שלום לכל הצופים והמאזינים אנחנו היום ממשיכים בשיעורים על מסכת מגילה שהיא המסכת הנלמדת כעת במסגרת הדף היומי
אנחנו רוצים היום לדבר על נושא שיש בו כמה עניינים שמופיעים פה במסכת בעיקר בפרק רביעי
כוונתי לדבר על עניין של קדושת בית הכנסת
עניין של בית הכנסת העניין הזה נזכר בפרק רביעי כפי שאני אומר בכמה סוגיות
וראשית כל אנחנו יודעים שבית כנסת צריך להיזהר,
לא לנהוג בו בשחוק וקלות ראש, ככה שזה כפי שנאמר בגמרא פה בסוגיות האלה.
ובאמת אולי על העניין הזה אני רוצה לדבר, אבל לפני, בפתח הדברים,
כדאי לציין שמשמע שיש גם קצת מחלוקת
גם בעניין הזה לגבי תוקף האיסור של שחוק וקלות ראש בבית הכנסת.
כי כפי שאפשר ללמוד מדברי בעל ספר ירעים, כפי שמצוין פה בדף המקורות,
אז אצלו משמע שזה באמת דין דאורייתא,
שכפי שאנחנו רואים בגמרא שמשווה את העניין של בית המקדש לעניין של בית הכנסת, זה מופיע בדף כ"ח עמוד ב',
שמדברים אל מה שכתוב: "השמעותי את מקדשכם", מתכוון גם לבית כנסת.
מכאן שמה שנאמר בבית המקדש שייך גם בבתי כנסיות.
אז זה באמת דבר מעניין שאולי האיסור הזה אפילו איסור מן התורה וזה כשלעצמו חידוש ואולי יש פה גם איזושהי משמעות להמשך הדברים שאנחנו אולי רוצים לדבר.
מאידר גיסא, לעומת זאת יש אחרים שכנראה סוברים שזה לא יותר מאשר איסור דה רבנן,
ככה משמע בר"ן,
כפי שמצוין פה בדף המקורות,
בדברי הר"ן משמע שזה רק הטילו חכמים, כפי שהוא אומר,
את החומרה של העניין של בתי כנסיות. בין כך ובין כך, מבחינתנו, הלכה ברורה וידועה,
אבל מבחינת תוקפה ומקורה יש כנראה שתי דעות.
אבל אנחנו, מעבר לכך, אנחנו רואים עוד כמה חילוקים בדרגות ובעניינים האלה של בתי הכנסת.
כי כפי שאמרתי, בפרק רביעי, שם העניין הזה מתחיל,
בפרק רביעי מדובר על עניין של מכירה.
אז כתוב,
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית כנסת.
בית כנסת לוקחים תיבה.
עכשיו אחר כך ממשיכים הלאה בכל תשמישי הקדושה.
אבל בדבר הראשון רחובה של עיר זה באמת אפילו דבר מפתיע.
מה רחובה של עיר?
איזה עניין יש לעניין של הרחוב של העיר לרחוב?
אבל כפי שמוסבר בגמרא אחר כך ברחוב של העיר גם מתפללים לפעמים בתעניות ובמעמדות כשצפוף מאוד בבתי כנסת עוברים
עוברים אפילו לרחובה של עיר.
אז אפילו בה יש בה איזה עניין של קדושה,
שכשרוצים למכור את הרחוב של עיר,
אז מותר לעשות את זה לפי מה שכתוב במשנה,
רק אם לוקחים בדמים בית כנסת, עושים ממנו בית כנסת,
ואם רוצים שזאת כאילו בדרגה גבוהה יותר,
וכשרוצים למכור בית כנסת,
אז לוקחים, כפי שנאמר אחר כך,
לוקחים תיבה של ספר תורה, של בית כנסת.
