שזה רק איסור מדרבנן ואז רגילים אולי לומר שהדרשות הן דרשות כמו לא דרשות מוחלטות אלא דרשות כמין אסמכתאות ככה רגילים הרי הרבה פעמים אנחנו מוצאים דברים
ומה בעצם גורם להצגת השאלה בצורה הזו בכלל?
בפני שבחול המועד אנחנו יודעים שיש דברים אסורים ויש דברים מותרים.
זה דבר שהוא קצת קשה להבנה או לקבלה,
כיוון שכאילו ממה נפשך? אם אסור, אז זה כמו בשבת ויום טוב, אז גם חול המועד יהיה אסור.
ואם זה מותר, אז אם זה מותר, אז שהכל יהיה מותר. איפה הגדרים,
מאיפה אנחנו לוקחים את הגדר הזה,
שיש דברים שאסורים ויש דברים שהם מותרים.
לכן אנחנו באמת בסופו של דבר מוצאים מדברי הראשונים,
אנחנו מוצאים את ההתלבטות הזו כי יש מצד אחד כאלה שמקבלים את הדרשות של מסכת חגיגה כדרשות מוחלטות שאומרות שהאיסור הוא מן התורה מה שאסור ויש כאלה שאומרים לא, את זה דווקא מוכרחים לומר שאסור רק מידרבנן כי אם זה אסור מידרבנן אז ממילא גם מובן איך זה שלא הכל אסור אלא
יש דברים שהם מותרים.
אז ממילא, עכשיו, מה באמת אסור ומה באמת מותר באופן כללי ככלל?
אז על זה אנחנו יודעים,
והדברים האלה מובאים ונזכרים בדברי הראשונים ובדברי הפוסקים, הכול גם מצוין פה בדף המקורות בעניין הזה. אנחנו יודעים שיש דברים של אוכל נפש, אז בוודאי שמותר,
כי לא גרה חול המועד מיום טוב.
גם ביום טוב הרי מותר לעשות מלאכה בשביל אוכל נפש,
אז זה דבר ברור.
אבל מעבר לכך, גם דברים שהם ביום טוב עצמו אסורים,
כמו למשל דברים שהם עשויים לצורך המועד, יש גדר כזה של צורך המועד, דברים שאתה צריך לצורך המועד.
זה ביום טוב, אין לזה את ההיתר, ביום טוב אנחנו מתירים רק לאוכל נפש,
אבל דברים של צורך המועד, גם יש היתר בחול המועד.
או דבר אחר, זה בדבר האבד.
יש מושג של דבר האבד,
שאם יש הפסד ממוני שאם לא יעשו מלאכה ייגרם הפסד ממוני אז זה דבר עבד שהוא מותר דווקא בכל המועד ובוודאי שביום טוב אין היתר כזה לעשות מלאכה בשביל למנוע איזה עיבוד של ממון.
אז זה באמת כמו שאמרנו המקור להתלבטות ויש כאלה שסוברים באמת שזה הכל מדרבנן ורבנן קבעו את המסגרות האלה שדבר שדבר עבד מותר דבר שהוא
לצורך המועד גם כן מותר ודבר שאיננו דבר אבד ולא לצורך המועד יהיה אסור וזו באמת שיטה כפי נראה דעת הרמב״ם כמצוין בדף המקורות שהוא סובר שהאיסורים האלה הם מדרבנן לעומת זאת בדעת התוספות ודעת הרמב״ן כפי שמובא במגד משנה על הרמב״ם איך אומר המגד משנה הרמב״ן הטיל פשרה בתוך העניין הזה ונותנים פה איזה גדר מיוחד ומחודש שאומנם האיסור הוא מן התורה אבל
התורה כאילו מסרה לחכמים את היכולת לקבוע מה אסור ומה מותר, זאת אומרת יש כאן איזה רצון לומר שיש דבר כזה שזה אסור מן התורה ובכל זאת מסור לחכמים לקבוע מה אסור ומה מותר ועל ידי זה מבינים את העניין של דבר האבד ואת העניין של צורך המועד שזה מותר.
הגדרים עצמם מובאים בדברי הפוסקים וצריך לדעת את הכללים
שדבר האבד יש כאן תמיד הבחנה נוספת בעניינים של כל
המועד בין דבר שהוא מעשה אומן לבין דבר שהוא מעשה אומן.