אז זה באיזשהו מקום המשנה מתחילה,
ובעקבות זה יש לנו פה עניין של מכירת בית כנסת וגם עניין של רחובה של עיר יש כמה הערות לגבי רחובה של עיר אז מובא בגמרא שזו דעה רק של תנא אחד אבל חכמים סוברים שאין קדושה אין קדושה ברחובה של העיר זאת אומרת זה רק דעתו של רבי מנחם בר יוסי אומרת הגמרא הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות רבנן לא סוברים כך רבנן סוברים
שזה רק כאילו דבר של אקראי ולא דבר של קביעות.
אז זו הבחנה ראשונה לגבי רחובה של עיר שלא מוסכם שיש בו בסופו של דבר קדושה,
כפי שאנחנו מבינים, כי זה לא דבר בקביעות.
באשר לבתי כנסת עצמם, מה שנאמר שמוכרים בית הכנסת,
ובלבד שיכולים בדמים לקנות דברים עוד יותר חשובים,
על זה יש כאן שתי הבחנות חשובות בגמרא.
הבחנה ראשונה בגמרא, אולי הבחנה שנייה לפי הסדר של הדברים,
הגמרא בסוף העמוד בדף כ"ו אומרת שיש הבדל אם המכירה נעשית על ידי בני הכפר,
בני המקום,
אבל לאו דווקא על ידי הרשות השלטונית נקרא לזה, של מה שנקרא שבעת טובי העיר, שזה עניין יותר משמעותי,
כי כשיש בשבעה טובי העיר,
אז זה כאילו נותן תוקף יותר קל למכירה,
שלא צריך בדמים להקפיד דווקא לקנות בהם דברים יותר קדושים.
אז זו הבחנה אחת.
והבחנה שנייה,
שהיא בעצם הראשונה פה לפי הסדר,
הבדל בין בתי כנסיות של כפרים לבתי כנסיות של כרכים,
שבבתי כנסיות של כרכים, לפי מה שאומרת הגמרא, זה לא נאמר במשנה,
זה משהו גדר מיוחד.
ועוד דבר אנחנו מצאנו אפשר בהקשר הזה להביא בדף כ"ח עמוד ב',
בדף כ"ח עמוד ב', יש שם מדובר על עניין של אם עושים תנאי לגבי קדושת בית הכנסת, אם התנאי מועיל למנוע את חלות הקדושה,
ושם הגמרא אומרת שיש הבדל בין בתי כנסיות של בבל לבין בתי כנסיות של ארץ ישראל,
כאילו בבתי כנסיות של בבל אז אין בעיה כאילו לעשות תנאי,
ככה כתוב בגמרא בדף כ"ח,
ואילו בבתי כנסויות שבארץ ישראל זה קדושתם חמורה יותר,
שאי אפשר. כל מה שאמרתי עד עכשיו בעצם רק סקרתי בקיצור את הדברים הפרטיים הנדונים פה בגמרא מבחינת כל מיני חילוקים שקיימים.
אבל מעבר לכך,
כדרכנו יש עניין קצת לנסות להבין את הבסיס של הקדושה של בית הכנסת.
ממה זה באמת חל?
האם קדושה של בית הכנסת, נראה לי שהחקירה הזו היא בהחלט מתבקשת,
האם קדושת בית הכנסת חלה מתוך זה שהציבור הקדיש אותו?
זאת אומרת, עצם הייעוד של הדבר שהציבור הקדיש את בית הכנסת,
נותן לבית הכנסת תוקף של קדושת המקום לגבי כל הדינים הנזכרים כאן,
מכוח ההקדשה, נקרא לזה מעשה ההקדשה, אפשר לקרוא לזה,
או שלאו דווקא מעשה ההקדשה,
אלא דווקא עצם העובדה שמתפללים בבית הכנסת,
זהו הדבר שקובע את קדושת המקום. זאת אומרת, המציאות שנוהגים בבית הכנסת כמו בבית כנסת,
דהיינו שמתפללים בבית הכנסת,
זהו הדבר שקובע את ייעודו ואת חשיבותו ואת קדושתו של המקום.
אם עושים חקירה כזו כדרך הלימוד, שאנחנו בהרבה דברים מנסים לבדוק את טעמי הדבר,
אז כמובן שאפשר לומר שאפשר להגיד מטעם זה ואפשר להגיד מטעם זה
ואפשר לומר אני חושב שאפשר להגיד שכולם צודקים.
זאת אומרת ששני הדברים אולי צודקים לפעמים שניהם קיימים לפעמים רק אחד קיים ואני אתן את הדוגמה.
אחת הדוגמאות הנדונות כאן כפי שכבר הזכרנו זה בתי כנסיות של כרכים הבדל בין כרכים לכפרים מה ההבדל בין כרכים לכפרים
אז הגמרא בעצמה אומרת שדווקא בכרכים,
כיוון דמעל מעטולה לא מצאו מזמנה לידה ולידי רבים.
זאת אומרת, כיוון שבתי כנסיות של כרכים
הם בתי כנסיות שהרבה אנשים עוברים דרך העיר בכרך,
ובאים ממילא, מחפשים מקום תפילה, נכנסים להתפלל,
אז ממילא נכנסים להתפלל לא רק בני המקום,
אלא באים אנשים מכל העולם, נקרא לזה, ממקומות אחרים גם כן,
נכנסים.
זה בעצם העניין של בתי כנסיות של כרכים,
להבדיל מבתי כנסיות של כפרים ששם זה כאילו מקומי,
שרק אנשי הכפר הם אלה שבאים להתפלל, מי מגיע אל הכפרים? אף אחד מאלה לא עובר דרך הכפר רק בני המקום. ככה ההבנה הפשוטה של עניין של הכרכים והכפרים. אבל בכל זאת, אז מה בכל זאת, מה אכפת לי שכאן באים אנשים וכאן לא באים אנשים?
כמובן צריכים לעיין בדף המקורות את הציון של הרמב״ם על העניין הזה,
כפי שצוין כאן.
אבל המעניינים פה דווקא דבריהם של התוספות בדף כ"ו עמוד א' בדיבור המתחיל כיוון.
תוספות אומרים, כאילו שני טעמים, נראה לפרש אחי,
כיוון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אף על פי שאין נותנים כלום בבניינו מכל מקום כיוון שלדעת אותם רבים נעשה חמורה קדושתו ואינם יכולים למוכרו.
ועוד יש לפרש כיוון שרבים נותנים בבניינו ובשאר צרכיו.
זאת אומרת יש כאן שתי שיטות זה גם מובא בדברי הראש
גם המצוין פה בדף המקורות יש כאן שתי הסברים של הראשונים להבנת העניין של הגדר השונה המיוחד
של בתי כנסיות של כרכין.
אז דבר אחד בגלל שבאים שם עצם הדבר שבאים להתפלל שם הרבים והדבר השני שממילא כשבאים רבים יש קופה נגיד של בית הכנסת או בכלל אז נותנים גם,
משתתפים גם בבניין דהיינו בתמיכה על ידי תרומות ככה אפשר להבין את מה שאומרים התוספות בפירוש השני אבל כפי שאנחנו שמים לב שני פירושים יש כאן ושני הפירושים האלה מכוונים לפי דעתי לצדדים שאמרנו כיוון שאם באמת העניין הוא שהדגש הוא על זה שמתפללים וזה מה שעושה את הקדושה
אז ממילא כשבאים אנשים מכל העולם ועוברים דרך בית הכנסת, ומה הם עושים? מתפללים בבית הכנסת.
וזה אפילו לפעמים יותר מאשר בני המקום. וזו באמת נקודה, אני חושב, מאוד מיוחדת ומעניינת.
מפני שבני המקום יכולים קצת, הרבה פעמים, כפי שאנחנו יודעים,
בני המקום לוקחים את בית הכנסת ויש על זה המון שאלות, והרבה פעמים נדונות גם הדברים האלה. מה מותר לעשות בבית הכנסת? מה אסור לעשות בבית הכנסת?
אסור לעשות דברים של צחוק וקלות ראש, האם מותר לאכול,
האם מותר לעשות מסיבות, האם מותר לעשות אירועים, האם מותר לעשות לאור כל מיני דברים,
הרצאות ועניינים, והדברים האלה מוכרים לנו אפילו ממציאותנו שלנו.
אבל ממילא יוצא שאצל בני המקום לפעמים דווקא העובדה שהם מתפללים בבית הכנסת זה אפילו אולי לא כל כך חזק,
זה אפילו לא הנקודה העיקרית, ואז יוצא שהדגש הוא בזה שהם הקדישו.
הקדישו.
זאת אומרת, הדגש הוא שהם מחליטים לעשות בית כנסת ולא מצד עצם התפילה.
מה שאין כן, אותם אנשים שבאים מן הכרכים ועוברים בכרכים ונכנסים לבית הכנסת,
הם דווקא נכנסים להתפלל, הם לא באים לעשות איזשהו אירוע בבית הכנסת.
הם באים, עוברים בהרבה אנשים דווקא מכל העולם, כפי שתוספות אומרים, ונכנסים ומתפללים בבית הכנסת מבחינתם.
זאת אומרת,
במידה מסוימת האנשים שבאים מבחוץ נותנים גדר של קדושה למקום יותר מאשר בני המקום בעצמו.
מפני שמבחינת האנשים שבאים מבחוץ,
מבחינתם המקום באמת מיועד רק לאותו עניין של התפילה, מה שהם כן, האנשים שנמצאים במקום,
שהם יש להם כל מיני מחשבות וכל מיני רעיונות וכל מיני דברים גם בהתחלה וגם בהמשך.
וממילא אפשר באמת להבין את הנושא הזה שדיברנו עליו,
מה שבעצם הגמרא אומרת.
על הכרכים הגמרא בעצם אומרת על העניין של הכרכים שאי אפשר למכור למה מפני שהקדושה של בית הכנסת איך התוספות אומרים חמורה יותר
זה דבר שבני המקום מאבדים שליטה על הבית כנסת מבחינת היכולת שלהם לומר שהם קובעים את הגבולות של המקום למה הוא נקבע כי באמת אנחנו רואים שיש דבר כזה שבני המקום יכולים לקבוע גבולות לבית הכנסת ולומר אנחנו לא רוצים שזה יהיה רק
מקום של תפילה אולי הם מלכתחילה לא מייעדים את זה לזה ובוודאי שהם תולים את זה הכל בשבעת טובי העיר שהם כאילו יקבעו את העניין של בית הכנסת ואת הגבולות שלו אז ממילא אפשר בהחלט לומר שההבדל בין בתי כנסיות של כרכים בתי כנסיות של כפרים קשור לעניין הזה וזה באמת נותן לנו פה איזה שהוא מושג מעניין וחשוב שעצם התפילה שמתפללים
במקום זהו הדבר שקובע את העניין וניתן פה למשל איפה זה יבוא לידי ביטוי נוסף
הזכרנו למשל בתחילה את רחובה של עיר
רחובה של עיר במשנה משמע שזה גם יש בזה מקום של קדושה
המעניין שהגמרא אומרת כפי שכבר הזכרנו שרחובה של עיר זה רק דעתו של רבי מנחם ורבי יוסי
אבל חכמים לא מחשיבים את המקום הזה ואז מה ועכשיו ברחובה של עיר איך באמת צריך להתייחס לזה
מעניינים דבריו של הריטב"א, הריטב"א מופיע פה המקור שלו בדף המקורות כמובן בסוגיות שלנו שאנחנו נמצאים,
הריטב"א למשל אומר שאפילו לפי חכמים שרחובה של עיר זה לא נחשב לבית כנסת במובן המושלם של המילה וממילא אפשר למכור אבל גם אחרי המכירה צריך להקפיד לא לעשות את הדברים שנקראים דברים מגונים זה אנחנו יכולים לראות יש ארבעה דברים
שמופיעים בדף כ"ז עמוד ב',
שבהם יש באופן מיוחד צורך להקפיד לא לעשות אותם בבית הכנסת גם אחרי מכירה.
זה מה שנאמר: מרחץ, בורסקית, טבילה או בית המים.
אז הריתפה אומר שגם ברחובה של עיר, למשל,
גם יש להקפיד על הדברים האלה.
או למשל, יש כאן דיון למשל לגבי, להפוך את המקום למקום שזורעים בו.
משמע בדברי הראשונים שזריעה של להפוך את המקום לשדה שזורעים בו זה גם נחשב לאחד הדברים המגונים ביותר.
אז הנה אנחנו רואים שיש כאן איזושהי התייחסות לעניין גם כשאפשר למכור ולכאורה זה מובא גם לגבי שבעה טובי העיר שאף על פי שאפשר למכור על ידי טובי העיר בכל זאת יש הרבה שאומרים שזה אומנם בשולחן ערוך כפי שהוא לפנינו בקנ"ג סעיף ט'
אנחנו רואים שהוא אומר שאז ממילא אפשר לעשות אפילו את הדברים המגונים בכפרים.
כשטובי העיר מוכרים אז ממילא אפשר גם אחר כך אפילו לעשות את הדברים הכי מגונים מה שנקרא.
אחרים אומרים שלא, זה אפילו במשנה ברורה אפשר לראות שם במקום שהוא מביא את הדעות האחרות שבכל זאת יש להקפיד. אז אנחנו רואים שיש תמיד איזושהי התייחסות אל המקום בלי קשר לעובדה מבחינת כי אם הדגש הוא על מה שאני מקדיש אז ממילא אני גם קובע את הגבולות בהקדשה.
אז ממילא זה תלוי בי, בי הכוונה בבני המקום, או בטובי העיר אפילו של אותו מקום.
אבל אם הדבר נקבע על ידי עצם העובדה שהתפללו במקום,
כפי שראינו שמסבירים בבתי כנסיות של כרכים,
אז גם בתי כנסיות של כפרים, אף על פי שיש מקום להקל ומקלים בכל מיני דברים, בכל זאת יש הרבה שאומרים, אבל לא עד כדי כך שלבטל את העניין לגמרי,
שיהיה אפשר אפילו לעשות דברים שיש בהם גנאי לעניין הזה.
אז זה באיזשהו מקום אני חושב נושא שמאוד מעניין וחשוב לדעת האם בבית כנסת עצם העובדה שמתפללים נותן את התוקף של הקדושת המקום או שזה הכל קשור למה שמקדישים האם יש דבר כזה הקדשה אולי זה גם קשור למה שאמרנו בתחילה האם העניין הזה הוא מן התורה או מדרבנן ניתן שבאמת מן התורה הדבר נקבע על ידי התפילה ולא על ידי ההקדשה ואם זה בא על ידי התפילה אז ממילא התוקף של הדבר יותר חזק
שאי אפשר לבטל אותו אפילו על ידי מכירה שהיא כאילו מותרת כפי שנאמר פה בסוגיות.
הדברים האלה מורכבים ומפורטים וכל הפרטים כולם צריכים ללמוד, אבל נראה לי שאת היסודות האלה כדאי לתת עליהם את הדת ולהסביר הרבה חילוקי דינים על פי העיקרון הזה שדיברנו עליו. ונישאר בזה בינתיים וכל המעיין הלאה בוודאי יבוא על הברכה.
אז כל טוב ושלום שלום.
:::::::::::::
::::