אז כדוגמה לדבר אנחנו רק מוצאים מדברי הפוסקים שבדבר האבד מותר גם בדבר שהוא צורך מעשה אומן.
דהיינו גם כשזה מעשה אומן גם כן מותר. זה מובא פה בדף המקראות בדברי המגן אברהם המצוין כאן ובסימן תקמ"ב לעומת זאת דבר של צורך המועד שלא אוכל נפש אז זה מותר רק לעשות
דברים של מעשה אדיוט ולא מעשה אומן. אז פה הדברים באמת עם פרטים שצריך לדעת את העקרונות האלה. צורך המועד מותר אבל רק מעשה אומן, דבר אבד מותר אבל דבר אבד מותר אפילו במעשה אומן.
טוב עד כאן הגדר הכללי של המסגרת של איסורי מלאכה בחול המועד.
מעבר לכך אנחנו פה בכותרת שלנו לא מדברים רק על איסור מלאכה אלא מדברים גם על איסור מסחר.
יש איסור של מסחר בחול המועד, איסור של מסחר,
ועל זה גם כן יש דיון בעצם,
מצד אחד זה כתוב בגמרא במסכת מועד קטן במפורש בדף י' עמוד ב',
כתוב כאן שפרקמטיה זה דבר שאסור,
אסור לעשות פרקמטיה,
דהיינו מסחר, פה צריך באמת להבין מה האיסור במסחר בחול המועד, הרי זה באיזשהו מקום לא נקרא איסור, אין פה מלאכה,
אין בהכרח מלאכה בזמן שאתה עוסק במסחר, זה לא בהכרח מלאכה.
אז מה גורם לאיסור של מלאכה,
איסור מסחר בחול המועד, כמו שזה מובא פה בגמרא?
על זה ציינו פה בדף המקורות שני מקורות שלפי דעתי הם מאוד מלמדים פה על איזשהו דיון עקרוני מעניין.
מצד אחד יש כאלה שאומרים שהאיסור במסחר הוא חשש שמא יבוא לידי מלאכה,
דהיינו, תוך כדי מסחר, אז באופן רגיל יכולים להגיע לכתיבה. כתיבה זה דבר שמאוד מצוי,
שבמסחר צריך לכתוב דברים.
אז אסור לעשות מסחר, שמא יכתוב.
זה מובא בנימוק יוסף, כפי שמצוין פה בדף המקורות.
לעומת זאת, בתשובת הראש,
גם המצוינת בדף המקורות,
אנחנו מוצאים שהוא מדבר פה גדר מחודש,
והוא לא רוצה להבין את זה דווקא מצד החשש שמא יבוא לידי כתיבה,
אלא מסחר, לפי טבעו, מי שעוסק במסחר,
הראש שלו נמצא במסחר.
ולכן יש פה איזה איסור על מסחר,
כאילו איסור בפני עצמו,
שההתמסרות למסחר משכיחה ממנו את העובדה שזה בכלל ימים של חול המועד.
זה באמת גדר מחודש שמופיע בדברי הראש. ואם רוצים כאילו לעיין וללמוד פה מה באמת פשר הדברים,
אז אולי אפשר להגיד, אם איסור מלאכה,
ככה אני חושב בדרכנו בלימוד.
אם איסור המלאכה בעצמו הוא איסור של תורה,
אז ממילא אפשר להבין שיהיה איסור במסחר, שמא יבוא לידי האיסור הזה של התורה.
אבל אם איסור המלאכה בעצמו הוא בלאו הכי רק איסור מדרבנן, אז לבוא ולהגיד שאסור לעשות מסחר בגלל שמא יבוא לכתוב? נו!
אז הוא רק ישתדל לא לכתוב. אז מה כאן הבעיה?
ואז ממילא כשרוצים להסביר את איסור המסחר,
יש כאילו אז להעדיף את הגדר השני שמופיע בדברי הראש
בתשובה שזה מסיבה אחרת הראש שלו הוא שוכח בכלל שזה כל המועד.
המסחר הוא מוציא את האדם מרוכז במסחר וזה באיזשהו מקום.
מכאן אנחנו יכולים להגיע גם להבדלים נוספים בין מה שאנחנו לומדים על איסור מלאכה לבין מה שאנחנו לומדים על איסור מסחר.
אנחנו כולנו יודעים ניבאנו פה אפשר להביא את זה בשלושה דברים.
דבר אחד עניין ההגדרה של דבר האבד באופן רגיל
דבר האבד זה נקרא לא שאתה לא תרוויח כסף אלא דבר אבד זה נקרא שאתה תפסיד כסף זה נקרא דבר אבד כי הרבה פעמים בן אדם אומר אם אני לא אעשה את מה שאני אעשה אז אני לא ארוויח את מה שאני יכול להרוויח אז זה לא נקרא דבר אבד באופן רגיל לכן כשמדובר על איסור מלאכה הדבר האבד זה כשאתה מפסיד אם אתה לא עושה לא אם אתה לא מרוויח לעומת זאת לגבי איסור של מסחר
אנחנו רואים שנוטים לומר שכאן גם נרמז ככה די ברמב״ם במצוין בדף המקורות,
שנראה שגם זה שהוא לא מרוויח זה גם כן סיבה.
זאת אומרת שיש כאן איזשהו קולה בעניין של איסור של מסחר לעומת איסור מלאכה.
והדברים האלה, אם יש הבדל בין איסור מלאכה לאיסור מסחר, להקל באיסור מסחר לעומת איסור מלאכה, נזכר במגן אברהם בתף קמ"ב, כפי שמצוין בדף המקורות,
ששם הוא אומר את הדברים האלה לגבי נאמר שכתוב בשולחן ערוך שאפשר לעשות מסחר אם אין לו מה לאכול מותר לו לעשות אז מגן אברהם אומר מה זה אין לו מה לאכול אין לו מה לאכול אין לו כלום או אין לו מה לאכול פירושו של דבר שאין לו ברבורים אבוסים זאת אומרת מה זה אין לו מה לאכול יש לו מה לאכול הוא חי באורך השם השאלה אם אין לו מה זה גדר אין לו מה לאכול וכאן המגן אברהם אומר שיהיה הבדל בין מסחר למלאכה
שבעוד שבמלאכה הגדר של אין לו מה לאכול זה שאין לו מה לאכול, אז זה אפילו דין פשוט כזה.
לעומת זאת, במסחר,
אם אין לו מה לאכול, הפירוש הוא מעבר לדברים המינימליים שיש לו אותם,
אבל אין לו מה לאכול דברים, נגיד, יקרים יותר,
זה גם כן סיבה להתיר בעניין של איסור המסחר בהשוואה לאיסור המלאכה.
והדבר השלישי שאותו אנחנו מוצאים בעניין הזה,
זה עניין של צנעה.
האם מותר לעשות בצנעה? האם מותר לעשות בצנעה?
בגמרא, במסכת מועד קטן, במשנה, בדף י"ג עמוד ב',
אולי אפילו נקרא את זה מהלשון של המשנה, המשנה אומרת: "מוכרי פירות, כסות וכלים מוכרים בצנעה לצורך המועד".
יש כאן אמירה שכשעוסקים במכירה של דברים לצורך המועד,
עושים את זה בצנעה.
וכאן צריך להבין בסתם מכירה, דהיינו סתם מסחר, לא של צורך המועד,
דברים אחרים.
האם אנחנו יודעים שזה אסור, אמרנו?
האם מותר בצנעה? באופן פשוט יש להבין מכאן שדברים שאינם צורך המועד,
שהם באמת אסורים אפילו בצנעה,
ורק הדברים של צורך המועד מותרים בצנעה.
אבל יש כאלה בראשונים שאומרים שגם סתם מסחר מותר בצנעה.
ואז צריך לפרש שמה שכתוב פה על צורך המועד, זה לא בא לומר שזה מותר וזה אסור,
אלא בא לומר להפך, שאפילו לצורך המועד זה צריך לעשות בצנעה.
זאת אומרת, זה במשמעות
מחמירה, דהיינו לא במשמעות מקילה, אלא במשמעות מכירה. לא שאת זה אפשר לצורך המועד ואחר בכלל לא,
זאת אומרת, ככה, ורמזים לכך שבדברי הפוסטים אפילו,
אנחנו ציינו את זה בדף המקורות פה,
שיש מי שאומר שבאמת כל מסחר מותר אפילו בצנעה,
מותר אפילו בצנעה. זאת אומרת, ואז הפירוש של צורך המועד במשנה בדף י"ג,
פירושו של דבר שאפילו זה יהיה מותר רק, יהיה מותר רק בצנעה.
זה באמת הדברים האלה,
זאת אומרת, כשאנחנו אומרים שזה מותר רק בצנעה, זה דווקא מסביר היטב את העניין מהבחינה של המקורות של האיסור בכלל של המסחר.
כפי שאמרנו.
אם החשש הוא שמא יכתוב, אז מה זה משנה?
אבל מה זה משנה אם הוא עושה בצנעה או בפרסיה?
אבל אם אנחנו אומרים
שהסיבה היא שהאדם לא ישכח בכלל שזה חול המועד,
אז אם הוא עושה בצנעה, הוא לא ישכח.
זה באמת סברה נכונה שמסבירה מה זה הרעיון הזה של צנעה,
כיוון שהעניין של מסחר באופן מיוחד מדובר על כך.
גם לגבי ייסורי מלאכה מצאנו קולות מסוימות לגבי צנעה.
מובא ברמב״ם שיש דברים שמותרים בצנעה כשיש צורך גדול או דבר כזה לצורך המועד,
גם כן. וגם שם הוא אומר בצנעה. אבל הדבר המעניין הוא אומר את זה שם לגבי אומנים באומנותם.
זאת אומרת לגבי בעלי מלאכה שעוסקים במלאכה שלהם.
כשאדם עושה סתם מלאכה באופן פרטי זה לא משנה צנעה לא צנעה.
אבל כאשר אדם עושה,
האדם הוא נגיד נגר או עוסק במלאכה שלו ויחזור ויעשה את המלאכה שלו בחול המועד הוא ישכח שזה חול המועד אז לגבי אומנים באומנותם אם יש דבר שמתירים להם בדברים המותרים צריך לעשות את זה בצנאה זה מה שאומר הרמב״ם זאת אומרת שהצנאה עניינה שיזכו את ה... שזה ימים של חול המועד וזו סיבה שנאמרה לגבי מסחר אבל היא מתאימה גם לעניין המלאכה כאשר מדובר על אומנים באומנותם
אז זהו הדבר, זאת אומרת הגדרים, כפי שאנחנו רואים.
איסור המלאכה זה איסור שהוא לקרואה יותר ברור, והמחלוקת אם זה מן התורה או מדרבנן.
איסור המסחר הוא איסור ברור,
אבל יש מחלוקת האם זה קשור לאיסור המלאכה או שזה איסור בפני עצמו,
ויש הבדלים מסוימים בפוסקים כפי שציינו אותם.
והמעיין, כדאי שיעיין בדף המקורות, יעיין בדברי הפוסקים האלה, כולם שמצוינים כאן,
ויראה את ההבחנות האלה, כי באמת הם דברים יפים וחשובים,
שכדאי לדעת ולהבין אותם בחול המועד, בכלל כשלומדים, אבל בחול המועד בפרט.
ורק אפשר לסיים פה דבר מעניין. כידוע,
אפשר להגיד
פרחתם סופר,
בתשובה מצוינת פה בדף המקורות,
הוא בעצם אומר שאנשים לא כל כך משגיחים בחול המועד,
בעיקר בנושא של המסחר באמת,
בנושא של המסחר, ורגילים לפתוח ומתירים את כל ההיתרים.
הוא מדבר על זה, וכאילו הוא מדבר על זה בצער,
ואומר שמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים.
זאת אומרת שבאיזשהו מקום מודע לכך, דברים שגם אנחנו לצערנו מכירים,
עניין של מסחר בחול המועד נראה שקצת,
לא הייתי אומר ששומרים על המסגרת ההלכתית כפי שהיא באמת.
אז מבחינה זו יש לנו כבר את החת"ם סופר שכבר היה ער לכך ואמר את הדברים המתאימים לעניין הזה,
כמו שאמרנו מוטב שיהיו שוגגים,
אבל כמובן "ועמך כולם צדיקים" יותר טוב כן לדעת את הדברים לפי ההלכה כמות שהיא.
אז נשאר בזה בינתיים, ושלום שלום.
:::::::
::::
::::: של של של:
